לאיוש הטווני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאיוש הטווני
Hatvany Lajos
לידה 28 באוקטובר 1880
בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בינואר 1961 (בגיל 80)
בודפשט, הרפובליקה העממית ההונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות פרקשרטי בבודפשט עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה הונגרית, גרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Christa Winsloe עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס קושוט (1959) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הברון לאיוש הַטְוַוני (בהונגרית: Hatvany Lajos, הברון מהטוון, דויטש עד 1897, הטווני-דויטש עד 1917; בודפשט, 28 באוקטובר 1880 – בודפשט, 12 בינואר 1961) היה סופר, זוכה פרס קושוט, מבקר, היסטוריון ספרות, נדבן, חבר האקדמיה ההונגרית למדעים, הונגרי-יהודי שהמיר את דתו לנצרות. כונה ה"הנדבן האחרון". הוא היה בן דודה של המשוררת אנה לסנאי (עמליה מוסקוביץ) ובן דודו של הסופר והנדבן ברטלן הטווני. יוז'ף הטווני היה אחינו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברון הטווני הוא נצר למשפחת הטווני-דויטש. הוא גדל במשפחה יהודית עשירה שהיה בבעלותה מפעל גדול. במשפחה אהבו ותמכו בתרבות ההונגרית. אביו היה שאנדור הטווני-דויטש, בעל מפעל לסוכר, מייסד וסגן הנשיא האיגוד הלאומי ההונגרי של התעשיינים (GYOSZ). הבן לאיוש המשיך את לימודיו אחרי התיכון באוניברסיטאות בהונגריה ובגרמניה. בהונגריה הוא הושפע בעיקר מפאל דיולאי (היסטוריון של הספרות). הטווני סיים בשנת 1905 דוקטורט במדעי הרוח. שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1908, ביחד עם הוגו איגנוטוש ומיקשה פנייה (שלושתם יהודים), הקימו את כתב העת "ניוגט" (מערב), שהיה המגזין הספרותי המשפיע ביותר בהונגריה בשליש הראשון של המאה העשרים. בשנת 1911, בגלל העימות האישי שלו עם ארנה אושבאט (יהודי אף הוא), נפרד הטווני מכתב העט ניוגט ועבר להתגורר בברלין למספר שנים.

הטווני תמך בהכחדה עצמית מרצון של היהודים. ב-1908 המיר את דתו לנצרות קתולית (ללא כל מניע דתי), והטיף לכך שעל כל אב יהודי מוטלת החובה להטביל את ילדיו: "די קשיים מחכים לילדיכם, יש לדאוג לפחות שייפטרו מהעול היהודי. היפטרות מהתכונות היהודיות צריכה להיות מטרתו של הדור היהודי החדש." ככל שהחמירה האנטישמיות הגזעית באירופה, הטווני התייאש גם מן האפשרות הזו[1].

כשחזר להונגריה בשנת 1917, הפך לבעלים ולעורך של פשטי נפלו ה"יומן של פשט" ואחר כך ערך את כתב העת הספרותי החדש "השנה" בשנות קיומו בשנים 1918–1919. בעת המהפכה הבורגנית באותן שנים היה חבר המועצה הלאומית ההונגרית וחבר ואף ממייסדי "אקדמיה ורשמרטי" (אגודה ספרותית). בנפילת הרפובליקה הסובייטית ההונגרית, היגר לווינה ושכר למגוריו את וילה הרמס בליינז[2]. שם אירח מספר דמויות ספרותיות הונגריות של אז, ואחר כך עבר להתגורר בברלין ובפריז. הוא חזר להונגריה בשנת 1927, נשפט ונידון לשנתיים וחצי מאסר בשל ביקורתו "משמיצת-האומה" על משטר הורטי, אך לבסוף קיבל חנינה בלחץ ארצות מערב אירופה. בשל האנטישמיות הגואה בהונגריה, לתחושתו, הוא היגר שוב בשנת 1938; הוא גר תחילה בפריז ואחר כך באוקספורד שבבריטניה.

לאיוש הטווני ואשתו בברלין

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטווני הקדיש את כל חייו לתמיכה כספית ומוסרית באומנויות, ובמיוחד בספרות ההונגרית. הוא תמך בסופרים ובמשוררים שאותם ראה כמוכשרים וחדשניים. הייתה לו ידידות קרובה עם המשורר אנדרה אדי. הוא תמך מוסרית ואף חומרית בצעירים מוכשרים כמו רודיון מרקוביץ', אטילה יוז'ף, אנה לסנאי ועוד דמויות רבות אחרות של הספרות ההונגרית. הוא עזר גם דרך כתביו להעלות את המודעות וההכרה ביוצרים צעירים ומוכשרים אלה. הוא היה הנציג הבולט של הביקורת העיתונאית הרציונליסטית והאימפרסיוניסטית. את שארית חייו בילה במחקר לגבי יצירתו והביוגרפיה של שנדור פטפי. הוא השאיר יצירות משמעותיות בהיסטוריה הספרותית, אך כתב גם רומנים ומחזות. ביצירותיו הספרותיות תיאר את היווצרותה והתפתחותה של הבורגנות ההונגרית באינטימיות ובביקורת חריפה. הוא פרסם בהונגרית בהונגריה, אך בגרמנית מחוץ להונגריה. היו לו כמה שמות בדויים אמנותיים: "פילווקס" ו"אגריקולה".

כתב העת ניוגט (מערב), 1908. גיליון ראשון (שנה א', מספר 1)

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Plinius, a levélíró; Franklin Ny., Bp., 1904
  • Die Wissenschaft des nicht Wissenswerten. Ein Kollegienheft; Zeitler, Leipzig, 1908
  • Én és a könyvek; Nyugat, Bp., 1910
  • Gyulai Pál estéje; Nyugat, Bp., 1911
  • Kunstzigeuner. Schauspiel; Müller, München, 1913
  • A híresek. Színjáték; Nyugat, Bp., 1913
  • Feleségek felesége. Petőfi, mint vőlegény; Pallas, Bp., 1919
  • Szemnélküli János. Pacifista írások; Táltos, Bp., 1919
  • Gyalu grófnő. Igaz történet, régi időkből; Pegazus, Wien, 1921 (Kis magyar könyvek)
  • Das verwundete Land; Tal, Leipzig–Wien–Zürich, 1921
  • Csöndes napok és hangos esték; Pegasus, Wien, 1921
  • A vén korcsmáros és fia, a kontár. Pesti téglák krónikája; Új Modern Könyvtár, Bécs, 1922 (Új modern könyvtár)
  • Ady világa. Isten könyve, 1-2.; Pegasus, Wien, 1923
  • Ady világa. Szerelem könyve, 1-2.; Pegasus, Wien, 1924
  • Urak és emberek. 1. Zsiga a családban; Genius, Bp., 1927
  • Ady a kortársak közt. Ady Endre levelei és levelek Ady Endréhez; Genius, Bp., 1928
  • Bondy jr. Roman; Drei Masken, München, 1929
  • Egy székely nemes, aki felfedezte a demokráciát; Káldor, Bp., 1934 (Munkák és napok)
  • Urak, polgárok, parasztok. Tanulmányok; Révai, Bp., 1947 (Révai könyvtár)
  • Így élt Petőfi; Új Idők, Bp., 1947
  • Ahány párt, annyi Ady; Népszava, Bp., 1948 (Irodalomról – szocialistáknak)
  • Petőfi márciusa; Magvető, Bp., 1955
  • Beszélő házak; szerk. Hatvany Lajos; Bibliotheca, Bp., 1957
  • Magyarok beszélnek. Szemelvények emlékiratokból; vál. Hatvany Lajos, Belia György; Szépirodalmi, Bp., 1957
  • Ady. Cikkek, emlékezések, levelek; jegyz. Belia György; Szépirodalmi, Bp., 1959
  • Irodalmi tanulmányok, 1-2.; Szépirodalmi, Bp., 1960
  • Gyulai Pál estéje. Tanulmányok, emlékezések; Gondolat, Bp., 1960
  • Öt évtized. Tanulmányok, cikkek; Szépirodalmi, Bp., 1961
  • Urak és emberek. Regény, 1-2.; utószó Bóka László; Szépirodalmi, Bp., 1963
  • Emberek és korok. Regényes korrajzok, naplók, cikkek, 1-2.; vál., sajtó alá rend. Belia György; Szépirodalmi, Bp., 1964
  • Levelek Hatvany Lajoshoz; vál., szerk. Hatvany Lajosné, bev. Nagy Péter, jegyz. Belia György; Szépirodalmi, Bp., 1967
  • Így élt Petőfi, 1-2.; sajtó alá rend., szerk. Kiss József, Pándi Pál; 2. jav. kiad.; Akadémiai, Bp., 1967
  • A tudni-nem-érdemes dolgok tudománya; németből ford. Szőllősy Klára; Gondolat, Bp., 1968
  • Gyulus. Regény; szerk., utószó Belia György; Szépirodalmi, Bp., 1968
  • Emberek és könyvek; sajtó alá rend., utószó Belia György; Szépirodalmi, Bp., 1971
  • Utak, sorsok, emberek; sajtó alá rend. Belia György; Szépirodalmi, Bp., 1973
  • Szalontától Pestig. Cikkek, tanulmányok Arany Jánosról; Szépirodalmi, Bp., 1977
  • Harcoló betűk. Irodalmi tanulmányok; vál., szerk. Hatvany Lajosné, bibliográfia Rozsics István; Gondolat, Bp., 1981
  • Hatvany Lajos levelei; vál., szöveggond. Hatvany Lajosné és Rozsics István, jegyz. Hatvany Lajos, Rozsics István, előszó Illés Endre; Szépirodalmi, Bp., 1985
  • Beszélő házak és tájak. A magyar irodalom emlékhelyei; szerk. Hatvany Lajos, fotó Gink Károly, sajtó alá rend., kieg. Erki Edit; Officina Nova, Bp., 1990

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nagy Sz. Péter: Hatvany Lajos. (Monográfia). Budapest : Balassi, 1993. 119 o. ISBN 9637873295
  • מכירים אותם? הונגרים מפורסמים ממוצא יהודי Reményi Gyenes István: Ismerjük őket? Zsidó származású nevezetes magyarok (Ex Libris Kiadó, Budapest, 2000) ISBN 963-85530-3-0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא לאיוש הטווני בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Todd Endelman, Leaving the Jewish Fold: Conversion and Radical Assimilation in Modern Jewish History. הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2015. עמ' 125.
  2. ^ Balett a Hermész-villa termeiben és parkjában, 2016. december 29. (szervuszausztria.hu)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=לאיוש_הטווני&oldid=35963434"