מחכים לגודו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחכים לגודו (En Attendant Godot) הוא מחזה מאת המחזאי האירי סמואל בקט. המחזה נכתב בצרפתית והוצג לראשונה בפריז, ב-5 בינואר 1953. מחכים לגודו נחשב לנקודת מפנה בדרמה המערבית המודרנית ונחשב לאחד המחזות המכוננים של תיאטרון האבסורד.

כרזת המחזה בגרסה באנגלית

היסטוריה של המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחכים לגודו נכתב בצרפתית, בפריז, בין השנים 1947 ו-1949. הגרסה הצרפתית ראתה אור בשנת 1952, והבכורה הועלתה בינואר 1953. בפריז הועלתה ההצגה יותר משלוש מאות פעם. הגרסה האנגלית, שתורגמה על ידי בקט עצמו, הועלתה בלונדון ב-1954. הצגת הבכורה בארצות הברית התקיימה בפלורידה באפריל 1956. לניו יורק הגיעה ההצגה ב-19 באפריל 1956. מאז עלתה ההצגה בעשרות שפות ומדינות, ובכל סוגי התיאטראות.

הצגות הבכורה בפריז, בלונדון, בפלורידה ובניו יורק זכו לתגובות שונות. ההפקה הפריזאית הוכתרה על ידי המבקרים כפריצת דרך. הבכורה בלונדון זכתה לתגובות צוננות יותר ושמרניות. גם במיאמי, פלורידה, היו התגובות בלתי מחמיאות. בניו יורק, לעומת זאת, קיבלו הקהל והמבקרים את ההצגה בחום.

בישראל עלתה ההצגה ב-1985 בתיאטרון חיפה בתרגום של אנטון שמאס ובבימוי של אילן רונן. ההצגה עלתה ב-2002 בתיאטרון הבימה בגרסה בתרגומו של יוסף אל-דרור ובבימויו של אילן רונן.

תקציר עלילתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסטראגון (גוגו) וולדימיר (דידי) נפגשים כמדי יום לחכות לגודו, בדרך על יד העץ. שניהם מתעסקים בחפצי לבוש (גוגו בנעליו, דידי בכובעו), גוגו ישן וחולם אבל דידי מסרב להאזין לסיפור החלום, הם מדברים על נושאים שונים: פרידה, התאבדות, ירקות, דת, בעיית ההשתנה של דידי, וגודו.

לבמה נכנסים פודזו והעבד לאקי. לאקי קשור בחבל ונושא את חפציו של פודזו. פודזו הוא הבעלים של האדמות בסביבה, והוא מציג את עצמו לפני גוגו ודידי, ודן איתם במכירת העבד, שהיה מורהו. לאקי בוכה אבל לא מוכן לקבל ממחטה מגוגו, ובועט בו. על פי פקודה, לאקי רוקד וחושב בקול, ופודזו ולאקי יוצאים.

לבמה נכנס נער, רועה עיזים, המודיע לדידי שגודו דחה את הפגישה למחר. דידי שואל אותו על אחיו, רועה כבשים. גוגו משאיר את נעליו באמצע הדרך. דידי וגוגו מסכימים ללכת, אבל לא זזים.

מערכה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת: העץ מלבלב עם חמישה עלים. דידי וגוגו מעבירים את הזמן בשיחה. דידי מוצא ולובש את כובעו של גוגו, גוגו מוצא נעליים ונועל אותן. פודזו - עיוור הפעם - ולאקי - אילם הפעם - נכנסים לבמה, ונופלים. גוגו ודידי מתלבטים אם לעזור להם, נופלים גם הם, ולבסוף עוזרים לפודזו לקום. פודזו מדרבן את לאקי לצאת החוצה. דידי נושא נאום על מצבו המעיק. הנער מאתמול מביא את אותה ההודעה, ודידי חוקר אותו על גודו. דידי וגוגו מחליטים ללכת, אבל לא זזים.

תיאור המחזה מבחינות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפאורה ותלבושות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנהוג במחזות של זרם האבסורד, התפאורה מינימליסטית, כמו ברוב מחזותיו של בקט. ישנה דרך, ישנו עץ ערום. ביום השני, לעץ נוספים חמישה עלים.

דידי וגוגו לבושים כנוודים, גוגו מתעסק בנעליו ודידי בכובעו. פודזו נושא שוט וחבל שאל קצהו קשור לאקי, הנושא חפצים, ביניהם שרפרף. הנער לבוש כרועה ארקדי.

פנטומימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנוודים מבצעים מדי פעם פעולות אוטומטיות, כמו התעמלות, בלי קשר לטקסט שהם אומרים. פודזו משתמש בלאקי כבמכונה רובוטית.

מבנה המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחזה שתי מערכות, שאינן מתקדמות, כמו בסגנון המסורתי, מסיבוך להתרה. המערכות חוזרות על עצמן בהבדלים קלים (העץ מצמיח עלים, פודזו מתעוור, לאקי הופך אילם), ובעיקרן הן מעגליות (מתחילות כשהנוודים נמצאים על הבמה, ומסתיימות כשהם על הבמה, ללא שינוי משמעותי). המערכות מסתיימות ללא שינוי אצל הנוודים הפסיביים, ואילו אצל פודזו ולאקי יש שינוי לרעה.

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אסטראגון (גוגו) - החייתי יותר מבין הנוודים, חומרי יותר. גוגו מקבל את העולם שבו הוא נמצא ביתר קלות מדידי. הוא מתורבת, סרקאסטי, חופשי מאשליות אך פיוטי ורגשני. "אסטראגון" בצרפתית פירושו לענה מרה, טעם ארצי המתאים לגוגו. הוא גם זה הרוצה תמיד ללכת (go-go).
  2. ולדימיר (דידי) - הרציונלי והרוחני יותר. הוא מילולי, מעוניין להציג דימוי שלו כלפי העולם, ורגיש יותר כלפי מצוקתו של לאקי. הוא יותר "מחכה לגודו" מאשר גוגו, הרוצה יותר ללכת מהמקום. דידי מתקשה לקבל את קיומו של האי-רציונלי, כמו חלומו של גוגו. הוא מאמין שגודו יכול להושיע אותו, מבחוץ. במקביל, הוא גם חושש שאמונה זו היא לא רציונלית ושקרית. "ולדימיר" מרמז לולדימיר הגדול שהמיר את דתו לנצרות לפני מותו, והפך לקדוש. די-די (dis-dis) בצרפתית פירושו "אמור אמור", המתאים לדידי הדברן. דידי מזכיר את אמרתו של אוגוסטינוס הקדוש (עמ' 15 לערך): "אל תאבד תקוותכם, אחד הגנבים ניצל; אל יגבה לבבכם, אחד הגנבים נידון לשאול תחתיות", משפט המבטא את שרירותיות המשפט האלוהי, היות ששני הגנבים / הרשעים הם זהים אך נידונו לגורל שונה.
  3. פודזו - התגלמות הכוח, מתעשר חדש, המנסה לעשות בעיקר רושם, ולהציג את עצמו בפני הנוודים. אחד השינויים המרכזיים בו בין המערכות הוא התייחסותו לזמן, כאשר במערכה הראשונה הוא מתייחס אליו ברצינות ובמערכה השנייה הוא לועג לו, כעיוור. "פודזו" באיטלקית פירושו באר, הקשורה לנפט ולניצול האדמה.
  4. לאקי - עבדו של פודזו המקביל במעמדו החברתי לרובוט אוטומטי. בנאום מבולבל שהוא נושא כאשר הוא "חושב", הוא לועג לדרכי הביטוי המדעיות, ומטיף מוסר נבואי בשפה עקיפה.
  5. הנער - כרועה עיזים, שלו אח הרועה כבשים, שרק בו מתעלל גודו. כדמות, מעיד הנער השליח על גודו עצמו ועל שרירותיות הלב שלו, כאשר הוא בוחר להכות את אחיו (רועה הכבשים) ולא את הנער השליח (רועה העיזים).
  6. גודו - גודו אינו מופיע על הבמה במחזה, וגם קולו אינו נשמע. שמו מורכב מהמילה האנגלית לאלוהים (God) ומהסיומת הצרפתית Ot המעידה על חיבה ("אלוהים שלי"). הוא מוצג כדמות שרירותית, הקובעת פגישות ודוחה אותן בהנף אחד, בלי להתייחס לפגיעה באנשים הממתינים. גודו לעולם לא מופיע, כך נרמז מעצם מעגליותו של המחזה.

ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, המבקרים בכל מדינה הגיבו באופן שונה כלפי הצגות הבכורה של מחכים לגודו.

בפריז: "סופר חדש, ראוי לשמו... מחזהו של סמואל בקט "מחכים לגודו"... הוא מחזה שידובר בו עוד זמן רב." (‏סילבן זגל)

בלונדון: "המחזה עוסק בשני נוודים... הוא מתרחש במקום שנראה כמזבלה העירונית... הם פולטים גיבובי מילים זה אל זה ואל שני מטורפים "סימבוליים" במשך כמה שעות, כשהדיאלוג שלהם מתובל בהערות כגון: "למה אנו מחכים?", "שום דבר אינו קורה", ו"בוא נתלה את עצמנו". האחרונה הייתה הצעה טובה, שנזנחה, למרבה הצער." (‏מאריה מאן)

ניו יורק: "בין אם מדובר בנוודים שורצי כינים... או בג'ים והקלברי פין... אחוות האדם בעבודה, באמנות, או פשוט בהמתנה, בפעולה הבלתי רכשנית לחלוטין של המתנה... היא ערך כה יסודי, שהוא מעניק לחיים הדרת כבוד וסיפוק מספיקים." (‏לואיס זוקופסקי)

תרגומים לעברית של המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצגה "מחכים לגודו" בצוותא", תל אביב, 1973; משמאל לימין: שי דנון, שמעון לב-ארי ואלי כהן
  • "צפיה לגודו", אוניברסיטת תל אביב - החוג לאמנות התיאטרון (תרגום: עדנה שביט)
  • ספרי תרשיש, ירושלים, 1968 (תרגום: משה שמיר)
  • הוצאת המרכז ישראלי לדרמה, תל אביב, 1970 (תרגום: משה שמיר)
  • הוצאת אדם, סדרת התיאטרון, תל אביב, 1985 (תרגום: מולי מלצר)
  • הוצאת מודן, מושב בן-שמן, 2003 (תרגום: מולי מלצר)
  • תרגום בכתובים - "עד שיבוא גודו", תל אביב, 1960 (תרגום: ח. אברבאיה)
  • תרגום בכתובים - תיאטרון עירוני חיפה, חיפה (תרגום: אנטון שמאס)
  • תרגום בכתובים - תיאטרון הבימה, תל אביב, 2002 (תרגום: יוסף אל-דרור)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Samuel Beckett's Waiting For Godot and Other Works, By Walter J. Miller and Bonnie E. Nelson, Simon & Schuster Inc. 1965

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]