מיי וסט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
מיי וסט, בשנת 1927 לערך

מיי וסטאנגלית: Mae West;‏ 17 באוגוסט 1893 - 22 בנובמבר 1980) הייתה שחקנית קולנוע ותיאטרון, מחזאית, ותסריטאית אמריקאית, ממוצא יהודי וסמל מין.

הייתה ידועה בשל שפתה הגסה והמעומעמת, שמה של וסט הלך לפניה בוודוויל ועל הבמה בניו יורק לפני שהיא עברה להוליווד ונהפכה לקומיקאית, שחקנית, ותסריטאית בתעשיית הסרטים. בהיותה אחת מכוכבות הסרטים השנויות ביותר במחלוקות של תקופתה, נתקלה וסט בבעיות רבות, בהן צנזורה.

כשהקריירה הקולנועית שלה דעכה, היא המשיכה להופיע על הבמה, בלאס וגאס, בבריטניה, ברדיו ובטלוויזיה, והקליטה אלבומי רוק אנד רול.

צעירותה והקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וסט נולדה כמרי ג'ין וסטאנגלית: Mary Jane West) ב-Bushwick, ברוקלין, ניו יורק,‏[1][2][3] בתם של ג'ון פטריק וסט ומטילדה "טילי" Doelger (מאייתים את השם גם כ-Delker).‏‏[4] אביה היה מתאגרף נודע בשם "בטלין' ג'ק וסט" שמאוחר יותר עבד כ"שוטר מיוחד" ואחרי כן כחוקר פרטי שניהל סוכנות משלו.‏[5] אמה הייתה מעצבת מחוכים ודוגמנית יהודיה, אשר היגרה מבוואריה לארצות הברית‏[6], אולם המשפחה ראתה עצמה פרוטסטנטית[7][8]. סבתה של וסט, מצד אביה הייתה אירית-קתולית וכמו קרובים נוספים שלה שהיו רומים-קתולים, לא שבעה נחת מהקריירה שלה ובחירותיה בחיים.‏[9] לפי מקורות אחדים, ייתכן שסבה של וסט מצד אביה, ג'ון אדווין, היה אמריקאי-אפריקאי שהתערה בחברה הלבנה.‏[10]

אחיה היו מילדרד קתרין וסט (8 בדצמבר 1898 – 12 במרץ 1982), נודעה כבוורלי, וג'ון אדווין וסט (11 בפברואר 1900 – 12 באוקטובר 1964).‏[11] במהלך ילדותה, עברה משפחתה של וסט לחלקים שונים של וודהייבן, קווינס, כמו גם לויליאמסבורג ול-Greenpoint בברוקלין.

וסט בידרה את הקהל לראשונה בהיותה בת חמש, באירוע בכנסייה, והיא התחילה להופיע במופעי חובבים בגיל שבע. לעתים תכופות היא זכתה בפרסים בתחרויות לכשרון מקומי.‏[12] היא התחילה להופיע באופן מקצועי בוודוויל ב-Hal Clarendon Stock Company ב-1907 בהיותה בת ארבע עשרה.‏[13] וסט הופיעה לראשונה תחת שם הבמה Baby Mae (בייבי מיי),‏[14] וגילמה דמויות שונות בכללן אשה המתחזה לגבר,‏[15] סיס הופקינס ו-coon shouter blackface.‏[16] נאמר שהסמל המסחרי שלה נוצר בהשראת המתחזה הנשית ברט סבואה ו-Julian Eltinge, שהיו ידועות במהלך Pansy Craze.‏[17] הופעתה הראשונה במופע ברודוויי חוקי היה ב-1911 בהצגת התיאטרון A La Broadway שיזם מורה לשעבר לריקוד Ned Wayburn. ההצגה ירדה אחרי שמונה הופעות.‏[18] מכאן היא הופיעה בהצגה שנקראה "Vera Violetta", שבין השחקנים שהשתתפו בה היה שחקן חדש נוסף, אל ג'ולסון.‏[19]

ב-1912 היא הופיעה גם במופע הפתיחה של "A Winsome Widow" כאשה מפתה הקרויה גם לה פטי דאפי.‏[20]

הצילום שלה הופיע במהדורה של גיליון המוזיקה של ה-popular number,‏ "Ev'rybody Shimmies Now" ב-1918. (?) כעת אמה עודדה אותה להיות שחקנית, ולדברי וסט, תמיד חשבה שכל מה שבתה עושה הוא פנטסטי.‏[21]

ב-1918, אחרי כמה הצגות תיאטרון מפורסמות, וסט הצליחה לפרוץ בהצגה Sometime של Shubert Brothers, לצדו של Ed Wynn.‏[22] דמותה Mayme, רקדה את ריקוד השימי shimmy.‏[23] לבסוף, היא החלה לכתוב את המחזות הנועזים שלה, תוך שהיא משתמשת בשם העט ג'ין וסט (Jane Mast).‏[24] הפעם הראשונה שכיכבה בברודוויי בתפקיד ראשי הייתה במחזה שהיא קראה לו Sex, אותו גם כתבה, הפיקה, וביימה. אף על פי שמבקרים שנאו את המופע, הרי שהכרטיסים נמכרו היטב. ההפקה המפורסמת לא צלחה את בדיקת רשויות העיר ונערכה פשיטה על התיאטרון כשווסט וצוות השחקנים נאסרו.‏[25]

היא הועמדה לדין בגין זילות מוסרית וב-19 באפריל 1927, נידונה לעשרה ימים באשמת: "השחתת המוסר של הנוער".‏[26] בעת שריצתה את עונשה באי Welfare Island (כיום ידוע בשם האי רוזוולט), היא סעדה על שולחנו של מפקד בית הסוהר ורעייתו ואמרה לכתבים שהיא לבשה את תחתוני המשי שלה בשהותה בכלא.‏[27]

היא ישבה בבית המעצר שמונה ימים, אחרי ששוחררה יומיים לפני תום ריצוי עונשה בגין התנהגות טובה. הסיקור התקשורתי של המאורע תרם לקריירה שלה.‏[28] המחזה הבא שלה, "The Drag", עסק בהומוסקסואליות ומה שווסט כינתה אחת מ"הדרמות-הקומיות של החיים" שלה.‏[29] אחרי סדרה של ניסיונות בקונטיקט וניו ג'רזי, הודיעה וסט שהיא תשיק את ההצגה בניו יורק.‏[30] אולם, "The Drag" מעולם לא הציג בברודוויי, כיוון שהעמותה למניעת השחיתות (Society for the Prevention of Vice vows) הבטיחה לאסור אותה אם וסט תנסה להציג אותה.‏[31] וסט הייתה מראשוני התומכים בתנועה לשחרור האשה, אבל הכריזה שאינה פמיניסטית. היא גם תמכה בזכויות ההומוסקסואלים.‏[32]

וסט המשיכה לכתוב מחזות, בכללם "The Wicked Age",‏ "Pleasure Man" ו-"The Constant Sinner". ההפקות שלה נקלעו למחלוקת ובעיות נוספות, אם כי הוויכוח הבטיח שווסט תישאר בכותרות ורוב הזמן הדבר התבטא באולמות מלאים.‏[33] מחזה משנת 1928, "Diamond Lil", אודות אשה מלאת חיים (לבדוק בערך) בעשור האחרון של המאה ה-19, נעשה להיט בברודוויי.‏[34] הצגה זו נהנתה מפופולריות משתמשכת ווסט תציג אותה מחדש פעמים רבות לאורך הקריירה שלה.‏[35]

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1932, הציעו סרטי פרמאונט לוסט חוזה בתעשיית הקולנוע. מלאו לה 38, בדרך כלל גיל מתקדם לסרט הראשון, במיוחד עבור סמל מין (אם כי היא שמרה על ערפול בנוגע לגילה במשך כמה שנים נוספות). וסט ערכה את הופעת הבכורה שלה בסרט "Night After Night" בכיכובו של ג'ורג' ראפט (George Raft). בתחילה היא לא אהבה את התפקיד הקטן שניתן לה בסרט, אולם היא התרצתה כשניתן לה לשכתב את הסצנות שלה.‏[36] בסצנה הראשונה של וסט, אומרת מוכרת כובעים, "אלוהים, איזה יהלומים יפהפיים", וסט השיבה, "לאלוהים אין שום קשר לכך, יקירתי." בהתבוננו על התוצאה הסופית של הסצינות ששוכתבו, ראפט העיר, "היא גנבה את כל תשומת הלב." (הערה 39) היא שיחקה בסרט "היא עשתה לו עוול" (1933) בתפקיד ראשי לצד קרי גרנט.

חייה האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיי וסט, 1973

וסט נישאה ב-11 באפריל 1911 במילווקי, ויסקונסין ל-Frank Szatkus,‏[37] ששם הבמה שלו היה Frank Wallace, עמית למופע הוודוויל שאותו פגשה לראשונה ב-1909. היא הייתה בת 17, הוא בן 21.‏[38] וסט שמרה על הנישואים בסוד.‏[39] אולם ב-1935, אחרי שווסט עשתה מספר סרטים מצליחים, גילה פקיד את תעודת נישואיה של וסט ודיווח לעתונות.‏[40] הצהרה בשבועה חשפה אף היא שווסט הכריזה על עצמה כנשואה, שהיא עשתה במהלך משפט Sex ב-1927, גם היא לא נחשפה.‏[41] בתחילה, הכחישה וסט את העובדה שהיא אי-פעם נישאה לוואלאס אולם לבסוף הודתה בכך ביולי 1937, בתשובה לחקירה משפטית, שהם אכן היו נשואים.‏[42]

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה צוותי האוויר של בעלות הברית כינו את חגורות ההצלה שלהם "מיי וסט" ("Mae Wests"), באופן חלקי בשל הדמיון בצליל ל"breasts"‏[43] ו-"life vest" ובאופן חלקי בגלל הדמיון ל-curvaceous torso.‏[44]

המונח "מיי וסט" מתייחס גם למצנח עגול שאינו עוד בשימוש.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • West, Mae (1930). Babe Gordon. The Macaulay Company. (the novel on which The Constant Sinner was based)
  • West, Mae (1932). Diamond Lil. Caxton House. (novelization of play)
  • West, Mae (1959, revised 1970). Goodness Had Nothing to Do with It. Prentice-Hall.
  • West, Mae (1975). Mae West On Sex, Health and ESP. W. H. Allen. ISBN 0491016131.
  • West, Mae (1975). Pleasure Man. Dell Pub. Co.
  • West, Mae; Joseph Weintraub (1967). The Wit and Wisdom of Mae West. G. P. Putnam.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wortis Leider, Emily (2000). Becoming Mae West. Da Capo Press. p. 20. ISBN 0-306-80951-6.
  2. ^ Watts, Jill (2003). Mae West: An Icon in Black and White. Oxford University Press US. p. 10. ISBN 0-195-16112-2.
  3. ^ West, Mae (1959). Goodness Had Nothing to Do With it. Prentice-Hall. p. 1.
  4. ^ Wortis Leider, Emily (2000). Becoming Mae West. Da Capo Press. p. 23. ISBN 0-306-80951-6.
  5. ^ Watts, Jill (2003). Mae West: An Icon in Black and White. Oxford University Press US. p. 12. ISBN 0-195-16112-2.
  6. ^ Wortis Leider, Emily (2000). Becoming Mae West. Da Capo Press. p. 21. ISBN 0-306-80951-6.
  7. ^ Wortis Leider, Emily (2000). Becoming Mae West. Da Capo Press. pp. 23–24. ISBN 0-306-80951-6.
  8. ^ Gross, Max (2004-02-06). "Playwright Examines Mae West's Legal Dramas" forward.com.
  9. ^ Musgrove, Stanley (1982). Mae West. William Morrow & Co.. p. 20. ISBN 0-688-00816-X.
  10. ^ Louvish, Simon (2006). Mae West: It Ain't No Sin. Macmillan. p. 18. ISBN 0-312-34878-9.
  11. ^ Watts, Jill (2003). Mae West: An Icon in Black and White. Oxford University Press US. pp. 12, 289. ISBN 0-195-16112-2.
  12. ^ Watts, Jill (2003). Mae West: An Icon in Black and White. Oxford University Press US. pp. 16, 18. ISBN 0-195-16112-2.
  13. ^ Louvish, Simon (2005). Mae West: It Ain't No Sin. St. Martin's Press. pp. 9–10. ISBN 0-312-34878-9.
  14. ^ Eells, George; Musgrove, Stanley (1982). Mae West: A Biography. Morrow. pp. 23, 170. ISBN 0-688-00816-X.
  15. ^ Eells, George; Musgrove, Stanley (1982). Mae West: A Biography. Morrow. pp. 38, 170. ISBN 0-688-00816-X.
  16. ^ Watts, Jill (2003). Mae West: An Icon in Black and White. Oxford University Press US. pp. 23, 28, 194. ISBN 0-195-16112-2.
  17. ^ Wortis Leider, Emily (2000). Becoming Mae West. Da Capo Press. pp. 122–3. ISBN 0-306-80951-6. ,Louvish, Simon (2006). Mae West: It Ain't No Sin. Macmillan. p. 18. ISBN 0-312-34878-9.
  18. ^ Watts, Jill (2003). Mae West: An Icon in Black and White. Oxford University Press US. pp. 32–33. ISBN 0-195-16112-2.
  19. ^ "Mae West, Stage and Movie Star Who Burlesqued Sex, Dies at 87", THE NEW YORK TIMES, November 23, 1980
  20. ^ Louvish, Simon (2006). Mae West: It Ain't No Sin. Macmillan. pp. 50, 452. ISBN 0-312-34878-9.
  21. ^ Biery, Ruth, "The Private Life of Mae West: Part One", Movie Classic, January 1934, pp. 106–108
  22. ^ Tuska, Jon (1992). The Complete Films of Mae West. Citadel Press. pp. 25–26. ISBN 0-806-51359-4.
  23. ^ Louvish, Simon (2006). Mae West: It Ain't No Sin. Macmillan. pp. 78, 79, 452. ISBN 0-312-34878-9.
  24. ^ Yeatts, Tabatha (2000). The Legendary Mae West. Lulu.com. p. 77. ISBN 0-967-91581-3.
  25. ^ Watts, Jill (2003). Mae West: An Icon in Black and White. Oxford University Press US. pp. 88–89. ISBN 0-195-16112-2.
  26. ^ Bunyan, Patrick (1999). All Around the Town: Amazing Manhattan Facts and Curiosities. Fordham University Press. p. 317. ISBN 0-823-21941-0.
  27. ^ Schlissel, Lillian; West, Mae (1997). Three Plays by Mae West: Sex, The Drag and Pleasure Man. Routledge. p. 16. ISBN 0-415-90933-3.
  28. ^ Bunyan, Patrick (1999). All Around the Town: Amazing Manhattan Facts and Curiosities. Fordham University Press. p. 317. ISBN 0-823-21941-0.
  29. ^ Hamilton, Marybeth (1997). When I'm Bad, I'm Better: Mae West, Sex, and American Entertainment. University of California Press. pp. 57, 67. ISBN 0-520-21094-8.
  30. ^ Chauncey, George (1995). Gay New York: Gender, Urban Culture, and the Making of the Gay Male World, 1890–1940. Basic Books. p. 312. ISBN 0-465-02621-4.
  31. ^ Eells, George; Musgrove, Stanley (1982). Mae West: A Biography. Morrow. pp. 66–68. ISBN 0-688-00816-X.
  32. ^ Watts, Jill (2003). Mae West: An Icon in Black and White. Oxford University Press US. p. 299. ISBN 0-195-16112-2.
  33. ^ Cullen, Frank; Hackman, Florence; McNeilly, Donald (2007). Vaudeville, Old & New: An Encyclopedia of Variety Performers in America. Routledge. p. 1187. ISBN 0-415-93853-8.
  34. ^ Eells, George; Musgrove, Stanley (1982). Mae West: A Biography. Morrow. pp. 78, 79, 81. ISBN 0-688-00816-X.
  35. ^ Eells, George; Musgrove, Stanley (1982). Mae West: A Biography. Morrow. pp. 223, 228, 229. ISBN 0-688-00816-X.
  36. ^ Eells, George; Musgrove, Stanley (1982). Mae West: A Biography. Morrow. pp. 105–106. ISBN 0-688-00816-X.
  37. ^ Maurice Leonard in Mae West, Empress of Sex ISBN 0-00-637471-9, pp. 29–30
  38. ^ Hamilton, Marybeth (1997). When I'm Bad, I'm Better: Mae West, Sex, and American Entertainment. University of California Press. p. 15. ISBN 0-520-21094-8.
  39. ^ Hamilton, Marybeth (1995). The Queen of Camp: Mae West, sex and popular culture. HarperCollins. pp. 13–14.
  40. ^ Watts, Jill. Mae West: An Icon in Black and White. Oxford University Press. pp. 201–2.
  41. ^ Louvish, Simon (2006). Mae West: It Ain't No Sin. Macmillan. p. 283.
  42. ^ Watts, Jill. Mae West: An Icon in Black and White. Oxford University Press. p. 224.
  43. ^ Elster, Charles Harrington (2006). What in the Word?: Wordplay, Word Lore, and Answers to Your Peskiest Questions about Language. Harcourt Trade. p. 246. ISBN 0-156-03197-3.
  44. ^ Myrna Oliver, Andrew Toti, 89; Inventor Designed Mae West Vest, Los Angeles Times, March 28, 2005