מלחמת האזרחים הפינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת האזרחים הפינית
"ג'גרים" לבנים בעת חזרתם מגרמניה
"ג'גרים" לבנים לאחר חזרתם מגרמניה
תאריך התחלה: 28 בינואר 1918
תאריך סיום: 16 באפריל 1918
משך הקרב: 78 ימים
מקום: פינלנד
תוצאה: ניצחון הלבנים. הגמוניה גרמנית עד דצמבר 1918. שסע עמוק בחברה הפינית.
שינויים בטריטוריות: אין
הצדדים הלוחמים
Red flag.svg המשמרות האדומים  Flag of Finland 1918 (state).svg המשמרות הלבנים. 
מפקדים
אלי אלטונן,
אירו הפליינן,
אינו רג'ה,
קולרבו מנר 
קארל גוסטף אמיל מנרהיים 
כוחות
80,000-90,000 פינים,
4,000-10,000 רוסים 
80,000-90,000 פינים,
550 מתנדבים שבדים,
13,000 גרמנים 
אבידות
5,199 מתו בלחימה,
7,000-10,000 הוצאו להורג,
2,000 נעדרו,
11,000-13,500 מתו בשבי 
3,414 מתו בלחימה,
1,400-1,650 הוצאו להורג,
46 נעדרו,
4 מתו בשבי. 

מלחמת האזרחים הפיניתפינית: Suomen sisällissota) הייתה מלחמת אזרחים עקובה מדם, שהתרחשה בפינלנד בתחילת המאה ה-20. צדדי הסכסוך היו "לבנים" (אנשי ימין) ו"אדומים" (אנשי שמאל). כ-37,000 פינים נהרגו במהלך המלחמה.

רקע למלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינלנד לא הייתה מדינה עצמאית עד למאה ה-20. במשך קרוב ל-700 שנים הייתה בשליטה שבדית. בשנת 1809 כבש הצאר אלכסנדר הראשון את פינלנד משבדיה וסיפח אותה לקיסרות רוסיה, כ"דוכסות" חסות.

במהלך המאה ה-19 הייתה פינלנד לזירת התגוששות בין האימפריה הרוסית לבין שבדיה על השליטה בצפון אירופה, תוך שהפינים משלמים את מחיר המאבק בדמות רעב ומגיפות.

נפילת הצאר הרוסי, והמהפכה הקומוניסטית בשנת 1917 אפשרו לסנאט הפיני להכריז על עצמאות ב-6 בדצמבר 1917.

צדדי הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין תושבי המדינה הצעירה נתגלתה מחלוקת, שחצתה את האוכלוסייה הפינית:

  • ה"אדומים" – צבא הפועלים והאיכרים, תמכו במהפכה הבולשיביקית, בתמיכתה של רוסיה, וראו ברוסיה מודל לשלטון "נכון". זכו לסיוע צבאי מברית המועצות.
  • ה"לבנים" - צבא המעמדות העליונים בחֶברה, היו לאומניים, דחו את הקומוניזם, וראו בגרמניה את הדגם המתאים למדינה החדשה. הלבנים קבלו סיוע צבאי מהאימפריה הגרמנית.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי שליטה בתחילת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלבנים שלטו בעיקר בצפון המדינה ובמרכזה. באזור זה היו חוואים מבוססים ובעלי מעמד חברתי גבוה. האדומים לעומת זאת שלטו בערים התעשייתיות בדרום המדינה. בשני הצדדים היו מובלעות כדוגמת הלסינקי שבתחילה הייתה מובלעת לבנה שנכבשה מאוחר יותר על ידי האדומים.

האדומים, הלבנים וההבדלים ביניהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקווים בתחילת במלחמה (האדומים באדום והלבנים בכחול)

נראה כי לשני הצדדים היו 50,000-90,000 חיילים. בצבא האדומים היו רוב החיילים מתנדבים. אלו היו אזרחים צעירים (בני 15 ו17) שחומשו ויצאו לקרב. אלו היו לא מקצועיים וחלשים במיוחד נגד מתקפות נגד של הלבנים. לצבא הלבנים לעומת זאת, היו רק 11,000-15,000 מתנדבים ורוב חייליהם היו מגויסים. ללבנים היו שני יתרונות מרכזיים על צבא המתנדבים של האדומים: ללבנים הייתה הנהגה צבאית טובה יותר - 84 קצינים שבדים התנדבו לצבא הלבנים. היתרון השני הוא ה"יאגרים": קבוצה עילית בצבא הפיני בת 1,300 חיילים, שהוכשרו על ידי גרמניה ונלחמו לצידה בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המלחמה האדומים השתלטו על המובלעת הלבנה הלסינקי ב-28 בינואר וכן החלו במתקפה שנסתיימה עד אמצע מרץ. אולם האדומים לא השכילו לתרגם את יתרונותיהם להישגים בשטח. המפקדים האדומים התחלפו מספר פעמים וצבא המתנדבים של האדומים לא היה יעיל כנגד מתקפות הנגד של הלבנים. הלבנים קבעו את ואסה כבירתם ב-29 בינואר לאחר נפילת הלסינקי. בואסה גם שכנו מפקדותיהם של הלבנים. הלבנים החלו באמצע מרץ מתקפת נגד שהצליחה למוטט את צבא האדומים וגרמה לפניקה בצבאם. הגרמנים הנחיתו כוחות בדרום המדינה בתחילת אפריל ומשחתות גרמניות הפגיזו עמדות של האדומים. חיילים גרמנים כבשו את הלסינקי ב-13 באפריל. פינלנד הלבנה חגגה ניצחון ב-16 באפריל.

קרב טמפרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות בטמפרה לאחר הקרב במלחמת האזרחים הפינית

קארל גוסטף אמיל מנרהיים, מפקד הכוחות הלבנים, חשב שיש לתקוף את העיר טמפרה, העיר התעשייתית החשובה ביותר בפינלנד ששכנה בדרום מערב המדינה. הוא ביצע ב-16 במרץ מתקפה 65 ק"מ צפונית-מזרחית לטמפרה. המתקפה נערכה בד בבד עם המתקפה של הלבנים לכל אורך החזית שגרמה להתמוטטות אצל האדומים ופניקה רבה בצבאם. מנרהיים צר על טמפרה עד ה-24 במרץ אז החלה הלחימה בעיר. ב-6 באפריל הסתיים קרב טמפרה, הלבנים כבשו את העיר ולקחו בשבי 10,000 אדומים. ללבנים היו אבדות של 700-900 איש והאדומים אבדו כ-1,500 איש. קרב טמפרה נודע בתור הקרב העקוב ביותר מדם בהיסטוריה של המדינות הנורדיות. האדומים נסוגו מטמפרה לכיוון דרום מזרח לויפורי גם שם הובסו על ידי הלבנים ב-5 במאי.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלך פינלנד - קארל פרידריך מהסה

בשנת 1919 כתב הסוציאל-דמוקרט הפיני ואינו וויונמה:

Cquote2.svg

אלו שעדיין מאמינים בעתיד האומה הזאת חייבים להיות בעלי אמונה חזקה באופן יוצא דופן. מדינה צעירה זו איבדה כמעט הכל בשל המלחמה...

Cquote3.svg

אכן, למלחמה היו תוצאות נוראות. נהרגו כ-30,000 פינים בידי אחיהם ועוד עשרות אלפים אחרים שהו במחנות מעצר. חלקים גדולים מדרום פינלנד גוועו ברעב והכלכלה הפינית חזרה למצבה טרם המלחמה רק בשנת 1925. חלק גדול מהסוציאליסטים הפינים ברחו לרוסיה ובחברה הפינית התפרצו קרעים שלא התאחו במשך שנים רבות. עדות לכך היא שסוציאליסטים פינים לא גויסו לצבא הפיני בעת מלחמת החורף בשנת 1940 על אף שהתנגדו לברית המועצות.

לאחר המלחמה בקשו הפינים מהגרמנים להשאיר את צבאם במדינה. הסכם צבאי שנחתם ב-7 במרץ 1918 בין פינלנד לגרמניה קשר את פינלנד צבאית, כלכלית ופוליטית לגרמניה. הגרמנים לחצו על הפרלמנט הפיני, שבו היה רוב למלוכנים, למנות מלך גרמני עליהם ב-9 באוקטובר. מלכם של הפינים היה הנסיך פרידריך קארל מהסה, גיסו של הקיסר הגרמני וילהלם השני.

ב-11 בנובמבר 1918 חתמה גרמניה על שביתת נשק עם מדינות ההסכמה וכתוצאה מכך עזבו אחרוני החיילים הגרמנים את פינלנד ב-16 בדצמבר והמלך הפיני התפטר ב-20 בדצמבר. עם האירועים האלו פגה השפעת גרמניה על פינלנד והוקמה דמוקרטיה מערבית. ב-17-18 בדצמבר התקיימו במדינה בחירות וב-3 במרץ 1919 התכנס פרלמנט פיני חדש. ארצות הברית ובריטניה הכירו בפינלנד ב-7 במאי 1919.

מלחמת האזרחים הפינית בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר הראשון שעסק במלחמת האזרחים הוא "מצוקה רצינית" מאת זוכה פרס נובל לספרות פראנס אמיל סילנפא, אשר יצא לאור ב-1919. הטרילוגיה של ואינו לינה "תחת כוכב הצפון", המתארת את חייה של משפחת איכרים מסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העולם השנייה, עוסקת בחלקה השני במלחמת האזרחים.

בתחום השירה פורסם "העידן הגדול", ספרו של ברטל גריפנברג, שהתנדב לצבא הלבנים. הספר יצא לאור בשבדית ב-1928. ויליו קיבה, שהיה בן 9 כשחווה את קרב טמפרה, כתב את "הפואמה של טמפרה 1918", בה ניתן למצוא השקפות פציפיסטיות.