סוציאל-דמוקרטיה

שיטות ממשל

אוליגרכיה אנרכיזם דיקטטורה דמוקרטיה סוציאל-דמוקרטיה דמוקרטיה ליברלית מונרכיה מונרכיה חוקתית משטר צבאי פשיזם קומוניזם סוציאליזם רפובליקה תאוקרטיה

פורטל מדע המדינה

סוציאל-דמוקרטיה היא אידאולוגיה פוליטית שתחילתה במאה ה-19, עת דגלה במהפכנות מרקסיסטית, ואשר השתנתה בהדרגה וסיגלה בתהליך ארוך, שהחל לאחר המהפכה הבולשביקית, עקרונות של מדינת רווחה המשתלבים כיום בקפיטליזם עם נטייה לסוציאליזם תוך מעורבות גבוהה יחסית של הממשלה במשק.

לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה במשך המאה ה-20, אין צורך בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, כפי שנקבע בדוקטרינות המרקסיסטית והקומוניסטית, וניתן להשיג את מטרות הסוציאליזם (או לפחות חלקן) במערכת הפוליטית הקיימת ובאמצעים דמוקרטיים. הבסיס העיקרי לתפישה הוא שמעמד הפועלים מהווה רוב בין אזרחי המדינה המתועשת, וכאשר קיימת זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאל-דמוקרטיה.

התפתחות הסוציאל-דמוקרטיה

הסוציאל-דמוקרטיה יונקות ממספר שורשים. שורש אחד נעוץ בהסתעפות של הענף היעקוביני של הרפובליקניזם הצרפתי שאימץ את הצורך ברפורמות חברתיות מטעם המדינה כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19, אולם ראה אותם כחלק מהדרישה של הרחבת זכות הבחירה. זאת הייתה העמדה שאומצה באגודות הרפובליקניות של פאריז כבר ב-1833-34. שורש אחר נעוץ בחלק מהוגי הדיעות של הסוציאליזם הראשוני, שכונה אוטופיסטי בידי מרקס. חלק מהוגי דעות אלה, כגון בושז, פעלו למען הפצת הרעיון של עובדים שינהלו בעצמם את אמצעי הייצור שלהם ויחלקו ברווחים במסגרת מה שקרוי היום קואופרטיבים. שורש נוסף וחשוב של המחשבה הסוציאל דמוקרטית טמון בהגות של סוציאל דמוקרטים גרמנים כמו אדוארד ברנשטיין וההתארגנות הפוליטית שלהם במפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית.

בהשפעת הוגי דיעות וארגונים אלה הגיש לואי בלנק בשנת 1848 הצעה להספקת עבודה לפועלים מובטלים תמורת שכר מינימום מובטח. היוזמה התקיימה חודשים אחדים בלבד וביטולה הביא להתקוממות של עובדי פאריס שדוכאה. ניתן לראות בכך את הניסיון הראשון של מדיניות סוציאל-דמוקרטית עוד לפני המניפסט הקומוניסטי. המפגלה הסוציאל-דמוקרטית הראשונה בשם זה הוקמה בגרמניה ב-1862 על ידי פרדיננד לאסאל. היא דגלה בהקמת ארגון ייצוגי של עובדים אולם גם בהשתתפות בבחירות, ותמכה במדיניות החברתית של ביסמארק. לאסאל, שהיה ממוצא יהודי, היה חבר בליגה הקומוניסטית אולם הקמת המפלגה גררה אותו לעימות חריף עם מרקס שהתנגד לשיתוף פעולה כזה.

הצלחת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה הביאה להקמה מפלגות דומות ברחבי אירופה כגון הלייבור הבריטי. בצרפת לעומת זאת הוקמה מפלגה סוציאליסטית שהייתה אמנם בעלת אידאולוגיה מרקסיסטית, אולם תמכה אף היא בשילוב עם ארגוני עובדים ובפעילות פרלמנטרית. השילוב של מפלגות שמאל הביא בשנות השלושים של המאה ה-19 להקמת ה"חזית העממית" קצרת המועד, בראשות לאון בלום. הממשלה בראשותו הייתה הראשונה שהביאה לחקיקת חוק חופשה שנתית של שבועיים ימים. לאחר מלחמת העולם השנייה התרחקה הסוציאל-דמוקרטיה עוד יותר משורשיה המרקסיסטיים. הסוציאל-דמוקרטים חדלו מלראות במדינה מסווה לשליטה מעמדית ורואים בדמוקרטיה הפרלמנטרית תנאי הכרחי ליישום הסוציאליזם באמצעות מדיניות רווחה מודרנית ובקרה (ולא בעלות) של המדינה על אמצעי הייצור.

מפלגות סוציאל-דמוקרטיות, במוצהר או על–פי פעולתן, עלו לשלטון במערב החל בסוף שנות העשרים של המאה העשרים ואחרי מלחמת העולם השנייה שלטו לסירוגין ברוב מדינות אירופה המערבית.

התכווצותו של מעמד הפועלים והתרחבות המעמד הבינוני, גרמו לשינוי נוסף בסוציאל-דמוקרטיה, שקהל המצביעים המרכזי שלה חדל מלהיות מבוסס על פועלי חרושת ומתבסס היום בעיקר על בני המעמד הבינוני, ולעתים קרובות דווקא על החלקים המבוססים יותר בו.

החל בסוף שנות השבעים, חוו המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בעולם המערבי משבר, בעקבות משבר כלכלי במדינת הרווחה. בעקבותיו, עלו לשלטון ברוב מדינות הרווחה מפלגות שמרניות. אלו לא פירקו את מנגנוני הרווחה שקידמו המפלגות הסוציאליסטיות, אך ניהלו מדיניות תקציבית מרוסנת, שהביאה לקיזוז משמעותי ומתמשך בחלק ניכר ממנגנוני התמיכה של מדינת הרווחה.

בתגובה למשבר זה הופיע בשנות ה-90 של המאה ה-20 זרם נוסף בסוציאל-דמוקרטיה. הסוציולוג אנתוני גידנס, נשיא בית הספר לכלכלה של לונדון, טבע את המושג "הדרך השלישית", שלפיו שתי הגישות הקוטביות - קפיטליזם וסוציאליזם סובלות כל אחת מליקויים חמורים והדרך הטובה ביותר היא פשרה ביניהן - מדינת רווחה, אך לא מתוך פשרה בין כוחות חברתיים שונים אלא כאידאולוגיה. בעקבות גידנס אימץ אידאולוגיה זו גם טוני בלייר, יושב ראש מפלגת הלייבור הבריטית ולימים ראש ממשלת בריטניה. גם יו"ר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בגרמניה, SPD, גרהארד שרדר, אימץ אידאולוגיה זו והתחיל ביישומה עם עלייתו לשלטון. בישראל אומצה אידאולוגיה זו על ידי ראש הממשלה באותה התקופה אהוד ברק. לטענת רבים, עם זאת, ההבדלים בין הגישה השמרנית וגישת הדרך השלישית הם סמנטיים ותדמיתיים בעיקרם.

מודלים מתקדמים (ותיאורטיים) יותר שהתפתחו בהמשך למוטיווציה הסוציאל-דמוקרטית לשלב שוק חופשי ורווחה, הם למשל רעיונות של כלכלה דמוקרטית, המתייחסים למדינה עם שוק חופשי הבנוי מחברות בשליטת העובדים.

עקרונות הסוציאל-דמוקרטיה

הסוציאל-דמוקרטים גורסים כי חירות ושוויון פוליטיים הם ריקים מתוכן בהיעדר חירות ושוויון בבית החרושת, במשרד, באוניברסיטה ואפילו בבית הספר ובמשפחה.

החירות והשוויון בפוליטיקה אינם מבטיחים לאזרח חירות ממשית ושוויון משמעותי אם במקום העבודה הוא כפוף לשרירות לבו של הבעלים. רק "דמוקרטיה כלכלית", "חברתית" ו"קהילתית" מעניקה לאזרח את העצמאות והביטחון הדרושים להשתתפות בחיים הפוליטיים. יתרה מזאת, הדמוקרטיה החברתית מקנה לאזרח את הכללים ואת הנורמות של מסגרת דמוקרטית ובכך מבטיחה את יציבות השלטון הפוליטי.

יסוד נוסף של הסוציאל-דמוקרטיה מתייחס לאיזון בין חירות ושוויון; בעוד תומכי הליברליזם מדגישים את עקרון החירות והשוויון בפני החוק, הרי שהסוציאל-דמוקרטיה מבליטה את מרכזיות השוויון החומרי בכל תפיסה דמוקרטית. כדברי ריצ'רד הנרי טוני: "בשעה שרואים את החירות ראייה מציאותית כהסדר שמחייבים ממנו לא מינימום של זכויות אזרחיות ופוליטיות בלבד, אלא גם ערבויות שהחלש מבחינה כלכלית לא יהיה תלוי בחסדו של החזק מבחינה זו, ושהאספקטים של החיים הכלכליים המשפיעים על מצבם של הכל יהיו כפופים לרצונו של הכלל - הרי מידה גדולה של שוויון לא זו בלבד שאינה סותרת חירות זו, אלא אדרבה, היא אף חיונית לקיומה".

הסוציאל-דמוקרטים - להבדיל מהקומוניסטים - השלימו עם התיזה הליברלית שאי אפשר להשיג שוויון מוחלט בהכנסות, ברמת החיים, בתנאי המגורים ובהשכלה מבלי לפגוע בחירות ואולי אף אי אפשר להשיגם כלל. ואולם הם גורסים - בניגוד לליברלים - כי ניתן לצמצם באופן ניכר את הפערים החברתיים באמצעות מדיניות רווחתנית.

סוציאל-דמוקרטיה רדיקלית

זרם אידאולוגי ומעשי של הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית, המהווה גורם מרכזי בממשל של מדינות צפון אירופה ומוכר גם בתור "המודל הסקנדינבי" הנו סוציאל-דמוקרטיה רדיקלית. מדובר בתפיסה סוציאל-דמוקרטית עמוקה המתבססת על כוח משמעותי של ארגוני עובדים המקיפים רוב מוחלט מקרב העובדים במדינה, חקיקה ומנגנונים מרחיקי לכת של מדינת רווחה, שוויון גבוה בהכנסות ובעלות ציבורית על חלקים ניכרים של ההון. מודל פוליטי זה מציב בגלוי את מטרתו "ליצור חברה ללא מנצלים וללא מנוצלים".

ביקורת על הסוציאל-דמוקרטיה

בשל אופיה הייחודי של הסוציאל-דמוקרטיה, כדרך ביניים בין סוציאליזם לקפיטליזם, היא ספגה ביקורות מכל קצוות הקשת הפוליטית.

חוגים ליברלים תקפו את המשטר הסוציאל-דמוקרטי בשל הסתמכותו המופרזת לטענתם על שיטות ביורוקרטיות קשיחות, אשר פוגעים בחופש הפרט ובאינדיבידואליות. לטענת הליברלים, המוסדות הביורוקרטיים המאפיינים את מדינת הרווחה, עיוורים לייחודיות הפרט בעודם מנחילים ערכים שרירותיים שלא מתאימים לכל הפרטים באותו אופן. לביקורת זו, הצטרפו גם מבקרים פמיניסטים ופוסט מודרניים, אשר טענו שהמוסדות הביורוקרטיים שלכאורה פועלים למען הציבור, למעשה פועלים לפי מערכת קשיחה של עקרונות, אשר נועדו לשרת את מטרותיהן של אליטות מסוימות בחברה.

גם חוגים מרקסיסטים ביקרו קשות את הסוציאל-דמוקרטיה. אף על פי שהסוציאל-דמוקרטיה התפתחה מהסוציאליזם, המרקסיסטים משחר ימיה של התנועה הקומוניסטית, ראו אותה בצורה שלילית ביותר. מרקס ואנגלס הגדירוה כ"סוציאליזם בורגני" אשר נועד לדבריהם ולדברי ממשיכיהם, לפייס את ההמון המנוצל וכך למנוע את המהפכה. לפי טיעון זה, המשטר הסוציאל-דמוקרטי למעשה משחק לידיהם של בעלי ההון (הבורגנות): הוא מעניק לפרולטריון כמות מסוימת של הטבות, בדיוק במידה שתשכיח את זעמו ותמנע ממנו להתקומם. המשטר הסובייטי והמפלגות הקומוניסטיות הגיעו עד כדי ייחוס פשיזם למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, בכנותם אותן מפלגות "סוציאל-פשיסטיות".

נאו מרקסיסטים, ובראשם הרברט מרקוזה, הוסיפו על טיעוני קודמיהם. מרקוזה התבסס על הטיעון שהסוציאל-דמוקרטיה משככת את זעם ההמון, על מנת ליצור את תיזת האדם החד ממדי שלו. לפי מרקוזה, תחושת הרווחה הכללית שמאפיינת את הסוציאל-דמוקרטיה, מוציאה את העוקץ מכל ביקורת חברתית שעתידה לקום. בלא ביקורת, החברה לא יכולה להתפתח. האדם מאבד לחלוטין את החשיבה הביקורתית שלו ולפיכך גם את האינדיבידואליות שלו. הוא הופך ליצור חד ממדי, בלא היכולת להתנגד לניצול שהוא חווה בחברה הקפיטליסטית.

ביקורת משמעותית (הרחוקה מן הביקורת הקומוניסטית שייחסה פשיזם לסוציאל-דמוקרטיה) הגיעה ממחוזות הימין. חסידים של כלכלת שוק חופשי, כגון פרידריך האייק ומילטון פרידמן, הצביעו על הסוציאל-דמוקרטיה כמקור לכל הבעיות הכלכליות שמאפיינות את מדינות המערב, ובראשן אינפלציה ועליה בשיעור המובטלים. האייק טען שאיגודי העובדים החזקים וההתערבות הממשלתית במשק הן אלה שגורמות לאינפלציה ולאבטלה. ההתעקשות הבלתי סבירה של איגודי עובדים על העלאות שכר מגבירות את כמות הכסף במשק וכך גורמות לאינפלציה. יתר על כן, חוסר הגמישות בהעסקה מאלץ מעסיקים לשלם שכר לעובדים לא יעילים, כאשר אם עובדים אלה היו מפוטרים, הם היו מוצאים עבודה בעסקים אחרים, הצמאים לכוח עבודה. לפי האייק, התודעה האנושית מוגבלת מכדי להבין את מיליוני האינטראקציות הכלכליות המתרחשות מדי יום ועל כן כל התערבות ממשלתית עתידה לגרום לנזק. גם מדיניות הרווחה הותקפה מאחר שהיא נתפסה כמעודדת בטלנות ופרזיטיות, כאשר בני אדם מקבלים כסף מהממשלה למרות שהם לא עושים דבר, וכך לאיש אין אינטרס לעבוד.

מילטון פרידמן תקף גם הוא את הסוציאל-דמוקרטיה ובעיקר את הישענותה על שיטות של כלכלה קיינסיאנית. פרידמן טען שהגברת הביקוש הממשלתי אמנם מקטינה את האבטלה, אך אפקט חיובי זה מתקזז על ידי העלייה ביבוא והעלייה בשער הריבית, אשר מקטינות את הביקוש לעובדים וגורמות לנזקים נוספים. הוא הציע במקום זאת, שיטה לצמצום האבטלה על ידי מניפולציה בכמות הכסף במשק, גישה הידועה בשם מוניטריזם.

קישורים חיצוניים

• יסו"ד - ישראל סוציאל-דמוקרטית
• תנועת מאבק סוציאליסטי - ביקורת על הסוציאל-דמוקרטיה ומדינות הרווחה