ממלכת לואנג פרבאנג (1945)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ממלכת לואנג פרבאנג
ອານາຈັກຫຼວງພະບາງ

באדום כהה: שטחי הממלכה

באדום בהיר: שטחי הממלכה שסופחו לתאילנד הפשיסטית
ממשל
משטר מדינת בובות של האימפריה היפנית
שפה נפוצה יפנית, לאית
עיר בירה לואנג פרבאנג
היסטוריה
הקמה  
הקמה 9 במרץ 1945
פירוק  
פירוק 12 באוקטובר 1945
ישות קודמת הפרוטקטורט של לאוס
ישות יורשת לאוסלאוס לאו איסארה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ממלכת לואנג פראבנגלאית: ອານາຈັກຫຼວງພະບາງ) הייתה מדינת בובות קצרת ימים של האימפריה היפנית, שהתקיימה מ-9 במרץ 1945 ועד 12 באוקטובר 1945 בשטחי לאוס המודרנית[1].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-22 בספטמבר 1940 נכנסו כוחות הצבא של האימפריה היפנית להודו-סין הצרפתית כחלק מהפלישה היפנית לאזור. הדבר נעשה תוך שיתוף פעולה בעל כורחו מצד השלטונות הצרפתיים של וישי, שקיבלו את השליטה על האזור לאחר שצרפת המטרופוליטנית הובסה על ידי גרמניה כמה חודשים קודם לכן במהלך המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה. הכיבוש שלאחר מכן התרחש בהדרגה, כאשר כוחות צבא יפנים הוצבו ברחבי הודו-סין שעדיין נוהלה על ידי הצרפתים.[2]

מוקדם יותר, ב-1932, ראש ממשלת סיאם, פלק פיבונסונגרם פתח בהפיכה צבאית נגד המלך והקים משטר צבאי-פשיסטי בשליטתו במדינה. מאוחר יותר הוא שינה את שמה של המדינה ךתאילנד, עם תוכניות לאחד את כל עמי הטאי, כולל הלאו, תחת אומה אחת[2]. בסביבות אוקטובר 1940, תאילנד, שחשה כי צרפת נמצא בשפל, בעיקר בעקבות המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה בה הצרפתים הובסו על ידי הנאצים, החלה לתקוף את הגדות המזרחיות של נהר המקונג, זה יתפרץ לפריצת מלחמת תאילנד–צרפת בינואר 1941. לאחר ניצחונות ראשוניים של תאילנד, המומנטום התאילנדי נעצר והצרפתים השיגו ניצחון בקרב ימי בקרבת קו צ'אנג, שהוביל לקיפאון בין הכוחות. מרצון להבטיח לעצמה את שיתוף הפעולה של תאילנד, יפן הזדרזה לתווך בסכסוך. באמצעות אולטימטום היא כפתה תחילה שביתת נשק לשני הצדדים היריבים החל מ-28 בינואר. ב-9 במאי בלחץ יפני, חתמה צרפת על הסכם שלום שדרכו ויתרה על מחוזות באטאמבנג וסיאם ריפ על חשבון קמבודיה ועל שמפסאק ומחוז באיאבורי על חשבון לאוס שאיבדה על ידי כך את שטחיה שעל הגדה הימנית של הנהר מקונג. בסך הכל ויתרה צרפת על שטח של 96,000 קמ"ר[3]. שאוכלסו על ידי 420,000 תושבים.

הקמה ונפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1944 התרחש שחרור פריז בפיקודו של גנרל שארל דה גול, ובמקביל הובסו כוחות האימפריה היפנית במספר קרבות מרכזיים בחזית האוקיינוס השקט. בניסיון של הרגע האחרון למשוך תמיכה מהילידים, יפן פיזרה באופן סופי את השליטה הצרפתית באזור במרץ 1945 במהלך קרב הודו-סין השני. מספר רב של פקידים צרפתים בלאוס נכלאו אז או הוצאו להורג על ידי היפנים. המלך הפרו-צרפתי, סיסבאנג וונג נכלא גם הוא, ונאלץ הן על ידי היפנים להכריז על סיום מדינת החסות הצרפתית על ממלכתו, תוך כניסה המדינה החדשה לתחום השגשוג המשותף של מזרח אסיה הגדולה ב-8 באפריל 1945[4]. בנו של וונג, יורש העצר, נשאר כראש ממשלה במדינת הבובות העצמאית החדשה.

לאחר כניעת היפנים באוגוסט, אמר המלך סיסאבאנג וונג כי בכוונתו להחזיר את לאוס למעמדה הקודם כמושבה צרפתית בניגוד לדעתו של הנסיך ששלח מברק לכל מושלי המחוזות והודיע להם שהכניעה היפנית לא השפיעה על לאוס והיא במעמד עצמאי, והזהיר אותם להתנגד לכל התערבות זרה. עם זאת, כוחות צרפת כבר כבשו את לואנג פרבאנג ונפגשו עם המלך סיסאבאנג וונג שהבטיח לקולוניאליסטים הצרפתים כי לאוס עדיין תחת חסות צרפתית למרות הצהרת אפריל.

בעקבות גירוש יפן מלאוס, התרחש ואקום שלטוני במהלכו ארגון לאו איסארה, בראשות הנסיך פטסראת', השתלט על הממשלה ואישר מחדש את עצמאותה של המדינה ב-12 באוקטובר 1945. עם זאת, הצרפתים דרשו להחזיר את השלטון הקולוניאלי. עד סוף אפריל 1946, כוחות של הממשלה הזמנית הצרפתית, נכנסו לוויינטיאן עם כוח צרפתי-לאו, ששב וכבש את העיר. בו בזמן, כוחות ויאט מין שנלחמו על עצמאותה של וייטנאם מצרפת גייסו מספר אנשי לאו להתנגד לשלטון הצרפתי[5]. הנסיך פטסראת' תיאם מהלכים עם הוייט מין, הכריז מאוחר יותר על ביטול הפרוטקטורט הצרפתי על לאוס ותמך בתנועות העצמאות הלאומיות, במיוחד בתנועה לאו איסארה. כדי למנוע מלחמה ישירה עם כוחות מחתרת בלאוס, כמו שקרה בווייטנאם, צרפת הסכימה להכריז על לאוס כמדינה בעלת שלטון עצמי בתוך האיחוד הצרפתי בשנת 1949. בעקבות תבוסת צרפת בקרב דיין ביין פו ב-1954, לאוס קיבלה עצמאות בוועידת ז'נבה בספטמבר של אותה שנה[6].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "A short history of Laos" (PDF).
  2. ^ 1 2 Levy, pp. 89–90
  3. ^ P.Montagnon 1999 עמ' 507
  4. ^ Evans, Grant (2002). A Short history of Laos, the land in between (PDF). Allen & Unwin.
  5. ^ Philippe Franchini, Les Guerres d'Indochine, tome 1, Pygmalion-Gérard Watelet, 1988, p. 250
  6. ^ Jean Deuve, Guérilla au Laos, L'Harmattan, 1997 (1ere édition en 1966, sous le nom de Michel Caply), p. 226