משתמש:ליאורשניר/חוק הטוקבקיסטים

חוק הטוקבקיסטים הוא כינוי להצעת חוק חשיפת פרטי מידע של מנוי ברשת תקשורת אלקטרונית, התשע”ב–2011 שנועדה לאפשר למי שנפגע מטוקבק לבקש מבית המשפט להורות לחברות אינטרנט למסור את פרטי כותב הטוקבק ומסדיר את התנאים בהם תותר חשיפת זהותו של אלמוני המפרסם מידע באינטרנט. את ההצעה יזם ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי).

הצעת החוק נולדה בעקבות פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון, שקבע שבית המשפט אינו מוסמך להורות לספקיות האינטרנט לחשוף פרטי גולש. מאחר שהנושא אינו מוסדר בחוק, השופטים קראו למחוקק להסדיר את הנושא. משרד המשפטים לא פעל בנושא, ולכן החליט ח"כ אורלב להרים את הכפפה. בהצעתו נאמר, ש"פסק הדין הבהיר את הצורך המשפטי הברור בדבר חקיקה אשר יסדיר את העילה החוקית לחיובם של ספקי האינטרנט לחשיפת פרטיו של לקוח אנונימי המפרסם לשון הרע ברשת". הסיבה להצעת החוק היא שבישראל קמה תרבות טוקבקים שאין דומה לה בעולם. מצד אחד, הדיונים בטוקבקים העבריים פורים מאוד, יחסית למדינות אחרות ומצד שני, ישראל מצטיינת גם במידת האלימות המילולית ובהיעדר תרבות הדיון. זוהי התופעה שהחוק מנסה להתמודד איתה. בדברי ההסבר להצעה נכתב כי "אין לראות באינטרנט עיר מקלט המאפשרת ביצוע מעשי עוולה או הפרת זכויות בלי לתת על כך את הדין. כנגד הזכות להתבטא ולפעול באופן אנונימי עומדת זכותו של מי שסבור כי ניזוק מתוכן שפורסם, לפנות לערכאות למיצוי הדין ולאכיפת זכויותיו (כגון הזכות לשם טוב או זכות כלכלית) כשם שהיה זכאי לכך בזירה שאינה וירטואלית".

היסטוריה

הרעיון לדון בסוגיית חשיפת זהותם של טוקבקיסטים אנונימיים צף ועלה בכל פעם מחדש מאז שח"כ ישראל חסון (קדימה) העלה אותו לראשונה ב-2006. באותה שנה, ניסה חסון להעביר הצעת חוק שתתבע מהאתרים לחייב גולשים המגיבים על תוכן ידיעות שמתפרסמות באתר לחשוף את זהותם כתנאי לאפשרות להגיב לתכנים. זאת, כדי למנוע פגיעה ולשון הרע. הצעת החוק ההיא נגנזה, עוררה סערה והתנגדות רבה בקרב הגולשים. מלבד התקפות של המגיבים עצמם, גם נפרץ אתרו האישי של חבר הכנסת, והוכנס בו איור אשר בו נראה חסון רוכב על בולדוזר. גורמי זכויות אזרח וחברי כנסת כאחד, הביעו בשעתו דאגה מפני הפגיעה הקשה בחופש הביטוי ברשת, כתוצאה מהצעת החוק של ישראל חסון.

במקומה של הצעה זו, הגיעה הצעת חוק נוספת, הקובעת שעל אתרי האינטרנט הגדולים תחול אחריות לתוכן תגובות הגולשים שהם מפרסמים. ב- 13/1/08- בכנסת ה-17 העלה ח"כ ישראל חסון, לפני פרישתו מסיעת ישראל ביתנו, הצעת חוק שנועדה להחיל על עורכי אתרים גדולים אחריות פלילית בשל מידע פוגעני שיפורסם בטוקבקים, פורומים ובלוגים. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית, אולם הוקפאה לאחר מכן כדי לאפשר לעורכי האתרים לגבש מנגנוני ונוהלי הסדרה עצמית. למעשה, ההצעה נגנזה, ועורכי האתרים לא עשו דבר כדי לקדם את הנושא.

על פי הצעת החוק שאושרה בידי השרים, יתוקן חוק הגנת הפרטיות כך שתוטל אחריות פלילית ואזרחית על כותב הטוקבק, עורך אתר האינטרנט, ומי שאישר את הטוקבק לפרסום בפועל. באחריות פלילית ישא גם מפעיל ומתפעל האתר. וועדת השרים אישרה גם סייג להצעת החוק המקורית, לפיה מפעיל אתר יהיה פטור מאחריות פלילית אם יחשוף את כתובת ה-IP של הגולש.

יש לציין כי הצעת החוק של חסון, מתייחסת לכל אתר אינטרנט בעל 50 אלף כניסות בממוצע ליום (אך לא מגדירה מהן "כניסות", במובן הטכני) - כך שתאורטית, החוק של חסון יועד לחול גם על בלוגים פופולאריים ואתרי תוכן נוספים, מלבד אתרי חדשות של העיתונות הממוסדת. ההצעה, אשר בגלגולה הנוכחי מופיעה כתיקון לחוק לשון הרע התשכ"ה 1965, ולחוק הגנת הפרטיות התשמ"א 1981, מרחיבה את ההגדרה של "עיתון", גם לאתר אינטרנט, ואת ההגדרה של "מוציא לאור", גם למפעילו של אתר אינטרנט.

ב- 22/6/10- ח"כ זבולון אורלב (הבית היהודי) הגיש למזכירות הכנסת הצעת חוק שלפיה אדם החש נפגע בשל תגובה שפורסמה באתר אינטרנט או רשומה בבלוג יוכל לחייב את ספק האינטרנט לחשוף את פרטי הטוקבקיסט או הבלוגר, אם אכן יתברר כי הפרסום נכנס לקטגוריה של "לשון הרע". בניסיון לצמצם את הפגיעה בחופש הביטוי מבקשת הצעת החוק להכיר בסכנה האפשרית של ניצול המנגנון החדש לצרכים לא ראויים, ועל כן מציעה להותיר בידי בית המשפט שיקול דעת מסוים. ההצעה מבקשת להעניק לבית המשפט, מטעמים מיוחדים שיפורטו בנוסח החוק, אפשרות לדחות את בקשתו של העותר.

דוגמה לטעמים שכאלה היא מקרים שבהם נראה כי על אף שהתגבשה עילה לדרוש את חשיפת פרטיו של מפיץ המידע, הנפגע מעוניין בחשיפת פרטיו לצרכים לא ראויים – כנקמה, לצורך השתקתו וכיוצא באלה. כמו כן יורשה בית המשפט לקבוע כי בקשתו של הנפגע לחשיפת פרטי המפיץ לא תיענה אם מדובר ב"זוטי דברים", כמו גם במקרים שבהם הדברים אינם חורגים מתחום הביקורת הסבירה.

היבטים משפטיים

החוק מציע לקבוע שני הליכים טרום-משפטיים: המבקש יוכל לפנות לספק השירות ולקבל ממנו, ללא הליך משפטי, נתון מזהה שיאפשר לאתר את המחשב ממנו פורסם התוכן, ובלבד שהצהיר כי הנתון המזהה דרוש לו לשם ניהול הליך משפטי או לשם מיצוי זכויותיו וכי הוא מתחייב לא לעשות במידע שימוש שלא במסגרת הליך משפטי. כמו כן, המבקש יוכל לפנות לספק השירות ולהודיע לו על כוונתו להגיש לבית המשפט בקשה לחשיפת פרטי המנוי. הספק יודיע על כך למנוי ויבקש הסכמתו למסירת הפרטים. אולם, לא תימסר כתובת IP אם היא תזהה את המנוי בדרך לא משפטית. מרגע שהוגשה בקשה, יוכל המנוי להודיע לבית המשפט, תוך 20 ימים, על הסכמתו או התנגדותו לבקשה מבלי שפרטיו ייחשפו בפרק הזמן הזה. בית המשפט יוכל להיעתר לבקשה אם הוכח כי היא הוגשה כדי לאפשר למבקש לנהל הליך משפטי או למצות זכויותיו, וכי התוכן עלול להוות עוולה או הפרת זכות קניין רוחני של המבקש. כלומר, ההמלצה היא לקבוע סטנדרט של אנונימיות, כאשר רק במקרים בהם לבית המשפט אין ברירה אלא לחשוף, יחשפו הגולשים.

בפסיקת בתי המשפט המחוזיים קיימות שלוש גישות ביחס לשאלה מתי תוסר אנונימיות הגולש. לפי הגישה המחמירה, היא תוסר רק אם דברי הדיבה נכנסים לגדר העבירה הפלילית של לשון הרע. לפי הגישה המקלה, רק כשהשימוש לרעה באנונימיות ברשת מהווה לכאורה עוולה אזרחית של לשון הרע. לפי גישת הביניים, האנונימיות תוסר כשיש עילת תביעה אזרחית נגד הגולש וכן "דבר מה נוסף" (אחד מבין כמה אפשריים שנמנו) המצדיק את חשיפת זהותו.

כדי למנוע שימוש לרעה בהליך החדש, הצעת החוק יוצרת מנגנון איזון. מי שטוען כי הושמץ יוכל לפנות לבית המשפט ועליו להראות לשופט שלכאורה בוצעה עוולה של לשון הרע, וכן לצרף תצהיר שבכוונתו לתבוע את המשמיץ. השופט יקבל מספק האינטרנט את פרטי מפיץ המידע ויבחן לאורם את סיכויי זכייתו של הנפגע בתביעה עתידית שתוגש כנגד מפיץ המידע. הצעת החוק קובעת מנגנון שיאפשר לאדם לקבל סעד מבית המשפט במקרה שנגרם לו עוול מסוג לשון הרע, ועם זאת מותירה בידי בית המשפט שיקול דעת שיאפשר לו לדחות 'מטעמים מיוחדים' את בקשת הנפגע, כדי להימנע מניצול לרעה של החוק לצרכים של נקמנות או הרתעה".

בעיות בחוק

ראשית, ההסדר המוצע על ידי אורלב נוגע אך ורק לעוולות מתחום לשון הרע. כלומר, בית המשפט אינו יכול להרים את מעטה האנונימיות ולהורות על חשיפת זהויות במידה והדיון הינו בעוולות אחרות כמו למשל חוק עוולה מסחרית. עניין נוסף הינו שבהליך משפטי זה אין משיב, כלומר, אין מי שיטען למען הפרטיות והאנונימיות אלא, בית המשפט אמור לעשות זאת עבור הגולש. גם בהליך המשפטי ישנן בעיות: הבעיה הראשונה הינה האוטומטיות בחשיפת הפרטים וההשלכות שלה. לפי ההצעה, מספיק שהאדם מאמין שתגובה מסוימת פגעה בו הוא יכול לפנות לאתר המפרסם ולבקש את כתובת הIP של הכותב, זאת לאחר שבאיחוד האירופי הוחלט כי כתובת IP הינה מידע מזהה לכל דבר. לפיכך, כתובות ה IP אכן מאפשרת לחשוף פרטים מסוימים על גולש, מה שיכול להוביל לחשיפת זהותו. הבעיה השנייה הינה שאדם יכול לגלוש ולכתוב תגובות פוגעניות מכתובת IP שלא שייכת לו (למשל מקפה אינטרנט) וכך לא ניתן יהיה לזהותו ולאתרו.

קישורים חיצוניים

• טור דעה של יהורם גאון
• אישור החוק בקריאה ראשונה מתוך הארץ
• דעה משפטית
• שלי יחיימוביץ' על חוק הטוקבקיסטים מתוך YOUTUBE
• ערוץ 7 נאלץ למסור פרטי גולשים לשב"כ
• המלשינון של משרד המשפטים: על תזכיר חוק חשיפת פרטי מידע
• העליון קיבל החלטה לחשוף כתובת של גולש באינטרנט
• האזרח התמים והפוגע המתוחכם: נפגי חוק הטוקבק
• השרים אישרו, חוק הטוקבקיסטים בדרך
• הקץ להשמצות ברשת? חוק הטוקבקים חוזר
• הטוקבק הדיגיטלי ועונשו
• סלקציה קלטנית ואימה קולקטיבית
• חוק הטוקבקיסטים לא יחשוף את המעוולים, הוא רק יפגע באזרח הקטן

הערות שוליים

[[קטגוריה:ישראל: הצעות חוק]]