נאצריזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הנאצריזם הוא מכלול התפיסות, קווי המדיניות והמוסדות שהנהיג גמאל עבד אל נאצר בתקופת שלטונו במגמה להנהיג תמורה מקיפה. הנאצריזם רצה לחולל מהפכה, ולמהפכה זו פנים רבות:

לאומית – חותרת לעצמאות מצרים. ערבית – חותרת לאחדות העמים הערביים.

חברתית – חותרת לביטול ההבדלים בין המעמדות. כלכלית – חותרת לפיתוח מהיר ולהבאת רווחה להמונים.

פוליטית – חותרת לכינון דמוקרטיה של השתתפות המונית נרחבת.

מטרות הנאצריזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כינון צדק חברתי
  • כינון דמוקרטיה בריאה

הנאצריזם הסעיר את נפשותיהם של מיליוני אנשים ברחבי ארצות ערב, במשך תקופה ארוכה הוא היה הכוח העיקרי שפעל ביחסים הבין ערביים, ואילץ את הכוחות האחרים להגדיר את עצמם על פי אמות המידה שלו. הנאצריזם חולל תמורה עמוקה בתדמיתה של מצרים, הוא העניק לערבים את התחושה שהם נוטלים לידיהם את גורלם, והם החלו לעצב את ההיסטוריה של עצמם. הנאצריזם הופיע באזור ברגע של מהפך היסטורי רחב ממדים, ובנקודת הצטלבות של שלושה תהליכים היסטוריים: ראשית, הנאצריזם צמח בתקופה שבה החלו להופיע, לראשונה מזה מאות בשנים, מרכזים פוליטיים עצמאיים במרכז הגדול והמאוכלס בחברות דוברות ערבית. שנית, הנאצריזם צמח בתקופה בה האימפריה העות'מאנית כבר לא הייתה קיימת. שלישית, הנאצריזם צמח בתקופה בה ההגמוניה של מעצמות אירופה, אשר פרסו את שליטתן על האזור, הגיעה לשלב סיומה. במלחמת העולם הראשונה נתחסלה האימפריה העות'מאנית, ומלחמת העולם השנייה מוטטה את פריסתן האימפריאלית של יורשותיה.

התפוררות ההגמוניה העות'מאנית והסתלקותה הסופית של החליפות הותירו קבוצות אוכלוסין גדולות עם בעיה בנוגע לזהותם העצמית. את החלל שנוצר מילאו לזמן מה הסדרים הממשלתיים שכיננו מעצמות אירופה. אולם עם תחילתה של המחצית השנייה של המאה העשרים, נתחוור כי התשובות שמעצמות אירופה הציעו היו רחוקות מלספק את אותה אוכלוסייה. ההשפלה הצורבת שגרמו שלטונות אירופה לחברה האסלאמית הגאה, יצרה משבר. אזרחים ערבים בעלי תודעה פוליטית שבאו במגע עם אירופה, חשו באופן אישי את המצוקה, העלבון והמבוכה שנבעו מן העימות עם המערב. הנאצריזם הופיע באותה הנקודה בה משבר זה הגיע לשיא מבחינת חריפותו והיקף תפוצתו, ומצד שני הנוכחות הצבאית המאסיבית של המערב החלה להסתלק מן האזור. הנאצריזם עלה על הבמה כביטוי למצוקות, וכתשובה לדילמות של מצב היסטורי ספציפי זה, ומכאן משמעותו וייחודו. הנאצריזם לא נבע מניסיון לבצע מודרניזציה של העולם הערבי מסורתי אסלמי, אלא מאמץ לתת ביטוי דינאמי לתגובתו של עולם מסורתי אסלמי זה נגד העולם המערבי מודרני. הנאצריזם מגלם את תגובת האסלאם לעימות עם המערב, ומבטא את רחשי לבם של המוסלמים שנפגעו מעימות זה. הם רצו לשקם את הגאווה הפצועה ולהנחיל כבוד כפיצוי להשפלה המתמשכת. חזון הגאולה הנאצריסטי היה טעון בתכנים אסלאמיים, במונחיו, בערכיו ובסמליו.

הנאצריזם לא היה הראשון שדיבר על פאן ערביות. נטיעות עמומות בקרבן של תנועות לאומיות מסוימות, היו מפוזרות במצען של חלק מן המפלגות שקדמו לנאצר, אך אלו היו בבחינת אידאות מופשטות. נאצר לעומת זאת, יצר קונצנזוס לאומי, חזון שיעדיו הרקיעו שחקים, תנועת המונים אדירה, משטר "מהפכה" שעורק את יסודות הסדר הקודם, ולכוח היסטורי שמוביל את ההתפתחויות באזור.

גורמים שהשפיעו על הנאצריזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצרי – מצרים מהווה דגם קלאסי של חברה הידראולית. יש שליטה גמורה של הממשלה במשאבי הכלכלה, יש פער עמוק בין השליטים והנשלטים, יש עליונות מוחלטת לטובת הקולקטיב על צורכי הפרט, מתקיימים מאפייני הסמכות המסורתית ועוד.

האזורי – מיקומה של מצרים במזרח התיכון. מצרים היא נקודת הצומת והמרכז של הסהר הפורה, חצי האי ערב וצפון אפריקה. עובדה זו, מדרבנת את מצרים לחתור להגמוניה אזורית נרחבת.

הגלובלי – מיקומה של מצרים בין שלוש יבשות, ובמיוחד שליטתה על נתיב המים העיקרי בין אירופה והמזרח, יצרה מעורבות רבה של מצרים בזירה הגלובלית. חשיבותה האסטרטגית של מצרים כלל, ושל תעלת סואץ בפרט, חשפו את מצרים לסכנת השתלטות מצד המעצמות הגדולות והטילו אותה אל תוך סבך המדיניות הבינלאומית. הנאצריזם עוצב תוך משחק מתמיד בין האינטרסים של המעצמות הגדולות.