גמאל עבד אל נאצר

הדף "נאצר" מפנה לכאן. לערך העוסק באגם במצרים, ראו אגם נאצר.

גמאל עבד אל נאצר
נשיא מצרים ה-2
קודמו	מוחמד נגיב
יורשו	אנואר סאדאת
תחילת כהונה	14 בנובמבר 1954
סוף כהונה	28 בספטמבר 1970
תאריך לידה	15 בינואר 1918
מקום לידה	אלכסנדריה
תאריך פטירה	28 בספטמבר 1970
בת זוג	תאחייה נאצר

גמאל עבד אל נאצר (جمال عبدالناصر, על פי ההגייה המצרית: גָּמָאל עָבֵּד אֵ-נָּאסֶּר) (15 בינואר 1918 - 28 בספטמבר 1970), נשיא מצרים משנת 1954 ועד למותו, לאומן ערבי והבולט שבמנהיגי מדינות ערב במאה ה-20.

מהפכת הקצינים

ערך מורחב – מהפכת הקצינים החופשיים

נאצר נולד באלכסנדריה שבמצרים. במהלך מלחמת העצמאות (של ישראל) שירת כקצין בצבא המצרי שפלש לישראל, ובמשך חודשים אחדים היה נתון במצור שהוטל על הכוחות המצרים ב"כיס פלוג'ה". במסגרת הסכמי שביתת הנשק הותר לכוח זה לשוב למצרים. בשנת 1952 הנהיג נאצר את המרידה הצבאית נגד המלך פארוק, בן לשושלת ממוצא אלבני שהומלכה על ידי העות'מאנים. כתוצאה מהמרידה סולקו הכוחות הבריטיים ממצרים ולשלטון עלה הגנרל מוחמד נגיב (محمد نجيب). בשנת 1954 הדיח נאצר את נגיב, וב-25 בפברואר 1954 הפך לשליט מצרים בפועל. אומנם כעבור כמה ימים הוחזרו לנגיב תפקידיו באופן רשמי, אך באפריל הדיח אותו נאצר מתפקידו כראש ממשלה, ובנובמבר הדיחו מהנשיאות ושם אותו במעצר בית. ב"בחירות" שנערכו כעבור שנתיים היה נאצר המועמד היחיד, ונבחר לנשיא מצרים.

נאצריזם ופאן-ערביות

ערך מורחב – נאצריזם

התבלטותו של נאצר כמוביל בעולם הערבי וכראש החזית הערבית מול ישראל, נבעה ראשית לכל מאישיותו ויכולותיו הרטוריות ואישיותו הכריזמטית. אישיות זו היא שאיפשרה לו להפוך כשלונות להצלחות הן מן הבחינה התודעתית והן במישור המדיני. נאצר ריכז את משנתו ואת תורתו בחיבורו "הפילוסופיה של המהפכה", בספר זה הוא הביא את תורת שלושת המעגלים: המעגל הערבי, המעגל המוסלמי והמעגל האפריקאי. נאצר ראה את מצרים כמובילה והמנהיגה של המעגלים הללו.

כך, המהפכה אשר נבעה במקור ממניעים פנימיים, כשביקשה לסלק את השלטון הבריטי ולבצע הלאמת אדמות לטובת רפורמה אגררית שיוויונית יותר, אך הביאה בסופו של דבר לסוף עידן הליברליזם במצרים ולאי שוויון כלכלי ופוליטי חדש, הוסבה על ידי נאצר אל הזירה הבינלאומית כשהוא הופך למוביל רעיון העל-לאומיות והמאבק בישראל. באופן דומה הצליח להתעלות על "משבר סואץ" ב-1956, שבו הפך להצלחה את תבוסת מצרים ואובדן שליטתה על סיני ותעלת סואץ בהתקפה מתואמת של ישראל, בריטניה וצרפת, כאשר באמצעים מדיניים בלבד, גייס את שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, ללחוץ על השלוש לסגת מסיני ומאזור התעלה באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם.

מבחינת נאצר, המאבק לעצמאות לאומית, והקמת מדינות ערביות עצמאיות, היו רק תחנה בדרך להקמת מסגרת הלאומית כלל-ערבית. מבחינה זאת הוא אחד המייצגים המובהקים של רעיון הפאן-ערביות. ה"נאצריזם" הוא בעצם גרסה של הפאן-ערביות בהובלת נאצר, השואפת לכונן מחדש את האימפריה המוסלמית החולשת על כל המזרח התיכון, כבימי ראשית הח'ליפוּת המוסלמית. בין מהלכיו הבולטים בתחום הפאן-ערביות היו: הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ) - איחוד פדרטיבי של מצרים וסוריה, מתוך כוונה להרחיבו למדינות ערביות אחרות, שידורי קול ערב, היוזמה להקמת אש"ף ועוד.

מבקריו הערבים טענו כי כישלון רע"מ, כישלון מלחמת ששת הימים והיעדר הישגים מצד אש"ף נבעו מחיפוש אחר הגמוניה והובלה יותר מאשר אחדות. מבקריו במצרים מדגישים את אובדן החופש, השיח הדמוקרטי ואת אי צמצום הפערים הכלכליים שהיו לדגל המהפכה.

הפדאיון ועסקת הנשק הצ'כוסלובקית

לאחר מבצע חץ שחור של צה"ל בעזה, חתם נאצר על עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית והתקרב לגוש המזרחי. כתוצאה מהתקרבות זו הסכימה ברית המועצות לממן את הקמת סכר אסוואן הגבוה. תוצאה נוספת של התקרבות זו הייתה הכרזתו של נאצר על מימוש הסוציאליזם במצרים, הכרזה שבסופו של דבר התבטאה בעיקר ברפורמה אגררית.

משבר סואץ

לאחר שארצות הברית חזרה בה מתמיכתה הפיננסית בבניית סכר אסוואן, ב-26 ביולי, הלאים נאצר את תעלת סואץ, אשר מהווה עד היום אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של מצרים, כדי לממן באמצעותה את בניית הסכר. סכר אסואן הפך הכרח לאומי להתפתחות מצרים, שיאפשר אספקת חשמל, יווסת את ההשקיה, יבטיח את קיומה של מצרים התחתית ויאפשר בניה באזור הנילוס.

במקביל, במהלך תקופה זו הפך נאצר את הפידאיון לחלק מהצבא המצרי וזאת במטרה לתקוף את ישראל מבלי שמצרים תואשם בכך. ב-16 בינואר 1956 התפאר נאצר בכוונתו לשחרר את פלסטין, כלומר לכבוש את ישראל. באותה שנה הלאים את תעלת סואץ, צעד שפגע ביחסי מצרים עם בריטניה וצרפת, שחברו לישראל במלחמת סיני שבמסגרתו כבשה ישראל את חצי האי סיני. בלחץ המעצמות נסוגה ישראל מסיני כעבור חודשים אחדים. בסיום המשבר אולצו השלוש לסגת, התעלה הולאמה, וגם חזונו הגדול של נאצר לבנות את סכר אסואן התממש, בעזרתם הנדיבה של הסובייטים.

הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ)

בשנת 1958 יצר נאצר איחוד בין מצרים לסוריה, שנקרא הרפובליקה הערבית המאוחדת - רע"ם. המילה "רעם" שהייתה לה גם משמעות סמלית לא נראתה ראויה בישראל, ובעיתונות הכתובה ובשידורי קול ישראל כונה האיחוד בשם "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת). נאצר ניסה לצרף לאיחוד גם את תימן, ובמסגרת זו שלח חיילים מצרים לתימן, שם נגרר למלחמה שבמהלכה תקף את תושבי צפון תימן בנשק כימי. ניסיון שעשה ב-1958 לספח את ירדן בכוח נכשל. האיחוד עם סוריה התפרק ב-1961, אך מצרים המשיכה להתקרא "הרפובליקה הערבית המאוחדת" עד 1971. לתושבי ישראל זכור שם זה בזכות תחנת שידור בעברית שפעלה ממצרים בשנות השישים, ונקראה בשם "קול הרע"ם מקהיר".

במהלך התקופה שבין מבצע קדש למלחמת ששת הימים הפך נאצר למנהיג הפופולרי ביותר במדינות ערב ואף הצליח להקים תנועות שתמכו באידאולוגיה הנאצריסטית. באותה תקופה היה גם לאחד ממנהיגי גוש המדינות הבלתי מזדהות, ואף טיפח שאיפות להנהיג את יבשת אפריקה כולה, שמרבית מדינותיה השתחררו זה לא כבר מהקולוניאליזם.

מלחמת ששת הימים

במהלך חודש מאי 1967 הכניס נאצר כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני (תוך שהוא מסלק את כוחות האו"ם), וחסם את מצרי טיראן לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל אילת. נאצר הכריז כי ארצו ושאר מדינות ערב (אשר חתמו עם מצרים על ברית הגנה) ערוכות להילחם בישראל ולהשמיד אותה. במלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה מידי ישראל: חצי האי סיני נכבש על ידי ישראל, ותעלת סואץ נסגרה לשיט.

על תחושתו של נאצר בעקבות התבוסה כתב סגנו, אנואר סאדאת: "אלה שהכירו את נאצר יבינו, כי לא ב-28 בספטמבר 1970 מת האיש אלא ב-5 ביוני 1967, שעה אחת בדיוק לאחר שפרצה המלחמה"‏‏.

לאחר המלחמה

ביוגרפיה של נאצר מאת רוברט סנט ג'ון

ב-10 ביוני, יומה האחרון של מלחמת ששת הימים, הודיע נאצר על התפטרותו והעברת כל סמכויות נשיא מצרים לסגנו, זכריא מוחי אל-דין. יש שטענו כי ההתפטרות היוותה מחוות פיוס כלפי ארצות הברית, עימה נותקו הקשרים במהלך המלחמה; מוחי אל-דין נחשב כאישיות המקובלת על ארצות הברית. אחרים ראו בהתפטרות נסיון מוסווה להתחמק מאחריות לתבוסה. העם המצרי, שממדי התבוסה טרם נודעו לו, סירב להשלים עם ההתפטרות והפגנות המונים סוערות, שייתכן שהיו ספונטניות וייתכן כי נערכו בהשפעת מנגנון ביטחון המדינה המאורגן, הביאו את נאצר "להכנע" ללחץ ההמונים שקראו לו לחזור, ולבטל את התפטרותו שתוקפה נמשך יום אחד בלבד. באוגוסט 1967, בוועידת חרטום, נחלש מעמדו בעולם הערבי בהופעתו עם פייסל, מלך ערב הסעודית כמנהיגים במשותף את הוועידה, לעומת הוועידות הקודמות בהן הופיע כמנהיג הבכיר היחיד.

בהמשך הכריז נאצר: "איני יכול לכבוש את סיני אך אני יכול להתיש את ישראל", אז פתח במלחמת ההתשה.

גמאל עבד אל-נאצר מת מהתקף לב ב-28 בספטמבר 1970, שבעה שבועות לאחר תום מלחמת ההתשה.

לפני מותו קיבל נאצר את תוכנית רוג'רס (השנייה) שהתבססה על החלטה 242 של האו"ם ועל הפסקת אש של 90 יום. מכיוון שמצרים הפרה את הפסקת האש מיד עם כניסתה וקידמה לעבר קו המים סוללות נ"מ, סירבה ישראל להצטרף למשא ומתן בתיווך האו"ם, כפי שהוסכם על ידי הצדדים בתוכנית רוג'רס. אנשי קומנדו פלסטינים^{[דרושה הבהרה]} שהתנגדו לתוכנית איימו על המלך הירדני וכמה שעות אחרי שהצליח נאצר לפשר בין הצדדים בקהיר, מת מהתקף לב. בעיני חסידיו הוא מת מות קדושים על רעיון האחווה הבינערבית, כתוצאה מהמתח של מלחמת האזרחים בירדן ודאגתו למצוקת הפלסטינים. הוא גם סבל מהמוכרומטוזיס.

מחליפו בשלטון היה אנואר סאדאת.

ראו גם

• נאצריזם

לקריאה נוספת

• רוברט סנט ג'ון, ה״בוס״ : סיפורו של גמאל עבד אל־נאצר (עברית: אריה חשביה, הוצאת מערכות משרד הבטחון, 1962)

• The Boss: the Story of Gamal Abdel Nasser (McGraw-Hill, 1960), Robert St. John

קישורים חיצוניים

• האתר הרישמי באנגלית,ערבית וצרפתית.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גמאל עבד אל נאצר

• גמאל עבד אל נאצר, באנציקלופדיה ynet

הערות שוליים

הקודם: מוחמד נגיב

נשיא מצרים

הבא: אנואר סאדאת