לאומיות
לאומיות היא אידאולוגיה, לפיה יש לעם זכות לקיים ממשל עצמי. גישה זו קשורה קשר הדוק למדינת הלאום ושאיפתה העליונה היא, בדרך-כלל, קיומה של מדינה כהגשמתו של עיקרון זה - הלא היא זכות להגדרה עצמית של לאום. הלאומיות היא בבסיסה אידאולוגיה מודרנית שהתהוותה בין המאה ה-18 למאה ה-20, אם כי יש לה גם שורשים בעבר הרחוק.
תוכן עניינים |
[עריכה] מגמות שונות בלאומיות
[עריכה] מגמות אידאולוגיות
הלאומיות היא רעיון מגוון, המקושר במקומות שונים ובתקופות שונות לאידאולוגיות שונות. רעיון הלאומיות האזרחית מדגיש את עקרון זכויות האדם והאזרח ברוח רעיונות המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית. לעומתו, רעיון הלאומיות האתנית מדגיש את זכותם של אנשים החולקים מאפיינים משותפים, כדוגמת תרבות, דת, שפה, טריטוריה, מוצא, היסטוריה ומרקם חיים משותף, להגדרה עצמית ולניהול עצמאי של כל תחומי החיים. בין הפירושים השונים שניתנו לרעיון הלאומי ניתן למנות את הלאומיות הליברלית, הסוציאליסטית והרומנטית. זרמים שונים בציונות, התנועה הלאומית היהודית בעת החדשה, הושפעו מתפיסות לאומיות שונות שרווחו באירופה בתקופת הקמתה.
[עריכה] לאומיות אזרחית לעומת לאומיות אתנית
יש הטוענים כי בפועל התפתחו שני דגמים שונים של לאומיות. לשני דגמים אלו השפעה על המדיניות של המדינות האוחזות בהן, בעיקר בהיבטים של הענקת אזרחות לקבוצות שונות.
לאומיות אזרחית - לאומיות זו, שהתפתחה בעקבות התפיסה האוניברסליסטית-ליברלית, מניחה שכל אזרח המתגורר כחוק במדינה הוא חלק מהאומה. השותפות הלאומית מבוססת על קיומה של מסגרת פוליטית מאחדת (על כן נקראת גם לאומיות פוליטית). גישה זו מאפיינת מדינות כמו ארצות-הברית, קנדה וצרפת.
לאומיות זו מבוססת בעיקר על הסכמה לנורמות ולכללים משותפים של חיים יחדיו, כלומר דברים שתלויים ברצונו של האדם. היא בעלת אופי פתוח, וולונטרי ופלורליסטי, ובה הפרט יכול לבחור את המדינה שאליה הוא רוצה להצטרף בהתאם לחוק. מהגרים לארצות-הברית, למשל, המגיעים מספרד, בריטניה, או סין יכולים להצטרף ללאומיות האזרחית של ארצות-הברית ולהיות חלק מהאומה האמריקנית.
יש ללאומיות האזרחית גם גרסאות נוקשות [1] (שיש בהן גם יסודות חזקים של לאומיות אתנית או אתנית-דתית) המנסות בשם העקרון הזה לכפות על קבוצות אתניות התבוללות לשונית ותרבותית - כמו שקרה למשל, בעבר, בממלכת הונגריה במהלך המאה ה 19 והתחלת המאה ה-20 וגם בטורקיה ויוון במאה ה20. דוגמה של גרסה ליברלית מיוחדת ללאומיות האזרחית היא במקרה של פינלנד [2] המכירה רשמית את הלאומיות הפינית כדו-לשונית תוך מתן זכויות לשוניות ותרבותית מרביות למיעוט הדובר שבדית במדינה.
לאומיות אתנית - לאומיות זו מניחה כי ללאום יש בסיס אתני שמקורו במוצא משותף, דת, היסטוריה, מנהגים ותרבות משותפת. לרוב נולדים לתוכה והיא אינה ניתנת לבחירה. גישה זו מאפיינת במידה חלקית את הלאומיות הגרמנית, הפולנית, הסינית, היפנית, הגאורגית, הארמנית ולאומים רבים נוספים באירופה ובאסיה, וגם את הלאומיות היהודית-ישראלית, לפחות על פי מקטרגיה (המתעלמים הן מאפשרות הגיור, הן מאפשרות ההשתלבות בחברה הישראלית באמצעות הזדהות עם תרבותה וערכיה).
המשבר שמציבה הגלובליזציה בפני הלאומיות אינו פוסח על אף אחד מסוגיה. הלאומיות האתנית הרומנטית נאלצת להתמודד עם ערעור על הקשר בין הלאומיות לבין טריטוריה, המאפשר קיום מדינת לאום שבה לאום אחד הוא רוב מכריע. תופעת הגירת העבודה יוצרת ריכוזים של מהגרים בתוך מדינת הלאום, שבחלוף הזמן הופכים לתושבי קבע, ומדינת הלאום האתנית מתקשה למנוע מהדורות הבאים אזרחות. כך, המוני המהגרים הטורקים בגרמניה חייבו את זו למצוא דרך להתמודד עם אזרחותם של טורקים ילידי גרמניה שגרמנית היא שפת האב שלהם.
מדינת הלאום האזרחית הטריטוריאלית אינה נתקלת בבעיה זו - תושבים שנולדו בשטחה ולתוך תרבותה הם בני הלאום מעצם הגדרתו. אך התרחבות ההגירה מציבה אתגרים גם בפני לאומיות זו. גידולן של קהילות מהגרים והתבססותן מחזקת אותן והן צוברות מספיק כוח על מנת לקרוא תיגר על התרבות ההגמונית, שהיא התרבות הלאומית. מיעוטים אלו תומכים להלכה ברב תרבותיות ולמעשה נאמנותם לאומה ממנה יצאו גוברת במקרים רבים על הנאמנות למדינה ולחברה שבה הם אזרחים. הדבר יכול להביא להתנגשות בין ערכים ומנהגים זרים לבין הערכים של הלאום המקומי. לפיכך, גם במדינות רב-תרבותיות נעשה ניסיון ליצור מסגרת מאחדת של קבלת כללי משחק משותפים הקשורים לרעיונות ליברלים-דמוקרטיים.
היחס בין הלאומיות האזרחית לבין רב-תרבותיות הוא מורכב. בצרפת, הרב תרבותיות מאתגרת את התפיסה לפיה על כל אזרח להתמזג בתרבות הלאומית הקיימת. האירוע הבולט ביותר של אתגור שכזה הוא פרשת הרעלה בצרפת, כאשר תלמידות מוסלמיות דרשו לאפשר להן להגיע לבית-הספר כאשר הן לובשות רעלה, דבר שהוביל לתגובת נגד שהביאה לחקיקת חוק שאסר על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת.
מאידך, במדינה כמו קנדה נעשה ניסיון לשלב בין תפיסה לאומית אזרחית-טריטוריאלית לבין רב-תרבותיות, לפיה כל הקנדים שותפים למסגרת המדינית האחת ורשאים בו בזמן לשמור גם על תרבותם. בצורה כזו מתקיימות זהויות צרפתית-קנדית, אנגלית-קנדית, סינית-קנדית, או יהודית-קנדית זו לצד זו. עם זאת בפרובינציית קויבק מתקיימת תנועה בדלנית המבקשת לנתק את הפרובינציה המאוכלסת ברובה בצרפתים-קנדים מן המדינה. אחוזי התמיכה בתנועה זו משתנים מתקופה לתקופה.
[עריכה] לאומיות מול לאומנות
לאומיות היא, לרוב, אידאולוגיה הומניסטית - ההשתייכות הלאומית מבטאת בבסיסה לא ניכור או תוקפנות כלפי עמים אחרים, כי אם גורם מאחד בין חברי קבוצה המחויבים איש לטובתו של זה. לפיכך, צורת התארגנות זו נתפסת על ידי רבים כמשרתת בצורה הטובה ביותר את טובת האדם. עם זאת, לאורך ההיסטוריה, וגם בימינו, ניתנו גם פרשנויות קיצוניות לרעיון זה, אשר היטו את רעיון הלאומיות מן הפנים אל החוץ- ממרקם חיים וזהות משותפים המלכדים אנשים והופכים אותם לעם, לגורם המסכסך ביניהם לבין בני עמים אחרים, הנתפסים כנחותים או כעוינים באופן מהותי. פרשנות זו שייכת בדרך כלל לזרמים פשיסטיים ונאו-פשיסטיים, המעוניינים להמיר את הסולידריות הפנים-לאומית בתוקפנות כלפי בני עם אחר. נהוג לכנות פרשנות זו של הרעיון הלאומי בשם לאומנות. לפי התפיסה הפשיסטית שראשיתה באיטליה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, האדם אינו אלא כלי שרת בדרך למטרה העיקרית, שהיא שירות הלאום ועליונותו. גישה זו מתעלמת מערך החרות שבבסיס הרעיון הלאומי ושוללת את הדמוקרטיה, אשר היא חיונית לרעיון ריבונות העם, העומד בבסיס התפישה הלאומית ההומניסטית.
כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה, לאומנות יכולה להוביל ליחסי סכסוך בין האומה לבין אומות אחרות בעולם ועלולה לסכן את קיומה של האומה. הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי אמר פעם : "אני אוהב את ארצי יותר מדי מכדי שאוכל להיות לאומן".
[עריכה] התפתחות רעיון הלאומיות
קיימות שתי אסכולות באשר לשורשי תופעת הלאומיות וכל אחת מהן מתארכת את הופעת התופעה לתקופות שונות. האסכולה המודרניסטית טוענת שהלאומיות היא אידאולוגיה מודרנית שהתפתחה החל מסוף המאה ה-18 והגיעה לידי גיבוש במהלך המאות ה-19 וה-20. לעומתה, חוקרים אחרים טוענים שניתן למצוא שורשים לתופעת הלאומיות בתרבויות אתניות קדומות. על פי חוקרים אלה, זהויות לאומיות מהעת העתיקה ומימי הביניים שבו והתגבשו ועוצבו מחדש עם ההתעוררות הלאומית המודרנית. על פי תפיסה זו, העם היהודי, למשל, הוא דוגמה מובהקת לקיומה של לאומיות ששורשיה אלפי שנים לאחור, לאומיות שנעקרה מהופעה הטבעית שלה כמדינה ריבונית, וחזרה ונבטה משורשי המסורת הלאומית והדת היהודית ששמרה את גחליה בהיעדר ריבונות, והתגלגלה לתנועה לאומית המודרנית - הציונות, שהבשילה לכלל מדינת לאום במאה ה-20.
קיימת מחלוקת בין החוקרים בשאלה האם תופעת הלאומיות היא תופעה מודרנית לחלוטין, או שהיא מהווה המשך רציף לזהויות האתניות של העולם העתיק וימי הביניים, עם התאמות ושינויים מתבקשים לעולם המודרני. בגישה הראשונה מצדדים אישים כמו ארנסט גלנר ואריק הובסבאום. אחרים קושרים אותה לשינויים תרבתיים-כלכליים ורעיוניים של העולם המודרני, כמו משבר הדת והצורך בחלופה, התפשטות הדפוס ואמצעי התקשורת שיצרו איחוד לשוני ותודעת שיתוף, התערערות הלגיטימציה של השלטון האבסלוטי ועוד. החוקרים הבולטים באסכולה השנייה הם אנתוני ד' סמית' ובנדיקט אנדרסון. גם ספרו של אדריאן הייסטינגס טוען שיש להפריד לחלוטין את רעיון הלאומיות מן המודרניות, ושבאנגליה קיים הלאום האנגלי בצורה ברורה כבר מאמצע ימי הביניים, ובצורה מוחלשת יותר גם בצרפת ובגרמניה. הייסטינגס גם מייחס מקום מרכזי לעם ישראל בתקופה המקראית כדגם של מדינת לאום, וטוען שלתנ"ך הייתה השפעה מכרעת על התפשטות הרעיון הלאומי, ובכל מקום שתורגם התנ"ך לשפה המקומית (בעיקר במאות 15 - 16), התחזקה מאוד התודעה הלאומית.
נקודת ציון בצמיחתו המודרנית של רעיון הלאומיות הוא שלום וסטפליה בשנת 1648, אך הרעיון תפס את המוני העמים האירופיים החל מסוף המאה ה-18. המהפכה הצרפתית ומלחמת העצמאות של ארצות הברית הביאו לכינון שתי המדינות הראשונות בתקופה המודרנית שבהן האזרחים נתפשו כתכלית השלטון וכמקור הריבונות. יש הרואים בהן את מדינות הלאום הראשונות, אולם אלו האוחזים בתפיסה הרומנטית-אתנית של הלאומיות אינם רואים בארצות הברית ובצרפת מדינות לאום, באשר הן מבוססות על תפישה אזרחית לפיה כל אזרח במדינה הוא בן של האומה האמריקאית או הצרפתית. לדפוס זה של מדינת לאום אזרחית שאין לה מאפיינים אתניים יש לשייך גם את המדינות החדשות באמריקה הלטינית שנוצרו בין 1810 - 1824 עם המרידות של סימון בוליבר וחוסה דה סן מרטין בשלטון הספרדי.
הרעיון הלאומי במובנו האתני, לפיו עם זכאי לטריטוריה משלו שבה יוכל לתת ביטוי לתרבותו המיוחדת, התפתח במאה ה-19 באירופה בהשראת הוגים כיוהאן גוטפריד הרדר ויוהאן גוטליב פיכטה. הוא התבטא בתנועה הלאומית הגרמנית, שהיוותה תגובה לכיבוש הצרפתי ולרעיונות השוויון האוניברסליים של המהפכה הצרפתית, ותבעה את איחוד כל הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת. הוא התבטא גם בתנועה הלאומית היוונית ובמלחמת העצמאות היוונית, שהביאה לעצמאות יוון משלטון האימפריה העות'מאנית ב-1832, ובתנועה הלאומית האיטלקית, שהושפעה מדמויות כמו ג'וזפה מציני וג'וזפה גריבלדי והביאה לאיחוד איטליה ב-1871.
רעיון הלאומיות הלך והתפשט במהלך המאה ה-19 ברחבי אירופה, וההמונים החלו לדרוש כינון מדינות לאום שונות. הביטוי המשמעותי ביותר של דרישה זו היה באביב העמים בשנים 1848 ו-1849, שבו חלה סדרה של מרידות ברחבי אירופה, חלקן הגדול על רקע דרישה להכרה בזכות להגדרה עצמית של לאומים שונים.
מראשית המאה ה-20 המשיך רעיון הלאומיות להתפשט. קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית בעקבות מלחמת העולם הראשונה הביאה לכינונן של מדינות לאום רבות, וחבר הלאומים אף הכיר בזכותם של לאומים להגדרה עצמית. לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת ארגון האומות המאוחדות חילחל רעיון הלאומיות אף אל מעבר לגבולות אירופה, וארצות רבות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאליסטי החלו לדרוש אף הן שחרור לאומי, וכך זכו עשרות רבות של מדינות באסיה ובאפריקה בעצמאות מדינית.
במהלך המאה ה-20 הייתה גם תקופה אפלה בתולדות הרעיון הלאומי, כשמגמות לאומניות קיצוניות הגיעו לשיאן, שמצאו את ביטויין בפריחת המשטרים הפאשיסטיים בספרד ובאיטליה ובמשטר הנאצי בגרמניה, משטרים שהשתמשו בלאומיות להצדקת קיצוניותם.
בסוף המאה ה-20, נדמה היה שתם תור הזהב של הלאומיות. בעקבות תהליך הגלובליזציה חלה ירידה בחשיבותה של מדינת הלאום, וירדה לכאורה חשיבותו של מושג הלאומיות. על המרכזיות שלו החלו לערער הן מושגים רחבים יותר, כגון תפיסה אוניברסליסטית של האנושות, והן מושגים צרים יותר של קבוצה אתנית, קבוצה דתית וכדומה (וראו גם גלובליזציה). למעשה, חוקרים רבים טענו לתום עידן הלאומיות ולעידן פוסט-לאומי חדש.
עם זאת, במקביל למגמות הפוסט לאומיות שהתבטאו, למשל, בהתחזקות האיחוד האירופי על פני החלוקה הלאומית, חלו בסוף המאה העשרים גם תופעות בולטות של פריחה לאומית מחודשת. במזרח אירופה, באזורים שהיו בשליטת ברית המועצות, חלה התעוררות לאומית חזקה אצל העמים השונים, הן בארצות הבלטיות, הן בארצות שבשני צידי הרי הקווקז, והן באוקראינה, מולדובה ועוד. יוגוסלביה היא דוגמה בולטת לפדרציה שהתפרקה למרכיביה הלאומיים. גם במערב אירופה ישנה התעוררות לאומית אצל מיעוטים הדורשים עצמאות, כמו הבאסקים בספרד, הסקוטים והאירים בבריטניה, הקורסיקאים והברטונים בצרפת, האוסטרים בדרום טירול ועוד. זאת במקביל להמשך תביעות של עמים לא אירופיים לעצמאות, כמו הכורדים בטורקיה, בעיראק ובסוריה והטמילים בסרי לנקה.
פיגועי 11 בספטמבר והאווירה הציבורית בעקבותיהם, במיוחד בארצות הברית, נטלו אף הם חלק בחיזוק המגמה הלאומית אצל חלקים בציבור, וחיזקו את ההסתמכות על מדינות הלאום כבסיס הארגון החברתי, תופעה המכונה לעתים נאו-לאומיות.
דחיית חוקת האיחוד האירופי ביוני 2005 במשאלי העם שנערכו בצרפת ובהולנד, מעידה כי מוקדם מדי להספיד את הלאומיות גם בארצות מערב אירופה המבוססות, אך מאידך, אישרורה של אמנת ליסבון ב-1 בדצמבר 2009 מעלה שוב את השאלה.
[עריכה] ביקורת הלאומיות
מראשית צמיחתו, הוטחה ברעיון הלאומיות ביקורת, בעיקר מצד תנועות חברתיות שטענו לבכורה של עקרונות מארגנים אוניברסליים אחרים. ראשיתה של הביקורת הייתה מהכיוון הסוציאליסטי. הסוציאליסטים טענו כי הלאום הוא קבוצה חברתית מגבילה, ועל האדם להכיר בכך כי החשיבות העליונה בארגון החיים החברתיים היא של המעמד. הוגים מרקסיסטיים אף טענו כי הלאומיות היא בגדר תודעה כוזבת, המשרתת את בעלי ההון על-מנת לאפשר את שליטתם בפועלים, ולמנוע אחדות כלל עולמית, פורצת גבולות, של הפרולטריון. נגד ביקורת זו ניתן לטעון שרק בעלות משותפת על אמצעי הייצור של קבוצה מגובשת, החולקת בנוסף לכך מרקם חיים משותף, תוכל להבטיח שוויון והיעדר ניכור בין חבריה. לפיכך לאומים שונים החיים זה לצד זה באחווה ושיתוף הדדי, ולא פירוקן של מסגרות השתייכות קטנות לטובת שלטון ריכוזי שעלול להיות מנוכר לעובדים, עשוי להיות הגשמה ריאליסטית יותר של החזון הסוציאליסטי.
ביקורת נוספת על רעיון הלאומיות הגיעה מכיוונים פוסט מודרניים. לפי גישות אלו, עצם הטענה כי הלאום הוא בהכרח העקרון המארגן של החיים החברתיים היא הנחה מהותנית, המניחה את קיומו של הלאום כישות חברתית בעלת קיום אובייקטיבי, שאינו תלוי בנסיבות חברתיות, בעוד שמבקרים אלו טוענים כי הלאום הוא ישות שנוצרה בדרכים של הבניה חברתית ואין לה קיום מעבר לקיום ההיסטורי והזמני.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- אנטוני דוד סמית, עמים נבחרים : מקורות מקודשים של זהות לאומית, ירושלים, הוצאת מוסד ביאליק, תש"ע-2010
- אנטוני דוד סמית, האומה בהיסטוריה, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, 2002
- נפתלי רוטנברג, אליעזר שביד (עורכים), לאום מלאום, עיונים בשאלות של זהות לאומית עם ולאומיות, ירושלים: הוצאת מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008.
- אדריאן הייסטינגס, בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום, ירושלים: הוצאת שלם, 2008
- ארנסט גלנר, לאומים ולאומיות, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1994.
- יהודה שנהב, היהודים הערבים : לאומיות, דת ואתניות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003
- אלכסנדר יעקובסון, אמנון רובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים, תל אביב: הוצאת שוקן, 2003.
- אריק הובסבאום, לאומיות ולאומים מאז עידן המהפכה, (1990) תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006.
- בנדיקט אנדרסון, קהיליות מדומיינות, תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1999.
- הנרי וסרמן ויוסי דהאן (עורכים), "להמציא אומה": אנתולוגיה, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2006.
- מאמרים
- אלון קונפינו, "האומה כמטפורה של מקומיות: היימאט, השתייכות לאומית והאימפריה הגרמנית 1871-1918", זמנים, 60, קיץ 1997, עמ' 18–28.
- גדעון שמעוני, הלאומיות היהודית כלאומיות אתנית, בתוך: לאומיות ופוליטיקה יהודית, ירושלים: מרכז שז"ר
[עריכה] קישורים חיצוניים
- גדי טאוב, "השמאל החדש וסכסוכו עם הלאומיות", באתר ארץ אחרת
- אבי בראלי, "לאומיות שמאלית", באתר יסו"ד - ישראל סוציאל-דמוקרטית
- אסף מלאך, רעיון המצאת האומה וההיסטוריה היהודית, באתר המכללה למדינאות
- אסף מלאך, נפלאות הלאומיות המקראית
- אסף מלאך, עם ישראל? תזכירו לי?
- אורי קציר, "הלאומיות, הפוסט-לאומיות ומה שביניהן", באתר אפלטון
- דרפי ואגו, צמיחת המדינות הלאומיות באירופה, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
- יצחק קונפורטי, לאומיות יהודית במאה ה-19, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
- אסתר אשכנזי, מהי לאומיות?, הרצאה מצולמת, "תולדוט, אתר ההיסטוריה"
[עריכה] הערות שוליים
