אימפריאליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריאליזם בשיאו (1898)

אימפריאליזם הוא מונח המשמש בעיקר לתיאור יחסים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים בין מדינות, המבוססים על שליטה או על כפיפות של קהילה פוליטית אחת לרעותה.

שלושת גלי האימפריאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגל הראשון של האימפריאליזם החל במאה ה-15, ונמשך עד לשנות ה-70 של המאה ה-19 (תקופה שבה הואצה המהפכה התעשייתית). בתקופה זו, הרעיון שהוביל את האימפריאליזם היה רעיון הסחר העולמי החופשי. לשם כך, הוקמו תחנות מסחר אירופיות בחופי כל היבשות. כמו כן, נוצרו קשרים פוליטיים ועסקיים עם השליטים המקומיים למטרת סחר מוזל. התיישבות (קולוניאליזם) התבצע רק באמריקה. המטרה בהתיישבות בשלב זה לא הייתה להשתלט על האוכלוסייה המקומית ו-"לחנך" אותה בדרך אירופית, אלא לגרש או להכחיד אותה לשם ניצול מיטבי של חומרי הגלם שברשותה. הגל הראשון של האימפריאליזם התאפיין במעשי אכזריות כלפי הילידים, בכפיית שיטות עיבוד מסוימות עליהם ובסחר עבדים מפותח (בעיקר בין אפריקה השחורה לקריביים ולברזיל).

הגל השני של האימפריאליזם החל עם המהפכה התעשייתית, באמצע המאה ה-19, והסתיים עם תהליך הדה-קולוניזציה באמצע המאה ה-20, לאחר מלחמת העולם השנייה. בבסיס האימפריאליזם בתקופה הזו עמד רעיון עליונות האדם הלבן על העמים הנכבשים וחובתו להפיץ את תרבותו הנעלה (ואת הנצרות) גם ל־"עמים הנחשלים". הגישה המרכזית קבעה כי העולם הטיל על האדם הלבן נטל – ללמד את המקומיים מהי התרבות "הנכונה" ולהביא אליהם את הקדמה האירופית. מבחינה כלכלית, חלה ירידה בגישת הסחר החופשי והמעצמות האימפריאליסטיות העלו מכסי מגן כדי להגן על מוצריהם. הקולוניות (מושבות) לא נתפסו רק כמקור לחומרי גלם, אלא גם כשווקים למוצרים אירופיים. לשם כך השיגו האירופאים, באמצעות עליונותם הטכנולוגית והצבאית, שליטה פוליטית מלאה בקולוניות, כלומר שליטה ישירה, ולא באמצעות שליטים מקומיים כפי שהיה נהוג בגל הראשון. תקופה זו הייתה לשיא ההתפשטות הטריטוריאלית, ומעל 75% מהעולם היה בידי המעצמות האימפריאליסטיות.

יש חוקרים הטוענים כי גם לאחר המאה ה-20 ולאחר תהליך העצמאות שעברו הקולוניות השונות במאה הזו, נוצר גל של אימפריאליזם מסוג חדש: אימפריאליזם בלתי-פורמלי. לפי גישה זו, הגל השלישי של האימפריאליזם הוא שליטה כלכלית ופוליטית עולמית של מספר קטן של מעצמות ובראשן ארצות הברית (בעבר גם ברית המועצות). המעצמות הללו קובעות את סדר היום העולמי ואוכפות אותו באמצעות גופים הנמצאים תחת שליטתן, כמו האו"ם.

התנאים המוקדמים להתפשטות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל, האסלאם התפשט לאגן הים התיכון והשתלט על החלק הדרום-מזרחי של אירופה (הבלקן). נוצרה מעין סתימה של האזור מבחינת דרכי מסחר ותרבות. הדבר הוביל לכוח דחף למעבר בדרכים חדשות, כך נוצר הדחף לצאת לסחר האטלנטי, שהחל בפורטוגל.

  • השלטון המרכזי תמך פיזית ותרבותית במסעות השונים. אחד האנשים הבולטים בתקופה זו היה אחיו של מלך פורטוגל, אנריקה הנווט, שהיה נוצרי אדוק וראה במסעות הגילוי והכיבוש דרך להפצת הנצרות.
  • אסיה הייתה מקור למוצרי מותרות עבור אירופאים עשירים: בשמים, משי, פורצלן, תבלינים (ששימשו הן לשימור בשר, שאפשר לספק מזון לקהל רחב יותר, והן כתרופות), סוכר וכולי. אנשים אלו הם שתמכו בכספם את המסעות.
  • טכנולוגיה ימית – פורטוגל הייתה הראשונה שנתנה את הטון בתחום זה, לא רק מבחינת המשא שמועמס על האוניות אלא גם המרחק שמגיעים אליו. הספינות החדשות שהתפתחו החל במאה ה-15 אפשרו התפשטות למרחקים גדולים.

תאוריות בדבר התפתחות האימפריאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. תאוריה היסטורית־פוליטית גורסת כי האימפריאליזם הוא למעשה המשך ישיר של הקולוניאליזם שהחל במאה ה-15. תאוריה זו טוענת שהקולוניאליזם היה השלב הראשון של האימפריאליזם, השלב שבו התרחשה אירופניזציה – הטמעת התרבות האירופית על ידי קבוצות פריפריאליות בקולוניות. השלב השני היה יישום המרקנטליזם, שמשמעו הגדלת הייצוא והקטנת הייבוא באותה קולוניה, ולאחר מכן הוצאת העושר מתוכה אל המעצמה השולטת. השלב השלישי, לפי תאוריה זו, הוא השלב האימפריאליסטי, שבו הקולוניות משועבדות לטובת המעצמה.
  2. התאוריה הפסיכולוגית: מניעים של גאווה וכמיהה למעמד ולעוצמה הם שהניעו את המעצמות למעין תחרות לכיבוש טריטוריות. המדינות המערביות חשות עליונות על מדינות הדרום מצד אחד, אך חסרות ביטחון אל מול המעצמות השכנות מצד שני.
  3. התאוריה הכלכלית טוענת שהאימפריאליזם הוא השלב האחרון של הקפיטליזם. היות שלא נשארו מקומות להשקיע בהם באירופה, הייתה יציאה אל טריטוריות בעלות משאבי טבע שונים. זוהי טענתן של הגישות הסוציאליסטיות.

את ניתוח התפתחות האימפריאליזם לא ניתן לנתק משני מרכיבים חשובים:

  1. גישת עליונות האדם הלבן – הגישה באותה תקופה הייתה שהעמים באפריקה ובמזרח הם עמים נחותים, ללא תרבות וללא ערכים. גישה זו מכונה "דרוויניזם חברתי". אחד ההוגים שהשפיעו על גישה זו היה הרברט ספנסר, מחבר הספר "שרידותם של החזקים", תפיסתו השפיעה באופן ישיר על המעצמות האימפריאליסטיות.
  2. התפתחות יכולת טכנולוגית – התפתחות אוניות, גשרים, כלי נשק חדשים – כל אלו סייעו למהר ולפשט את התהליך האימפריאליסטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]