אימפריאליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האימפריאליזם בשיאו (1898)

המילה “אימפריאליזם” משמשת בעיקר לתיאור יחסים כלכליים, תרבותיים ופוליטיים בין מדינות, המבוססים על שליטה או על כפיפות של קהילה פוליטית אחת לרעותה.

שלושת גלי האימפריאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגל הראשון של האימפריאליזם החל במאה ה-15, ונמשך עד לשנות ה-70 של המאה ה-19 (תקופה בה המהפכה התעשייתית מואצת). בתקופה זו, הרעיון שהוביל את האימפריאליזם היה רעיון הסחר העולמי החופשי. לשם כך, הוקמו תחנות מסחר אירופאיות בחופי כל היבשות. כמו כן, נוצרו קשרים פוליטיים ועסקיים עם השליטים המקומיים למטרת סחר מוזל. התיישבות (או קולוניאליזם) התבצעה רק באמריקה. המטרה בהתיישבות בשלב זה לא הייתה להשתלט על האוכלוסייה המקומית ו-"לחנך" אותה בדרך אירופאית, אלא לגרש או להכחיד אותה לשם ניצול מיטבי של חומרי הגלם שברשותה. הגל הראשון של האימפריאליזם התאפיין במעשי אכזריות כלפי הילידים, בכפיית שיטות עיבוד מסוימות עליהם וסחר עבדים מפותח (בעיקר בין אפריקה לקריביים ולברזיל).

הגל השני של האימפריאליזם החל עם המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה-19 והסתיים עם תהליך הדה–קולוניזציה באמצע המאה ה-20. בבסיס האימפריאליזם בתקופה הזו עמד רעיון עליונות האדם הלבן על העמים הנכבשים וחובתו להפיץ את תרבותו הנעלה (ואת הנצרות) גם ל־"עמים הנחשלים". הגישה המרכזית קבעה, כי העולם הטיל על האדם הלבן נטל – ללמד את המקומיים מהי התרבות "הנכונה" ולהביא להם את הקידמה האירופאית. מבחינה כלכלית, חלה ירידה בגישת הסחר החופשי והמעצמות האימפריאליסטיות העלו מכסי מגן כדי להגן על מוצריהם. הקולוניות לא נתפסו רק כמקור לחומרי גלם, אלא גם כשווקים למוצרים אירופאים. לשם כך השיגו האירופאים, באמצעות עליונותם הטכנולוגית והצבאית, שליטה פוליטית מלאה בקולוניות, כלומר שליטה ישירה, ולא באמצעות שליטים מקומיים כפי שהיה נהוג בגל הראשון. תקופה זו הייתה לשיא ההתפשטות הטריטוריאלית, ומעל 75% מהעולם היה בידי המעצמות האימפריאליסטיות.

יש חוקרים הטוענים, כי גם לאחר המאה ה-20 ולאחר תהליך העצמאות שעברו הקולוניות השונות במאה הזו, נוצר גל של אימפריאליזם מסוג חדש: אימפריאליזם בלתי פורמלי. לפי גישה זו, הגל השלישי של האימפריאליזם הוא שליטה כלכלית ופוליטית עולמית של מספר קטן של מעצמות ובראשן ארצות הברית (בעבר גם ברית המועצות). המעצמות הללו קובעות את סדר היום העולמי ואוכפות אותו באמצעות גופים הנמצאים תחת שליטתן, כמו האו"ם.

התנאים המוקדמים להתפשטות אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התפשטות מבחינה כלכלית: אירופה עברה במאה ה־15 תהליך של גידול דמוגרפי, שהוביל לפיתוח כלכלי. החל להתפתח מוסד ההלוואות. המנגנון הזה אפשר לסוחרים ליטול הלוואות, ששימשו אותם למסעות תגלית; לקניית סחורות ולמכירתן. בדרך זו התפתח מעמד הבורגנות, והעושר התחלק לעוד ועוד שכבות באוכלוסייה. גופים חדשים כמו בנקים ובורסות אפשרו לאנשים להתאגד ולהשקיע בפרויקטים גדולים כמו מסעות תגלית.
  • עיור: התפתחות מעמד הבורגנות בערים הוביל לתהליך עיור. העיר הגדולה תלויה בסחורות מבחוץ לצורך קיומה, בניגוד לכפר שיכול לקיים את עצמו.
  • סקרנות: רצון להבין את העולם ולחקור אותו. ניתן לראות באותה התקופה הרבה מאמצים במיפוי. בנוסף, תקופת הרנסאנס העמידה את האדם במרכז (במקום האל) ואת יכולותיו להבין את העולם שסביבו ולהגיע בעצמו למסקנות כלפיו.
  • הקשר בין הנצרות והאסלאם: מסעות הצלב נכשלו בסופו של דבר, והאסלאם השתלט על השטחים הנוצרים במזרח התיכון. האימפריה העות'מאנית כבשה את קונסטנטינופול, בירת הביזנטים, בשנת 1453. מצד שני הנוצרים הצליחו לגרש את המוסלמים מגרנדה שבספרד של היום (1492) והם רצו להמשיך את המלחמה במוסלמים לתוך צפון אפריקה. המונח המקובל באירופה הוא רקונקיסטה, שהוא כיבוש מחדש של אזורים מוסלמים. ההשתלטות המחודשת על האי האיברי חשובה עבור העולם הנוצרי־אירופאי.

במקביל, האסלאם מתפשט לאגן הים התיכון ומשתלט על החלק הדרום־מזרחי של אירופה (הבלקן). נוצרה מעין סתימה של האזור מבחינת דרכי מסחר ותרבות. הדבר הוביל לכוח דחף למעבר בדרכים חדשות – כך נוצר הדחף לצאת לסחר האטלנטי שהחל בפורטוגל.

  • השלטון המרכזי תמך פיזית ותרבותית במסעות השונים. אחד האנשים הבולטים בתקופה זו היה אחיו של מלך פורטוגל, אנריקה הנווט, שהיה נוצרי אדוק וראה במסעות הגילוי והכיבוש דרך להפצת הנצרות.
  • אסיה היא מקור למוצרי מותרות עבור אירופאים עשירים: בשמים, משי, פורצלן, תבלינים (שימור הבשר, ולכן סיפוק מזון לקהל רחב יותר, תרופות), סוכר וכולי. אנשים אלו הם התומכים בכספם את המסעות.
  • טכנולוגיה ימית – פורטוגל הייתה הראשונה לתת את הטון בתחום זה. לא רק מבחינת המשא שמועמס על האוניות אלא גם המרחק שמגיעים אליו. הספינות החדשות שהתפתחו החל מהמאה ה-15 אפשרו התפשטות למרחקים גדולים.

תאוריות בדבר התפתחות האימפריאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. תאוריה היסטורית־פוליטית: גורסת כי האימפריאליזם הוא למעשה המשך ישיר של הקולוניאליזם שהחל במאה ה-15. תאוריה זו טוענת, שהקולוניאליזם היה השלב הראשון של האימפריאליזם, השלב שבו התרחשה אירופניזציה – הטמעת התרבות האירופאית על ידי קבוצות פריפריאליות בקולוניות. השלב השני היה יישום המרקנטליזם שמשמעו הגדלת הייצוא והקטנת הייבוא באותה קולוניה, ולאחר מכן הוצאת העושר מתוכה אל המעצמה השולטת. השלב השלישי, לפי תאוריה זו, הוא השלב האימפריאליסטי, שבו הקולוניות משועבדות לטובת המעצמה.
  2. התאוריה הפסיכולוגית: מניעים של גאווה וכמיהה למעמד ולעוצמה, הם שהניעו את המעצמות למעין תחרות לכיבוש טריטוריות. המדינות המערביות חשות עליונות על מדינות הדרום מצד אחד, אך חסרות ביטחון אל מול המעצמות השכנות מצד שני.
  3. התאוריה הכלכלית: טוענת שהאימפריאליזם הוא השלב האחרון של הקפיטליזם, זוהי טענתן של הגישות הסוציאליסטיות. היות שלא נשארו מקומות להשקיע בהם באירופה, ישנה יציאה אל טריטוריות בעלות משאבי טבע שונים.

את ניתוח התפתחות האימפריאליזם לא ניתן לנתק משני מרכיבים חשובים:

  1. גישת עליונות האדם הלבן – הגישה באותה תקופה הייתה שהעמים באפריקה ובמזרח הם עמים נחותים, ללא תרבות וללא ערכים. גישה זו מכונה "דרוויניזם חברתי". אחד ההוגים שהשפיעו על גישה זו היה הרברט ספנסר שכתב את הספר "שרידותם של החזקים", תפיסתו השפיעה באופן ישיר על המעצמות האימפריאליסטיות.
  2. התפתחות יכולת טכנולוגית – התפתחות אוניות, גשרים, כלי נשק חדשים – כל אלו סייעו למהר ולפשט את התהליך האימפריאליסטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]