נייר ערך למוכ"ז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נייר ערך למוכ"ז (Bearer security) הוא נייר ערך המגולם במסמך סחיר (שטר). העברת נייר ערך למוכ"ז מתבצעת במסירה פיזית של השטר. למעשה, זו פיסת נייר שהאוחז בה הוא הבעלים של נייר הערך. בכך, נייר ערך למוכ"ז שונה מנייר ערך על שם, שהבעלות בו מתועדת במרשם מרכזי אחד (לרוב ממוחשב). אחד הסוגים של ניירות ערך למוכ"ז הוא מניות למוכ"ז (bearer shares). פירוש הביטוי "למוכ"ז" הוא "למוסר כתב זה".

ניירות ערך למוכ"ז מופיעים במרשמי ניירות הערך (כגון מרשם בעלי המניות) של החברה שהקצתה אותם. בניגוד לניירות ערך על שם, אין תיעוד של שמות הבעלים עצמם (שאינם ידועים), אלא רישום של כמות ניירות הערך למוכ"ז הנמצאים במחזור, של תאריך ההקצאה ושל מספור השטרות.

כל סוג של נייר ערך יכול להתקיים בצורת נייר ערך למוכ"ז. מניות ואג"ח הם שני סוגי ניירות הערך העיקריים המוקצים למוכ"ז. ישנם ניירות ערך שכמעט ואין טעם להקצותם בדרך זו, מכיוון שהם קצרי-מועד. אם תוקפם יפוג מבלי שנעשתה פעולת מימוש מסוימת, בעליהם יחזיק בנייר חסר ערך. זה המצב, למשל, בכתבי אופציה.

ניירות ערך למוכ"ז אינם חייבים להוות סדרה או דרגה נפרדת בהון התאגיד. אין כל קשר בין חלוקת המניות לסוגים (מניות רגילות, מניות בכורה, מניות זהב, מניות יסוד וכו') לבין יצוגן בדרך של מניות למוכ"ז או מניות על שם. לדוגמה, אפשר שלחברה יש מניות מדרגה (class) אחת בלבד. חלק מאותן מניות הן על שם והחלק האחר – מניות למוכ"ז. כל המניות מקנות את אותן זכויות. ההבדל היחיד נעוץ באופן מימוש הזכות. בעוד שבמניות על שם, החברה יודעת את זהות בעל המניה ויכולה לפנות אליו (להעביר לו דיווידנד, לזמנו לאסיפה הכללית וכיוצא בזה), הרי בעל מניות למוכ"ז נדרש לפנות בעצמו לחברה ולהציג את שטר המניה כדי לקבל את הזכויות הנובעות ממנו.

מניות למוכ"ז בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק החברות של ישראל מסדיר סוגיות אחדות הקשורות במניות למוכ"ז ובניירות ערך למוכ"ז בכלל. החוק דן בסוגיות אלו בארבעה הקשרים שונים (סעיף ההגדרות; הפרק העוסק במרשם בעלי המניות; הפרק העוסק בהגדרת בעל מניות; הסימן העוסק בהעברת ניירות ערך).

החוק מגדיר "נייר ערך למוכ"ז" כ"נייר ערך שתמורתו המלאה שולמה לחברה ושהוצא בשלו שטר המעיד על כך".[1] החוק מבחין בין "נייר הערך" עצמו לבין ה"שטר", שהוא המסמך הפיזי המתעד אותו. הדרישה, שרק נייר ערך שתמורתו שולמה במלואה יוכל להיות נייר ערך למוכ"ז, נובעת מחוסר היכולת להתחקות אחר הבעלים של הנייר אחרי ההקצאה. לכן, לא ניתן לדרוש את התשלום במנות; יש לקבלו במלואו ורק אז להקצות את הנייר. השימוש במונח "שטר" כפשוטו מצביע על כך שהחוק רואה את שטר נייר הערך למוכ"ז כמסמך סחיר לכל דבר, שחלים עליו דיני השטרות הכלליים. קביעה זו מחוזקת בשתי הוראות בחוק החברות עצמו: "אחיזה בשטר היא ראיה לכאורה לבעלות בו"[2] ו"נייר ערך למוכ"ז הוא מסמך סחיר, שהעברתו היא במסירת השטר לידי הנעבר" (תכונת הטהירות).[3]

החוק ממשיך ודן במניות למוכ"ז. נעשית שוב הבחנה בין המונחים "שטר מניה" ו"מניה למוכ"ז", כאשר החוק מגדיר "שטר מניה" כ"שטר המציין שהמחזיק בו הוא בעל מניה למוכ"ז".[4] כדי שחברה תוכל להקצות מניות למוכ"ז, חייבת להימצא הרשאה לכך בתקנון שלה.[5] הקביעה המהותית החשובה ביותר של חוק החברות בנוגע למניות למוכ"ז היא שהאוחז בשטר מניה הוא בעל מניה לכל דבר.[6] זאת, בניגוד למצב ששרר בימי פקודת החברות, אז היו ספקות באשר למעמדו של בעל מניה למוכ"ז ונמצאו חברות בהן רק מי ששמו הופיע במרשם בעלי המניות נחשב לבעל מניה. גם באותה תקופה, ניתן היה לקבוע במסמכי ההתאגדות שבעל מניה למוכ"ז הוא בעל מניה לכל דבר ועניין. בחברות רבות אכן קבעו כך. חוק החברות ביטל את ההבחנה בין צורות שונות של מניה לעניין מעמדו של בעליה.

החוק קובע כי שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בדבר הנוסח והצורה של שטרי מניה,[7] אך עד היום לא הותקנו תקנות כאלה.

החוק מפרט את האופן בו יש לרשום מניות למוכ"ז במרשם בעלי המניות: יצוינו "עובדת הקצאתן של מניות למוכ"ז, מועד הקצאתן וכמות המניות",[8] כמו גם "המספור של המניה למוכ"ז ושל שטר המניה".[9] לפי החוק, ניתן להפוך מניה על שם למניה למוכ"ז ולהיפך. אם החברה מוציאה שטר מניה במקום מניה על שם, עליה למחוק את שם בעל המניה מהמרשם ולרשום במקומו את המניה למוכ"ז.[10] אם בעל מניה מבקש להחזיר את שטר המניה שבידו לחברה ולהירשם במרשם בעלי המניות, הוא יכול לעשות כן, אם אין הוראה בתקנון האוסרת על כך; שטר המניה יבוטל והמניה תהפוך למניה על שם.[11]

סוגיות בניירות ערך למוכ"ז[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטר 5 מניות למוכ"ז של חברת הכריה הקנדית BCRIC. שטרי מניה אלו חולקו בחינם לכל תושבי בריטיש קולומביה ב-1979 כדי לשתפם בבעלות בחברה ולעודד השקעה בה. המספרים בשני צדי השטר מיועדים לסימון תשלום דיווידנדים על המניות.

הבעיה העיקרית שמעוררים ניירות ערך למוכ"ז נוגעת לאופן העברת הזכויות לבעליהם, כגון תשלום דיווידנד. בנייר ערך על שם, בעיה זו אינה מתעוררת שכן החברה (או, במקרה של חברה ציבורית, החברה לרישומים ומסלקת הבורסה) יודעת את זהותו של בעל הני"ע ויכולה להעביר לו את התשלום. לאחר הכרזה על תשלום, בעלי הני"ע למוכ"ז יכולים להגיע אל משרדי החברה, להציג את השטר ולממש את זכותם. עם זאת, ייתכן שהבעלים ישכחו כליל מעצם קיומו של השטר או לא יגיעו לקבל את הזכויות לפיו. פתרון אפשרי אחד לבעיה זו הוא הפקדת התשלום בנאמנות לטובת בעלי הני"ע למוכ"ז. כאשר אלו יבקשו לקבל את התשלום המגיע להם, הם יפנו אל הנאמן. מנגנון זה יכול לחול לגבי כל תשלום או תמורה העשויים להתקבל עבור מניות, לרבות דיווידנד, תמורה כפויה בהצעת רכש מלאה, פדיון מניה ניתנת לפדיון, תשלום על שברי מניה באיחוד מניות, תמורת מיזוג וחלוקת עודף הנכסים בפירוק. על החברה או הנאמן לקיים רישום של כל אירוע מימוש זכות מכוח שטר ני"ע למוכ"ז, כדי שאותן זכויות לא יתקבלו יותר מפעם אחת על אותו שטר. בישראל, נעשה שימוש במנגנון זה לטובת בעלי המניות למוכ"ז של אוצר התיישבות היהודים[12] וכן לטובת בעלי המניות למוכ"ז של מלון המלך דוד.[13] מנגנון אחר, שהיה נפוץ מאוד בעבר, הוא שימוש בתלושים או קופונים שנתלשו משטר המניה עצמו, בכל פעם בה בעל המניה הגיע לקבל דיווידנד. מנגנון זה הוא מוגבל יחסית (מתאים רק לדיווידנד או לתשלום תקופתי) ולא נותן מענה לצורך לתעד את זהותו של בעל המניה במעמד מימוש הזכות.

בעיה אחרת הקשורה למניות למוכ"ז נובעת מכך שמניות אינן מקנות רק זכויות, אלא גם חובות. החיוב העיקרי המוטל על בעל מניה הוא לשלם עבור מנייתו – דבר שחייב להיעשות ממילא כתנאי להקצאתה של כל מניה למוכ"ז. אולם, על בעל מניה מוטלים גם חיובים לא-כלכליים, הנוגעים לצד הממשלי של השימוש במניות.[14] אם לא ניתן לאתר את בעל המניות, לא ניתן לתבוע ממנו את קיום החיוב. בעיה זו נפתרת בדרישה שבעת מימוש זכות ממשלית כלשהי (הצבעה באסיפה הכללית וכיוצא בזה) בעל המניה למוכ"ז יהיה חייב להזדהות ולמסור את אותם פרטים הנרשמים לגבי בעל מניה על שם. בנוסף, לפי הקבוע במרבית התקנונים הדנים במניות למוכ"ז, תנאי להצבעה באסיפות החברה הוא הפקדת שטר המניה במשרד החברה ורישום שמו של המפקיד לפני ההצבעה, כאילו הייתה זו מניה על שם.

סוגיה נוספת בניירות ערך למוכ"ז היא מיקום ה-situs (מושב הזכות) לפי נייר הערך. באופן קלאסי, נהוג לערוך הבחנה בין ני"ע על שם וני"ע למוכ"ז, כאשר מקום המושב של הראשונים הוא מקום מרשם בעלי הני"ע (משרדה הרשום של החברה) ואילו האחרונים נעים בהתאם למיקומו הפיזי של השטר. יש לכך נפקות, למשל, במשפט הבינלאומי הפרטי, לעניין הדין החל על זכויות התביעה של בעל הני"ע. אולם, בפועל, מקום המושב של ניירות ערך למוכ"ז הוא חצוי: באופן רגיל, מיקום השטר אכן מכריע; אך לצורך ביטול מניות, העברה כפויה של מניות, תחולת צווי בית משפט המכוונים כלפי מרשם בעלי הני"ע ומצבים אחרים בהם הדין או הסכם מאפשר פעולה "ריכוזית" בני"ע, כזו שאינה על פי רצון הבעלים, גם ני"ע למוכ"ז נמצאים ונשלטים ב-situs של מרשם בעלי הני"ע.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניירות ערך למוכ"ז מציתים את הדמיון בשל העבירות הגבוהה שלהם והאפשרות לגלם ערך רב באמצעותם. לכן, הם מתאימים לשמש בתור מקגאפין. בסרט מת לחיות, פושעים מנסים לשדוד אגרות חוב למוכ"ז בשווי 640 מיליון דולר. אולם, נראה כי גם אם היו מצליחים במזימתם, השודדים היו נתקלים בקשיים בבואם לפדות את אגרות החוב, שכן גנב אינו "אוחז כשורה" לפי דיני השטרות ואינו זכאי לזכויות שבשטר. אם האגרות היו נמכרות הלאה, לקונים תמי לב, ייתכן שאלו היו יכולים ליהנות מהן, אם היו עומדים בתנאי תקנת השוק.[15]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סע' 296(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ס"ח 189 (להלן: חוק החברות).
  2. ^ סע' 296(ב) לחוק החברות.
  3. ^ סע' 297 לחוק החברות.
  4. ^ סע' 1 לחוק החברות.
  5. ^ סע' 179 לחוק החברות.
  6. ^ סעיפים 176 ו-177(3) לחוק החברות.
  7. ^ סע' 180 לחוק החברות.
  8. ^ סע' 130(א)(2)(א) לחוק החברות.
  9. ^ סע' 130(א)(2)(ב) לחוק החברות.
  10. ^ סע' 135 לחוק החברות.
  11. ^ סע' 136 לחוק החברות.
  12. ^ פדיון מניות יק"ט באתר האפוטרופוס הכללי.
  13. ^ לפי דיווח לבורסה של חברת מלונות דן מתאריך 11.01.2012, חברת מלון דן אכדיה מחזיקה 3,591 מניות של מלונות דן כנאמנת לטובת בעלי מניות למוכ"ז של מלון המלך דוד.
  14. ^ סעיפים 192 ו-193 לחוק החברות.
  15. ^ אהרן ברק "אגרת חוב מלוה קצר מועד למוכ"ז: זכותו של קונה בתום לב ובעד ערך" משפטים ה 160 (תשל"ג-תשל"ד).