חברה (תאגיד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חברה היא ארגון בעל ישות משפטית שמאגד אנשים למען מטרה משותפת, בדרך כלל לשם הפקת רווח. החברה היא ישות הקיימת בחוקיה של כל מדינה מודרנית, והיא הדרך העיקרית לקיומה של פעילות עסקית משותפת לאנשים אחדים.

רעיון החברה נוצר במאה השבע-עשרה (אם כי היו בסקנדינביה גופים דומים במאה הארבע-עשרה) במטרה להפחית את הסיכון העסקי מיזמים. בעוד שבעל עסק אשר איננו במסגרת חברה חשוף לכל הסיכונים העסקיים ואחראי אישית לחובות העסק, בחברה המצב שונה.

הרעיון המשפטי העומד מאחורי החברה הוא שהחברה, אשר במסגרתה מתנהלת כל הפעילות העסקית, היא גוף משפטי נפרד ושונה ממייסדיו ובעליו. המייסדים הם בדרך כלל בעלי החברה באמצעות החזקת מניות, ונקראים בעלי מניות. המנייה הנה למעשה אגד של זכויות וחובות חוזיות אשר המחזיק בה חב כלפי החברה והחברה חבה כלפיו; לדוגמה, הזכות להשתתף ברווחי החברה. בכך ישנה הפרדה כמעט מלאה בין הישות המשפטית של החברה לבין בעלי המניות. אם לדוגמה יש לגורם מסוים טענה או תביעה כלפי החברה, הוא אינו יכול לתבוע את בעלי המניות. הכתובת שלו לכל בעיה היא החברה עצמה. החברה ובעלי מניותיה לא חד הם. רק במקרים מיוחדים של חוסר הגינות בולט או הונאה, מאשר בית המשפט הרמת מסך המאפשרת תביעה ישירה של בעלי המניות בחברה.

רוב החברות מאוגדות כך שבעליהן נהנים מאחריות מוגבלת. דבר זה מצוין בשם החברה. בישראל הסיומת היא "בע"מ" (בערבון מוגבל). בארצות הברית נהוגה בין היתר הסיומת "corp" (או LLC, שהוא תאגיד שאינו קיים בישראל), בבריטניה "Ltd" ובגרמניה "GmbH".

תכלית החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכלכלה המודרנית, חלק ניכר מהעושר העולמי מצוי בידי חברות. מכאן עולה השאלה, מה תכליתה של החברה, ולמי מיועד עושר זה. להגדרת תכלית החברה תפקיד חשוב גם בניסיון לפתור את בעיית הנציג. שכן, בכך ניתן לכוון את פעולותיו של הנציג להשיג את תכליתה של החברה, ולא לדאוג לאינטרסים האישיים שלו. ישנן מספר תפיסות (מודלים) באשר לתכליתה של החברה. התפיסה הקפיטלסטית הטהורה רואה את תכלית החברה בהשאת רווחי בעלי מניותיה. לפי תפיסה זאת, אשר עלתה ביתר שאת בפס"ד דודג' נ' פורד (1916), על המנהלים בחברה לקבל החלטות אשר תוצאתם תהיה השאת רווחי בעלי המניות, אף אם יש בהחלטה זאת לפגוע בחברה עצמה, או בצדדים אחרים הקשורים בה. תפיסה נגזרת ומעט שונה של התפיסה הקפיטליסטית הטהורה, היא התפיסה הקפיטליסטית המעודנת, אשר עדיין רואה בתכלית החברה השאת רווחי בעלי מניותיה, אם כי תוך מתן אפשרות לתרום (באמצעות תרומות כספיות) גם לחברה האנושית בכלל. התפיסה המנוגדת לתפיסה הקפיטלסטית הטהורה מכונה "המודל הציבורי", והיא רואה את תכלית החברה בתרומתה לחברה האנושית בכללותה. דוגמה למימושה של תפיסה זאת- הלאמת גילויים מדעיים משמעותיים מידי חברות, למען הציבור בכללותו. ראוי לציין, שבין שתי תפיסות אלו, ישנן עוד מספר תפיסות באשר לתכלית החברה.

תכלית החברה על פי החוק הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק החברות מגדיר בסעיף 11 את תכלית החברה- "תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה". בניגוד ליתר המודלים המנסים למצוא תכלית לחברה מחוץ לגבולות החברה עצמה (בעלי מניות, החברה האנושית, עובדים וכדומה), הרי שלפי מודל זה הקרוי "מודל החברה", החברה לעצמה קיימת, וצריכה לדאוג לאינטרסים שלה. זאת, מתוך הבנה עמוקה שלחברה כאישיות משפטית נפרדת אינטרסים משלה, אשר אינם זהים לאינטרסים של אף אחד, אף לא לשל בעלי מניותיה. לדוגמה- אם מנהל בחברה צריך לקבל החלטה כגון האם לחלק דיבידנד, עליו לשים בראש מעייניו את טובת החברה (ולא בעלי מניותיה), ולבחון האם פעולה זאת תטיב עימה. בהמשכו קובע סעיף 11 "...וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור". כלומר, החוק מאפשר לחברה במסגרת השיקולים העסקיים, כל עוד הדבר לא פוגע בה, להתחשב גם בנושיה, עובדיה, והציבור בכללותו.

כיום הדעה הרווחת היא, שאין בהגדרת תכלית החברה על ידי החוק משום פתרון לבעיית הנציג. הסיבה לכך נעוצה דווקא בחוק, המותיר כח רב בידי בעלי המניות. משכך, מנהל שיהיה דווקני ויבקש להשיג קודם את טובת החברה כפי שמחייב החוק, ולא את טובת בעלי המניות, ימצא עצמו מוחלף על ידי בעלי המניות שלהם כח לעשות כן (במישרין, או בעקיפין).

חברות פרטיות וציבוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה פרטית היא חברה שהונה מוחזק בידי גורם פרטי או מספר מצומצם של בעלים. לפי סעיף 1 לחוק החברות, חברה ציבורית הינה "חברה שמניותיה רשומות למסחר בבורסה או שהוצעו לציבור על פי תשקיף כמשמעותו בחוק ניירות ערך, ומוחזקת בידי הציבור".

ברוב המקרים חברה פרטית הופכת לחברה ציבורית כאשר ישנו רצון מצד החברה להציע את מניותיה לציבור הרחב באמצעות הנפקת מניות ראשונית לציבור, ואחר כך קיום מסחר שוטף במניות החברה באמצעות בורסה לניירות ערך.

ברחבי העולם נהוגים סימונים לחברות ציבוריות. לדוגמה, חברה ציבורית בבריטניה, תקבל את הסימון Plc שמשמעותו Public Limited Company.

חברות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל מוסדרת הקמתה ופעילותה של חברה באמצעות חוק החברות, התשנ"ט-1999. חברה ציבורית כפופה גם לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968‏[1]. שעבוד נכסי חברה ופירוק חברות מוסדרים בפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983. פעילותה של חברה ממשלתית מוסדרת גם באמצעות חוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-‎1975.

הזכות להתאגד בחברה היא זכות חוקתית. כל אדם רשאי לייסד חברה, ובלבד שמטרה ממטרות החברה אינה נוגדת את החוק, אינה בלתי מוסרית ואינה נוגדת את תקנת הציבור. הקמתה של חברה מצריכה רישום אצל רשם החברות, הפועל במסגרת משרד המשפטים.

בעליה של החברה מחזיקים בבעלות עליה באמצעות מניות, המשקפות את חלקו של כל אחד מהבעלים ברווחי החברה ובזכויות ההצבעה בה. בדרך כלל מוגבלת אחריותם של בעלי המניות בחברה לחובותיה (זהו יתרון מרכזי של התאגדות בדרך זו), והדבר בא לידי ביטוי בהוספת המילים "בע"מ" או "בערבון מוגבל" בסוף שמה, אך ניתן גם להקים חברה שאחריות בעלי המניות לחובותיה היא בלתי מוגבלת. חלוקת רווחיה של חברה לבעלי מניותיה נעשית באמצעות דיבידנד.

חוק החברות קובע בפירוט את הגופים הפועלים בחברה: "האורגנים של החברה הם האספה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון, רואים את פעולתו בעניין פלוני כפעולת החברה לאותו עניין". החוק מפרט את סמכויותיהם של כל אחד מאורגנים אלה.

משבר "עודף הרגולציה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות (20072013) שורה של שינויי חקיקה, תקינה, הנחיות, ואווירה רגולטורית הובילו למצב של עודף רגולציה בישראל. עודף הרגולציה מתבטא הן בעלויות הנפקה גבוהות מאוד, עלויות דיווח שוטפות גבוהות מאוד, ותהליך קבלת ואישור החלטות מורכב מאוד בתוך החברות (ועדות ביקורת, דח"צים, אסיפות, אישור של המיעוט). מספר החברות הציבוריות הצטמצם באופן חד משיא של 657 חברות בשנת 2008 ל-533 חברות בינואר 2013. נרשם מיעוט בולט מאוד של הנפקות חדשות ושימוש מוגבר (אך עדיין מועט) בשלד בורסאי בתור מסלול עוקף הנפקה (המצב הוביל הן למספר רב של שלדים, והן לעלויות גבוהות, מה שיצר בשנים האחרונות מסחר ער בשלדים). עלויות הדיווח השוטפות במצב הנוכחי הינן גבוהות מאוד והובילו לחוסר כדאיות בולט לחברות קטנות (שבהם עלות זו הפכה לדומיננטית בתזרים), חברות קטנות רבות נסגרו או החליטו להפוך לחברות לא ציבוריות (על ידי הצעת רכש).

על רקע הכוח המשמעותי שניתן למיעוט, התרחשו מספר מקרים בהם בעלי שליטה טענו שהם נסחטים על ידי המיעוט. תופעה זו מתרחשת בעיקר בחברות קטנות עם אחזקות ציבור מועטות בהן ניתן לרכוש נתח משמעותי מאחזקות המיעוט בהשקעה מועטה. הצד הרוכש של מניות המיעוט יכול במקרים אלו לחסום אישור הסכמי שכר, והסכמים אחרים הדורשים אישור של המיעוט באסיפה. בעלי השליטה טוענים שישנם מחזיקי מיעוט סחטנים הדורשים תמורה אישית (מתחת לשולחן, ובניגוד לחוק) על מנת שהם לא יחסמו את כל הצעות ההחלטה הדורשות את אישורם. במקרים בהם בעלי השליטה מנהלים את החברה (ומושכים שכר) או שישנם קשרים עסקיים עם חברות אחרות בשליטת בעלי השליטה מצב זה יכול להוביל לשיתוק מוחלט של החברה כל עוד שלא נענות דרישות המיעוט לתגמול (בניגוד לחוק).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]