אוצר התיישבות היהודים
אוצר התיישבות היהודים (בראשי התיבות: אוה"ה, באנגלית: Jewish Colonial Trust או JCT/יק"ט) היא חברת אחזקות בענף הבנקאות הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב. בראשית המאה, מניות החברה נמכרו ליהודי התפוצות. חלקם נפטרו או נספו בשנות השואה. לפי רישומי החברה, כ-41% ממניותיה היו בידיהם. המניות מוחזקות היום על ידי חברת "יקט נאמנות".[1] חברת אוצר התיישבות היהודים מחזיקה 4.97% ממניות בנק לאומי לישראל (נכון ל-2012). היא מנוהלת על ידי ההסתדרות הציונית העולמית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רעיון האוצר
הקונגרס הציוני שהתכנס בשנת 1898 בבזל החליט לייסד בנק עברי, "בית אוצר התיישבות היהודים", בהון רשום של 2 מיליון ליש"ט, סכום גדול באותם הימים. ייתכן שהרצל וחבריו לדרך ביקשו לחקות את הברון מוריס הירש שהקים חברה בשם דומה, "החברה להתיישבות יהודית" (יק"א), שנועדה לממן התיישבות יהודים בארגנטינה. היתה בכך גם תשובה לנדיבותו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הצרפתי. הרצל טען: "המתיישב בארץ ישראל זקוק לאשראי ולא לנדבה". בסיכומו של דבר, הבנק נועד להיות כלי שרת לעבודה פוליטית ומעשית בארץ ישראל ובהגדרתו של מנהלו הראשון, זלמן דוד ליבונטין:
 |
להקים מוסד חוקי להסתדרות הציונות שכוחו יפה לבוא במשא ומתן על חברות וממלכות, למען לרכוש בדרך רשמית לעם ישראל רישיונות, זכויות וקונצסיות, הדרושים להתיישבותינו בארץ אבותינו. וכן להשיג אמצעים כספיים לעבודות ציבוריות שיאפשרו התיישבות רחבה כאשר תבוא העת לכך ויוכשרו התנאים. |
 |
מכל מקום, מייסדי הבנק סברו כי בסכום זה ניתן יהיה לרכוש את ארץ ישראל מאת הסולטאן הטורקי. הסכום שראשי הציונות הצליחו לגייס בסופו של דבר היה 250,000 ליש"ט והוא הספיק להם על מנת לצאת לדרך.
בין השאר, אחד הרעיונות היסודיים היה שהחברה תרכוש מהיהודים, מאזור מסוים, העומדים לעלות לארץ ישראל, את נכסי דלא ניידי שלהם. זאת, על מנת למנוע מהעולים הפוטנציאליים מכירה בהולה של נכסיהם לשאר תושבי האזור בהפסדים. בזמן הביניים, עד למכירה הסופית של הנכסים בארצות המגורים הישנות, החברה תממן לעולים החדשים את העליה לארץ ישראל ואת בניית בתיהם החדשים בארץ. כך החברה תספק לעולים הגנה מפני איבוד רכושם ותעודד את העליה לארץ ישראל. רעיון דומה הוצע ליהודי פולין וכן בוצע בשנת 1933 בקשר ליהודי גרמניה על ידי הקמת חברת העברה על ידי בנק אנגלו-פלשתינה.
תקנות הבנק אושרו בלונדון. אחרי האישור נשלחו כרוזים ומודעות ליהודי העולם, בהצעה להשתתף ביסוד המוסד הכספי על ידי קניית מניותיו. את המניות קנו רבים בסכומים קטנים. היו שסברו כי בעת קיבוץ הגלויות יינתן משפט הבכורה לבעלי מניות. מניה אחת נמכרה ב-80 תשלומים, וכך יכלו גם יהודים חסרי אמצעים לרכוש מניות.
זלמן דוד ליבונטין שהיה אז מנהל בנק רוסי (הבנק המינסקאי למסחר), אחרי ש-17 שנים קודם ייסד את ראשון לציון, הוזמן על ידי בנימין זאב הרצל לנהל את הבנק החדש. הוא קיבל את הניהול בתנאי שכאשר יוקם הסניף הראשון בארץ ישראל הוא יוצב להיות מנהלו וכך היה.
[עריכה] השליטה באוצר
היות שבכוונת בנימין זאב הרצל היה למכור את המניות בקרב יהודי העולם, עלתה השאלה בידי מי תהיה השליטה בפועל. שכן, לא ניתן היה לכנס אסיפה של בעלי מניות, בוודאי לא באותם הימים ומי שיבוא לאסיפה עלול היה להשתלט על ארץ ישראל.
נקבע כי מאה מניות המייסדים יהיו בידי "המועצה" ובה 23 נגידים מנציגי ההסתדרות הציונית. בפועל, מספר החברים היה נמוך בהרבה. במקרה של פטירת אחד מחבריה, שאר החברים בחרו חברים נוספים. "המועצה" בחרה מתוכה שני "גוברנורים" אשר נכחו בישיבות מועצת המנהלים של הבנק והייתה להם זכות וטו. בפועל, בסוף תקופת קיומה של ה"מועצה", היא מנתה חברים בודדים, מבוגרים מאוד בגילם. באורח מעשי, השליטה עברה להנהלת הבנק. ה"מועצה" התכנסה רק במקרים שהיה הכרח לכנסה ופעלה לפי המלצות מנהלי הבנק.
[עריכה] הקמת אפ"ק
בסכום שהחברה גייסה נפתח עסק בנקאי בלונדון. העסק לא נחל הצלחה רבה. השקעתו החשובה נעשתה בשנת 1902 כאשר הוחלט להקים את "החברה האנגלו-פלסטינית" (Anglo-Palestine Company) אשר תהפוך למוסד כספי, בנק אנגלו-פלשתינה, הוא א.פ.ק בקרב אנשי היישוב. בראשה הועמד זלמן דוד ליבונטין, מראשי המתיישבים בארץ ישראל, לשעבר ממייסדי ראשון לציון. לבונטין הגיע לארץ ישראל וביום ב' באב תרס"ו, 21 ביולי 1903, נפתח הסניף הראשון של הבנק בעיר הנמל יפו, שהייתה העיר המסחרית החשובה ליישוב היהודי בארץ ישראל (המבנה נמצא עד היום ברחוב יפת 14 ונושא עליו שלט בהתאם).
[עריכה] סוף דבר
ב-1 בינואר 1934 חדל אוצר התיישבות היהודים לפעול כמוסד כספי בבריטניה והפך להיות חברת אחזקות בעלת שליטה בבנק אנגלו-פלשתינה ואחר כך בבנק לאומי לישראל עד שנת 1983. ב-1936 החלו להסחר מניות החברה בלשכת החליפין לניירות ערך, קודמתה של הבורסה לניירות ערך בתל אביב.
לאחר משבר מניות הבנקים בשנת 1983, התברר לציבור שהחברה נוהלה בפועל על ידי הנהלת בל"ל. הנהלת הבנק דאז בראשות המנכ"ל, ארנסט ישראל יפת, נהגה, כמקובל באותם הימים, לווסת את המסחר במניות הבנק, כדי שמחירן יעלה בהדרגה והציבור יתיחס למניות כהשקעה בטוחה. עקב תנועת מכירות חריגה במיוחד לא עלה בידי הבנקים לייצב את מחירי המניות והבנקים פנו לממשלת ישראל לסיוע. נקבע הסדר מניות הבנקים, בעקבות המשבר, כדי להבטיח את אינטרס בעלי המניות מהציבור. מניות בל"ל, שהוחזקו בידי אוצר התיישבות היהודים, הועברו לרשות מדינת ישראל ובכך השליטה עברה מ"המועצה" לבעל המניות הגדול, שעתה היה ממשלת ישראל.
[עריכה] החברה כיום
כיום החברה מעסיקה 4 עובדים בלבד, אך מאחר והיא עדיין מחזיקה כ-5% ממניות בנק לאומי, שווי השוק של החברה הוא מעל לחצי מיליארד ש"ח והיא כלולה במדד תל אביב 100.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- לארץ אבותינו, זלמן דוד ליבונטין, ספר שני 1901-1914, דפוס שושני, תרפ"ד.
- לאומי 100 שנה, הוצאת בנק לאומי, 2003.
- שלמה נקדימון הבנק – יצירתו של בנימין זאב הרצל: סיפורו של אוצר התיישבות היהודים. הוצאת מלוא, 2003.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אוצר התיישבות היהודים, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- הרצל על אוצר התיישבות היהודים בפרויקט בן יהודה
- אוצר התיישבות היהודים בע"מ, באתר הבורסה לניירות ערך בתל אביב
- אוצר התיישבות היהודים בע"מ, באתר TheMarker
- אוצר התיישבות היהודים בע"מ, באתר Bizportal
- חגי עמית, אוה"ה, איזה אוצר, באתר TheMarker, 9 בפברואר 2012
[עריכה] הערות שוליים
- ^ לאחר השואה התברר כי חלק ניכר מבעלי המניות לא ניתנים לאיתור. רשימה שלהם פתוחה לציבור, אשר יכול לתבוע את ירושתו: http://www.justice.gov.il/MOJHeb/ApotroposKlali/GiluiVnihuRehush/JCT.
