פירוק חברות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיני פירוק חברות הם מערכת של דינים העוסקים בסיום חייה של חברה על דרך של חלוקת נכסיה לזכאים להם מחוץ לחברה וחיסולה כאישיות משפטית נפרדת. בנוסף, "פירוק החברה מביא [...] לפירוק הקשר בינה לבין חבריה ובינם לבין עצמם".‏[1]

מטרת ההליך היא ניצול הנכסים והמשאבים הכלכליים אשר עדיין נמצאים ברשות החברה לשם כיסוי החלק המרבי מחובותיה. עילה מרכזית, העשויה להביא לפירוק חברה, היא חדלות פרעון – אי יכולת של החברה לשלם את התחייבויותיה הכספיות. בכך, הליך פירוק דומה להליך פשיטת רגל המכיר בחוסר יכולת של אדם טבעי לעמוד בתשלום חובותיו. קיימות עילות פירוק אחרות, כגון פירוק מן הצדק והיושר (לדוגמה, במצב בו השותפים בחברה הסתכסכו ואינם מסוגלים עוד לנהל אותה כעסק כלכלי). כמו כן, חברה יכולה להתפרק מרצון.

פירוק בידי בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין הישראלי מכיר בארבע עילות, שבהתקיים אחת מהן, רשאי בית המשפט לפרק חברה: "החברה קיבלה החלטה מיוחדת שהיא תפורק בידי בית המשפט"; "החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהואגדה, או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה"; חדלות פרעון; ופירוק מן הצדק והיושר.[2] בפועל, שתי העילות האחרונות הן החשובות ביותר, ובמיוחד העילה של פירוק עקב חדלות פרעון.

הליך של פירוק בידי בית המשפט מתחיל בהגשת בקשת פירוק. את הבקשה יכול להגיש נושה או החברה עצמה.‏[3] בנסיבות מצומצמות, גם בעל מניה יכול להגיש בקשה זו.‏[4] בית המשפט ידון בבקשה ויראה האם מתקיימת אחת מארבע העילות והאם מוצדק לתת צו לפירוק החברה. כבר בשלב שאחרי בקשת הפירוק, ועוד לפני מתן צו פירוק, בית המשפט עשוי למנות מפרק זמני כדי לשמור על נכסי החברה.

השלב הבא הוא מתן צו הפירוק. מאותו רגע, מתבצע עיכוב הליכים – נושה לא יכול עוד לתבוע את החברה או לדרוש ממנה את פרעון חובו או לאכוף את חיוביה כלפיו.‏[5] גם פעולות של הוצאת נכסים מתוך החברה בטלות.‏[6] בשלב זה, נעשית פניה לכונס הנכסים הרשמי והוא מבצע הערכה בדבר מצבה הכלכלי העדכני של החברה, הסיבות לכשלונה והשאלה האם בוצעה תרמית בנוגע לחברה, המצדיקה חקירה.‏[7] את המלצותיו מעביר כונס הנכסים הרשמי לבית המשפט אשר ברוב המקרים פועל על פיהן. הכונס הרשמי פועל גם לכינוס אסיפות של נושים ושל בעלי מניות על מנת שאלו יציעו מועמד לתפקיד המפרק הקבוע.

השלב שלאחר מכן הוא מינוי המפרק הקבוע. ההחלטה בדבר זהות המפרק מתקבלת על ידי בית המשפט. זה יכול לבחור במועמד שהציעו הנושים או בעלי המניות או למנות אדם אחר לתפקיד המפרק הקבוע (גם כונס הנכסים הרשמי יכול להתמנות לתפקיד זה). עם מינוי המפרק הקבוע, מגיעים ללב-לבו של הליך הפירוק: השלב בו, מצד אחד, מכנסים את נכסי החברה על מנת להגדיל את קופת הפירוק ככל הניתן, ומצד שני, מעבירים לנושים את הסכומים שהם זכאים להם. בפירוקים של חברות גדולות, שלב זה יכול להימשך שנים רבות. במהלך הפירוק, החברה מוסיפה להתקיים בתור אישיות משפטית נפרדת. האורגנים של החברה (הדירקטוריון והמנכ"ל) אינם פועלים עוד, ומוחלפים על ידי המפרק. האסיפה הכללית של בעלי המניות ממשיכה להתקיים, אם כי החלטותיה מוגבלות כעת לנושאים הקשורים בפירוק. בנוסף, בית המשפט רשאי למנות ועדת ביקורת,‏[8] שתפקידה לפקח על המפרק וכן לסייע לו בעבודתו. כל עוד חברה נמצאת בפירוק, יש לציין את דבר ההליך לצד שמה: "... בע"מ (בפירוק)".

לאורך כל הליך הפירוק רשאים המפרק, הכונס הרשמי, נושים וגורמים מעוניינים אחרים לפנות לבית המשפט בבקשות שונות, כגון בקשה למתן הוראות (מצד המפרק), ערעור על החלטת המפרק (מצד נושים) או פניה מצד נושה או בעל מניות בדרישה שבית המשפט יפעיל את כוחו לפקח על המפרק בכל עניין שבו הוא מפעיל את סמכותו.‏[9] כאשר המפרק סבור, כי חוב של גורם מסוים לטובת החברה אינו שנוי במחלוקת, או שיש לו תביעה או טענה אחרת כלפי צד שלישי, הוא יכול לבקש צו מבית המשפט, על דרך של בקשה למתן הוראות, שיכפה על אותו גורם לקיים את החיוב לחברה. לבקשה למתן הוראות יש תחולה רחבה למדי, והיא מאפשרת התמודדות עם מגוון סכסוכים, באופן המזכיר מעין ניהול תיק אזרחי בתוך תיק הפירוק הראשי.‏[10]

בגמר תהליך זה, לאחר שהמפרק סבור כי מימש את כל נכסי החברה שיכל לאתר וסילק את החובות לנושים במידת האפשר, יגיע הפירוק לקצו. בית המשפט, לאחר שראה שפורקו עסקי החברה כליל, יתן צו (שישלח גם אל רשם החברות) המורה על חיסול החברה, ובכך יסתיים קיומה.‏[11]

לאחר שחברה חוסלה, אין עוד אפשרות לתבוע אותה. עם זאת, ניתן לבצע הליך של החייאת חברה ("ביטולו של חיסול").‏[12] ניתן לפתוח בו על ידי פניה לבית המשפט, מאת המפרק או אדם אחר המעוניין בכך. תוצאתו היא שהחברה חוזרת להיות רשומה כך ש"ניתן לנקוט כל הליך שאפשר היה לנקטו אילולא חוסלה החברה". ביטול חיסול יבוצע, בדרך כלל, כאשר מתגלה נושה חדש (לדוגמה, נושה נזיקי) שלא היה ידוע בזמן הפירוק. גם אם לחברה לא נותרו כלל נכסים (המצב הרגיל בגמר פירוק), ניתן להחיותה ולו כדי לבצע הרמת מסך כלפי בעלי מניותיה. הליך החייאת חברה ניתן לביצוע עד שנתיים מיום החיסול.

חלוקת הנכסים בפירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאלה המרכזית והקשה ביותר בדיני הפירוק היא: כיצד ראוי לחלק את נכסי החברה בין נושיה? מראש ידוע, כי נכסי החברה אינם מספיקים כדי לשלם לכל נושה את סכום החוב המקורי שלו. לכן, כלל הנושים או אחוז ניכר מתוכם יצטרכו לאבד חלק כלשהו מהחוב שלהם, אותו ציפו לקבל מהחברה לפני שהפכה חדלת פרעון. השאלה, האם נושה מסוים יזכה להחזר חובו, חלק ממנו או שמא יאבד את כולו, תלויה בסדר העדיפות של אותו נושה בפירוק. עקרון העדיפות (המכונה לעתים "כלל העדיפות המוחלטת") קובע כי קיימות דרגות שונות של נושים; נכסי החברה יחולקו תחילה לנושים בדרגה הגבוהה ביותר, ולאחר שנפרע חובם של אלו, יעבור המפרק לדרגה הבאה ויחלק להם את חובותיהם, וכן הלאה. אם קופת הפירוק מתרוקנת בשלב כלשהו לפני שמגיעים לאחת הדרגות, הנושים באותה דרגה ומטה לא יקבלו דבר. סדר העדיפות נקבע בדין, כדלהלן:[13]

  1. בעלי זכות קניינית קבועה:
    1. "שעבוד ראשון" על נכס – שעבוד הנקבע בחוק, וגובר על כל שעבוד אחר הרובץ על אותו נכס. לרוב מדובר בשעבוד לטובת רשויות המס, בגין מס המגיע על מקרקעין, ורובץ על מקרקעין אלו.
    2. חובות מובטחים בשעבוד קבוע – נושים, אשר בנוסף לזכות החוזית שיצרו מול החברה להחזר חובם, גם רכשו זכות קניינית מסוג שעבוד בנכס של החברה. משהחברה לא החזירה להם את חובם (שהרי היא חדלת פרעון), ובהתאם לקבוע בהסכם היוצר את השעבוד (כאשר הסכם זה יכול להיות אגרת חוב, הלוואה בנקאית הכוללת משכון, הסכם משכנתא וכדומה), הם רשאים להיפרע מן הנכס המשועבד – לרבות מינוי כונס נכסים לתפיסת הנכס ומכירתו. כתוצאה מכך, כמובן, יוצא הנכס ממאסת הנכסים של החברה הניתנים לחלוקה בפירוק. שעבוד קבוע דורש רישום אצל רשם החברות; אם השעבוד לא נרשם, הרי שאין לו תוקף כלפי המפרק ושאר הנושים של החברה. במקרה כזה, מי שדימה להיות בעל שעבוד הופך לנושה לא-מובטח, הנותר עם זכות חוזית רגילה מול החברה.
    3. שעבודים מיוחדים – סוגים מסוימים של זיקות לנכס, המקנים לנושה זכות קניינית או מעין-קניינית. אלו כוללים את הערת האזהרה, את העכבון ואת השעבוד על מטלטלין, לטובת שלטונות המס, מכוח פקודת המסים (גביה). גם כאן, ההצדקה לקדימות היא "קנייניות" הזכות שהוקנתה לנושה, כך שיש לו יכולת ישירה להיפרע מנכס מסוים ולהוציא אותו ממאסת הנכסים של החברה.
  2. הוצאות פירוק – ההוצאות הכרוכות בעצם קיומם של הליכי הפירוק. אלו כוללות את עלות מימושם של נכסי החברה, הוצאות לטובת כונס הנכסים הרשמי, הוצאות משפט ושכר המפרק. ההצדקה למיקומן הגבוה של הוצאות הפירוק בסדר העדיפות היא, שלולא פעולת בית המשפט, הכונס הרשמי והמפרק, ממילא לא היו מקבלים הנושים בדרגות הנמוכות יותר אף חלק מהחובות המגיעים להם. לכן, ראוי להטיל עליהם את מימון הליך הפירוק.
  3. חובות בדין קדימה:
    1. שכר עבודה. במקרים רבים, חברות המגיעות לפירוק צוברות חוב ניכר לעובדיהן בגין משכורות שלא שולמו. מסיבות סוציאליות, המחוקק הקנה לחוב זה קדימות.
    2. כספים שהחברה ניכתה משכר עובדיה כדי להעבירם למס הכנסה.
    3. מסים (עירוניים וארציים) ודמי שכירות של שנה לפני תחילת הפירוק.
  4. חובות מובטחים בשעבוד צף – שעבוד צף נובע מתניה בחוזה שבין חברה לבין נושה. תניה כזו נפוצה מאוד באגרות חוב. הצדדים מגדירים את הנכסים שעליהם חל השעבוד הצף (לרוב, כלל נכסי החברה). אם השעבוד הצף "מתגבש", הוא הופך לשעבוד קבוע והנושה יכול להיפרע מנכסי החברה כבעל זכות קניינית. במקרים של פירוק, השעבוד הצף מתגבש במועד הגשת הבקשה לפירוק. אם החוזה שיצר את השעבוד הצף אסר על יצירת שעבודים (קבועים) מאוחרים יותר, והחברה בכל זאת יצרה שעבודים כאלו, השעבוד הצף יגבור על השעבוד הקבוע (פרט לשסל"נ – שעבוד ספציפי לרכישת נכס). אולם אם לא נכלל תנאי כזה, בעלי השעבוד הצף נמצאים בסדר העדיפות אחרי השעבודים הקבועים וכן, כאמור, אחרי הוצאות הפירוק והחובות בדין קדימה. בעלי השעבוד הקבוע והשעבוד הצף מהווים יחדיו את קבוצת הנושים המובטחים.
  5. חובות רגילים – כל חובות החברה שאינם מובטחים או מועדפים.
  6. בעלי המניות – זכאים לחלוקת יתרת הנכסים שלאחר סילוק כל החובות לנושים, אם נותרה. זו תחולק ביניהם לפי חלקם היחסי בהון המניות של החברה.

מלבד עקרון העדיפות, העקרון השני המנחה את חלוקת הנכסים בפירוק הוא עקרון השוויון: בין הנושים באותה דרגה, המפרק יחלק את הנכסים באופן יחסי לשיעור החוב שהיה בידי כל אחד מהם. כך, לדוגמה, אם כאשר מגיעים לדרגת החובות הרגילים נותרו בקופת הפירוק 2 מיליון, וסך חובות החברה לנושיה בדרגה זו עומד על 20 מיליון – יקבל כל נושה בדיוק 10% מהחוב המקורי שלו, ללא תלות בשאלה מתי נוצר החוב, מהו סוג הנושה או מאפיינים אחרים של החוב המקורי.

סמכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט המוסמך לפרק חברות הוא בית המשפט המחוזי.‏[14] פרט לפירוק מרצון, רק בית משפט יכול להחליט על סיום חייה של חברה. בכך שונה הדין מהמצב ששרר לפני כניסתו לתוקף של חוק החברות בשנת 2000: עד אז, רשם החברות יכל "למחוק" חברה. כיום, ההליך של מחיקת חברות אינו קיים ויש לסיים את חיי החברה באחת מדרכי הפירוק הקבועות בחוק.

המפרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפרק הוא האדם שלידיו מועברים נכסי החברה‏[15] וניהולה‏[16] במטרה להוציא לפועל את הליך הפירוק. המפרק אינו רוכש, כמובן, זכות קניינית ישירה בנכסי החברה, אלא שהוא משמש עליהם בתור נאמן. בין תפקידיו וסמכויותיו נכללים כינוס נכסי החברה לתוך קופת הפירוק, לרבות על ידי הגשת תביעות בשם החברה; דיון בתביעות חוב של נושים (בכך יש לו סמכות מעין שיפוטית); הגעה לפשרה עם נושים; וחלוקת הנכסים שבקופת הפירוק לידי הזכאים להם, על פי סדר העדיפות שבדין. המפרק ניצב בפני אתגרים שונים, כגון הצורך לאתר נכסים של החברה ברחבי העולם, ביניהם נכסים שייתכן והוחבאו בכוונה; הגשת תביעות, לרבות נגד נושאי משרה בחברה, שניהלו אותה בתרמית, על מנת להגדיל את קופת הפירוק מכיסיהם של אלו שתרמו לקריסת החברה; ניהול משא ומתן עסקי כדי להביא למכירת נכסי החברה, או כלל פעילותה, למרבה במחיר; שמיעת והכרעת תביעות חוב של מספר גדול של נושים; ואיזון בין אינטרסים סותרים של גורמים שונים שלמענם המפרק אמור לפעול – נושים, החברה עצמה ובית המשפט. המפרק מוגדר כקצין בית המשפט והוא נתון לפיקוח מתמיד שלו. המפרק חייב לדווח באופן תקופתי על מהלכי הפירוק וכן להיות חשוף לערעור על החלטותיו בפני בית המשפט. גורם נוסף שעליו מוטל לפקח על מפרקים הוא כונס הנכסים הרשמי.

בפירוק בידי בית המשפט, קיימים שלושה סוגי מפרקים, בהתאם לשלב בו נמצא ההליך: מפרק זמני שלאחר בקשת פירוק ולפני צו פירוק; מפרק זמני שלאחר צו פירוק ולפני מינוי מפרק קבוע; ומפרק קבוע. ייתכן שאותו אדם עצמו ימלא את שלושת התפקידים. כל עוד לא מונה מפרק, ובכל זמן אחר שבו אין מפרק לחברה (כגון עקב התפטרות, בטרם מונה מחליף), ישמש כונס הנכסים הרשמי כמפרק החברה.‏[17] רק אדם טבעי, ולא תאגיד, יכול להיות מפרק. זאת, מאחר שבית המשפט רשאי למנות רק עורך דין או רואה חשבון לתפקיד של מפרק.‏[18]

פירוק מרצון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברה רשאית להתפרק מרצונה. במקרה שהחברה היא בעלת כושר פרעון (יכולה לשלם את כל חובותיה תוך שנה מתחילת הפירוק),‏[19] הדין מכיר בזכותם של בעלי החברה (בעלי המניות) ליזום את הפירוק ולנהלו כראות עיניהם. במקרה כזה, לרוב, סיבת הפירוק תהיה רצונם של בעלי המניות להוציא מהחברה את הונה העצמי ולהשקיעו בדרכים אחרות. כדי להתחיל בפירוק מרצון נדרשת החלטה של האסיפה הכללית.‏[20] בעלי המניות עצמם הם שממנים את המפרק ויכולים לפטרו. המפרק הוא שלוח של החברה ואינו נתון לפיקוח ישיר של בית משפט.

גם כאשר החברה אינה בעלת כושר פרעון, היא יכולה להתפרק מרצון. במצב זה, הדין נוטה להקנות את ניהול הפירוק לידי הנושים. בכוחה של אסיפת הנושים למנות את המפרק‏[21] ואת ועדת הביקורת‏[22] ולהחליפם. זאת, מכיוון שפירוק מרצון ללא הצהרת כושר פרעון דומה, מבחינת מטרותיו וזהות הזכאים לנכסי החברה (שהם הנושים), לפירוק בידי בית המשפט מחמת חדלות פרעון.

בהליכי פירוק מרצון תיתכן מעורבות של בית המשפט, אם כי היא עדיין נמוכה בהרבה מאשר בהליך של פירוק בידי בית המשפט. המפרק עצמו, בעלי מניות ונושים רשאים לפנות לבית המשפט "בבקשה שיחליט בכל שאלה הנובעת מן הפירוק".‏[23]

סדר חלוקת הנכסים בפירוק מרצון זהה לזה שבפירוק בידי בית המשפט. בכל פירוק חלים עקרון העדיפות ועקרון השוויון.

תפקידי, סמכויות וחובות המפרק בפירוק מרצון דומים לאלו של מפרק בפירוק בידי בית המשפט. עם זאת, קיימים הבדלים הנובעים מאופיו הפחות קוגנטי של ההליך, כמו האפשרות שהדירקטוריון ימשיך לפעול כאורגן של החברה, לצד המפרק.‏[24]

סיומו של פירוק מרצון – "משפורקו עסקי החברה כליל" – הוא באסיפה סופית של החברה, בה מציג המפרק דו"ח מסכם על הפירוק.‏[25] לאחר מכן, שולח המפרק את הדו"ח לרשם החברות. שלושה חודשים לאחר שנרשם גמר הפירוק אצל רשם החברות, רואים את החברה כמחוסלת.‏[26]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אירית חביב-סגל "היסודות הנורמטיביים לדיני הפירוק והקפאת הליכים בראי הפסיקה הישראלית החדשה" משפט ועסקים ב, 249 (2005).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"א 877/07 סיגל גפן ואח' נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ ואח' (טרם פורסם, 02.09.2010).
  2. ^ סע' 257 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, נ"ח 761 (להלן: פקודת החברות).
  3. ^ סע' 259 לפקודת החברות.
  4. ^ סע' 260 לפקודת החברות.
  5. ^ סעיפים 267, 269 לפקודת החברות.
  6. ^ סע' 268 לפקודת החברות.
  7. ^ סעיפים 296, 297 לפקודת החברות.
  8. ^ סע' 348 לפקודת החברות.
  9. ^ סע' 307(ג) לפקודת החברות.
  10. ^ רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' עו"ד אלקס הרטמן (לא פורסם, 26.03.2007).
  11. ^ סע' 315 לפקודת החברות.
  12. ^ סע' 367(א) לפקודת החברות.
  13. ^ צפורה כהן פירוק חברות 546-723 (2000).
  14. ^ סע' 256 לפקודת החברות.
  15. ^ סעיפים 305, 306 לפקודת החברות.
  16. ^ סע' 307(א)(2) לפקודת החברות.
  17. ^ סע' 304 לפקודת החברות.
  18. ^ תקנה 2(א)(1) לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם), התשמ"א-1981, ק"ת 646.
  19. ^ סע' 322 לפקודת החברות.
  20. ^ סע' 319 לפקודת החברות.
  21. ^ סע' 325(ג) לפקודת החברות.
  22. ^ סע' 326 לפקודת החברות.
  23. ^ סע' 335 לפקודת החברות.
  24. ^ סע' 330(3) לפקודת החברות.
  25. ^ סע' 338 לפקודת החברות.
  26. ^ סע' 339(א) לפקודת החברות.