שטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שטר הוא מסמך המציין את זכותו של אדם לקבל נכס (כסף או נכס אחר) שטרם ניתן לו. לשטר צורות שונות כמו המחאה, שטר חליפין, שטר חוב ואפילו שטר כסף, וכן שטר משכנתא, ושטר מטען. שטר מכר משמש כהוכחה לבעלותו של אדם על נכס המצוי ברשותו.

השטר הוא מכשיר בסיסי במערכת הפיננסית המודרנית, ושימש גם בעבר בחברות שונות, וכך לדוגמה הוא מופיע במשפט העברי ככלי בסיסי בכל הלוואה או חיוב ממון.

קבוצה מיוחדת של שטרות, אליהם מכוון המונח שטר במשפט הישראלי, היא קבוצת השטרות הנמסרות על ידי אדם כדי להורות לאדם אחר לשלם לאדם שלישי סכום מסוים בזמן שנקבע מראש. לשטר מסוג זה שלושה צדדים - המושך, הוא נותן הוראת התשלום, הנמשך, הוא מקבל הוראת התשלום (ולכן נקרא אף "קבל"), והנפרע, הוא מקבל התשלום. בדוגמה הידועה והמוכרת לשטר, המחאה, הנמשך, או הקבל, הוא הבנק, המושך הוא בעל חשבון הבנק, והנפרע הוא האדם לפקודתו נכתבת ההמחאה.

ייחודו של שטר מעין זה הוא כי ניתן להעביר את הבעלות בו מבלי לקבל לשם כך את רשות המושך. השטר הוא מסמך סחיר, אשר הבעלות בו ניתנת להעברת באמצעות העברת ההחזקה בו. שטר שסוּחר לצד ג', מקנה לאותו צד ג' בנסיבות מסוימות מעמד של "אוחז כשורה", המקנה לו את האפשרות להתגבר על פגמים רבים בעסקת הבסיס בין הצדדים הישירים לשטר, בגינה ניתן השטר. בגין ההתחייבות שבשטר מעין זה ניתן לפתוח בהליכי הוצאה לפועל מיד עם חילול השטר (כלומר סירוב לקיימו), מבלי שהתובע נדרש לקבל תחילה פסק דין מבית המשפט.

התפתחות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השטר נוצר כתוצאה ממנהגם של הסוחרים בימי הביניים להיעזר זה בזה על מנת למנוע את הסכנות הכרוכות בנסיעה בדרכים תוך כדי נשיאה של סכומים גדולים של כסף. כך, למשל, נוח היה לסוחר פלורנטיני שהגיע לוונציה בשל עסקיו, לקבל את התשלום בעד הסחורה שהביא במסמך המורה לסוחר אחר בפירנצה לשלם לו, ולא להטלטל בדרכים שבין ונציה ופירנצה כשהוא נושא עמו מטבעות זהב. על פי ההיסטוריון שמואל אטינגר המסתמך על מוטסקייה ואחרים, את השטר המציאו היהודים כדרך להימנע מהחרמת רכושם.

דיני השטרות בישראל תחילתם ב"פקודת השטרות" משנת 1929, המבוססת כשלעצמה על "חוק שטרי החליפין" (Bills of Exchange Act) משנת 1882. נוסח חדש לפקודה פורסם בשנת 1957, ובמהלך השנים השתנתה שינויים מועטים ביותר.

לפני חקיקת פקודת השטרות לא הייתה אפשרות חוקית להעביר חוב מאדם למשנהו. המג'לה כללה מוסד של "המחאה" (חואלה), בו הוחלף החייב בחייב אחר, אך לא הוחלף הנושה. מצב דברים זה תוקן במידת מה ב"פקודת החוב (העברה)" שפורסמה בשנת 1928, אך גם העברה זו הייתה שונה מאוד מן הדינים הנהוגים באשר לשטר. ראשית, היא דרשה הודעה לחייב, ושנית, כל הטענות העומדות לחייב אל מול הנושה נותרו עומדות לו גם לאחר העברת החוב. רק בשנת 1929, עם קבלת פקודת השטרות, התקבלו בארץ ישראל דיני שטרות בצורתם המודרנית.

הפקודה הבדילה בין "שטר חליפין", ו"שטר חוב" שהוא מקרה פרטי של שטר החליפין, ומבחינה היסטורית התפתח מעט אחריו. לשטר חוב שני צדדים - מושך השטר, המתחייב לשלם לנפרע. בעוד ששטר חליפין הוא פקודה לצד ג' לשלם סכום כלשהו, הרי ששטר חוב הוא התחייבות של עושה השטר לשלם.

כאמור, פקודת השטרות השתנתה מעט מאוד בעשרות שנות קיומה, והעקרונות הבסיסיים שהיו קיימים בפקודה בשנת 1929 נותרו בתוקפם. הפסיקה הישראלית העניקה לעקרונות אלו תוכן משל עצמה, אך בהשוואה לתחומים אחרים, כגון חוזים או נזיקין, שבהם נוצרו כלים פסיקתיים וחוקיים המהווים משפט ישראלי מקורי ועצמאי, נותרו דיני השטרות במידה רבה כשהיו.

שטר כסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שטר כסף

שטרי הכסף, המשמשים באופן יום יומי, היו עם קום המדינה שטר חוב. הלירה הישראלית כללה בתחילה התחייבות לפיה "בנק אנגלו-פלשתינה" (ומשנת 1952 "בנק לאומי לישראל בע"מ") ישלם למוסר כתב זה לירה ישראלית אחת. הסדר זה נתמך בחיקוק הקרוי "פקודת שטרי בנק, תש"ח" שהיה מבוסס על אמנה בין הממשלה ובין בנק אנגלו-פלשתינה, בנוגע לכיבוד השטרות. על פי הפקודה יכול הבנק לכבד את השטר שהוגש לו לפרעון במתן שטר זהה אחר, שכן השטר שהוציא הבנק נחשב להילך חוקי לכל דבר ועניין.

בשנת 1954 הוקם בנק ישראל, שהחל להנפיק את שטרי הכסף בעצמו. שטרות אלו, בניגוד לשטרות הקודמים, לא היו "Bank Notes" (שטרי חוב ערוכים למוכ"ז, אותם מוציא הבנק על פי ההרשאה הממלכתית הגלומה באמנה) אלא "Currency Note", שטר המונפק על ידי אורגן של המדינה עצמה.

בעידן המודרני, עוברות מדינות רבות לייצר את שטרות הכסף שלהן מפולימרים, במקום מסיבי כותנה וחומרים אחרים. זאת בגלל עמידות שטרות הפולימרים בפני זיוף, אך גם בפני התבלות, לרבות הירטבות והיקרעות.

סחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכונתו החשובה ביותר של השטר היא הסחרוּת, היכולת להסב אותו, ולוּ גם מספר פעמים, לצד ג', המקבל אותו כשהוא "טהיר" - נקי מכל פגם שדבק בעסקת הבסיס שבין הצדדים הישירים לשטר. וזאת מעבר להעברה עצמה של החיוב, הנקראת "עבירוּת". סחרות היא, אם כן, עבירות ו"טהירות".

מי שהוסב שטר לטובתו נקרא "אוחז", והוא יכול לתבוע על פי השטר בשם עצמו. "אוחז כשורה", על פי סעיף 28 (א) לפקודת השטרות, הוא מי שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו, לפני שעבר זמן הפרעון הנקוב בשטר, בתום לב ובעד ערך, ללא ידיעה שזכות כלשהי בשטר פגומה. אוחז כשורה נקי מכל פגם שבזכות הקניין של הצדדים הקודמים לו, ומכל טענת הגנה בין הצדדים ובין עצמם, ויכול לאכוף את תשלום השטר על כל צד החב על פי השטר.

כך, למשל, אם העִסקה שבין א' וב' נגועה במרמה, אך ב' הסב את השטר לג', באופן הממלא את תנאי האחיזה כשורה, יכול ג' לתבוע את תשלום השטר הן מב' והן מא', כאשר א' מושתק מכל טענה באשר לעסקה בגינה ניתן השטר לב'.

מעמד ביניים בין "אוחז" סתם ובין "אוחז כשורה" יצרה הפסיקה ב"הלכת גויסקי"[1]. אחד הפגמים הקנייניים היכולים לפגוע בשטר הוא "כישלון תמורה". על פי החוק, אם לא ניתנה כלל תמורה בעד השטר, הרי שלעושה השטר קמה הזכות לבטלו. על פי הפסיקה, אוחז בשטר, גם אם הוא אינו אוחז כשורה, מתגבר על כישלון תמורה מאוחר להסבת השטר, אם נתן ערך בעד השטר בטרם אירע כישלון התמורה. פסיקה זו שנויה במחלוקת, ופסקי דין מאוחרים יותר של בית המשפט העליון הותירו אותה ב"צריך עיון", וקבעו כי יש מקום לשנותה[2].

היסב על החלק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטר המוסב סתמית, מבלי לנקוב בשם של האדם לטובתו מוסב השטר, נקרא "מוסב על החלק". שטר המוסב על החלק הופך ל"שטר למוכ"ז" (מוסר כתב זה). וכל האוחז בו יכול להעמידו לפרעון. היסב על החלק נעשה לרוב באמצעות חתימת המסב על צדו האחורי של השטר.

הגבלת הסחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהסחרות היא תכונתו החשובה של השטר, מכיר המשפט הישראלי בכך שניתן להגביל את הסחרות, וזאת באמצעות כתיבת המילים "למוטב בלבד" על גבי השטר, ומחיקת המילה "לפקודת" לצד שמו של הנפרע[3].

פגמים בשטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק והפסיקה מבחינים בין "פגמים קנייניים" ו"פגמים חפציים". סעיף 28 (ב) לפקודת השטרות קובע כי זכות קניינו של מסחר שטר פגומה אם השיג את השטר, או את הקיבול, על ידי רמאות, כפייה, או אלימות ופחד, או באמצעים אחרים שאינם כדין, או בתמורה אי-חוקית, או כשהוא מסחר את השטר אגב מעילה באמון או בנסיבות העולות כדי רמאות. פגמים אלו קרויים "פגמים קנייניים", והם פוגעים בזכותו של מסב השטר, אך לא של האוחז כשורה לו הוסב השטר. טיבם של פגמים אלו שהם מצויים במישור של "עסקת הבסיס" שבין מושך השטר לנפרע, ואילו הנסב, אם הוא אוחז כשורה, מקבל את השטר כשהוא נקי מפגמים אלו. הפסיקה הוסיפה לפגמים אלו פגמים נוספים כגון כישלון תמורה מלא, וכן כישלון תמורה חלקי קצוב בתנאים מסוימים.

פגמים חפציים, בניגוד לפגמים קנייניים, הם פגמים היורדים לשורשו של השטר, ופוגעים בו באופן שאינו יכול להיחשב כלל לשטר, ואף טענה של אחיזה כשורה לא תעמוד למחזיק בו. כך, למשל, הזיוף הוא פגם חפצי מוכר. גם מי שקיבל במועד, בתום לב ובעל ערך, שטר שהחתימה עליו זויפה, אינו יכול לטעון לאחיזה כשורה. פגם חפצי נוסף הוא העדר כשרות משפטית של עושה השטר. טענה דומה היא טענת "לא נעשה דבר" - Non Est Factum - טענה העומדת למי שחתם על מסמך כאשר מהותו של המסמך שונה באופן מהותי ממה שחשב (כך, למשל, אדם שחתם על שטר, בעודו חושב כי הוא חותם על קבלה וכיוצא בזה).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ד"ר יואל זוסמן, דיני שטרות (ירושלים, תשמ"ג);
  • פרופסור אהרן ברק, מהותו של שטר, הוצאת הדפוס האקדמי (1973);
  • עו"ד דורון תמיר, עו"ד יצחק יערי, דיני שטרות בפסיקת בתי המשפט, הוצאת רותם, תשנ"ז.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז (1) 595
  2. ^ ע"א 6909/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת אריה יצחקי בע"מ, פ"ד נה (4) 83, 85
  3. ^ ע"א 1560/90, משה ציטיאט נ. הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מח (4) 498