נתן נטע הנובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הרב נתן נטע הנובר (? – 14 ביולי 1683?) היה בלשן והיסטוריון, מחכמי פולין במאה ה-17. מחבר הספר "יון מצולה" העוסק בתיאור גזרות ת"ח ת"ט (1648 - 1649).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנובר נולד בעיר אוסטרוה שבאוקראינה במועד לא ידוע, כנראה בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 של המאה ה-17. אביו היה הרב משה הנובר, שעליו לא ידוע דבר מלבד העובדה שהוא מכונה על ידי בנו: "מורנו הרב”, ולפיכך כנראה נשא משרה רבנית. יעקב ישראלסון, שבחן את תולדותיו בראשית המאה ה-20, שיער כי ייתכן שהנובר הבן היה תלמיד המהרש"א. הלה נפטר באוסטרוה בשנת 1632, אולם טענה זו איננה מאומתת.

בשנת 1646 נסע הנובר לקרקוב, בה נשא דרשה אותה עיבד כמה שנים מאוחר יותר לספר "טעמי סוכה", שיצא באמשטרדם ב-1651. באותה שנה התחתן הנובר ועבר לזאסלב לבית חמיו. בעקבות גזרות ת"ח ת"ט ברחו הנובר ומשפחתו מאוקראינה. תיאור מדויק של בריחתם של יהודי זאסלב קיים בספרו "יוון מצולה". על-פי עדותו של הנובר עצמו במבוא לספר "טעמי סוכה", בשנים אלה הוא התפרנס מדרשות בבתי הכנסת השונים באירופה, ואף כתב ספר דרשות בשם "נטע שעשועים" שלא ראה אור מעולם. אחרי הגיעו לאיטליה למד קבלה, ומאוחר יותר גם כתב ספר תפילות ובקשות על-פי טעמיה בשם "שערי ציון (ספר)|שערי ציון" (פראג 1662). במשך כמעט מאתיים שנה היה זה החיבור הידוע ביותר של הנובר. הוא נדפס עוד בחייו של המחבר בשלוש מהדורות, ופעמים רבות בשנים לאחר מכן. בתקופה זו חיבר גם מילון ארבע-לשוני בגרמנית, לטינית, איטלקית ועברית בשם "שפה ברורה”, שיצא בפראג ב-1660.

על פי כמה ידיעות אחז במשרה רבנית כלשהי בליבורנו שבאיטליה בין השנים 16531656. מאז ועד שנת 1670 כיהן כרב ואב בית דין של יאשי. בשנת 1657 הקים ביאשי את בית הכנסת הראשון הבנוי אבן. מ-1670 ועד מותו כיהן כרב בפוקשאן ובאונגריש ברוד. לפי קביעתו של היינריך גרץ, שאינה מקובלת על הכל, הנובר נהרג עם כל קהילתו בברוד ב-14 ביולי 1683 בפרעות הקורוצים, מורדים הונגרים שקמו נגד שלטון בית הבסבורג.

יוון מצולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו של הנובר "יוון מצולה" הודפס לראשונה בוונציה ב-1653, והחל להתפרסם אף יותר מאשר בעת צאתו החל ממאה ה-19, כאשר גברה ההתעניינות בהיסטוריה היהודית. הוא תורגם לרוב השפות האירופיות, ונחשב במשך תקופה ארוכה לעדות היהודית הנאמנה ביותר על אירועי ת"ח ת"ט. במחצית השנייה של המאה ה-20 חדל הספר להוות מקור מהימן בעיני חוקרים מודרניים, אף כי הוא עודו תיעוד ראשוני מרכזי של המאורעות. ההצלחה הגדולה שזכה לה והדפסתו במהדורות רבות קיבעו אותו בזיכרון ההיסטורי היהודי.

ב"יון מצולה" תיאר הנובר את פרעות ת"ח ת"ט בהנהגת הטמן הקוזקים בוגדן חמלניצקי. עדותו האישית תופסת רק חלק קטן מהכרך. מפורטת בו גרסת המחבר לגבי השתלשלות האירועים שהובילה למרד ולפרעות ביהודים ומהלכם של אלה. בספר מובאים תיאורים של מרד האוקראינים (בלשונו: "היוונים", משום שהשתייכו לכנסייה האורתודוקסית - יוונית) והטטרים "הקדרים" נגד האצולה ששלטה במקומיים ועשקה אותם.

הנובר תיאר מעשי בגידה רבים של העלית הפולנית ביהודים, אף כי היסטוריונים מודרניים רבים מבטלים את טיעוניו. בניגוד למחברי רשומות יהודים אחרים בני זמנו, הנובר ציין סיבות חברתיות להתקוממות וכן כתב את ספרו בסגנון היסטוריוגרפי.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יון מצולה
  • טעמי סוכה
  • שערי ציון
  • שפה ברורה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו