בוגדן חמלניצקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "חמלניצקי" מפנה לכאן. לערך העוסק בעיר בשם זה, ראו חמלניצקי (עיר).
בוגדן חמלניצקי
(1595 או 1596 - 6 באוגוסט 1657)
Hondius Bohdan Khmelnytsky.jpg
הדפס עץ מקורי של חמלניצקי מ-1651, מאת וילם הונדיוס
שם בשפת המקור Богдан Зиновій Михайлович Хмельницький
מדינה הסיץ' הזפורוז'י
מקום קבורה כנסיית אליהו הנביא (אילינסקה) בסובוטיב; הגופה אבודה
בת-זוג

אנה סומקו (1623-1647)
הלנה צ'פלינסקיה (1649-1651)
אנה זולוטרנקו (1651-1657)

הטמן הסיץ' הזפורוז'י ה-1
תקופת כהונה 1648 - 1657 (כ־10 שנים)
הבא בתפקיד יורי חמלניצקי

בוגדן [נהגה: בּוֹהְדַּן] זִינוֹבִי מִיכַאִילוֹבִיץ' חְמֶלְנִיצְקִי (אוקראינית: Богдан Зиновій Михайлович Хмельницький;‏ 1595/15966 באוגוסט 1657) היה מנהיג הסיץ' הזפורוז'י ומובילו של מרד הקוזאקים הגדול נגד האיחוד הפולני-ליטאי. בהיסטוריה של עם ישראל הוא נחשב לאחד מגדולי הצוררים ואחראי לגזירות ת"ח-ת"ט במהלכן נהרגו אלפי יהודים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימתו של חמלניצקי.

מעט מאוד ידוע בוודאות על ראשית חייו של חמלניצקי. משוער שנולד ב-1595 או 1596 בסביבות העיר צ'יהירין, 63 קילומטר מדרום לצ'רקאסי. אביו, מיכאילו, שימש כסגן המושל של צ'יהירין והיה כפי הנראה בן-אצולה זוטר. אמו, ששמה לא ידוע, הייתה בתו של קוזאק ממעמד גבוה. את עיקר השכלתו רכש בבית-ספר ישועי בלבוב, שם למד לטינית, פולנית, היסטוריה ואת אמנות הנאום. מסדר הנזירים פעל אז להפיץ את האמונה הקתולית בקרב הרותנים (סלאבים מזרחים) האורתודוקסים של אוקראינה, לצד מערכת דיכוי אלימה של המלך והאצולה הגבוהה נגד הכנסייה המקומית. מהלכים אלה עוררו התמרמרות קשה באוכלוסיה. חמלניצקי סיים את לימודיו ב-1617; בניגוד לרבים אחרים, הוא לא המיר את דתו. הלחץ מצד השלטון הביא להתקוממויות תכופות שהונהגו בידי הקוזאקים מהסיץ' הזפורוז'י.

ב-1620 יצא עם אביו מיכאילו למלחמה שניהל האיחוד הפולני-ליטאי נגד העות'מאנים בנסיכות מולדובה. כוחות הכתר ספגו מפלה בקרב צוצורה באוקטובר, והאב והבן נשבו על ידי הטורקים. מיכאילו מת בשבי, וחמלניצקי בילה שנתיים כעבד – לפי גרסאות שונות, כמשרת אישי לקצין ימי או כחותר בגליאה. במהלך התקופה רכש שליטה בטורקית. הוא שב הביתה כשהאיחוד שילם כופר תמורת כל שבויי צוצורה ב-1622. חמלניצקי החל לנהל את אחוזתו הקטנה של אביו ונשא לאישה את אנה סומקו, שהולידה לו שלוש בנות ושני בנים. הוא הצטרף ל"קוזאקים הרשומים", מערכת שהכתר הפעיל כדי להסדיר את מעמדם של אנשי הסיץ' והציעה להם חירויות והקלות שונות תמורת שירות צבאי עבור פולין-ליטא. מ-1625 נטל חלק בפשיטות ימיות שערכו הקוזאקים על השטחים העות'מאניים, ללא אישור הכתר, והועלה לדרגת שר-מאה. העצמאות היתרה של הרשומים והחיכוכים שהביאה מדיניות הממשל באוקראינה הניעו את השלטון לצמצם בהדרגה את מספרם של אלה, צעד שעורר מרמור ביתר שאת. חמלניצקי קודם בהמשך לדרגת סופר גדודי. לא ידוע אם השתתף בפועל בארבע המרידות נגד הכתר שנערכו בין 1630 ל-1638, אך שמו מופיע על כתב הכניעה שסיים את התקוממות פבלוק, האחרונה מביניהן. ב-1633 נלחם בצד הפולני במצור סמולנסק, נגד הרוסים. ב-1637 נכלל במשלחת שיצאה לוורשה כדי לשטוח את טענות הקוזאקים על הדיכוי המתמשך בפני המלך ולדיסלב הרביעי.

ב-1645 פרצה מלחמה בין העות'מאנים לרפובליקת ונציה בכרתים. הוונציאנים הציעו לוולדיסלב להצטרף למעשי האיבה. הוא רצה בכך, אך חשש מהתנגדות האצילים בסיים והגה מזימה כדי לעקוף אותה: באפריל 1646 זימן לפגישה משלחת שכללה ארבעה נציגים מבין הקוזאקים, ושחמלניצקי נמנה עליה. הוא הציע להם את השבת רוב זכויותיהם והכפלת מספר הרשומים תמורת כך שיפתחו מיוזמתם בעימות עם הטורקים ויגררו כך את הממלכה כולה למלחמה. תכניתו של ולדיסלב נחשפה על ידי השגריר הוונציאני, שהיה מעוניין להרתיע את העות'מאנים, והסיים הנזעם אילץ את המלך לוותר עליה באוקטובר.

המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מרד חמלניצקי, גזירות ת"ח-ת"ט
הלנה צ'פלינסקי.

בחודשים הבאים התרחשה סדרת אירועים שהניעה את חמלניצקי להפוך למורד. ב-1647 מתה אשתו אנה. הוא תכנן לשאת אישה בשם הלנה צ'פלינסקי, וככל הנראה התארס עמה והיא התגוררה בביתו בכפר סובוטיב. הדיווחים על מה שהתחולל לאחר מכן, כפי שציין ההיסטוריון אורסט סובטלני, סותרים ומעורפלים: יריבו של חמלניצקי, דניאל צ'פלינסקי, פשט על סובוטיב כשהקוזאק נעדר, החרים את כל הרכוש שניתן היה לשנע ונטל עמו את הלנה. לפי גרסאות שונות הוא חטף או פיתה אותה ולבסוף נישא לה, ולפי טענה אחת היא אף הייתה בתו. לא ברור אם פעל מיוזמתו או ששימש כעושה-דברו של בעל האדמות הגדול אלכסנדר קונייצפולסקי, שחשש מתחרות מצד חמלניצקי בעסקי המשקאות החריפים או חמד את אדמותיו. בנוסף סופר שצ'פלינסקי הלקה למוות את בנו בן העשר במהלך המעשה. חמלניצקי הנזעם פנה לבתי-המשפט מספר פעמים ואף נסע אל המלך עצמו, אך האצולה נהנתה מעצמאות גמורה באיחוד ואף בחרה את השליט; ולדיסלב היה מנוע מלהתערב.

הקוזאק הנגזל החל לארגן התקוממות. הוא נטל את המכתבים שהמלך נתן למשלחת כששכנע אותם להצטרף למזימתו, נסע ברחבי אוקראינה והציג אותם בפני מנהיגים מקומיים כראיה לכך שוולדיסלב היה נכון להעניק להם ויתורים נרחבים. בשלהי 1647, כששב לביתו, נאסר בהוראת קונייצפולסקי. הוא הצליח להימלט בעזרת חברים בינואר 1648 ועשה את דרכו אל מחנה הסיץ' הזפורוז'י, באי ניקיטינסקאיה שבעיקול נהר הדנייפר. באזור המרוחק, שהיה נתון למשיסת הטטרים, הוא היה בטוח מהרשויות. חמלניצקי שכנע את ראשי הקוזאקים שנכחו במקום לפתוח בהתקוממות כללית: ב-25 בינואר הכניע את חיל-המצב הקטן מטעם האיחוד באי, שרובו מנה רשומים שהחליפו צדדים והצטרפו אליו. במרץ נסע לבירת ח'אנות קרים ושכנע את הח'אן אסלאם השלישי גיראי לכרות עמו ברית. הלה סיפק לו 4,000 פרשים בראשות. ב-18 באפריל נבחר על ידי אסיפת קוזאקים להטמן הסיץ'. שמועות על המרד התפשטו, וחמלניצקי חצה את הדנייפר בראש צבאו ויצא מול כוחות האיחוד. במאי הנחיל שתי מפלות כבדות לכוחות הכתר: הידיעות על נצחונותיו הניעו מרד עממי בכל רחבי אוקראינה. רבבות נהרו למחנהו. תומכיו טבחו בקתולים, באוניאטים וביהודים בכל מקום שנפל לידיהם. אף כי מעשי הזוועה הידועים יותר נגד האחרונים, כמו רציחות נמירוב וטולצ'ין, בוצעו עצמאית על ידי מקסים קריבונוס, חמלניצקי הזכיר את "השעבוד בידי היהודים והפולנים" כסיבות למרד ובהמשך דרש לשווא מתושבי לבוב שיסגירו לידיו את יהודי העיר. תומכיו היו אחראים למותם של עד ל-20,000 יהודים באוקראינה, לפי אומדנו של שאול שטמפפר.‏[1]

ב-1 ביוני עצר חמלניצקי את צבאו, שתפח ללא היכר, וחנה בבילה צרקווה. להערכת היסטוריונים, מטרותיו היו צנועות למדי וכללו בעיקר את השבת הטבות הרשומים. הוא לא היה מעוניין בעצמאות דווקא, וחשש מהתסיסה החברתית שהתחוללה בקרב הצמיתים ופשוטי העם ומכך שההרג ההמוני באצולה הקתולית יופנה גם כלפי בני המעמדות הגבוהים מקרב הרותנים. באותו החודש שיגר איגרת לוורשה, בדרישה להכפיל את מספר הרשומים, לשלם להם ולהפסיק את רדיפת הדת האורתודוקסית. הסיים, שהיה עסוק בבחירת מלך חדש במקום ולדיסלב שמת ב-19 במאי, השיב בחיוב. חמלניצקי פרש לביתו בצ'יהירין. כמה מנהיגי קוזאקים, בראשות קריבונוס, פנו לתמוך בצמיתים המתקוממים ונעו מערבה במסע כיבושים מזורז. בערים שנפלו לידיהם נטבחו אלפים. במקביל, ניהל האציל העשיר ביותר באוקראינה, ירמי וישניובייצקי, מסע מלחמה נגד המורדים על דעת עצמו. התפתחויות אלה שמו קץ לרגיעה. בסוף יולי יצא חמלניצקי לשדה הקרב כדי לתמוך בקריבונוס. ב-23 בספטמבר השמיד את צבא הכתר בפילאבצי, וצבאו התקדם מערבה עד זמושץ' עליה הטיל מצור. חמלניצקי חשש מניהול מערכה באזור פולני וקתולי בחורף, צבאו היה תשוש ויאן השני קז'ימייז', מלך פולין היה נכון לפשרה. ב-24 בנובמבר נסוג חמלניצקי מזמושץ', ונכנס לקייב בתהלוכת נצחון ב-2 בינואר 1649. ארבעה ימים קודם לכן נישא להלנה, אך היא מתה כבר ב-1651. באותה שנה התחתן בשלישית, עם אנה זולוטרנקו.

חמלניצקי עומד על מפת אוקראינה, כשתחתיו מצוינת החלוקה המנהלית של הסיץ'. רישום מהמאה ה-18.

לנוכח הישגיו, שעלו בהרבה על כל מרד קוזאקים מן העבר, לא היה נכון ההטמן להסתפק עוד בדרישותיו מתחילת המאורעות. הוא החל לכנות עצמו בתואר "נסיך רותניה". המשא ומתן עם האיחוד נכשל בפברואר, ושביתת הנשק ביניהם קרסה במאי. חמלניצקי חיפש גם בעלי-ברית מבחוץ, ופנה בתחילה לשולטן הטורקי. בשנים הבאות ניהל בהפוגות מלחמה עם האיחוד, שנקטעה על ידי שביתות נשק מזדמנות שהופרו זו אחר זו, תוך שהטטרים עוברים צד בכל פעם שהדבר השתלם להם. כמו כן פלש פעמיים למולדובה כדי לאלץ את וסילה לופו לתת את בתו לאשה לבנו, טימיש, בתקווה שיוכל לאחד את הסיץ' עם הנסיכות ולזכות בחסות העות'מאנים. בשלהי 1653 נענה הצאר הרוסי בחיוב לפניות שחמלניצקי שיגר אליו עוד מראשית ההתקוממות והזמסקי סובור הצביע בעד מתן סוזרניות לסיץ'. נציגי הקוזאקים התכנסו בעיר פריאסלאב ונשבעו אמונים למוסקובי בראשית 1654. חמלניצקי והצבא הרוסי יצאו למערכה נגד פולין-ליטא בשנה הבאה. ההטמן, שהיה מוטרד מהתערבות הצאר בפוליטיקה הפנימית של הקוזאקים ומנסיונותיו לחתור תחתיו, ניצל את הפלישה השבדית לאיחוד בקיץ 1655. הרוסים חששו מהאויב החדש וכרתו ברית עם יאן קז'ימייז', אך מנהיג הקוזאקים ניהל משא-ומתן חשאי ובדצמבר 1656 הצטרף להסכם ראדנוט שנועד לחלק את פולין-ליטא בין השבדים, ברנדנבורג, נסיכות טרנסילבניה וצדדים אחרים. בינואר של השנה הבאה שיגר את עוזרו אנטין ז'דנוביץ בראש חיל קוזאקים לסייע בפלישה המשולבת של כוחות החותמים אל פולין גופא. מתווה ראדנוט נכשל, והצאר הזועם עורר מריבות ומתחים בשורות הקוזאקים. חיל המשלוח הובס ביולי. חמלניצקי מת זמן קצר לאחר ששמע על כך, ב-6 באוגוסט 1657.

גופתו נטמנה בכנסיית אליהו הנביא בכפר סובוטיב, והיא אבודה כיום; ככל הידוע, המצביא הפולני סטפן צ'רנייצקי הורה על חילול הקבר כשכבש את האזור ב-1664. נסיונותיו של חמלניצקי לבסס עצמאות רותנית הוכתרו בכשלון: הגדה המזרחית של הדנייפר הייתה לגרורה רוסית והסיץ' פורק על ידי יקטרינה הגדולה ב-1775. הגדה המערבית נותרה תחת שליטה פולנית ורובה סופח אף הוא לרוסיה ב-1795.

היחס לחמלניצקי בהיסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת חמלניצקי בלב קייב; היא הוצבה על ידי השלטון הרוסי ב-1888.

באומות העולם נודע חמלניצקי בעיקר כמנהיג המרד נגד האיחוד שהביא בסופו של דבר לסיפוח אוקראינה לאימפריה הרוסית. בקרב היהודים נודע שמו כצורר רשע, בשל "פרעות חמלניצקי" שנודעו גם כ"גזרות ת"ח ת"ט", בהן נרצחו אלפי יהודים בידי הקוזאקים שלו. בזכרון הפולני הוא תואר כרב-מרצחים ברברי שמסר את אוקראינה, שלהשקפתם נהנו בה בני עמו מחירות יחסית ומהשפעתו המתרבתת של האיחוד, לידי שעבוד רוסי תוך שהוא מערער את יציבות הרפובליקה ופותח פתח לחלוקתה כעבור מאה וחמישים שנה. מאורעות מרד חמלניצקי הונצחו מנקודת מבט זו בספרו של הנריק סנקביץ' "באש ובחרב", הראשון בטרילוגיה ההיסטורית הנודעת שלו.

היסטוריונים רוסים העלו אותו על נס כמוביל מה שתיארו כאיחוד נחלות רוס של קייב מחדש, לאחר שהוחרבה על ידי המונגולים במאה ה-13, והשבת אוקראינה לשליטה רוסית. מורשתו שימשה כך הן בימי רוסיה הצארית והן בימי ברית המועצות: עם סיפוח יתרת אוקראינה ב-1939 הופק סרט תעמולה אודותיו, ודמותו הופיעה רבות בחגיגות השלוש מאות ל"איחוד אוקראינה עם רוסיה" ב-1954. בשל תפקידו זה הוא אהוד פחות דווקא בהיסטוריוגרפיה האוקראינית: על אף שאירועי המרד מקובלים כניצנים הראשונים של התנועה הלאומית במדינה, הוא ספג ביקורת קשה על כך שכפה על ארצו חסות רוסית שהפכה לשלטון דיכוי ממושך. המשורר הלאומי טאראס שבצ'נקו הציג אותו באור שלילי במיוחד, וייחל באחת הפואמות שלו לכך ש"בוגדן השתוי" לא היה בא לעולם או מת בטרם עת, לפני שהספיק לחתום על אמנת פריאסלאב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ,Paul Robert Magocsi, A History of Ukraine: The Land and Its Peoples University of Toronto Press, 2010. עמ' 210-231.
  • Orest Subtelny, Ukraine - A History, University of Toronto Press, 2000. עמ' 123-139.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]