ליבורנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ליבורנו
Livorno
Livorno-Stemma.png

סמל ליבורנו
Livorno Il pontino.JPG
מדינה / טריטוריה Flag of Italy.svg  איטליה
חבל ארץ Flag of Tuscany.svg  טוסקנה
מחוז ליבורנו
ראש העיר אלסנדרו קוזימי
שטח 104 קמ"ר
גובה 3 מטרים
תאריך ייסוד 1577
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ במטרופולין
 ‑ צפיפות

160,931‏  (נכון ל-2009)
326,439‏  (נכון ל-2004)
1,535.6 נפש לקמ"ר (נכון ל-2009)
קואורדינטות 43°33′N 10°19′E
אזור זמן UTC +1
http://www.comune.livorno.it
מפת ליבורנו מהמאה ה-17
בית הכנסת הגדול של ליבורנו - מהמאה ה-19 - נחרב בשנת 1944
מצבת ארבעת המוּרים. בראשה ניצב פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, ובתחתיתה כבולים המוּרים שתושבי העיר הכניעו
המוּרים במבט לים

ליבורנו (איטלקית: Livorno) היא עיר נמל לחוף הים הליגורי בקצה המערבי של טוסקנה, איטליה, בירת נפת ליבורנו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור שבו שוכנת ליבורנו היה מכוסה לחלוטין על ידי הים. האדם התיישב באזור עוד בעידן הברזל.

ליבורנו הוקמה בתור כפר דייגים קטן במפרץ טבעי קטן, מדרום לשפך נהר הארנו. השם ליבורנו מופיע כבר בשנת 904. ככל הנראה, השם הוא רומאי ממוצא אטרוסקי (Liburna, Liburnius, Leburna, Leburnius). השערה אחרת המקור הוא לטיני: ליבורנה (liburna - אונית מלחמה מהירה) או על שם העם איליריקו דה ליבורני (illirico dei Liburni).

בשנת 1421 אנשי פירנצה הקימו בו נמל קטן ושילמו עבור הזיכיון 100,000 פיוריני של זהב. לאחר שנת 1500, התקופה שבה התרחשו האירועים אשר הביאו לבניית פסל ארבעת המורים, הדוכס הגדול לבית מדיצ'י הביא לגידול הדמוגרפי והמסחרי של ליבורנו.

בשנת 1577 הזמין בית מדיצ'י את האדריכל האיטלקי ברנרדו בונטלטני לתכנן את העיר, מהחדשות מערי איטליה.

ב-1618 קיבלה ליבורנו מעמד של נמל חופשי והפכה לנמל חשוב באגן הים התיכון. כמו כן, החלו להגיע לעיר יהודים, בעיקר מאנוסי ספרד. כדי לגרום לסחר בעיר לשגשג, פרדיננדו הראשון, דוכס טוסקנה הזמין אנשים מספרד, מיוון, מגרמניה ומטורקיה לגור בעיר. לעיר הגיעו גם אנגלים קתולים שברחו מאנגליה האנגליקנית. בנוסף לאלו הגיעה לעיר אוכלוסייה קטנה של מורסיקוס, אנוסים מוסלמים מספרד שאולצו שם להתנצר. הקהילות הזרות בעיר נקראו "נאציוני" (Nazioni - "אומות"). ב-1629 בנה פרדיננדו השני דה מדיצ'י, הדוכס הגדול של טוסקנה, רובע חדש, שחיבר 23 איים על ידי גשרים. מכיוון שהרובע נבנה על ידי ונציאנים, הוא נקרא "ונציה החדשה" (Venezia Nuova). באותו זמן עברה ליבורנו הרחבה משמעותית, ליד יסודות המבצר הישן נבנה מבצר חדש, ואיתו נבנו גם חומות העיר ומערכת התעלות.

במאה ה-18 נפסק שלטון בית מדיצ'י בעיר, החל שלטון בית לוריין והעיר התרחבה אל מחוץ לחומות.

רבים מהאלמנטים האדריכליים מהתכנון המקורי של העיר השתמרו, כמו למשל הגשרים, הנתיבים הצרים, בתי האצילים ומערכת התעלות. במאות ה-18 וה-19 עטתה ליבורנו מראה נאו-קלאסיציסטי שהשתקף בבתים, במוזיאונים, במוסדות התרבות ובשוק.

עם איחוד איטליה, הפסידה העיר את מעמדה כעיר נמל מרכזית ופיתוחה הכלכלי צומצם.

במלחמת העולם השנייה היה נמל ליבורנו הנמל העיקרי ששירת את הצי הגרמני בים התיכון, והעיר הופצצה על ידי בעלות הברית.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכזה הכלכלי של העיר הוא הנמל, השלישי בגודלו בחופה המערבי של איטליה והשישי בגודלו באיטליה כולה. אוניות מכולה, משא ונוסעים יוצאות ממנו לנמלי הים התיכון ואחרים. בשנת 2006 טיפל הנמל ב-28,630 מיליון טונות של סחורות ועברו בו כ-3 מיליון נוסעים ב-7,525 אוניות. הנמל מחובר לפנים המדינה על ידי רשת הרכבות ושדה התעופה של פיזה. בין הסחורות שהנמל מטפל בהם:

בליבורנו מספנה גדולה לייצור אוניות ולידה מתקנים לתיקוני ספינות. תעשיית העיר כוללת מפעלים מטלורגיים לייצור נחושת ואלומיניום, בית זיקוק, מפעל ייצור מתכות ותעשיות כימיות.

תרומתה של ליבורנו למשקי העולם מתבטאת גם בכך כי הזן תרנגול לגהורן, הנפוץ ביותר בשימוש תעשיית הביצים מוצאו מליבורנו. כיום זהו זן התרנגולות הנפוץ ביותר בעולם המערבי. זאת, עקב שיעור ההטלה הגבוה שלו במיוחד - 300 ביצים בשנה.

יהדות ליבורנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ליבורנו

במאה ה-16 הגיעו לעיר יהודים רבים בעקבות הזמנת השליטים. ניתנו להם זכויות רבות: אזרחות, חופש פולחן, זכות לבעלות על בית, לשאת נשק, לפתוח חנויות בכל חלקי העיר ולהעסיק משרתים נוצרים. בנוסף לא היו צריכים היהודים לענוד טלאי או לגור בגטו.

ב-1689 חיו בליבורנו 3,000 יהודים מחצי האי האיברי, אשר דיברו בעיקר ספרדית ופורטוגזית. היהודים היו מעורבים כמעט בכל ענפי התעשייה והסחר בליבורנו: תעשיית טקסטיל - כולל בגדי משי, תעשיית זכוכית, יצור סבון ואבני חן ( בשיתוף עם הארמנים). כן שותפו במפעלים ציבוריים לייצור טבק ונייר וזיקוק כוהל.

היהודים פיתחו גם את ענף הדפוס בעיר והיא הפכה לאחד ממרכזי הספר העברי. דפוסי ליוורנו נפוצו ברחבי ארצות הים התיכון והמזרח ועד היום נמצאים בשימוש סידורים המבוססים על דפוס ליבורנו. חכמי ורבני ירושלים, וכן ארם צובא היא העיר חאלב אשר בסוריה, פקדו את ליוורנו באופן סדיר ואף נותרו בה לתקופות של כמה שנים לצורכי כתיבה ולימוד בצוותא. גדולי רבני חאלב וירושלים נהגו להדפיס את חיבוריהם וספריהם בדפוס ליוורנו. בין השנים 1770 ועד 1821 הודפסו בדפוס ליוורנו עשרות ספרים וביניהם ספרו של רבי חיים אזולאי חיד"א, ספריו של הרב עובדיה הלוי בן הרב אברהם הלוי מחאלב, חזון עובדיה תקמ"ז ו-חזון למועד תקמ"ז. וכן ספריו של הרב אליהו שמאע הלוי "מכשירי מילה" תקנ"ג וכן "קרבן אשה" תקפ"א.

במאה ה-19 שימש בה ברבנות הסופר הרב ישראל קושטא.

יהודי ליבורנו פיתחו מטבח מיוחד, אשר תכונותיו עברו לשאר יהודי טוסקנה, והיום יש לכך עקבות במטבח המקומי הליבורנזי. מרכיבי התבשילים הם: שמירה על הכשרות - כאשר הבעיה העיקרית היא אי ערבוב חמאה עם בשר, בישול בשמן זית ושימוש בהרבה ירקות.[1] מניחים כי היהודים הנהיגו את שתיית הקפה בשנת 1632. זמן קצר לאחר מכן נפתחה חנות הקפה הראשונה בעיר. מהצלחה זו נהנית איטליה עד היום.

בתקופת השואה נשלחו 90 מיהודי העיר למחנות השמדה, אחרים נרצחו בהרים הסובבים את העיר על ידי חיילי הורמאכט שהיו פעילים בסביבה. בתום השואה נותרו בליבורנו כ-1,000 יהודים.

בית הכנסת של ליבורנו, אשר נפתח ב-1962, נבנה על המגרש שבו עמד בית הכנסת המפואר של העיר שנהרס במלחמת העולם השנייה. רב הקהילה כיום הוא הרב יאיר (סקוש) דידי.

כיום מונה הקהילה היהודית בעיר כ-600 חברים. בעיר גם פועל בית ספר לעברית. המניין בבית הכנסת פועל בשחרית בימי שני וחמישי וכן בשבתות ובחגים. בעיר היו ארבעה בתי קברות יהודיים עתיקים: שנים פונו, בשלישי היה קבור החיד"א, ולאחר שהועלו עצמותיו לישראל נאסרה הכניסה אליו מחשש למפולות. בית הקברות הרביעי, הפתוח היום, נמצא ליד בית הקברות הכללי של העיר. בבית קברות זה יש לוח זיכרון לחללים היהודים ממלחמת העולם הראשונה ול-120 קורבנות השואה. בבית הקברות יש אוסף מצבות מבתי הקברות שנהרסו. מיוחדות במינן הן המצבות בצורה פירמידה קטומה מהמאה ה-17, עם סמלי משפחה וכיתוב לזכרו של הנפטר.

אתרים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת ארבעת המורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מצבת ארבעת המורים" (Monumento dei quattro mori) המוקדשת ללקיחתם בשבי של שודדי הים היא אחת המצבות החשובות בעיר. הפסל של המורים ( I MORI)הוא יצירת אומנות של ממש - לכן זכתה להגנה מיוחדת בימי המלחמה. מה שלא ניתן לומר על פיסלו של הדוכס בראש המונומנט. הפסל הוא פייטרו טאקה ( PIETRO TACCA ) שפיסל אותו בשנים 1623 - 1626 לזכר אירוע מיוחד: שודדי ים, המורים, היו נוהגים לפשוט על חופי איטליה. הם בזזו הרגו אנסו את תושבי איטליה שהתגוררו ליד החופים. כאשר אנשי ליבורנו הצליחו לתפוס אחדים מהם, הם כבלו אותם ליד הנמל (שם גם מוצב הפסל) כדי שהשודדים ידעו את הצפוי להם כאשר הם מתקיפים את העיר. המביט היטב בפסל יראה כי גופם של השבויים פונה לעבר העיר, אבל מבטם המבועט מביט אל הים בתקוה שיבואו להציל אותם. במרוצת השנים, תושבי העיר היו נתונים לשליטת דוכסי פירנצה ובעקבות הבקורת נגדם שהם נגד הגזע השחור תושבי העיר החלו להזדהות דווקא עם שודדי הים. פסלו של הדוכס, מעל השבויים לא עניין אותם, פסלים כמוהו היו בעוד מקומות. על האהדה של תושבי העיר לארבעת המורי יעיד הסיפור הבא: במלחמת העולם השנייה, ליבורנו הופצצה קשות עקב היותה בסיס לצי המלחמה הגרמני. שכיות החמדה של העיר, חוץ מפסל ארבעת המורים, הושמו במקום מבטחים. תושבי העיר אמרו, שאם גם ה"שמים" יהיו לצד המורים, הפסל יינצל וכך היה.

תרבות וספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליטית, ליבורנו היא אחת מהערים השמאליות ביותר באיטליה. המפלגה הקומוניסטית האיטלקית נוסדה בליבורנו ב-21 בינואר 1921.

תושבי ליבורנו מדברים בסוג של הדיאלקט הטוסקני שנקרא "ורנאקולו" (vernacolo).

קבוצת הכדורגל של העיר, א.ס. ליבורנו קאלצ'ו, משחקת בסרייה א', הליגה האיטלקית השנייה. רבים מאוהדיה מזוהים כקומוניסטים.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפורסמים מילידי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, Tuscany Jewish Itineraries , Marsilio Regione Toscana, 1995.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, עמ' 96