סטריכנין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטריכנין
Strychnine formula.png
פרטים
נוסחה כימית C21H22N2O2
מסה מולקולרית g/mol‏ 334.41
מספר CAS 57-24-9
מסיסות 0.03 גרם למאה מ"ל מים
טמפרטורת היתוך 286 °C
טמפרטורת רתיחה 270 °C

סטריכנין (Strychnine; מוכר בכינוי "רעל עכברים") הוא אלקלואיד גבישי רעיל מאוד (LD50 = 10 mg/kg) , המשמש כחומר הדברה, במיוחד נגד בעלי חוליות קטנים, כמו מכרסמים (למרות שהשימוש בו נמצא במגמת ירידה). סטריכנין גורם לעוויתות שרירים ובסופו של דבר למוות עקב חנק או תשישות. המקור הנפוץ ביותר לסטריכנין הוא זרעי העץ Strychnos nux vomica, שמקורו בדרום מזרח אסיה. סטריכנין הוא גם אחד החומרים המרירים ביותר הידועים לאדם. ניתן לזהות את טעמו בריכוזים נמוכים עד כדי חלק אחד למיליון (1ppm).

סטריכנין פועל כחוסם בקולטן הגליצין (GlyR), הרגיש לסטריכנין; קולטן זה הוא תעלת כלוריד בעלת שער ליגנד, המצויה בחוט השדרה ובמוח.

הרעלת סטריכנין בבני אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעלת סטריכנין יכולה להיות קטלנית בבני אדם. הרעל יכול לחדור לגוף בנשימה, בליעה, או ספיגה דרך העיניים או הפה. ההרעלה גורמת לסימפטומים דרמטיים ומכאיבים במיוחד, ולכן משמשת לעתים קרובות כמרכיב עלילתי בספרות ובקולנוע.

הסימפטומים הראשונים מופיעים כעשר עד עשרים דקות לאחר החשיפה, אז מתחילות התכווצויות שרירים החל בראש ובצוואר. ההתכווצויות מתפשטות לכל שרירי הגוף, עם עוויתות כמעט רציפות, המוחמרות עם כל גירוי, קל ככל שיהיה. חומרת ותכיפות העוויתות מתגברות, עד לקישות עמוד השדרה. המוות נגרם בדרך כלל עקב חנק, הנגרם על ידי שיתוק המסלולים העצביים האחראים לנשימה; או עקב תשישות, הנגרמת על ידי העוויתות הבלתי פוסקות. הנפגע מת בדרך כלל בתוך שעתיים עד שלוש שעות מרגע החשיפה. ברגע המוות הגוף "קופא" מיד, אפילו באמצע עווית.

אין אנטידוט פרטני לסטריכנין. הטיפול בהרעלה כולל החדרה דרך הפה של פחם פעיל, במטרה לספוח רעל שעוד לא נספג בגוף, ונותר במערכת העיכול. הנפגע מקבל חומרים נוגדי עוויתות, כמו פנוברביטל או דיאזפאם, וחומרים להרפיית שרירים, כמו דנטרולן, כדי להאבק בקשיחות השרירים.‏[1]

מנות קטנות של סטריכנין שימשו בעבר כתרופה, כמעורר, משלשל, או חומר נגד חוליי קיבה אחרים. לסטריכינין אכן אפקט מעורר במנות קטנות, אך עקב רעילותו הגבוהה הוא נזנח לאחר מציאת אלטרנטיבות בטוחות יותר.

המנה לשימוש רפואי הייתה "1/60 גרעין עד 1/10 גרעין", בין 1.1 מיליגרם ל-6.4 מיליגרם. בדרך כלל המנה המרבית הייתה 3.2 מיליגרם, מחצית מ"מנה מלאה".‏[2] מחצית גרעין (32 מיליגרם) נחשבה למנה קטלנית, למרות שידועים מקרי מוות עקב 5 מיליגרם סטריכנין בלבד.

הטיפול בהרעלת סטריכינן בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה מתן חומצה טנית, הגורמת לשיקוע הסטריכנין כמלח טנט לא מסיס, והרדמת החולה בכלורופורם עד לשכיכת השפעות הרעל.

שימוש כחומר הדברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעלת סטריכנין בבעלי חיים נגרמת בדרך כלל עקב עיכול פתיונות המיועדים למכרסמים. פתיונות אלה פוגעים לעתים קרובות גם בכלבים, עבורם המנה הקטלנית היא כ-0.75 מיליגרם לקילוגרם משקל גוף.‏[3] השפעת הסטריכנין על בעלי חיים דומה להשפעתו על האדם, והטיפול דומה גם הוא.

השימוש בסטריכנין למטרה זו נמצא במגמת ירידה, ומאז 1990 רוב הפתיונות הנמכרים בארצות הברית מכילים אבץ פוספיד במקום סטריכנין.‏[4] לפתיונות אלה ריח חזק של פוספין, המשוחרר לאוויר בתהליך הידרוליזה. ריח זה מושך מכרסמים, אך דוחה חיות רבות אחרות; עופות אינם רגישים לריח זה. פתיונות אלה מיוצרים בדרך כלל בצורת אבקה שחורה, המכילה 75% אבץ פוספיד, ו-25% אנטימון אשלגן טרטרט, סם הקאה, המיועד למקרה בו החומר נבלע בטעות על ידי בני אדם או חיות בית.

מקרי מוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיעוד היסטורי של מוות מסטריכנין מתואר בשנת 1874 בה אנה רקוביצ'ה, אשתו של הממציא והרופא הרומני המפורסם קרול דה וילה, מתה כתוצאה מאדמיניסטרציה של סטריכנין במקום כינין על ידי הרופא המשפחתי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Strychnine:
  2. ^ Nux Vomica. | Henriette's Herbal Homepage
  3. ^ Beasley, V. (1999). Toxicants Associated with Seizures. Veterinary Toxicology.
  4. ^ Ettinger, Stephen J.;Feldman, Edward C.. Textbook of Veterinary Internal Medicine, 4th ed., W.B. Saunders Company, 1995. ISBN 0-7216-6795-3.