פנוברביטל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פנוברביטל
מבנה פנוברביטל
מבנה תלת ממדי של פנוברביטל
שם IUPAC
5-ethyl-5-phenylpyrimidine-2,4,6(1H,3H,5H)-trione
שמות מסחריים בישראל
פנוברביטון
מזהים
מספר CAS 50-06-6
PubChem 4763
ChemSpider 4599
נתונים כימיים
נוסחה C12H12N2O3 
מסה מולקולרית 232.235 גרם למול
נתונים פרמוקוקינטיים
זמינות ביולוגית 95%


זמן מחצית חיים 118-53 שעות
הפרשה מופרש מהכליות ובצואה
בטיחות
מעמד חוקי

תרופת מרשם, בישראל נכללת בסל הבריאות[1]

קטגוריית סיכון בהריון D
דרכי מתן דרך הפה, הרקטום, זריקה

פנוברביטל היא ברביטורט. בתחילה היא שווקה כלומינל על ידי חברת באייר. היא התרופה האנטי-אפילפטית הנפוצה ביותר בעולם‏[2] והתרופה הוותיקה ביותר הנמצאת עדיין בשימוש‏[3]. יש לה תכונות מרגיעות ומרדימות, כמו לברביטורטים אחרים, אבל לצרכים אלה החליפו אותה בבנזודיאזפינים. ארגון הבריאות העולמי ממליץ להשתמש בתרופה כתרופת קו ראשון בפרכוסים חלקיים ובפרכוסי טוני-קלוני במדינות מתפתחות[4]. במדינות עשירות יותר היא לא מומלצת יותר כתרופת קו ראשון או שני לטיפול ברוב סוגי הפרכוסים האפילפטיים למרות שעדיין משתמשים בה הרבה בטיפול בהתקפים בינקות.

פנוברביטל (ופנוברביטל סודיום) מיוצר ומשווק בצורות שונות, בגלולות ובזריקה. בזריקה משתמשים בעיקר כדי לשלוט בסטטוס אפילפטיקוס בעוד שגלולות משמשות בטיפול יומיומי. טווח המינון שלה הוא בין 60 ל- 320 מ"ג ביום. מחצית החיים המאוד ארוכה שלה פירושה שחלק מן החולים לא חייבים לקחת אותה כל יום, במיוחד כשהמינון מיוצב כבר על פני כמה שבועות או חודשים וההתקפים נמצאים בשליטה. משתמשים בה, עדיין לפעמים, כתרופת הרגעה/שינה אצל חולים השרויים בחרדה או נסערים שלא יגיבו טוב או שאין להם גישה לבנזודיאזפינים, לנוירולפטיות או תרופות חדשות אחרות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרופת הברביטורט הראשונה, ברביטל, סונתזה ב- 1902 על ידי הכימאים הגרמנים אמיל פישר ויוזף פון מֶרינג בבוואריה. ב- 1904 סונתזו כמה תרופות דומות כולל פנוברביטל על ידי פישר. ב- 1912 התחילו למכור פנוברביטל בבוואריה בשם לומינל. היא הייתה תרופת הרגעה ושינה נפוצה עד כניסת הבנזודיאזפינים בשנות ה-60[5].

התכונות המרדימות והמרגיעות היו ידועות ב- 1912 אבל אף אחד לא ידע שהיא גם תרופה אנטי-אפילפטית יעילה. הרופא הצעיר ד"ר אלפרד האופטמן‏[6] ביצע מחקר קפדני על חוליו במשך תקופה ממושכת. רבים מחולים אלה השתמשו בתרופה היחידה היעילה באותו זמן – אשלגן ברומי שהיו לה תופעות לוואי קשות ויעילות נמוכה. עם השימוש בפנוברביטל מצבם השתפר מאוד. לחולים הקשים ביותר היו פחות התקפים ואלה היו קלים יותר ולחלק מן החולים לא היו יותר התקפים בכלל. בנוסף מצבם השתפר גם מבחינה פיזית ונפשית משום שסילקו את הברומיד מגופם. חולים שאושפזו בשל חומרת האפילפסיה שלהם יכלו לעזוב את בית החולים ובמקרים אחדים לחזור לעבודה. האופטמן הדף טענות שהיעילות בעצירת התקפים אפילפטיים יכולה לגרום לחולים הסובלים להצטברות שחייבת "להשתחרר". כפי שהוא ציפה הפסקת נטילת התרופה הובילה לעלייה בשכיחות ההתקפים – זה לא היה ריפוי. התרופה אומצה במהירות כתרופת הקו הראשון הראשונה היעילה נגד אפילפטיה , אם כי מלחמת העולם הראשונה גרמה לעיכוב בהכנסתה לשימוש בארצות הברית.

השתמשו בפנוברביטל כדי לטפל בצהבת היילוד על ידי הגברה של המטבוליזם בכבד ועל ידי זה הפחתה של רמת הבילירובין. בשנות ה-50 התגלתה פוטותרפיה ונעשתה טיפול סטנדרטי לצהבת היילוד.

בשנות ה-40 פיתחו Winthrop Chemical את גלולות סולפתיאזול שזוהמה על ידי פנוברביטל. דבר זה קרה משום ששתי התרופות יוצרו זו בצד זו וניתן היה להחליף את מכשור הייצור ביניהן. כל גלולה אנטיבקטריאלית הכילה מינון יותר מפי שניים של פנוברביטל מזה הנדרש. מאות חולים מתו או נפגעו כתוצאה מכך. השערורייה הובילה להכנסת תנאי ייצור נאותים לתרופות.

השתמשו בפנוברביטל יותר מ- 25 שנה כטיפול מונע לפרכוסי חום[7]. למרות שהיא תרופה יעילה בטיפול ובמניעת פרכוסי חום חוזרים הרי אין לה השפעה על הסיכון לפתח אפילפסיה כתוצאה מפרכוסים אלה. טיפול בפרכוסי חום פשוטים בתרופות אנטי-אפילפטיות אינו מומלץ יותר‏[8][9].

התוויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנוברביטל מותווה לטיפול בכל סוגי ההתקפים האפילפטיים חוץ מהתקפי ניתוק. התרופה יעילה בשליטה בהתקפים לא פחות מתרופות מודרניות כמו פניטואין וקארבאמזפין. עם זאת היא נסבלת הרבה פחות‏[10][11].

תרופות הקו הראשון לטיפול בסטטוס אפילפטיקוס הן בנזודיאזפינים כמו דיאזפאם או לוראזפאם. אם אלה נכשלות אפשר להשתמש בפניטואין כשפנוברביטל מהווה חלופה בארצות הברית אבל רק כתרופת קו שלישי באנגליה[12]. אם אלה נכשלים הרי הטיפול היחיד הוא הרדמה ביחידת טיפול נמרץ.

פנוברביטל היא תרופת הקו הראשון בטיפול בהתקפים אצל יילודים[13][14] הדאגה שההתקפים עצמם עלולים להיות מזיקים גורמים לרוב הרופאים לטפל בהם באגרסיביות. עם זאת אין הוכחה מהימנה שיכולה לתמוך בגישה זו‏[15].

לפעמים מתווים פנוברביטל לדטוקסיפיקציה (סילוק רעלים כטיפול בהתמכרות לאלכוהול ובנזודיאזפינים בשל התכונות המרגיעות ונוגדות הפרכוסים שלה. הבנזודיאזפינים כלורדיאזפוקסיד (נירבקסל) ואוקסאזפאם (ואבן) החליפו את פנוברביטל בדטוקסיפיקציה‏[16].

שימושים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנוברביטל יכולה להפחית בצורה יעילה רעידות ופרכוסים הנובעים מהפסקה פתאומית של שימוש בבנזודיאזפינים.

רושמים, לעתים, מינונים נמוכים של פנוברביטל כדי לעזור בפינוי בילירובין אצל חולים הסובלים מתסמונת גילברט.

תופעות לוואי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעות הלוואי העיקריות בתרופה כוללות פגיעה קשה בקוגניטיביות ובהתנהגות, עייפות, קשיי ריכוז, חוסר קשב, ירידה באינטלקט, הפרעות בשינה, תופעות אגרסיביות - בייחוד אצל ילדים, שינויים במצבי רוח, הפרעות בלימודים, הפרעות בזיכרון. בחלק גדול מהמקרים מתפתחת סבילות מהירה לתרופה‏[17]. אצל ילדים היא עלולה לגרום לתגובה פרדוקסלית של היפראקטיביות[18].

אמצעי זהירות מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש להיזהר כאשר משתמשים בתרופה אצל ילדים. רוב ההפרעות ההתנהגותיות הקשורות בתרופות אנטי-אפילפטיות מתרחשות אצל חולים הנוטלים קלונאזפאם (קלונקס) ופנוברביטל‏[19].

מנת יתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנוברביטל גורמת לדיכוי מערכות הגוף, בייחוד של מערכת העצבים המרכזית ומערכת העצבים ההיקפית. לכן האפיון העיקרי של מנת יתר של פנוברביטל הוא "האטה" של תפקודי הגוף, כולל ההכרה (יכול להגיע אפילו לתרדמת), ברדיקרדיה (דופק איטי), היפותרמיה, תת-לחץ דם (במנת יתר גדולה מאוד). מנת יתר עלולה לגרום לבצקת ריאות ואי-ספיקת כליות חריפה כתוצאה מהלם. ה-EEG של אדם שלקח מנת יתר של פנוברביטל יכול להראות ירידה ניכרת בפעילות החשמלית עד חיקוי של מוות מוחי. דבר זה קורה בשל דיכוי עמוק של מערכת העצבים המרכזית מצב זה הוא הפיך‏[20].

הטיפול במנת יתר של פנוברביטל הוא טיפול תומך ומורכב בעיקר משמירת נתיב אוויר פתוח (על ידי צנרור, תיקון של הברדיקרדיה ותת לחץ הדם (על ידי עירוי וואזופרסור, אם צריך) וכן סילוק כמה שיותר מן התרופה מהגוף. המודיאליזה היא יעילה בסילוק פנוברביטל ויכולה להפחית את מחצית החיים שלה עד 90%‏[20] There is no specific antidote for barbiturate poisoning.‏‏[21].

פרמקוקינטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפנוברביטל יש זמינות ביולוגית של בערך 90%. ריכוזי הפלסמה הגבוהים ביותר מושגים 12-8 שעות אחרי נטילת התרופה דרך הפה. היא אחת הברביטורטים בעלי אורך מחצית החיים הארוך ביותר – היא נשארת בגוף למשך זמן ארוך מאוד (מחצית החיים היא בין יומיים לשבוע) והקשירה שלה לחלבונים היא מאוד נמוכה (45-20%). היא מופרשת בעיקר על ידי הכליות.

שימושים וטרינריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנוברביטל היא אחת מתרופות הבחירה הראשונות לטיפול באפילפסיה בכלבים ותרופת הבחירה הראשונה לטיפול באפילפסיה אצל חתולים[22].

אפשר גם להשתמש בה בטיפול בפרכוסים בסוסים כאשר טיפול בבנזודיאזפינים נכשל‏[23].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פנוברביטל, אגף הרוקחות, משרד הבריאות
  2. ^ Kwan P, Brodie MJ (September 2004). "Phenobarbital for the treatment of epilepsy in the 21st century: a critical review". Epilepsia 45 (9): 1141–9. doi:10.1111/j.0013-9580.2004.12704.x. PMID 15329080. 
  3. ^ Phenobarbital. Epilepsy Foundation. אוחזר ב־2006-09-07.
  4. ^ WHO Model List of Essential Medicines (PDF). World Health Organization (March 2005). אוחזר ב־2006-03-12.
  5. ^ Walter Sneader. Drug Discovery. John Wiley and Sons (2005-06-23), 369. ISBN 0-471-89979-8. אוחזר ב־2006-09-06. 
  6. ^ Ole Daniel Enersen. Alfred Hauptmann. אוחזר ב־2006-09-06.
  7. ^ John M. Pellock, W. Edwin Dodson, Blaise F. D. Bourgeois. Pediatric Epilepsy. Demos Medical Publishing (2001-01-01), 169. ISBN 1-888799-30-7. אוחזר ב־2006-09-06. 
  8. ^ Robert Baumann (2005-02-14). Febrile Seizures. eMedicine. WebMD. אוחזר ב־2006-09-06.
  9. ^ various (March 2005). Diagnosis and management of epilepsies in children and young people (PDF) 15. Scottish Intercollegiate Guidelines Network. אוחזר ב־2006-09-07.
  10. ^ Taylor S, Tudur Smith C, Williamson PR, Marson AG (2003). "Phenobarbitone versus phenytoin monotherapy for partial onset seizures and generalized onset tonic-clonic seizures". Cochrane Database Systematic Reviews (2): CD002217. doi:10.1002/14651858.CD002217. PMID 11687150. Retrieved 2006-09-06. 
  11. ^ Tudur Smith C, Marson AG, Williamson PR (2003). "Carbamazepine versus phenobarbitone monotherapy for epilepsy". Cochrane Database of Systematic Reviews (1): CD001904. doi:10.1002/14651858.CD001904. PMID 12535420. Retrieved 2006-09-06. 
  12. ^ British Medical Association, Royal Pharmaceutical Society of Great Britain, Royal College of Paediatrics and Child Health and Neonatal and Paediatric Pharmacists Group. “4.8.2 Drugs used in status epilepticus”, British National Formulary for Children. London: BMJ Publishing, 2006, 269. ISBN 0-85369-676-4. 
  13. ^ John M. Pellock, W. Edwin Dodson, Blaise F. D. Bourgeois. Pediatric Epilepsy. Demos Medical Publishing (2001-01-01), 152. ISBN 1-888799-30-7. אוחזר ב־2006-09-06. 
  14. ^ Raj D Sheth (2005-03-30). Neonatal Seizures. eMedicine. WebMD. אוחזר ב־2006-09-06.
  15. ^ Booth D, Evans DJ (2004). "Anticonvulsants for neonates with seizures". Cochrane Database of Systematic Reviews (3): CD004218. doi:10.1002/14651858.CD004218.pub2. PMID 15495087. Retrieved 2006-09-06. 
  16. ^ Management of Withdrawal Syndromes and Relapse Prevention in Drug and Alcohol Abuse - American Family Physician
  17. ^ מיכאל דובלין, יהודית מנליס, המדריך השלם לאפילפסיה, פרק 21
  18. ^ ר. וייץ הפרעת קשב וריכוז בילדים
  19. ^ Trimble MR; Cull C (1988). "Children of school age: the influence of antiepileptic drugs on behavior and intellect". Epilepsia. 29 Suppl 3: S15–9. doi:10.1111/j.1528-1157.1988.tb05805.x. PMID 3066616. 
  20. ^ 20.0 20.1 Rania Habal (2006-01-27). Barbiturate Toxicity. eMedicine. WebMD. אוחזר ב־2006-09-14.
  21. ^ Barbiturate intoxication and overdose. MedLine Plus. אוחזר ב־15 July 2008.
  22. ^ Thomas, WB. “Seizures and narcolepsy”, Dewey, Curtis W. (ed.): A Practical Guide to Canine and Feline Neurology. Ames, Iowa: Iowa State Press, 2003. ISBN 0-8138-1249-6. 
  23. ^ Editor, Cynthia M. Kahn; associate editor Scott Line. Kahn, Cynthia M., Line, Scott, Aiello, Susan E. (ed.): The Merck Veterinary Manual, 9th, John Wiley & Sons (February 8, 2005). ISBN 0-911910-50-6. 

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.