עירום (סרט, 1993)
 | |
| בימוי |
מייק לי  |
|---|---|
| הופק בידי |
סימון צ'אנינג ויליאמס |
| תסריט |
מייק לי |
| עריכה |
ג'ון גרגורי |
| שחקנים ראשיים |
דייוויד ת'יוליס יואן ברמנר ג'ינה מקי אליזבת ברינגטון טובי ג'ונס פיטר וייט קתרין קרטלידג' גרג קראוטוול לזלי שארפ Sandra Voe |
| מוזיקה |
אנדרו דיקסון |
| צילום |
דיק פופ |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת |
| חברת הפקה |
Thin Man Films |
| חברה מפיצה |
נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
13 בינואר 1994 |
| משך הקרנה |
132 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה |
סרט דרמה, סרט קומדיה שחורה |
| הכנסות באתר מוג'ו | naked |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
עירום (באנגלית: Naked) הוא סרט בריטי של הבמאי מייק לי משנת 1993 העוסק בצעירים שגדלו לתוך מעגל אבטלה נוראי ושום עתיד או תקווה לא מצפים להם בהמשך חייהם.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיבור הסרט הוא ג'וני, צעיר בן 27 מובטל שברח ממנצ'סטר לאחר שאנס בחורה בסמטה חשוכה. הוא מגיע ללונדון, אל חברתו לשעבר לואיז, המתגוררת בדירה יחד עם סופי וסנדרה, שנמצאת כרגע בזימבבואה. ג'וני מבקש להחזיר את לואיז לעצמו, אך נראה כאילו הוא רק מרחיק אותה בסרקזם שלו כלפיה, ומחמיר את המצב כאשר הוא שוכב עם שותפתה לדירה, סופי. ג'וני מתהלך לאורך הסרט בלילה ברחבי לונדון במרחבים פתוחים וסגורים ותוהה באוזני אנשים על אחרית הימים, כמעין נביא זעם המטיף לאנשים הסובבים אותו.
פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המטרה של מייק לי היא להעביר ביקורת על החברה והפוליטיקה, שגרמה לדור שלם של צעירים להיכנס למעגל אבטלה, שממנו אין מפלט. מייק לי לוקח אותנו לפינות הנידחות במציאות שלנו, שאנו נוטים להתעלם ממנה בחיי היומיום שלנו. הוא מראה לנו את הייאוש, חוסר התקווה והעוני הבלתי פוסק בחייהם של קבוצת גיבורים.
הסרט עוסק בקינה של ג'וני כלפי עצמו וכלפי החברה. הוא מספר לכל הסובבים אותו על סוף העולם. ג'וני הוא אנטי גיבור אופטימלי. הוא אינו תואם לתכונות שאנו מצפים שיהיו בגיבור. מעשיו לא מקובלים עלינו, ופעמים רבות אנו מעבירים עליו ביקורת, על כך שהוא מדרדר את עצמו במו ידיו. ג'וני מבין שהוא אינו יכול להפיק דבר בעל ערך מהחיים אותם הוא חי, ולכן הוא מלא בייאוש ולא מוצא טעם בזיוף ובצביעות. הוא מזהה ומעמיד מראה כלפי האנשים הקרובים אליו ופוגע בהם. הוא מוחק כל זכר לתקווה שישנה אצל אנשים אחרים. הוא כועס על עצמו, על שאינו יכול לעשות דבר טוב עם החיים שניתנו לו במציאות מרה כל כך ולכן הוא בוחר להשלים איתה ולהפיץ את הבשורה המרה.
כל הגיבורים בסרט משלימים עם המצב בו הם חיים, אך ג'וני נאבק על מנת לשמור עליו (הוויכוח הקולני עם השומר על סוף הימים). סבסטיאן, מסמל בסרט את המעמד הגבוה ש"דופק" את המעמד הנמוך (תרתי משמע- סופי). לואיז מסמלת את המפרנסת, היא קול ההיגיון והרציונל. לכאורה מצבה טוב יותר משל שאר העניים בסרט, אך בחייה האישיים היא בודדה ואינה יכולה לסבול את המצב. סופי, מכורה לסמים, רעבה לקשר וחושבת שרק קשר יעזור לה לצאת מהמצב בו היא חיה. אך ג'וני, אין בו כוח נפשי להתמודד עם מצבים המתרחשים בחייו, למרות החזות הבטוחה והיהירה שהוא מציג כלפי חוץ; הוא בור כאשר יש רמז לקשר כלשהו עם סופי ומשוטט ברחבי לונדון, וכאשר לואיז מסכימה לקבלו חזרה בסוף הסרט הוא בורח חזרה למנצ'סטר פצוע וחבול.
מייק לי מנתק את הצופה מבחינה רגשית מהסרט, משום שרק כך יוכל הצופה להגיע למסקנה שמצבם העגום של הגיבורים הגיע לכדי עוני מוחלט בגלל הפוליטיקה והחברה. על מנת להבין את הנושא ואת הביקורת החברתית פוליטית של מייק לי הוא מנתק את הסיפור מהצופה, למרות שהדמויות חוות חוויות קשות מאוד.
הסרט הוא סרט פוסט מודרני על כל מאפייניו: ישנה השלמה עם הבנאליות של המוות והרוע (הדמויות משלימות עם מצבם ולא נלחמות על מנת לשנות אותו), יש התייחסות לפטישיסטיות - אהבה לחפצים, אביזרים או תלבושות (דבר שמתבטא בעיקר ביחסי המין של סבסטיאן. הוא כופה את עצמו על החלשים ממנו), לכל אחת מהדמויות יש את הנרטיב שלה (סופי מפרשת את יחסי המין שקיימה עם ג'וני כקשר בהתהוותו, אך ג'וני אינו חושב כך כלל ואף זורק אותה לאחר מכן), והדמויות בסרט, אין בהן אלא רוע יחסי (אין דמות שאפשר לומר עליה שהיא טובה. כל הדמויות רעות ביחס לדמויות אחרות וביחס להשקפת עולמם ולמעשיהם).
שחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "עירום", עמ' 274–276
