כעס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הכעס הוא רגש עז שעיקרו לעורר את האדם לפעולה תוקפנית ואסרטיבית. הכעס הוא תגובה פיזיולוגית ופסיכולוגית לכאב, סבל נתפס, לאיום או לסכנה. האיום עשוי להיות אמיתי או מדומה.

באופן מדויק יותר, יש להבחין בין חשש להינזק ולהפסיד, מה שמבוטא יותר בפחד מאשר בכעס, לעומת התפיסה של האיום ככולל בתוכו האשמה של מי שעלול לפגוע בנו, ומשמעות הכעס היא בעצם ההתכוונות להתקומם נגד מפר הזכויות שלנו ולהגן על הזכויות או למחות על הפרתן. ישנם שלושה מצבים דומים ולא בכל אחד מהם נאפיין את התגובה והרגש ככעס. האחד כשאדם מפסיד משהו, קרוב משפחה, כסף וכדומה, שם התחושה היא של צער. אדם שחושש להפסיד, למשל במניות שהשקיע, שם הרגש הוא של פחד וחשש וכדומה ולפעמים לחץ, כשאדם מתקומם מול עוול שמאיים עליו או שנעשה לו, שם הרגש הוא של כעס. את התסכול ניתן לאפיין כרגש שונה מזה של הכעס. [y.s.m 2000].

הכעס מתעורר לרב כתגובה לדחק(לחץ) או תוקפנות שמופעלים על האדם. כמו כן הוא לרב תגובה לתפיסה של האיום כתוצאה מקונפליקט, חוסר צדק, בגידה או השפלה. הכעס הוא גם ביטוי לתסכול או כישלון. כעס מתפרץ (באופן פסיבי או אקטיבי) גם במצבים של דיכוי חברתי ומלווה בשינוי קיצוני בדימוי העצמי ובפריקת עול. כאשר הכעס מובע באופן פסיבי הוא מאופיין במתח רב, התנהגות פסיבית-אגרסיבית ועוינות.

הכעס משמש גם לפריקה של לחצים מצטברים. התאויים האפריקאיים למשל, יפגינו כעס ואלימות קשה אחד לשני כאשר הם מריחים טורף, אך אינם מזהים את מיקומו ומצפים באימה לזינוק הקטלני.

בעברית מילים כמו זעם, חרון, עברה וחימה משמשים כדי לבטא רגש זה.

למרות שהכעס הוא ספונטני וטבעי, החברה מכירה באופיו המסוכן והאלים ,ומצפה מהפרט להפגין שליטה ואיפוק.

אנשי חינוך מציינים שאנשים בוחרים על מי לכעוס, באיזו סיטואציה לכעוס ולאיזה רמה להעלות את הכעס. אנשים על פי רוב יחצינו כעס על כאלו שנמוכים מהם בהיררכיה ובמעמד ולא יכולים לפגוע בהם באופן ברור ומוחלט.

תוכן עניינים

1 מאפיינים גופניים ומנטליים של הכעס
- 1.1 סימפטומים (סימפטום) גופניים
- 1.2 סימפטומים (סימפטום) מנטליים
2 סיבות עיקריות להתעוררות הכעס
3 הפיזיולוגיה של הכעס
4 התועלת שבכעס
5 כעס כסוג של מניפולציה
6 כעס ועמדה חברתית
7 כעס וייחוס מעמד
8 כעס ומשא ומתן
9 קישורים חיצוניים
10 לקריאה נוספת

[עריכה] מאפיינים גופניים ומנטליים של הכעס

[עריכה] סימפטומים (סימפטום) גופניים

- פעילות מואצת של הלב והריאות
- זרימת דם מוגברת לשרירים הגורמת להגדלתם הפיזית ולהגדלת כוחם הפוטנציאלי.
- התרחבות כלי דם
- זרימת הדם לפנים (הסמקה)
- הרמת הקול
- כווץ הפנים וצמצום האישונים
- מתח שרירים גבוה
- דחף לפעולה וחוסר מנוחה
- קוצר נשימה
- תנועות גוף מוגזמות
- חוסר רצון ויכולת להרדם

[עריכה] סימפטומים (סימפטום) מנטליים

- התמקדות והתרכזות מוקצנת בעניין המפריע
- ירידה ביכולת האנליטית והלוגית
- איבוד יכולת ריכוז בכל דבר אחר
- התנהגות בלתי רציונלית שלפעמים מגיעה עד כדי איבוד שליטה
- חרדה
- קנאה
- אפתיה
- טינה

[עריכה] סיבות עיקריות להתעוררות הכעס

חדירה למרחב המחיה של האדם או הפרעה והטרדה מכל סוג שהוא
פגיעה פיזית, נפשית, מילולית באדם או באנשים בעלי זיקה קרובה
פגיעה ברכושו של אדם או נטילת רכושו ממנו
בגידה של אנשים שהאדם נותן בהם את אמונו, למשל ניאוף.
עימות תפיסתי ומחלוקת על עמדות האדם ואמונותיו
עשייה של אחרים בניגוד לתפיסה האישית של האדם

הכעס במידה רבה מגדיר את האדם ואת גבולותיו. כדי למנוע מצבים של כעס, המשפט העברי מנסה באמצעות חוקים רבים, לתחום ולהגדיר את הגבולות באופן ברור, כדי שלא תהיה חדירה לגבולותיו של האדם בשוגג, או התפרצות של אדם אחר מעבר לגבולותיו באופן שפוגע בחברה. ומכאן בין היתר מקור האיסור שחל על הסגת גבול, שבאה לידי ביטוי במילים חריפות, "אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ..." (ספר דברים פרק כ"ז י"ז) שמגיעה עד לידי היזק ראיה, שהוא היזק שבו האדם חודר במבטו, לתחומו הפרטי של אדם אחר. גם איסורים אחרים כמו רצח, ניאוף, חטיפה, גזל, הלבנת פנים ואיסור לשון הרע מלבד התפיסה של צדק שעומדת בבסיסם, אפשר לראותם גם בהקשר זה, של כינון חברה שלווה ומסודרת.

תגובה של כעס יכולה להיות מוחצנת כלפי חוץ, החל מצורה מילולית של עוקצנות, העלבה, הוצאת שם רע, וקללה ועד לצורה פיזית ברמות שונות החל מהתעלמות, שמחה לאיד, פגיעה ברכוש ועד לכדי תגרה, שבמקרים קיצוניים יכולה להיות ברצון לחסל ולהרוג את הגורם המכעיס, ויכולה להיות מופנמת כלפי פנים בצורה של בכי, קיטור, ביזוי עצמי ועד מצב של חבלה עצמית שבמקרים קיצוניים יכולה להגיע ברצון להתאבד.

כיום מקובל לחשוב שלהדחקת הכעס השפעות שליליות על הנפש, האנרגיות השליליות של הכעס יופנו פנימה כלפי האדם עצמו אם יודחקו, לכן מומלץ להחצין ולבטא את הכעס באופן מבוקר ומתון. הדחקה ממושכת של הכעס, תגביר את פוטנציאל האלימות עד לנקודה שבה היא בהכרח תתפרץ כאלימות קשה ולא מוצדקת כלפי הסובבים או אפילו כלפי הכועס עצמו.

הרב קוק מסביר שהמניע העמוק והפנימי לכעס, הוא-העדר ביטוי עצמי של האישיות, וכישלון של האדם להוציא את עצמו אל הפועל ולבטא את כישוריו ומהותו הפנימית.

ואחיו של דוד לא נבחר להיות מלך במקום דוד רק בגלל כעסו (שאת זה שמואל לא ראה וה' אמר לו שהוא כסען)

חז"ל גינו אנשים כעסנים ואמרו שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, ועוד אמרו שכל הכועס חכמתו מסתלקת ממנו, שכל הכועס יהיה בעיניך כמי שעובד עבודת אלילים. ואף חיברו את האיסור "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר" (ספר תהילים פרק פ"א י') לכעס. הרמב"ם טוען שעיקר חטאו של משה רבנו(חטא מי מריבה) שבעטיו לא נכנס לארץ ישראל, היה הכעס שכעס על עם ישראל במי מריבה והכעס שבעטיו הכא את הסלע. בספר המדע מרחיב הרמב"ם בגנות הכעס:

הכעס מדה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה.

[עריכה] הפיזיולוגיה של הכעס

מדענים וחוקרים הראו שרגשות נוצרים בחלק מסוים במח שנקר אמיגדלה. האמיגדלה אחראית לזיהוי סכנות ותפעול הגוף בהתאם אליהן.פעילות האמיגדלה גורמת למתח רב בשרירים. במוח משתחררים חומרים כימיים הידועים בשם קטקלומינים שמעלים את רמת האנרגיה. פעימות לב ולחץ דם עולים מה שגורם להסמקה בפנים. בהמשך משתחררים נוירוטרנסמיטרים נוספים כמו גם הורמון האדרנלין והנרדרנלין. עם חלוף הסכנה הגוף מתחיל את הכנתו לקראת המנוחה. קשה מאוד להגיע למצב של מנוחה ממצב של כעס תוך דקות ספורות עקב הפעילות האדרנלית שהתרחשה בגוף.

[עריכה] התועלת שבכעס

למרות שהכעס נתפס בעיקר כביטוי שלילי ואלים, יש לו תפקיד השרדותי חיוני, כשהוא מעורר את הכועס לפעולה אקטיבית ותוקפנית שתנסה לפרוק אבן נגף שמאיים על אותו פרט. הכעס הינו המעורר העיקרי לאסרטיביות שהיא חיונית לפרט להשגת צרכיו הבסיסיים (אוכל, פרנסה, עזרה וכולי).

בהיעדר ביטוי הכעס - האלמנט המכעיס נשאר על כנו וממשיך להכביד, ומגדיל את הסבירות של אותו פרט מוכבד להגיע אל נקודת שבירה. החנקת הכעס עלולה לגרור שנאה לאלמנט המכביד ואף לסביבתו הכוללת. השינאה, שהיא נקודת שבירה חברתית, מעלה את הסבירות לתחושות ניכור וזרות ולשחיקה של אלמנט השייכות אצל אותו פרט מדחיק.

מחמת המשוב המיידי שבכעס ותועלתנותו הגדולה - תהליכים של התניה ולמידה עלולים לגרום לפרט לאמץ דפוס התנהגות כועסת ולעשות בה שימוש מופרז. שימוש מופרז בכעס משמעותו תוקפנות יתרה, הנתפסת בעיני הקורבן כבלתי מוצדקת ומעוררת תוקפנות נגדית כועסת ומתפרצת. כך, כמו במעגל קסמים, פרט שעושה שימוש מופרז בכעס יגרור את סביבתו לאווירה של אלימות.

שימוש מופרז בכעס היא אחת הסיבות לאלימות הגואה בחברות הגירה (כגון ארצות הברית וישראל). בחברה מגובשת דפוסי ביטוי של התנהגות מקובלת ולחץ חברתי מציעים אלטרנטיבות בטוחות יותר מן הכעס המתפרץ. בחברות הגירה אותם דפוסי ביטוי מאבדים מערכם משום שאינם מובנים לפרטים ממוצאים שונים, ולכן האלמנט המעיק לא יבוא אל פתרונו ויצטבר עד להתפרצותו ככעס, שיתחיל את מעגל הקסמים של סף האלימות שתגאה ותלך.

[עריכה] כעס כסוג של מניפולציה

כבר בימי קדם הדגישו כי רגש הכעס עשוי להוות אסטרטגיית מניפולציה אפקטיבית לצורך שינוי ועיצוב עמדות. מחקרים הראו כי כעס הוא אכן אסטרטגיה מובחנת של השפעה חברתית וכי השימוש במנגנון של כעס לצורך השגת מטרה הבאה כמכלול של התנהגויות כוחניות מתבררת כאסטרטגיה מוצלחת (Hoschild, 1983, Sutton, 1991).

[עריכה] כעס ועמדה חברתית

[Tiedens, 2001]^[1] הידוע בחקר הכעס, טען כי להבעת הרגש תהיה השפעה רבת כח לא רק על הדרך בה יצטייר וייתפס מביע הרגש אלא גם על עמדת הכח המתאימה לאדם. הוא חקר את הקשר בין הבעת כעס על תפיסת ההשפעה החברתית. ממצאים קודמים, כדוגמת Keating, 1985 מצאו כי אנשים בעלי הבעת פנים כועסת נתפסו כבעלי עמדה חברתית ובעלי כח ובאופן דומה [Tiedens, Ellsworth & Mesquita, 2000] ^[2]מצאו כי כאשר נבדקים קראו תרחיש של דמות כועסת לעומת עצובה, שוייך סטאטוס/מעמד גבוה יותר לזו הכועסת.

[עריכה] כעס וייחוס מעמד

[Tiedens, 2001]^[1] במחקרו בחן האם ביטויי כעס מקדמים ייחוס של מעמד, כלומר האם הפגנת כעס תורמת לתפיסות (תפיסה) או לגיטימציה להתנהגויותיו של האחר. ממצאיו הראו בבירור שנבדקים שנחשפו לאדם כועס, נטו להביע בו תמיכה לעומת נבדקים שנחשפו לאדם עצוב. כמו כן נמצא כי הסיבה לכך היא כי מביע הכעס נתפס כבעל יכולת ולכן המעמד יוחס לו על בסיס יכולת זו.

[עריכה] כעס ומשא ומתן

השאלה המרכזית בסוגיה זו היא האם ביטוי של כעס במשא ומתן מעלה את היכולת של מבטא הכעס להצליח במשא ומתן. מחקרים קודמים לדוגמה [Tiedens, Ellsworth & Mesquita, 2000], Knuston, 1996 ^[2]מצאו כי מבטא הכעס נתפס כיותר קשוח, דומיננטי וחזק. כמו כן מצאו כי אנשים נוטים לוותר יותר לאלו שנתפסים כדומיננטיים וקשוחים ולא לאלו הנתפסים על ידם כרכים וכנועים. על בסיס ממצאים אלו הראה מחקרו של [Tiedens, Sinaceurm, 2004] ^[3]שאנשים אכן מעניקים יותר וויתורים לצד הכועס מאשר לצד הלא כועס.
אחת השאלות שהועלתה על רקע ממצאים אלו הייתה האם השפעת הבעת הרגש על האחר נובעת מכך שאנשים משתמשים במידע רגשי על מנת להסיק על גבולות האחר ועפ"י הסקותיהם מתאימים את דרישותיהם במשא ומתן בהתאם. [Van Kleef, De Dreu,& Manstead, 2004] ^[4]רצו לבחון האם אנשים מוותרים יותר ליריב כועס או ליריב שמח. ממצאי המחקר הראו כי נבדקים התגמשו יותר מול היריב הכועס לעומת היריב השמח. תוצאות אלו מחזקות את הטענה כי המשתתפים ניטרו את הרגש של היריב לצורך הסקה על גבולותיו וביצעו את החלטותיהם עפ"י מידע זה. בניסוי המשך נמצא גם שנבדקים שנתקלו ביריב כועס הציבו רף דרישות נמוך מאלו שנתקלו ביריב שמח. ייתכן ואחת הסיבות לגמישות ולויתורים אלו עקב ההתקלות עם הצד הכועס נובעת מפחד ואגרסיה המכוונים כלפי הצד היריב. למידה של פחד אצל היריב מכלה משאבי עיבוד מידע ובכך גורמת להפחתת יכולתו לתת פתרונות יעילים תוך כדי התחשבות בכל המידע הזמין.