פליקס ואלוטון
 | |
| לידה |
28 בדצמבר 1865 לוזאן, שווייץ  |
|---|---|
| פטירה |
29 בדצמבר 1925 (בגיל 60) ניי-סיר-סן, צרפת |
| שם לידה |
Félix Édouard Vallotton |
| מקום קבורה |
בית הקברות מונפרנאס |
| מקום לימודים |
אקדמיה ז'וליאן |
| תחום יצירה |
ציור, ספרות, אמנות חזותית, סיפורת |
| זרם באמנות |
תנועת הנאבי, פוסט-אימפרסיוניזם, סימבוליזם, אימפרסיוניזם, אר נובו |
| הושפע על ידי |
Jules Lefebvre, גוסטב בולאנז'ה |
| יצירות ידועות |
Étude de fesses, The White and the Black, The Sick Girl, Louis-Alfred Natanson, The Abduction of Europa, Intimités |
| בן או בת זוג |
Gabrielle Bernheim (1899–?) |
| חתימה |
.jpg) |
  | |
פליקס אדוארד ואלוטון (בגרמנית: Félix Edouard Vallotton; 28 בדצמבר 1865 – 29 בדצמבר 1925) היה צייר וחרט שווייצרי וצרפתי הקשור לקבוצת האמנים הידועה בשם תנועת הנאבי. הוא היה דמות חשובה בפיתוח חיתוך העץ המודרני. הוא צייר פורטרטים, נופים, עירום, טבע דומם ונושאים אחרים בסגנון ריאליסטי חסר רגש.
הוא היה פעיל גם כסופר ופרסם ביקורת אמנות במהלך שנות ה-90, והרומן שלו "החיים הרצחניים" פורסם לאחר מותו.
קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ואלוטון נולד למשפחה שמרנית ממעמד הביניים בלוזאן, השלישי מבין ארבעה ילדים. אביו היה בעל בית מרקחת, ומאוחר יותר רכש מפעל שוקולד. אמו, הייתה בתו של אומן רהיטים. הסביבה המשפחתית הייתה חמה אך קפדנית, במסורת הפרוטסטנטית השווייצרית. החל משנת 1875 הוא למד בקולג' וסיים את לימודיו בלימודים קלאסיים בשנת 1882. הוא גם החל להשתתף בשיעורי רישום השמורים בדרך כלל לתלמידים המתקדמים ביותר. שם הראה מיומנות, כושר התבוננות וריאליזם. כאשר סיים את הקורס, הוא שכנע את הוריו לתת לו לנסוע לפריז כדי ללמוד אמנות ברצינות. [1]
בינואר 1882 התיישב בשכונת סן ז'רמן דה פרה, ונרשם לאקדמיה ז'וליאן, שם למד אצל צייר הדיוקנאות ז'ול ז'וזף לפבר וצייר ההיסטוריה גוסטב בולנז׳ה, ושיכלל את כישוריו הטכניים. הוא בילה שעות רבות בלובר, והעריץ מאוד את יצירותיהם של לאונרדו דה וינצ'י, דירר וציירים מודרניים יותר, כולל גויה ומאנה .[2]
ב-1883 כתב אביו של ואלוטון ללפבר, ושאל אם בנו יכול להתפרנס כצייר. לפבר הגיב שלואלוטון הצעיר יש את הכישרון והיכולת להצליח. באותה שנה הצליח ואלוטון בתחרות להיכנס לאקול דה-בו-ארט, אך החליט במקום זאת להישאר באקדמיה ז'וליאן, שבה היו חבריו. הוא גם החל לפקוד את בתי הקפה והקברטים של מונמארטר .
בשנת 1885 החל ואלוטון לכתוב יומן ושמר עליו כל חייו. כאשר הוא מת, היו רשומות בו אלף ושבע מאות יצירות שהוא צייר. באותה שנה הציג את עבודותיו הראשונות בסלון פריז באותה שנה הציג ציור בסלון האמנויות היפות בז'נבה. [3]
קריירה מוקדמת (1887–1891)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1887 הציג ואלוטון שני דיוקנאות בסלון פריז, אשר הוכיחו את מיומנותו. הם היו בריאליזם קיצוני וחרגו ממסורות ציור הדיוקן. הם זכו לביקורת קשה על ידי הפרופסור שלו, ז'ול לפבר. ואלוטון החל לעבוד יותר מחוץ לאקדמיה ז'וליאן, והחל לסבול מקשיים כלכליים; אביו, שלחברה שלו היו בעיות כלכליות משלה, לא היה מסוגל לפרנס אותו. גם בריאותו כשלה. ב-1889 חזר לשווייץ למספר שבועות כדי להתאושש, ושם צייר כמה נופים אלפיניים. ב-1889 הוא גם פגש את הלנה צ׳אטנאי, עובדת במפעל או בחנות בשווייץ, שהפכה לבת לוויה שלו במשך עשר שנים.
הוא הציג כמה ציורים בתערוכה העולמית בפריז ב-1889, ובאותה תערוכה ראה את גלריית ההדפסים היפניים, במיוחד יצירות של הוקוסאי, שהחלו להשפיע רבות על עבודתו. כדי להתפרנס, עבד ואלוטון בשחזור אמנות עבור בעל הגלריה אנרי הרו. ב-1890 הוא הפך למבקר אמנות של העיתון השווייצרי "לה גאזט דה לוזאן", וכתב כשלושים מאמרים על עולם האמנות של פריז עד 1897. באותה שנה ערך סיבוב הופעות באירופה, וביקר בברלין, פראג ובוונציה. הוא התרשם במיוחד מאיטליה, וחזר לשם לעיתים קרובות בשנים מאוחרות יותר.
בשנת 1891, בפעם הראשונה השתתף בסלון עצמאי אוונגרדי והציג שישה ציורים. הוא החל לקבל עמלות מפטרוני אמנות שווייצרים. הוא התנסה בתדירות גבוהה יותר בדרכים שונות ביצירת הדפסים, תוך שימוש בטכניקה הנקראת קסילוגרפיה, שבה הפך למיומן מאוד. הוא ביצע את חיתוך העץ הראשון שלו, דיוקן של פול ורלן. השיטה שלו הייתה לעשות ציור מאוד מדויק ומפורט, ואז לפשט אותו. בעבודתו הבחין הסופר והעיתונאי אוקטב אוזאן, שפרסם מאמר המתאר את עבודתו כ"תחייה של חיתוך העץ".[4]
סגנון הציור המוקפד שנראה ביצירות של תקופתו המוקדמת של ואלוטון הגיע לשיאו בציור של בת לווייתו, הלנה צ'טנאי, המוצגת כנכה. הציור הושלם ב-1892, והיה הציור הגדול האחרון של ואלוטון לפני שהחל להכניס לעבודותיו המצוירות את הסגנון המופשט שפיתח בחיתוכי העץ שלו.
עם תנועת הנאבי (1892–1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1892 הוא הפך לחבר בתנועת הנאבי, קבוצה חצי סודית ומיסטית של אמנים צעירים, בעיקר מהאקדמיה ז'וליאן, שכללה את פייר בונרד, מוריס דניס, אדואר וויאר, פול רנסון ואחרים, שאיתם ואלוטון. קשר ידידות לכל החיים.[5] ציירי התנועה חלקו רעיונות ומטרות משותפות, אבל הסגנונות שלהם היו שונים ואישיים למדי. הוא הרחיק את עצמו במקצת מהאחרים, והם כינו אותו "הנאבי הזר". ציוריו של ואלוטון בתקופה זו שיקפו את סגנון חיתוכי העץ שלו, עם אזורים שטוחים של צבע, קצוות קשים ופישוט הפרטים. נושאיו כללו סצנות ז'אנר, פורטרטים ועירומים. דוגמאות לסגנון הנאבי שלו הם "הרוחצים בערב קיץ" ו"אור הירח הסימבוליסטי" (1895).
הציבור והמבקרים החלו להתעניין בציוריו. חיתוכי העץ שלו משכו תשומת לב ולקוחות, והוא הפך להיות בטוח כלכלית. בין 1893 ל-1897, הוא קיבל הזמנות רבות של איורים מעיתונים ומגזינים צרפתיים בולטים, כולל La Revue Blanche, ומפרסומי אמנות זרים, כולל מארצות הברית. הוא גם עשה חיתוכי עץ לתוכניות תיאטרון ואיורי ספרים. אחד מפטרוניו הבולטים היה טדי נתנזון, המוציא לאור של ה-Revue Blanche, ורעייתו מיסיה, שהזמינו יצירות דקורטיביות רבות וחשובות מציירי תנועת הנאבי. דרך בני הזוג נתנזון הוצג ואלוטון לאליטה האוונגרדית של פריז, כולל מרסל פרוסט, אריק סאטי וקלוד דביסי. [6]
נושאי חיתוך העץ שלו כללו סצנות ביתיות, נשים מתרחצות, דיוקנאות וכמה תמונות של המונים ברחובות ובהפגנות - בעיקר סצינות של שוטרים התוקפים אנרכיסטים. הוא בדרך כלל תיאר קבוצות ולא יחידים, נמנע מהבעה של רגש חזק, ו"מיזג שנינות גרפית עם הומור חריף אם לא אירוני". האמנות הגרפית של ואלוטון הגיעה להתפתחות הגבוהה ביותר בסדרה "אינטימיות" - סדרה של עשרה דיוקנאות שפרסם בשנת 1898 ה-Revue Blanche, העוסקות במתח בין גברים לנשים. חיתוכי העץ של ואלוטון זכו להפצה נרחבת בכתבי עת ובספרים באירופה וגם בארצות הברית, והיו בעלי השפעה על האמנות הגרפית של אדוורד מונק, אוברי בירדסלי וארנסט לודוויג קירכנר. [7]
עד שנת 1900, תנועת הנאבי התפרקה. אחד המקורות לפילוג היה פרשת דרייפוס, הנאבי היו מפולגים, כשואלוטון הגן בלהט על דרייפוס. הוא הפיק סדרה של חיתוכי עץ סאטיריים על הפרשה, ביניהם "עידן העיתון", שהתפרסמו בעמוד הראשון של לה קרי דה פריז ב-23 בינואר 1898, בשיאה של הפרשה.
אירוע מרכזי נוסף בתקופה זו היה נישואיו ב-1899 לגבריאל רודריגס-הנריקס, בתו האלמנת של אלכסנדר ברנהיים, אחד מסוחרי האמנות המצליחים באירופה ומייסד גלרי ברנהיים-ז'ון. האיחוד הביא לביתו שלושה ילדים מנישואיה הקודמים.
לאחר ירח דבש קצר בשווייץ, הם עברו לדירה גדולה ליד תחנת הרכבת גאר סן לזאר. הנישואים הביאו לו ביטחון כלכלי, והוא נטש בהדרגה את חיתוכי העץ כמקור פרנסתו העיקרי. הוא גם יצר מערכת יחסים איתנה עם משפחת ברנהיים והגלריה שלה, שהציגה תערוכה מיוחדת שהוקדשה לציירי הנאבי, כולל עשר מיצירותיו. לאחר מכן הקדיש את תשומת ליבו כמעט לחלוטין לציור.
לאחר הנאבי (1901–1914)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים שלאחר מכן, המוניטין של ואלוטון צמח. בינואר 1903, הוא הציג מבחר מיצירותיו בתערוכה של ציירי אוונגארד בווינה, ומכר כמה יצירות. במאי 1903 העניקה לו גלריית ברנהיים תערוכת יחיד, שהביאה לו ביקורות טובות. בסוף השנה ביצעה ממשלת צרפת את הרכישה הראשונה של אחד מציוריו עבור מוזיאון לוקסמבורג, שהיה המוזיאון המוביל לאמנות מודרנית של פריז.
למרות הצלחותיו, מצבו הכלכלי עדיין היה רעוע. הוא התנסה במשך זמן מה בפיסול. הוא המשיך לפרסם מדי פעם ביקורת אמנות, בנוסף לכתבים אחרים. הוא כתב שמונה מחזות, שחלקן זכו לעלות לבמה (בשנים 1904 ו-1907), אם כי נראה שביקורותיהם לא היו חיוביות. וכן כתב שלושה רומנים, כולל את "החיים הרצחניים" אוטוביוגרפיה חלקית, שפורסם לאחר מותו. [8]
הונו השתנה לטובה בתחילת 1907, עם תצוגה בגלריה ברנהיים-ז'ון ומכירה של שלושה עשר ציורים. הוא גם הציג ציור, בסלון של ציירים עצמאיים בפריז שזכה לביקורות טובות. הוא ערך טיול לאיטליה עם אשתו, ובשובו צייר את ״החמאם הטורקי״, שזכה לשבחים על ידי המשורר והמבקר גיום אפולינר .
לציוריו של ואלוטון מהתקופה שלאחר הנאבי היו מעריצים, וזכו בדרך כלל לכבוד על אמיתותם ואיכויותיהם הטכניות, אך קפדנות סגנונו ספגה ביקורת תמידית. ב-1912 ממשלת צרפת הציעה לו את אות לגיון הכבוד, אך כמו חבריו מתנועת הנאבי פייר בונארד ואדואר וויאר, הוא סירב לקבלה.
מלחמת העולם הראשונה והשנים האחרונות (1915–1925)[עריכת קוד מקור | עריכה]
ואלוטון השווייצרי התאזרח כאזרח צרפתי בשנת 1900. כשהחלה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914, הוא התנדב לצבא. הוא נדחה בגלל גילו (ארבעים ושמונה), אבל עשה מה שביכולתו לעשות למען המאמץ המלחמתי. בשנים 1915–1916 חזר למדיום חיתוך עץ בפעם הראשונה מאז 1901 כדי להביע את רגשותיו כלפי ארצו החדשה בסדרה, "זוהי מלחמה", שהיו הדפסיו האחרונים. ביוני 1917 שלח אותו משרד האמנויות, יחד עם שני אמנים נוספים, לסיור בן שלושה שבועות בקו החזית. הרישומים שהפיק הפכו לבסיס לקבוצת ציורים, שבהם תיעד את הנוף ההרוס. העבודות של שלושת האמנים הוצגו במוזיאון לוקסמבורג .[9]
לאחר תום המלחמה התרכז ואלוטון במיוחד בטבע דומם וב"נופים מורכבים", נופים שהופקו באולפן מזיכרון ודמיון ועירומים ארוטיים ראוותניים. היו לו בעיות בריאות מתמשכות. הוא ואשתו העבירו את החורפים בפרובאנס, שם קנו בית קטן, ובנורמנדי, שם היה להם בית קיץ. עד סוף ימיו השלים למעלה מ-1700 ציורים וכ-200 הדפסים, בנוסף למאות רישומים וכמה פסלים.
הוא נפטר ביום שלאחר יום הולדתו ה-60, לאחר ניתוח סרטן בפריז ב-1925.
תערוכה רטרוספקטיבית התקיימה בשנת 1926. כמה מיצירותיו של ואלוטון הוצגו בגראנד פאלה, עם יצירות של ואן גוך, מודיליאני, סרה, טולוז-לוטרק, שוצנברגר ואחרים.
אחיו של ואלוטון, פול, היה סוחר אמנות והקים את גלרי פול וולוטון בלוזאן ב-1922, שהמשיכה לפעול במשך שנים רבות בשליטת צאצאיו. אחייניתו של ולוטון הייתה אנני ולוטון, מאיירת התנ"ך החדש.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פליקס ואלוטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי פליקס ואלוטון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- פליקס ואלוטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Rousseau, Éloi and Protais, Johann, (2013), Les plus belles oeuvres de Vallotton, Éditions Larousse, Paris.pp 10-11
- ^ St. James, Ashley (1978). Vallotton: Graphics. London: Ash & Grant Ltd. p 6
- ^ Rousseau, Éloi and Protais, Johann, (2013), Les plus belles oeuvres de Vallotton, Éditions Larousse, Paris. p. 12
- ^ St. James, Ashley (1978). Vallotton: Graphics. London: Ash & Grant Ltd . p. 5
- ^ Newman, Sasha M., Félix Vallotton, Marina Ducrey, and Lesley K. Baier (1991). Félix Vallotton. New Haven: Yale University Art Gallery .p. 262
- ^ Newman, Sasha M., Félix Vallotton, Marina Ducrey, and Lesley K. Baier (1991). Félix Vallotton. New Haven: Yale University Art Gallery. p. 20
- ^ St. James, Ashley (1978). Vallotton: Graphics. London: Ash & Grant Ltd. p. 24
- ^ Newman, Sasha M., Félix Vallotton, Marina Ducrey, and Lesley K. Baier (1991). Félix Vallotton. New Haven: Yale University Art Galler. p.318
- ^ Newman, Sasha M., Félix Vallotton, Marina Ducrey, and Lesley K. Baier (1991). Félix Vallotton. New Haven: Yale University Art Galler . p. 193