פרשת דרייפוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית הדין הצבאי שופט את דרייפוס
הורדת הדרגה, כתב עת פריזאי משנת 1895
פרשת דרייפוס פילגה במרירות את החברה הצרפתית. בקריקטורה זאת מתוארת ארוחה במשפחה דמיונית. בתמונה העליונה מישהו אומר: ".. מעל הכל! הבה לא נדבר על פרשת דרייפוס!". בתמונה התחתונה המשפחה נלחמת והכותרת אומרת "...הם דיברו על זה..."
"אני מאשים!", כותרת מאמרו של אמיל זולא בל'אורור

פרשת דרייפוס היא עלילה אנטישמית ומשבר פוליטי שהתרחש בצרפת ב-1895, ובה הואשם אלפרד דרייפוס – קצין תותחנים בדרגת סרן – כי בגד במדינתו וריגל לטובת גרמניה. העיתון שפרסם זאת לראשונה היה "המילה החופשית", (La Libre Parole), עיתונו של העיתונאי האנטישמי אדואר דרימון. האירוע התרחש בתקופה שהעם הצרפתי ביקש לנקום על התבוסה לגרמנים במלחמת צרפת פרוסיה בשנת 1870.

תחילתה של הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1894 חשף המודיעין של הצבא הצרפתי איגרת (Bordereau) שנשלחה אל השגרירות הגרמנית בפריז ובה פירוט של מסמכים צבאיים חסויים צרפתיים. אלפרד דרייפוס, שהיה היהודי היחיד ששירת במטה הכללי, נחשד בשליחתה והועמד לדין בבית דין צבאי, אף על פי שלא היו ראיות ממשיות נגדו. כדי להשיג הכרעה במשפט, שנערך בדלתיים סגורות, הציגה התביעה ראיות מזויפות אשר לא הותר להגנה לעיין בהן. לחפותו, טען דרייפוס כי הוא אזרח נאמן לצרפת ודחה את אשמת הריגול. הראיות המזויפות שכנעו את שופטיו באשמתו ופסק דינם קבע כי הוא אשם בבגידה. דרייפוס נדון למאסר עולם באי השדים שמול חופי גיאנה הצרפתית. דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו בטקס צבאי פומבי משפיל ב-5 בינואר 1895, דבר אשר לווה בהתפרצויות אנטישמיות מצד ההמון שחזה בטקס.

המאבק למען משפט חוזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הרשעתו וכליאתו היו שניסו להוכיח את חפותו של דרייפוס. תחילה פעל למענו אחיו מתייה דרייפוס אשר פרסם ידיעת כזב בעיתונות בדבר בריחתו של דרייפוס מאי השדים במטרה להחזיר את הפרשה לסדר היום הציבורי. הפרסום גרם להחמרת תנאי כליאתו של דרייפוס, אך הגביר את העניין הציבורי וזכה לתמיכתם של בעלי השפעה ציבורית, ביניהם ברנאר לזר, אנאטול פראנס וז'אן ז'ורס. ז'ורז' פיקאר, ראש המודיעין הצבאי, החל לחשוד שדרייפוס אינו אשם ושהאיגרת כתובה בכתב ידו של קצין אחר בשם פרדיננד אסטרהאזי, אך נתקל בהתנגדות קצינים בכירים בצבא, ולאחר התעקשותו לגלות את האמת נשלח לשרות באזור ספר במטרה להרחיקו פיזית מההתרחשויות. על מנת לטשטש את האמת בוצעו זיופי ראיות נוספים על ידי הקצינים הממונים על החקירה. עם זאת, לא ניתן היה להשתיק עוד את התומכים במשפט חוזר, שקולם הלך וגבר.

הקרע בחברה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציבור הצרפתי גילה עניין עמוק בפרשה ונחלק לשני מחנות יריבים. מחנה ה"רויזיה" נתמך על ידי אנשי השמאל הפוליטי, סופרים ואינטלקטואלים[1], שדרשו עריכת משפט חוזר ועשיית צדק עם דרייפוס. מולם ניצבו המתנגדים לעריכת משפט חוזר, ובכללם קציני צבא, לאומנים ואנטישמים. בנוסף תמכו במחנה המתנגדים פטריוטים, שסברו כי עריכת משפט חוזר תערער את האמון בצבא, שעדיין לא התאושש מתבוסתו במלחמת צרפת פרוסיה, וערעור זה עלול להכריע את גורל הרפובליקה השלישית. המחנות המפולגים נאבקו זה בזה בלהט. משפחות נחלקו בתוכן וידידים ותיקים הפכו לאויבים מושבעים. נכתבו מאמרים בעתונות, הפגנות ואסיפות מחאה נערכו ברחבי צרפת. נערכו עימותים בין הליגה לזכויות האדם שהקימו הדרייפוסרים לבין הליגה האנטישמית הצרפתית. התפרצויות אלימות התרחשו במקומות ציבוריים בפריז וגילויי אנטישמיות הובילו להכאת יהודים ולמקרי רצח.

"אני מאשים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הצטברות החשדות בזיוף, אמיל זולא, אחד מגדולי הסופרים הצרפתים של אותם ימים, פרסם ב-13 בינואר 1898, בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו הרפובליקני מכתב גלוי בכותרת "אני מאשים" ("J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור דרך סגנו ז'ק ז'ורז'ה והאשים את ראשי הצבא בעיוות הדין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס. מכתבו עורר זעם והוא נתבע לדין על הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, נמצא אשם ונדון לשנת מאסר ולקנס כספי. לפני שנפתח הערעור במשפטו, נמלט זולא לאנגליה בעצת פרקליטו פרנאן לאבורי שייצג גם את דרייפוס עצמו. הרשעתו, שזולא ציפה לה, הפכה את "פרשת דרייפוס" לפרשה כלל לאומית, שהטילה צילה על החיים בצרפת בשנים האחרונות של המאה ה-19 ועוררה הדים בעולם.

משבר בממשלת צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקדמות חשובה למען השגת משפט חוזר התרחשה לאחר שמנהיג הסוציאליסטים בצרפת, ז'אן ז'ורס, פרסם טור בעיתון "לה פטיט רפיבליק" בשם "ההוכחות" וחשף את הזיופים, הסחיטות והקנוניות שליוו את הפרשה. סדרת "ההוכחות" השפיעה על שר המלחמה, גודפרואה קווניאק, למנות קצין שלא היה מעורב בפרשה על מנת לבדוק את המסמכים ששימשו להרשעתו של דרייפוס. הקצין גילה כי אחד המסמכים, שהיה הראיה המכרעת לאשמתו לכאורה של דרייפוס במשפטו המקורי, למעשה זוייף והודבק מחלקי מסמכים שונים. קווניאק הורה לעצור את האשם בזיוף, קולונל אנרי, ולאחר מכן הגיש את התפטרותו לממשלה. באותו לילה, 31 באוגוסט 1898, התאבד קולונל אנרי, על ידי שימוש בתער שהושאר בתאו במכוון. הפרשה הובילה למשבר בממשלה, כאשר מחליפיו של קווניאק התפטרו במהרה בזה אחר זה. בשיאו של המשבר מת נשיא צרפת פליקס פור ובמקומו נבחר אמיל לובה מסיעת הרפובליקנים. לאחר שהכריז בית הדין המיוחד על עריכת משפט חוזר לדרייפוס, הותקף לובה והוכה בראשו על ידי לאומן ממחנה הימין בעת שצפה במרוץ הסוסים השנתי. הסערה שהתחוללה עקב כך הובילה להפלת הממשלה, אשר הוקמה מחדש לאחר שמונה ימים.

סיום הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך 8 באוגוסט 1899 נערך משפטו החוזר של דרייפוס בעיר רן. דרייפוס, שמצבו הפיזי והנפשי היה קשה לנוכח תנאי מאסרו הקשים, נמצא אשם בשנית ברוב של חמישה שופטים כנגד שניים ונידון ל-10 שנות מאסר בלבד בשל "נסיבות מקלות". 10 ימים לאחר מכן, קיבל חנינה מהנשיא אמיל לובה ושוחרר ממאסר. הידיעה על תוצאות המשפט גרמו לגינוייה הפומבי של צרפת על ידי הקהילה הבינלאומית שהאמינה בחפותו של דרייפוס. מאבקו הפרטי של דרייפוס נמשך בעזרתם של מתייה דרייפוס וז'ורס. ב-1904 הוגש ערעור על פסק הדין, נערכה חקירה חדשה, וב-1906 זיכה אותו בית המשפט מכל אשמה. שמו טוהר והוא הוחזר לצבא בדרגת רב סרן שהיה מגיע אליה במסלול שירותו הרגיל. בנוסף זכה לאות לגיון הכבוד. ז'ורז' פיקאר זכה להוקרה על מאבקו למען הצדק והועלה לדרגת גנרל.

משפט דרייפוס הינו המשפט הראשון שתועד באמצעות ראינוע.‏[2]

השלכות הפרשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחשפה עוינות עמוקה בין הימין (אנשי צבא, אנשי כנסייה, קתולים – שהיו נגד דרייפוס) לשמאל (סוציאליסטים, רפובליקנים, פרוטסטנטים, ליברלים ויהודים – שתמכו בדרייפוס) בצרפת.
  • התחזקות האנטישמיות המודרנית בצרפת וכישלון האמנציפציה, תוך שילוב רחב של הסתה בתקשורת. למרות שצרפת הייתה הראשונה שנתנה אמנציפציה ליהודים, הפרשה הוכיחה כי אין בהכרח תקווה שהאמנציפציה המושגת בחוק תהיה לאמנציפציה של ממש במובנה החברתי.
  • הדעה המקובלת היא כי הפרשה חוללה מפנה אצל בנימין זאב הרצל, שסיקר את המשפט ככתבו של העיתון הווינאי "נויה פרייה פרסה". אולם יש לציין כי הרצל כתב את ספרו 'מדינת היהודים' עוד בימים בהם דרייפוס והפרשייה שנשאה את שמו היו אלמוניים כמעט לחלוטין, כשהרצל מסכם בעיתונו את האירועים החשובים של שנת 1894 אין משפט דרייפוס נכלל ברשימה‏[3]. בדיווחי הרצל מהמשפט תופס ההיבט האנטישמי מקום שולי‏[3], רק עם פיצוץ הפרשייה ב-1898, עשה בה הרצל שימוש על מנת לקדם את תפיסותיו. כמו כן מכיוון שהרצל כתב מאמרים לנויה פרייה פרסה על האנטישמיות בצרפת כבר ב-1892, סביר להניח שהוא לא הופתע לחלוטין מגילויי האנטישמיות שהתגלמו בהטלת האשמת שווא על דרייפוס ובגל האנטישמי ששטף את דעת הקהל בצרפת. גם אם משפט דרייפוס היה אבן דרך חשובה בתפיסת היהודים את האנטישמיות בעת החדשה, כנראה שהרצל הגיע אל רעיון הציונות המדינית עוד לפני כן מתוך הבנתו את התפתחותה של הפוליטיקה והחברה באירופה, שהאנטישמיות - אותה הכיר על בשרו מאז היה בן 22 לפחות - הייתה אחד הגורמים המרכזיים בה.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1937 נעשה סרט ביוגרפי על אמיל זולא ובפרט על פרשת דרייפוס בשם "חייו של אמיל זולא". בסרט שיחקו פול מוני בתור אמיל וג'וזף צ'ילדקראוט בתור אלפרד דרייפוס. הסרט זכה לביקורות מהללות והוא אף זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Christophe Charle, Champ littéraire et champ du pouvoir, les écrivains et l'Affaire Dreyfus Annales, Économies, Sociétés , Civilisations, Annee 1977, vol. 32,Nr.2, pp.240-264

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור המונח אינטלקטואלים הוא מימי פרשת דרייפוס, ככינוי גנאי מצד מתנגדי דרייפוס.
  2. ^ יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן-יהודה, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשס"ח
  3. ^ 3.0 3.1 שלמה אבינרי, ההמון לא צעק כלל "מוות ליהודים" מוסף תרבות וספרות, הארץ יוני 2014