פפירוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פפירוס הוא סוג קדום של נייר שיוצר מצמח הגומא, הנודע גם כצמח הפפירוס. השימוש הידוע הראשון בנייר פפירוס נעשה במצרים העתיקה, עוד בימי השושלת הראשונה של מצרים ואולי אף לפני-כן. נעשה שימוש בפפירוס בכל אזור המזרח התיכון, כמו גם ביבשת אירופה ובדרום-מערב אסיה.

ייצור ושימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

גומא
פפירוס מצרי עם איור של האל אוזיריס

גליונות פפירוס יוצרו מגזע הגומא. ראשית מסירים את הקליפה החיצונית, ולאחר-מכן פורסים את תוכן הגזע לרצועות דקות באורך 40 ס"מ בערך. מניחים את הרצועות זו לצד זו על משטח קשה, כששוליהן חופפים קמעה, ואז מניחים שכבה שנייה בזווית של 90 מעלות לראשונה. ייתכן כי לפני-כן נטבלו הרצועות במים עד להתחלת רקב, אולם הדבר אינו ודאי. בעודן לחות, שתי השכבות נלחצות זו לזו עד שהן הופכות לגיליון יחיד, וגיליון זה מיובש בלחץ. לאחר הייבוש לוטש הגיליון בעזרת חפץ מעוגל כלשהו (אולי אבן).

במקור השימוש בפפירוס היה ליצירת מגילות, אולם בהמשך גילו היוונים כיצד לכרוך גליונות לספרים.

באקלים יבש כמו זה של מצרים, הפפירוס יציב, ונשמר בצורה טובה יחסית. אולם אחסון בתנאי לחות מוביל לרקב המשמיד את הגליונות. פפירוסים מיובאים, שהיו נפוצים בעבר ביוון ובאיטליה, התקלקלו עד שלא ניתן לשחזרם, אולם במצרים עדיין מתגלים מדי פעם גליונות פפירוס חדשים בחפירות ארכאולוגיות.

אחד הפפירוסים החשובים שנמצאו במצרים הוא פפירוס אברס, מסמך עתיק המכיל רשימה של 867 מיני צמחים, בעיקר צמחים אשר מיוחסות להם סגולות רפואיות. לימוד הפפירוסים מהווה את מקור הידע העיקרי ללימוד החיים במצרים עתיקה. כך למשל אוסף של פפירוסי הכישוף היווניים מהווה בסיס ללימודי מצרים מהמאה ה-2 לפנה"ס ועד למאה ה-5.

במצרים נמשך השימוש בפפירוס עד למאה ה-8 לערך, ואז הוחלף בידי הנייר, שהיה זול יותר; הנייר הגיע למצרים בידי הערבים. עוד לפני-כן שימש הקלף כתחליף לפפירוס באזורים מסוימים במצרים. השימוש המאוחר ביותר הידוע הוא לפסק-דין של האפיפיור משנת 1057, ומסמך ערבי משנת 1087. באימפריה הביזנטית נעשה שימוש בפפירוס עד למאה ה-12, אולם לא שרדו פפירוסים מתקופה זו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]