פרויקט דרום-מזרח אנטוליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוגו הפרויקט
מיקום אזור הפרויקט במפת טורקיה
אזור הפרויקט: הגדלה וחלוקה לנפות
סכרים קיימים (נקודות שחורות) ומתוכננים (נקודות אדומות) ואזורים חלקאיים בפרויקט דרום-מזרח אנטוליה
סכר קבן
סכר אטאטורק

פרויקט דרום-מזרח אנטוליה (טורקית Güneydoğu Anadolu Projesi, GAP) הוא פרויקט רב-מגזרי לפיתוח אזורי בר-קיימא משולב בדרום-מזרח אנטוליה בטורקיה. מטרותיו העיקריות של הפרויקט הן להעלות את איכות חייהם ורמת הכנסתם של תושבי האזור, להקטין פערים בין-אזוריים, להגדיל את התפוקה והצמיחה הכלכלית במגזר הכפרי, וכן לתרום למטרות כלכליות וחברתיות במישור הלאומי. הפרויקט משתרע באזור הניקוז של נהרות הפרת והחידקל בשטחן של 9 נפות במדינה - אדיאמן, בטמן, דיירבאקיר, גזיאנטפ, קיליס, מרדין, אורפה, סיאירט ושרנק. בשטח זה התגוררו בשנת 2000 6,608,619 תושבים ובשנת 2005 הוערך מספרם בכ-9 מיליון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשון שהגה את הרעיון לרתום את נהרות האזור להפקת חשמל כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20, היה מוסטפא כמאל אטאטורק, וב-1935 נוסד "המינהל לתכנון עבודות חשמל" (Elektrik İşleri Etüd İdaresi, EİE) והופקד על מחקר ובחינת התחום. הפרויקט החל לצאת לפועל בשנות השבעים של המאה ה-20 כמפעל השקיה, חקלאות וייצור כוח הידרואלקטרי, וסכר קבן (Keban Barajı) היה הסכר הגדול הראשון שהוקם על נהר הפרת ב-1974.

במהלך שנות השמונים שינה הפרויקט את אופיו והפך למפעל רב-תחומי השם דגש גם על אספקטים חברתיים וכלכליים אחרים, כמו תשתית עירונית וכפרית, ייעור, חינוך ובריאות, וב-1988 עודכן המבנה הארגוני של הנהלת הפרויקט כדי להתאימה לייעדיו החדשים. חלקו של הפרויקט העוסק ביעדיו המקוריים כולל את הקמתם של 22 סכרים ו-19 תחנות כוח הידרואלקטריות (שמונה מהם הוקמו עד 2005), וכן את השקייתו של אזור בשטח של 18,200 קמ"ר. עלותו הכוללת של הפרויקט מוערכת ב-32 מיליארד דולר[1] ונכון לשנת 2005 כבר הושקע 56% מסכום זה. יכולת הפקת החשמל של הפרויקט עמדה בשנת 2005 על 7,476 מגה-ואט ואמורה להגיע ל-27 מיליון מגה-ואט. הסכר הגדול ביותר בפרויקט, סכר אטאטורק גם הוא על נהר פרת, הושלם בשנת 1990. גובהו 184 מטר ורוחבו 1,820 מטר. תחנת הכוח של הסכר מייצרת לבדה 2,400 מגה-ואט ומימיו מזינים את אזור חרן.

עם זאת, בשנות התשעים של המאה ה-20 נקלע הפרויקט לקיפאון בשל מספר סיבות. המאבק המתמשך בין ממשלת טורקיה ומפלגת הפועלים של כורדיסטן שהתחולל בעיקר בדרום-מזרח אנטוליה עיכב את העבודות, ומפלגת הפועלים הכורדית ביצעה מספר התקפות טרור על מתקנים בפרויקט והסבה להם נזק, מה גם שהממשלה נאלצה להפנות משאבים כספיים לשם אבטחתם. בנוסף המשברים הכלכליים שפקדו את טורקיה בעשור האחרון של המאה ה-20 כמו גם המתיחות בעיראק עיכבו גם הם את התקדמות הפרויקט. בשל השפעתו של הפרויקט על משטר זרימתם של נהרות מסופוטמיה העיקריים גם בשטחי סוריה ועיראק הביא הפרויקט למתיחות בין טורקיה לבין מדינות אלה, אשר דרשו את הגדלת כמות המים הזורמת בנהרות, וטורקיה השקיעה כספים רבים במיגון המתקנים מפני התקפה צבאית. פרנסי הפרויקט נאלצו להתמודד גם עם מחאה על רקע הצפת שטחים, דבר שהביא לעקירת אוכלוסייה ופגיעה באתרים היסטוריים.

בתחילת המאה ה-21 נפתרו רובן של בעיות אלה. יחסיה של טורקיה עם סוריה השתפרו והמתיחות בעניין הפרויקט נדחקה לקרן זווית. הפלת משטרו של סדאם חוסיין בעיראק והאנרכיה שהשתלטה על מדינה זו הסיתו את העיסוק בפרויקט גם שם, ולכידתו של מנהיג מפלגת הפועלים הכורדית, עבדוללה אג'לאן ב-1999, והרגיעה במאבקו של הארגון תרמו לרגיעת האזור.

השפעות הפרויקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרום-מזרח אנטוליה היה אזור פורה ומיושב במהלך העת העתיקה ונחצה על ידי דרכי המסחר היבשתיות בין אירופה ואסיה (דרך המשי). עם זאת החל במחצית האלף השני לספירה ועם פתיחת עורקי השייט למזרח, החל האזור לשקוע והפך ל"חצר אחורית" בתקופת האימפריה העות'מאנית ובתקופת הרפובליקה הטורקית לאחריה. הפרויקט העניק לאזור תנופה כלכלית ותרבותית חסרת תקדים ויצר תהליך של הגירה פנימית לדרום-מזרח אנטוליה, תוך יצירת 3.5 מיליון מקומות עבודה. לפי ההערכות גדלה אוכלוסיית האזור במהלך השנים הראשונות של המאה ה-21 בכ-50%, ומספר ערים וגזיאנטפ בראשן הפכו ל-"Boomtowns".

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]