צבי הירש יאנוב
רבי צבי הירש (יוסף) יאנוב (כונה צבי הירש חריף; 1733, ליסא, פולין – י"א בכסלו ה'תקמ"ו, 13 בנובמבר 1785, פיורדא) היה מרא דאתרא, אב"ד וראש ישיבה בצילץ, בפוזנא ובפיורדא.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבי הירש יאנוב נולד בליסא לאברהם יאנוב, שכנראה משמו הגיע מיאנוב שליד לובלין. ככל הנראה למד תורה מפי אביו.[1] במקורות אחדים נאמר שהיה תלמידו של הגאון מווילנא, אך אין לכך כל ראיה.[2]
הרב יאנוב כיהן כרבה של הקהילה היהודית בצילץ, בשלזיה העילית. יש הסבורים שהחל את כהונתו שם כבר בה'תקי"ט, בהיותו בן 25. בתקופה זו עמד בקשרי שו"ת עם רבי יחזקאל לנדא.[3] בהיותו בן קרוב לארבעים שנה, נשא לאשה את רחל בתו של רבי רפאל הכהן כ"ץ, אז רבה של פוזנא. בסמוך לנישואיו עבר לפוזנא, והתמנה שם לראש ישיבה; לא ברור האם נישואיו לבת הרב הביאו למינויו או שמינויו לראש ישיבה בעיר הביא לנישואיו עם בת הרב.[4] בעקבות מעבר חותנו לרבנות קהילות אה"ו, התמנה ב-31 באוגוסט 1777 לרבה של הקהילה היהודית בפוזנא. שלמה מימון היה תלמידו בישיבה בפוזנא. אולם, כבר בתחילת 1778 עזב את פוזנא לטובת כהונת רבנות העיר פיורדא וראשות הישיבה שם. בין תלמידיו בפיורדא היה רבי מאיר וייל, לימים רבה של ברלין.
בשנת ה'תקל"ט (1779), יזם חרם נגד "הביאור" של משה מנדלסון, שהתפשט לאחר מכן לקהילות רבות נוספות.
בשנת ה'תקמ"ו חלה, ובעת מחלתו נוסף לו השם 'יוסף'. נפטר בי"א בכסלו; אחרי פטירתו הספידוהו רבי אריה ליב ברלין, רבי נתן אדלר,[5] רבי מיכל שייאר,[6] רבי ידידיה טיאה וייל, רבי אלעזר לעוו, ועוד.
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
רבי צבי הירש יאנוב נשא לאשה את רחל (נפטרה ב-1798), בתו של הרב רפאל הכהן כ"ץ, רבן של קהילות אה"ו. לאחר פטירתו, נישאה אלמנתו לרבי מיכל שפייר (גר'), רב בכמה ערים בגרמניה ולימים דיין בהמבורג.
בתו אסתר חיה נישאה לרבי עקיבא איגר (השלישי), בנו של רבי בנימין וולף איגר ורבה של הלברשטאדט.[7]
כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרך של חידושים שלו לא נדפס ונותר בכתב יד.
- חידושים שלו משוקעים בכתבי תלמידו רבי משה קרנר, ובפרט בספרו "תורת משה".[8]
- חידוש בשמו נדפס בנספח לשו"ת "מקור ברוך" מאת רבי ברוך בענדיט ויזל.[9]
- קונטרס משלו מדיני אישות צורף בידי חמיו לשו"ת "ושב הכהן", אלטונה 1792.[10]
בנוסף לכך, שמועות בשמו רווחו בבתי המדרש באירופה והובאו בספרים שונים, כגון בחידושי החתם סופר.
בספרות הפוסקים נדונה הוראתו (משנת ה'תקמ"ה) שאת ברכת החמה יברך רק שליח הציבור, וכל הציבור יענו אמן, במקום שכולם יברכו. להוראתו זו הוצעו טעמים שונים ומנוגדים.[11]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב בנימין שלמה המבורגר, הישיבה הרמה בפיורדא, מכון מורשת אשכנז, בני ברק תש"ע, כרך ב', עמ' 263–303.
- זליג שכנוביץ, אור ממערב, ירושלים תש"ב, עמ' 79–87 (תיאור ספרותי).
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הישיבה הרמה בפיורדא, עמ' 266.
- ^ הישיבה הרמה בפיורדא, עמ' 267–269.
- ^ תשובה הממוענת אליו נדפסה בשו"ת נודע ביהודה קמא, יורה דעה סט.
- ^ הישיבה הרמה בפיורדא, עמ' 271.
- ^ ר' חיים דישפעק, בבלוג 'עם הספר'.
- ^ כתב היד באתר הספרייה הלאומית.
- ^ יצחק דוב פעלד, קונטרס חלוקי אבנים, יש מנחילין, מכון חתם סופר, ירושלים ה'תשמ"ו, עמ' תכז, באתר היברובוקס.
- ^ תורת משה, נובי דבור תקמ"ו, באתר היברובוקס.
- ^ רבי ברוך בענדיט בן ראובן וויזל, מקור ברוך, אמשטרדם תקל"א, דף יט., באתר אוצר החכמה.
- ^ רבי רפאל בן יקותיאל זיסקינד כ"ץ, ושב הכהן, בני ברק תשמ"ח, באתר היברובוקס.
- ^ תשובת רבי משה העכים כ"ץ מאנסבך, המובאת בשו"ת ריב"ם שנייטוך יורה דעה לח; שמלת בנימין, חלק ב (נחלת בנימין), דף קלב:.