צו נירון
צו נירון (בגרמנית: Nerobefehl) הוא צו שנחתם על ידי אדולף היטלר ב-19 במרץ 1945, והופץ כמסמך בסיווג "סודי ביותר" על ידי הפיקוד העליון של הוורמאכט. בצו הורו על צעדים להרס תשתיות גרמניות (טקטיקת "אדמה חרוכה" שהייתה נהוגה בשטחים שנכבשו על ידי גרמניה הנאצית), כדי למנוע את השימוש בהם על ידי כוחות בעלות הברית, בעת שאלה העמיקו חדירתם לתוך שטח גרמניה.
הפקודה נכתבה תחת הכותרת הרשמית "צו הריסת שטח הרייך" ונודעה לאחר מכן כ"צו נירון", על שם הקיסר הרומי נירון, שגרם לכאורה לשרפה הגדולה של רומא בשנת 64 לספירה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1945 מצב הגרמנים היה נואש. רוב השטחים שנכבשו על ידי הגרמנים שוחררו או נכבשו מחדש, הקרב על הבליטה בארדנים הסתיים בכישלון של הנאצים, וצבאות בעלות הברית התקדמו בשטח גרמניה הן ממזרח והן ממערב. עם זאת, היטלר לא היה מוכן להניח את הנשק ולהסכים לכניעה ללא תנאי.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיטלר ניסה להשמיד תשתיות לפני שנכבשו. זמן קצר לפני שחרור פריז, הורה היטלר להניח חומרי נפץ מסביב לאתרים חשובים, כגון מגדל אייפל, וצמתי תחבורה מרכזיים. המושל הצבאי דיטריך פון קולטיץ נצטווה להפעיל פצצות אלו, אם בעלות הברית תגענה לסביבות העיר, ולהפוך את פאריס לעיי חורבות. בפועל הוא לא עשה זאת, אלא נכנע לבעלות הברית.
הצו ופעולות נלוות[עריכת קוד מקור | עריכה]
זו טעות לחשוב שמתקני תחבורה ותקשורת, מפעלי תעשייה ומחסני אספקה, שלא נהרסו, או שיצאו רק באופן זמני מכלל פעולה, ניתן יהיה להשתמש בהם שוב למטרות שלנו, כאשר השטח שאיבדנו יחזור לידינו. האויב ישאיר אותנו רק עם אדמה חרוכה כשהוא ייסוג, מבלי להתייחס כלל לאוכלוסייה. ולכן אני מורה:
1) כל מתקני התחבורה ותקשורת הצבאיים, מפעלי תעשייה ומחסני אספקה, כמו גם כל דבר אחר בעל ערך בשטח הרייך, שיכול בכל דרך שהיא לשמש את האויב להמשך המאבק, בזמינות מיידית או בעתיד הנראה לעין, יושמד.
— קטע מתוך צו נירון
הצו היה חסר תועלת. האחריות לביצועו הוטלה על אלברט שפר, שר החימוש בממשלתו של היטלר. שפר נחרד מהצו ואיבד את האמון ברודן. בדיוק כמו פון קולטיץ כמה חודשים קודם לכן, שפר נכשל בכוונה תחילה בביצוע הצו. עם קבלת הצו, הוא ביקש שתינתן לו סמכות בלעדית לביצוע התוכנית, במקום להשתמש בכוחו לשכנע את הגנרלים ומפקדי האזורים להתעלם מהצו. היטלר לא היה מודע לכך עד סוף המלחמה, כאשר שפר, בעת שביקר את היטלר בפיהררבונקר בברלין, התוודה בפניו שהוא לא ציית במכוון. היטלר כעס על השר שלו, אולם בכל זאת איפשר לשפר לעזוב. היטלר התאבד ב-30 באפריל 1945 בבונקר, 42 ימים לאחר הוצאת הצו.
אירוע ידוע, המשויך לצו נירון, הוא הריסת המנהרה מצפון לדרום ברלין של הרכבת מתחת לתעלת לנדוור, שהובילה לתוצאה מרחיקה לכת של הצפת הרכבת התחתית. עם זאת, עד היום לא ידוע מי הוציא לפועל את הפיצוץ.
זמן קצר לאחר מכן, ב -7 במאי 1945, הגנרל אלפרד יודל חתם על כניעתה הצבאית של גרמניה, וב -23 במאי שפר נעצר בהוראת הגנרל האמריקאי דווייט אייזנהאואר, יחד עם שאר ממשלתה הזמנית של גרמניה בראשות אדמירל קרל דניץ, יורשו של היטלר כראש המדינה.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Hugh R. Trevor Roper (ed) Blitzkrieg to Defeat: Hitler's War Directives 1939–1945 (NY: Holt Rinehart and Winston, 1971) pp. 206–207
