קרל דניץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרל דניץ
Karl Dönitz.jpg
קרל דניץ
נולד 16 בספטמבר 1891
ברלין, הקיסרות הגרמנית
נפטר 24 בדצמבר 1980 (בגיל 89)
אומיהלה (Aumühle), ליד המבורג, גרמניה המערבית
כינוי Der Löwe, האריה
השתייכות Flag of German Empire (jack 1903).svg הצי הגרמני הקיסרי
Flag of Weimar Republic (jack).svg רייכסמרינה
War Ensign of Germany 1938-1945.svg קריגסמרינה
תקופת שירות 1910 - 1945
דרגה גרוסאדמירל
תפקידים צבאיים

מפקד הקריגסמרינה

מלחמות וקרבות
עיטורים

עיטור מלחמת הצוללות עם יהלומים

תפקידים אזרחיים

נשיא הרייך השלישי

קרל דניץ
(16 בספטמבר 1891; גרינאו, ברלין, הקיסרות הגרמנית - 24 בדצמבר 1980) (בגיל 89)
שם בשפת המקור Karl Dönitz
מדינה גרמניה
נשיא גרמניה ה-3
תקופת כהונה 1 במאי 1945 - 23 במאי 1945 (3 שבועות ויומיים)
הקודם בתפקיד פאול פון הינדנבורג
אדולף היטלרפיהרר)
הבא בתפקיד וילהלם פיק

קרל דניץגרמנית: Karl Dönitz; ‏16 בספטמבר 1891 - 24 בדצמבר 1980) היה מפקד צי הצוללות הגרמני בעת מלחמת העולם השנייה, ומשנת 1943 היה גרוסאדמירל - המפקד הראשי של הצי. דניץ נבחר על ידי היטלר ליורשו בתפקיד נשיא גרמניה (לתפקיד הרייכסקאנצלר היטלר מינה את יוזף גבלס, שהתאבד למחרת), והוא כיהן כנשיא גרמניה הנאצית בשבוע האחרון שלפני כניעתה.

חיים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניץ נולד ב-1891 בפרבר גרינאו שליד ברלין. בשנת 1910 התגייס לצי הגרמני הקיסרי כצוער, ובשנת 1913 הוסמך כקצין בדרגת לויטננט (סג"ם). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שירת על גבי סיירת קלה שפעלה בים התיכון.

דניץ קודם לדרגת אוברלויטנט (סגן) בשנת 1916 ובאותה שנה הועבר לשרת כקצין בצי הצוללות הגרמני. בשנת 1918 קיבל פיקוד על צוללת משלו. הצוללת של דניץ הוטבעה על ידי הצי המלכותי הבריטי ב-4 באוקטובר 1918 והוא עצמו נפל בשבי הבריטי ונותר כשבוי מלחמה עד לשחרורו ביולי 1919. דניץ שב לגרמניה ב-1920 והסכים להישאר בשירות הצי בתקווה שצי הצוללות הגרמני יוקם מחדש.

כאשר צי הצוללות הגרמני הוקם מחדש ב-1935 מונה דניץ למפקדו. במסגרת תפקידו זה לחץ להסבת הצי הגרמני לצי שיהיה מורכב כמעט כולו מצוללות. הוא תמך באסטרטגיה של התקפה רק כנגד ספינות סוחר בריטיות, מטרות שתהיינה יחסית בטוחות להתקפה. דניץ הצביע על העובדה שאם יושמד צי המכליות של בריטניה, הדבר יגרום לכך שלצי הבריטי לא יהיה דלק, והישג זה יהיה שקול להטבעת הצי עצמו. דניץ טען כי באמצעות צי של 300 צוללות מדגם 7 החדש, שהתאימו למבצעים באוקיינוס האטלנטי, גרמניה תוכל לנצח במערכה מסוג זה. דניץ חישב שכמות של 300 צוללות דרושה על מנת להחזיק בכל זמן 100 צוללות פעילות בזירת המבצעים באוקיינוס האטלנטי מול בריטניה (והשאר בדרך אליה או בדרך חזרה לנמל, בתיקונים, בהפלגות אימונים, ובמשימות אחרות). על מנת להתגבר על נוכחות ספינות הליווי, הציע דניץ לאחד כמה צוללות ל"להקת זאבים" אשר תגבר על ההגנה באמצעות יצירת עדיפות כמותית מקומית לצוללות התוקפות.

דעתו של דניץ לא הייתה מקובלת על מפקד הצי הגרמני, גרוס אדמירל אריך רדר, והשניים רבו ללא הרף על תקצוב ומשאבים בתוך הצי, ובאותו זמן ניהלו מאבק חיצוני כנגד אנשים כהרמן גרינג אשר גייסו לעצמם משאבים והשפעה אשר איימה להמעיט את השפעת הצי במאזן הכוחות בצמרת הנאצית. רדר לא האמין שהצי הגרמני של אניות מערכה כבדות יהיה בעל השפעה מכרעת, אך לא היה אמיץ דיו לקדם את תוכנית הצוללות של דניץ.

תפקידו במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939 - 1945)

כאשר החלה המלחמה בשנת 1939, מוקדם יותר ממה שציפו רבים, כלל צי הצוללות של דניץ רק 50 צוללות, רובן בעלות טווח מצומצם, ורק 12 צוללות שהתאימו לפעולה נגד הספּנות לבריטניה באוקיינוס האטלנטי. דניץ נאלץ להקציב חלק מהצי לפעולות ראווה נגד הצי הבריטי באופן ישיר, פעולות שנדונו ברובן לכישלון כנגד הצי הבריטי העדיף (אם כי השיגו כמה הצלחות מרשימות, שהבולטת בהן הייתה הטבעת אוניית המערכה הבריטית רויאל אוק בתוך מעגן סקאפה פלו המוגן; ההצלחה הייתה מושלמת, שכן הצוללת התוקפת, בפיקוד קפיטן גונתר פרין, הצליחה לחמוק החוצה מהנמל ולחזור בשלום), בעוד שהמשאבים שהופנו כנגד צי הסוחר הבריטי נחלו הצלחה.

בשנת 1941 השתפר מצב האספקה של צוללות מטיפוס VII לנקודה שבה פעולת הצי של דניץ הייתה בעלת השפעה של ממש על משק המלחמה הבריטי. אף על פי שהייצור של ספינות סוחר עלה בתגובה להטבעות, הרי פצצות טורפדו משופרות, צוללות טובות יותר, ותכנון מבצעי משופר הוליכו למספר הטבעות גובר והולך, מה שאילץ את בריטניה וארצות הברית להשקיע משאבים אדירים בכוחות ים ואוויר ללוחמה נגד צוללות. בדצמבר 1941 הצטרפה ארצות הברית למלחמה, ודניץ תכנן את מבצע "הקשה" כנגד הספינות בחוף המזרחי של ארצות הברית. מבצע שנערך בחודש שלאחר מכן, ותוצאותיו היו דרמטיות.

צוללת מדגם VIIC באתר הזיכרון של הצי הגרמני

דניץ חשד כי בעלות הברית חשפו את קוד האניגמה (מכונת ההצפנה ששימשה את הגרמנים במהלך המלחמה, ובעלות הברית אכן הצליחו "לפצח" את הצופן שבו פעלה), ולכן הורה לצי לעבור להשתמש בדגם אניגמה משופר החל מ-1 בפברואר 1942. זאת על אף ששאר הצבא הגרמני המשיך להשתמש בקוד האניגמה, מתוך אמונה בכך שלא ניתן לפצחו. שינוי זה בקוד של הצי הגרמני גרם לבעיה של ממש בקרב מפצחי הקודים של בעלות הברית. לבסוף (בשל טעות בשיגור של מסר אחד) התברר לבעלות הברית כי המדובר במכונת אניגמה ולה ארבעה שלבי הצפנה במקום שלושה במכונת האניגמה הרגילה, והשדרים האלו פוצחו לבסוף גם כן.

בסוף שנת 1942, התגברה אספקת הצוללות מטיפוס VII עד לנקודה שבה יכול היה דניץ להורות על התקפות בכוחות גדולים שכונו "להקת הזאבים". אבדן בעלות הברית באוניות עלה בצורה שקשה היה להן לסבול אותה לאורך זמן, והיה חשש ממשי לאספקת הדלק לאיים הבריטיים. בשנת 1943 החליף דניץ את רדר כמפקד הצי הגרמני.

במשך 1943 המלחמה באוקיינוס האטלנטי פנתה לרעת הגרמנים, בעיקר משילוב של ההיקף הגדול של המשאבים שהופנו ללוחמה נגדם, במיוחד כיסוי אווירי של רוב האוקיינוס האטלנטי הצפוני על ידי מפציצים ארוכי טווח מצוידים במכ"ם, ומינויו של אדמירל מקס הורטון, מפקד זרוע הצוללות של הצי הבריטי, למפקד המערכה נגד הצוללות הגרמניות. הורטון, המומחה לצוללות, הוביל פיתוח טקטיקות חדשות ואמצעי לחימה חדשים ששיפרו מאוד את יעילות הלחימה נגד הצוללות הגרמניות.

למרות זאת, דניץ המשיך לדחוף את תוכנית הצוללות שלו, והגביר את הפיתוח ואת האספקה של צוללות חדשות. בסוף המלחמה היה צי הצוללות הגרמני הגדול והמתקדם ביותר בעולם, ודגמי צוללות מתקדמים, ובפרט דגם 21, היו לאבטיפוס לצוללות האמריקניות והרוסיות לאחר המלחמה.

יורשו של היטלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המלחמה, כאשר נפגשו הכוחות הרוסים והאמריקנים על נהר האלבה, ולמעשה פיצלו את השטחים שבשליטת גרמניה לשטח צפוני ולשטח דרומי, העמיד היטלר את כל הכוחות שבשטח הצפוני שבשליטת גרמניה (והמדובר בכל הכוחות ולא רק בכוחות הצי), תחת פיקודו של דניץ. לדניץ היה ברור כי ימיו של היטלר ספורים, ומכיוון שסבר שהיינריך הימלר יהיה היורש, אף נפגש עמו והציע לו את תמיכתו. אך חינו של הימלר (אשר ניהל מגעים לכניעה עם הרוזן פולקה ברנדוט) כמו גם של חינם של יורשים נוספים כהרמן גרינג סר בעיני היטלר, ובטרם התאבד מינה את דניץ כיורשו. יש להניח כי לא היה זה רק בשל תכונותיו של דניץ כמצביא ימי מבריק, אלא גם כהבעת זעם כלפי כל הגורמים במפלגה הנאצית ובצבא אשר "בגדו" בו בשעותיו האחרונות, ואשר בהם ראה את האשמים בתבוסתו. דניץ היה מהבודדים בצמרת הצבא הגרמני שמעולם לא הכזיבו את היטלר.

בשנת 1934 עם מותו של פאול פון הינדנבורג הכריז היטלר על חוק מיוחד, שאושרר לאחר מכן במשאל עם, לפיו תאוחד כהונת הנשיא עם כהונת הקאנצלר לכלל כהונה אחת בשם "פיהרר ורייכסקאנצלר". עתה הפריד בין שתי הכהונות. לנשיא מינה את דניץ, ולרייכסקאנצלר מינה את יוזף גבלס אשר התאבד ביום שלאחר מכן.

דניץ כיהן כנשיא גרמניה במשך שמונה ימים, החל ממותו של היטלר ב-30 באפריל 1945, עד כניעת גרמניה ב-8 במאי 1945. מושבה של הממשלה החדשה היה בפלנסבורג, עיר נמל בצפון גרמניה (ולכן כונתה בדיעבד ממשלת פלנסבורג), שם השתכן דניץ באונית הנוסעים "פאטריה", ומשם ניהל את ממשלתו, שלמעשה הייתה בעלת סמכויות אפסיות וטווח שלטונה היעיל היה תחומה העירוני של פלנסבורג, אם לא פחות מכך. ממשלה זו פעלה באותו זמן קצר בחלל ריק, תוך שהיא מתכנסת מדי יום באחת הכיתות של בית הספר הימי בפלנסבורג ל"ישיבות קבינט" חסרות תכלית. דניץ הפנה מרבית מאמציו בתקופה זו כדי לוודא כי חיילים רבים ככל האפשר נכנעים לארצות הברית ולבריטניה ולא לרוסיה. ב-23 במאי פיזר הצבא הבריטי את שרידי ה"ממשלה" ואסר את כל חבריה.

המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעודת המעצר של דניץ מ-1945

דניץ היה אחד מהנאשמים העיקריים במשפטי נירנברג. שלא כמו רבים מהנאשמים האחרים, לא הואשם בפשעים נגד האנושות, ושוררת אחדות דעים כי על אף מעמדו הרם לא לקח חלק של ממש בשואה. דניץ הואשם בפשעים נגד השלום, בעריכת מלחמה תוקפנית ובפשעי מלחמה. אישומים אלו נגעו למלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת, ולהוראה שנתן שלא להציל ניצולים מספינות שהוטבעו על ידי צוללות.

דניץ התעקש כי לא עשה דבר שהמקבילים לו בתפקיד אצל בעלות הברית לא עשו. בעדותו במשפט מסר תצהיר מאדמירל צ'סטר נימיץ מהצי האמריקני, שהעיד כי ארצות הברית ניהלה אף היא מלחמת צוללות בלתי מוגבלת כטקטיקה במלחמתה נגד יפן באוקיינוס השקט, ושגם צוללות אמריקניות לא הצילו ניצולים מספינות שהוטבעו על ידיהן. אף־על־פי־כן מצא חבר השופטים את דניץ אשם בפשעים נגד השלום ודן אותו לעשר שנות מאסר, אותן ריצה בבית הכלא שפנדאו במזרח ברלין. גזר דינו של דניץ נחשב לשנוי במחלוקת ביותר מבין כל נאשמי נירנברג.

זכרונותיו יצאו לאור בגרמניה תחת השם "עשר שנים ועשרים יום" ב-1958, ותורגמו לאנגלית כעבור שנה. לאחר מותו ב-1980 הגיעו להלווייתו רבים מאנשי הצי הגרמני, וכן נציגים מציים של מדינות זרות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דניץ, קרל. מלחמת הצוללות: קרבות הצי הגרמני. מגרמנית: עזריאל טל. תל אביב, זמורה-ביתן-מודן, 1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקודם:
פאול פון הינדנבורג
נשיא גרמניה
1945
הבא:
וילהלם פיק
נשיאי גרמניה

פרידריך אברטפאול פון הינדנבורגאדולף היטלר (כפיהרר)קרל דניץתיאודור הויסהיינריך ליבקהגוסטב היינמןולטר שלקרל קרסטנסריכרד פון וייצזקררומן הרצוגיוהנס ראוהורסט קלרכריסטיאן וולףיואכים גאוק


פורטל גרמניה
נס נשיא גרמניה