דווייט אייזנהאואר

		יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

דווייט אייזנהאואר
(14 באוקטובר 1890; דניסון, טקסס, ארצות הברית - 28 במרץ 1969; וושינגטון, ארצות הברית)
דווייט אייזנהאואר
שם בשפת המקור	Dwight David Eisenhower
מפלגה	המפלגה הרפובליקנית
בת-זוג	מיימי אייזנהאואר (1916)
נשיא ארצות הברית ה-34
תקופת כהונה	20 בינואר 1953 - 20 בינואר 1961
סגן	ריצ'רד ניקסון
הקודם בתפקיד	הארי טרומן
הבא בתפקיד	ג'ון פיצג'רלד קנדי

אייזנהאואר בחדר הסגלגל, 29 בפברואר 1956

דוַוייט דייוויד אַייזֶנהַאוּאֶר (באנגלית: Dwight David Eisenhower;‏‏ 14 באוקטובר 1890 - 28 במרץ 1969), הידוע גם בכינוי אייק, היה המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה במלחמת העולם השנייה ונשיאה ה-34 של ארצות הברית.

ילדות ונעורים

דווייט דייוויד אייזנהאואר נולד בדניסון, טקסס, כילד השלישי במשפחה בת שבעה ילדים. משפחתו הייתה ממוצא גרמני, והתגוררה בארצות הברית מאז המאה ה-18. בשנת 1892 עברה המשפחה לקנזס.

אייזנהאואר הצטרף לאקדמיה הצבאית האמריקנית, וסט פוינט, ביוני 1911, וסיים את לימודיו שם ב-1915.

שירותו הצבאי

ביוני 1942 מונה אייזנהאואר למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, שמפקדתם שכנה בלונדון. בנובמבר 1942 עמד בראש הנוחתים בחופי צפון אפריקה במבצע לפיד. לאחר מכן תכנן את הפלישה לנורמנדי, ביוני 1944 ופיקד עליה. בסוף 1944 סר לפקודתו של אייזנהאואר צבא בן 4.5 מיליון חיילים.

בתפקידים אלה הפגין אייזנהאואר את כישוריו כמנהיג וכדיפלומט. אף שלא לחם בחזית עצמה, זכה להערכתם של המפקדים הלוחמים, ובהם עומר בראדלי וג'ורג' פאטון. הוא תיקשר היטב עם בני ברית לא קלים כווינסטון צ'רצ'יל, פילדמרשל מונטגומרי, והגנרל שארל דה גול. חרף חילוקי דעות אסטרטגיים עם צ'רצ'יל ומונטגומרי נשמרו יחסיו הטובים עמם.

בנובמבר 1945 התמנה לרמטכ"ל צבא ארצות הברית, ובדצמבר 1950 מונה למפקד של כוחות נאט"ו. ביולי 1952 פרש מהצבא.

פוליטיקאי

המרוץ לנשיאות

לאייזנהאואר לא הייתה עמדה פוליטית מוגדרת גם לאחר פרישתו מהצבא. שתי המפלגות הגדולות, המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית הציעו לו להיות מועמד מטעמן לנשיאות ארצות הברית, והוא בחר במפלגה הרפובליקנית בנימוק שהדמוקרטים ישבו עשרים שנה בבית הלבן, והגיע זמן לשינוי. אייזנהאואר בחר בריצ'רד ניקסון, סנטור מקליפורניה, כשותפו למרוץ לנשיאות.

ב-20 בינואר 1953 החל אייזנהאואר לכהן כנשיא ארצות הברית, והוא כיהן בתפקיד זה שתי תקופות, עד לשנת 1961.

מדיניות חוץ

תקופת נשיאותו עמדה בסימן המלחמה הקרה - הוא המשיך בעימות עם ברית המועצות שהחל בתקופת הנשיא הקודם, הארי טרומן.

ב-1954 פנתה אליו צרפת בבקשת עזרה במלחמתה בוייטנאם. אייזנהאואר אמנם דגל בתאוריית הדומינו, לפיה נפילה של מדינה אחת בפני הקומוניזם תוביל לנפילת שכנותיה אחריה, אולם בשלב זה הוא סירב להיענות לפנייה הצרפתית. עם זאת, בסוף שנות ה-50, לאחר שצרפת כבר יצאה מוייטנאם, הוא חשש לגורל משטרו של נשיא דרום וייטנאם נגו דין דייאם, שהיה נתון להתקפות של ה"וייטקונג", והחל לשלוח עזרה צבאית לדרום וייטנאם. עזרה זו הייתה רק של יועצים ולא של כלי מלחמה, וסך כל החיילים שנשלחו לא עלה על 200, אך הייתה זו תחילת הסתבכותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם.

גם במזרח התיכון הוא פעל בדרך כלל כ"נץ" יחסי מבחינה ביטחונית, למעט בכל הקשור לישראל. ב-1953 הוא הורה ל-CIA בראשות אלן דאלס לדאוג להדיפתו והדחתו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק באיראן, ולשימור משטרו הפרו מערבי של השאח מוחמד ריזה פהלווי. הייתה זו פעולה אשר מנעה את החלפת המשטר המלוכני, אף כי הגבירה רגשות טינה בקרב החוגים האיראנים הרדיקליים והפונדמנטליטיים. הפעולה הצליחה ועברו עוד כעשרים וחמש שנים ומעלה בטרם הודח השאח על ידי רוחאללה ח'ומייני.

בתקופת נשיאותו השנייה גדלה מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון, בעיקר באמצעות הפעלת "דוקטרינת אייזנהאואר".

במקביל למדיניותו התקיפה ניסה אייזנהאואר פעמים אחדות, לאחר מותו של סטלין, להגיע להסכמה עם יורשיו על עצירת מרוץ החימוש הגרעיני. ניסיונות אחדים לקיים פגישת פסגה בין אייזנהאואר לבין מנהיג ברית המועצות חרושצ'וב לא עלו יפה, והאחרון שבהם, בשנת 1960, נכשל בעקבות הפלת מטוס הריגול U2 בשמי ברית המועצות.

היחס לישראל

ערך מורחב – נסיגת צה"ל מסיני ועזה (1956 - 1957)

עם תחילת כהונתו של אייזנהאור כנשיא חל מפנה לרעה ביחסה של ארצות הברית למדינת ישראל. עוד בתחילת כהונתו נסגר השידור העברי של קול אמריקה. קבוצה של אנשי מחלקת המדינה, שכונו "הערביסטים", ושכללה את הנרי ביירוד, עוזר לענייני המזרח התיכון ותחת הנהגתו של מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס הביעה עמדה פומבית בגנות ישראל. ארצות הברית אף המשיכה במשך כל תקופת כהונתו של אייזנהאואר לספק נשק למדינות ערב.

ב-1956, במהלך שנראה נוגד לחלוטין את מדיניותו האנטי סובייטית הכללית, התנגד אייזנהאואר בחריפות לפעולתן של בריטניה וצרפת כנגד מצרים במשבר סואץ, והצטרף לדרישתה של ברית המועצות לנסיגתן של בריטניה, צרפת וישראל משטח מצרים. דרישתו זו הביאה לנסיגת צה"ל מסיני ועזה. על פי דורי גולד, לאחר פרישתו התחרט אייזנהאואר על לחציו אלה, הודה שטעה בהם והבין כי תוצאתם הייתה דווקא חיזוק הסובייטים ותומכיהם במזרח התיכון ולא החלשתם‏. גם ריצ'רד ניקסון, שהיה סגן נשיא ארצות הברית בתקופת אייזנהאואר אישר את הדברים ואף טען שאייזנהאואר הודה כי מדיניותו בעת משבר סואץ הייתה המחדל הגדול ביותר של מדיניות החוץ שלו.

דוקטרינת אייזנהאואר

לאחר מבצע סיני היה אייזנהאור מעוניין בהכנסת כוח צבאי וכלכלי אמריקני למזרח התיכון כדי למנוע חדירה של הגוש הקומוניסטי או צרפת ובריטניה לאזורים הנוחים להשפעה חיצונית. בתחילת ינואר 1957, במקביל לפינוי הכוחות הישראליים מסיני, פרסם אייזנהאור יחד עם מזכיר המדינה, ג'ון פוסטר דאלס, תוכנית לשמירת עצמאות המזרח התיכון בשיתוף עם האו"ם, תוכנית זו נודעה בשם 'דוקטרינת אייזנהאואר'. התוכנית הסמיכה את הנשיא לשלוח כוחות מזוינים לעזרתה של כל מדינה במזרח התיכון שתבקש את עזרת ארצות הברית כנגד הקומוניסטים, אך הייתה כלכלית בעיקרה (היקפה היה תמיכה לפיתוח במזרח התיכון בסכומים של 200 מיליון דולר בשנה) ולמעשה חידשה את דוקטרינת טרומן, שמטרתה הייתה למנוע התפשטות השפעה של ברית המועצות וזאת על ידי תמיכה כלכלית וערבות צבאית. התוכנית לא כללה סעיף של התערבות צבאית למען ישראל, ככל הנראה כדי לא לסכל את חתימתן של מדינות האזור על התוכנית. עם זאת, הצהיר אייזנהאור כי ישראל היא עובדה קיימת שאין לערער על קיומה. ישראל הצטרפה לתוכנית זו, על אף התנגדויות פנימיות מתוך חשש שהדבר יפגע ביחסי ישראל עם ברית המועצות.

סיום כהונתו

נאום הפרידה של הנשיא אייזנהאואר, 17 בינואר 1961

כהונתו של אייזנהאואר בבית הלבן הסתיימה בתום תקופה שנייה, ב-20 בינואר 1961. מחליפו בתפקיד היה ג'ון פ' קנדי.

דווייט אייזנהאואר נפטר בוושינגטון.

ספריו

• מסע שחרור אירופה, דווייט ד. אייזנהאור, תורגם מאנגלית על ידי י. נדבה וי. נאור, הוצאת כתבים, תל אביב, תשי"א.

קישורים חיצוניים

• דווייט אייזנהאואר, באנציקלופדיה ynet
• דוויט דיוויד אייזנהאואר, באתר nrg מעריב