הקרב על הבליטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
קרב הארדנים
חיילים אמריקנים בקרב הארדנים
עימות:

מלחמת העולם השנייה

תאריך:

16 בדצמבר 1944 - 25 בינואר 1945

קרב לפני:

קרבות קטנים

קרב אחרי:

המתקפה הרוסית במזרח

מקום:

יער הארדנים (דרום בלגיה)

תוצאה:

ניצחון לבעלות הברית

הצדדים הלוחמים
Flag of the United States.svg בעלות הברית Flag of German Reich (1935–1945).svg גרמניה הנאצית
מפקדים

Flag of the United States.svg דווייט אייזנהאואר

Flag of German Reich (1935–1945).svg גרד פון רונדשטט
Flag of German Reich (1935–1945).svg ולטר מודל
(קבוצת ארמיות B)
Flag of German Reich (1935–1945).svg יוזף דיטריך
(ארמיית הפאנצר השישית)
Flag of German Reich (1935–1945).svg האסו פון מנטויפל
(ארמיית הפאנצר החמישית)
Flag of German Reich (1935–1945).svg אריך ברנדברגר
(הארמייה השביעית

כוחות

840,000 איש, 400 טנקים, 400 תותחים (ביום תחילת הקרב)

200,000 איש, 770 טנקים‏[1], 1,900 תותחים (ביום תחילת הקרב)

אבידות

Flag of the United States.svg 80,987 נפגעים (10,276 הרוגים, 23,218 שבויים/נעדרים, 47,439 פצועים)‏[2], ‏733 טנקים הושמדו Flag of the United Kingdom.svg 1,400 נפגעים (200 הרוגים, 200 שבויים/נעדרים, 1000 פצועים)

103,900-68,000 נפגעים, 700 טנקים אבדו

הקרב על הבליטה (battle of the bulge) הוא כינוייה של מערכה צבאית בין בעלות הברית לבין גרמניה הנאצית באזור יערות הארדנים שבגבול בלגיה-צרפת, מאמצע דצמבר 1944 ועד אמצע ינואר 1945. הקרב קיבל את שמו מצורת הפריצה הגרמנית אל השטח שהוחזק על ידי כוחות בעלות הברית, עיקרו של הקרב היה על מנת ל"יישר" את הבליטה בקו ההגנה. במערכה זו בא לידי ביטוי כוחו של הוורמאכט בהתקפה המאסיבית האחרונה בחזית המערב.

מטרת המבצע שכונה בשם "משמר הריין" (בגרמנית: Wacht am Rhein), הייתה לפרוץ לאורך כמאה קילומטרים בשטחי לוקסמבורג ובלגיה, לתפוס את נמל אנטוורפן שהיה בסיס אספקה חיוני לבעלות הברית, ולנתק את האמריקאים מהבריטים והקנדים. היטלר האמין כי מתקפה שכזו תביא לקרע בין הקואליציה האנגלו-אמריקאית, ובכך ירוויח זמן יקר לקראת התקפה מחודשת על הסובייטים.

המתקפה החלה ב-16 בדצמבר, כש-200,000 חיילים גרמניים מארמיית הפאנצר החמישית, ארמיית הפאנצר השישית של האס-אס והארמייה השביעית מפתיעים את הכוחות הדלילים של האמריקאים בארדנים. עד ה-24 בדצמבר, הגרמנים הגיעו למרחק 100 קילומטרים מקו ההתחלה שלהם, וקילומטרים ספורים מנהר המאז, ויצרו בליטה בקווי האמריקאים, אך זו הייתה סוף ההתקדמות שלהם. למרבית יחידות השריון הגרמני אזל הדלק, והן נכתשו באש מטוסי הקרב של בעלות הברית שניצלו את ההפוגה ממזג האוויר הקשה. ב-26 בדצמבר איבדו הגרמנים את היוזמה, ובעלות הברית עברו להתקפה. עד ה-28 בינואר האמריקאים כבשו מחדש את כל השטחים שאיבדו במתקפה, וסגרו את הבליטה שנוצרה בקוויהם. קרב הארדנים היה הקרב היקר ביותר שניהלו האמריקאים בצפון מערב אירופה; אבידותיהם הסתכמו ב-10,276 הרוגים, 47,493 פצועים, ו-23,218 שבויים או נעדרים. אבידות הגרמנים נעו בין 68,000 ל-103,900.

הרקע המבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע 'משמר הריין', 25-16 בדצמבר 1944.

לאחר הבקעת כוחות בעלות-הברית מנורמנדיה בסוף יולי 1944, התקדמו בעלות הברית במהירות דרך צרפת, ולקראת אמצע אוגוסט הצליחו לכתר את השרידים של שתי ארמיות גרמניות, שלחמו בנורמנדיה (כ-100 אלף איש), במסגרת קרב פאלז, באזור שזכה לכינוי כיס פאלז. הגרמנים נלכדו בין הכוחות האמריקניים, שהתקדמו לכיוון צפון-מזרח, לבין הכוחות הבריטיים-קנדיים, שהתקדמו דרומה, וספגו כ-60 אלף אבידות במהלך חיסול הכיס. היחידות הגרמניות, שהצליחו להחלץ מנורמנדיה, איבדו את מרבית כלי הרכב המשוריינים שלהם, ולא יכלו להציב התנגדות רצינית להמשך ההתקדמות של בעלות הברית בצרפת.

ב-1 בספטמבר נטל אייזנהאואר לידיו את הפיקוד היומיומי על כל כוחות הקרקע מידי מונטגומרי. תוכניתו של אייזנהאואר הייתה לחדור לגרמניה ב'חזית רחבה', בעוד שמונטגומרי העדיף "אבחה יחידה" צרה אל תוך לבו של הרייך, שאותה תוביל קבוצת הארמיות ה-21 שלו בדחיפה דרך הולנד לתוך גרמניה. לפיכך מונטגומרי לחץ על אייזנהאואר לעצור את הארמייה השלישית של פטון, ולתעדף את האספקה וכוחות העתודה לידיו. ואילו גנרל ברדלי היה סבור שהתקדמותו שלו דרך פרנקפורט צריכה להיות המבצע המרכזי. אך אייזנהאואר שוב פסק בעד החזית הרחבה, מחשש להתקפת נגד גרמנית על חזית צרה. חלקה העיקרי של תוכניתו עדיין היה התקדמותה של קבוצת הארמיות ה-21 דרך בלגיה, מצפון ליערות הארדנים ואל תוך חבל הרור, אזור הייצור התעשייתי החשוב ביותר של גרמניה‏[3]. המטרה השנייה הייתה להתקדם דרומית לארדנים כדי לכבוש את חבל הסאר, גם הוא מרכז תעשייתי חשוב.

ברם, ההתקדמות המרשימה והמפתיעה של 350 קילומטרים של בעלות הברית מאז יום הפלישה, יצרה בעיות לוגיסטיות לא פשוטות ומתיחת יתר של קווי האספקה. בעלות הברית עדיין היו תלויות בנמלי נורמנדיה ובנמל היחיד בשרבור; אף שאנטוורפן נפלה לידי כוחות קנדים מקבוצת הארמיות ה-21 ב-4 בספטמבר, נמל אנטוורפן החשוב לא יכל להביא כל תועלת לבעלות הברית בטרם יסולקו הגרמנים כליל מנהר סכלדט, אך הפיקוד העליון של בעלות הברית לא יחס חשיבות לנמל, ולא מיהר להפנות כוחות לטיהור הסכלדט‏[4]. הנמל נפתח סופית לשימוש רק ב-28 בנובמבר 1944 וגם אז היה רחוק מניצול מלוא היכולות שלו. גם רשת מסילות הברזל הצרפתית שנפגעה קשות בהפצצות האויריות של מטוסי בעלות הברית קודם לפלישה לנורמנדי, הייתה זקוקה לשיקום נרחב.

בתחילת ספטמבר אישר אייזנהאואר את תוכניתו השאפתנית של מונטגומרי שנודעה כ מבצע מרקט גארדן, לביסוס ראש-גשר מעבר לריין התחתי, כדי לסייע לכוחות היבשה לכתר את הרור מצפון, ולאגף את קו זיגפריד. המבצע שכשל להשיג את מטרותיו, ניצל משאבים יקרי-ערך של בעלות הברית ובעיקר כוח אדם ודלק, בדיוק בשעה שהארמיה השלישית של פטון התקדמה לעבר הריין בהיתקלה בהתנגדות קלה, אך מחסור בדלק - שהיה צורך להובילו מאות קילומטרים מנמל שרבור - בלם את התקדמותו. באמצע חודש ספטמבר נעצרה ההתקדמות של בעלות הברית ליד קו זיגפריד (החומה המערבית) בצפון ונהר המוזל בדרום. לאחר הכישלון במבצע מרק-גארדן, הסיכויים הטובים ביותר לפריצה לתוך שטח גרמניה היו סביב העיר הגרמנית אאכן והיערות של הארדנים בגבול לוקסמבורג-בלגיה וגרמניה. במהלך ספטמבר לא היו הגרמנים מסוגלים להגן על האזור כראוי, אך הפיקוד העליון של בעלות הברית שלל את האפשרות הזאת בגלל התפיסה כי אזור הארדנים המיוער איננו אתר מבצעי לתקיפה. במקום זאת העדיפו לתקוף את אאכן (בצפון) ישירות ואת יער הורטגן (בדרום)‏[5].

אולם הצורך באספקה ליחידות הקדמיות של בעלות הברית מנעו אפשרות לפתוח במתקפה נרחבת נוספת‏[6]. בינתיים ניצלו הגרמנים את מרווח הנשימה שזכו בו, הודות לניצחונם בהולנד, כדי להחיש מגינים אל קו זיגפריד, שעד אז לא היה מאויש כראוי. משלהי ספטמבר ועד אמצע נובמבר מצאו את עצמם כוחות בעלות הברית הודפים התקפות-נגד גרמניות החלטיות בהרי ווז' ועל הנהרות מוזל וסכלדט, כמו גם במץ ובאאכן. הקרבות שתנהלו במבואות-המערב של גרמניה באוקטובר-נובמבר 1944 לא נשאו עוד אופי של קרבות פריצה והפכו לתהליך של שחיקה הדדית.

בדצמבר כבר הבינו בעלות הברית כי הסיכוי לסיום מהיר של המלחמה עד חג המולד נעלם. חיילי כוחות הברית ניצבו בחזית המשתרעת מאלזס ועד הולנד, למול הגנה גרמנית מתוגברת. גם היתרון המכריע של חילות האוויר האמריקאים והבריטים בשמי אירופה הוגבל מאוד בעקבות מזג האוויר הקשה. ב-7 בדצמבר נועד אייזנהאואר עם סגנו מרשל האוויריה סר ארתור טדר, מונטגומרי וברדלי בפגישת תכנון בעיר ההולנדית מאסטריכט. בדיונים הוחלט כי מונטגומרי יצא למתקפה חדשה לכיוון הריין בראשית חודש ינואר בסיוע הארמייה התשיעית של סימפסון. הארמייה הראשונה של הודג'ס תמשיך בהתקדמות לעבר הרוהר, והארמייה השלישית של פטון תצא ב-19 בדצמבר למתקפה חדשה בסיוע הארמייה השביעית של גנרל אלכסנדר פאץ'‏[7].

חיילים גרמניים נלחמים בארדנים,דצמבר 1944.

בצד הגרמני, החליט היטלר, למרות התנגדותם של רוב מפקדי הוורמאכט, להשקיע כוחות גדולים בהדיפת בעלות הברית. התחושה בפיקוד הגרמני הייתה כי צריך לרכז את מירב הכוח בחזית המזרחית נגד הסובייטים, כיוון ששם מתקיימת הלחימה הקשה ביותר. גישתו של היטלר נגדה גם את האסטרטגיה הגרמנית, לפיה אסור לגרמניה להילחם בשתי חזיתות בו-זמנית, גישה שהותוותה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה במסגרת תוכנית שליפן.

השיקול האסטרטגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקע הדברים יש לראות את המצב האסטרטגי הכולל שבו הייתה מצויה גרמניה. הכוחות הרוסיים כבר פרצו בשלב זה עד לנהר הויסלה, כבשו את רומניה ועמדו על סף הפריצה לשטחה של גרמניה עצמה, בכוחות עצומים. היה ברור כי המתקפה הרוסית הצפויה בינואר 1945 יכולה להביא את הרוסים עד לשערי ברלין, כפי שאכן אירע. אך אף שהסכנה החמורה ביותר נשקפה להיטלר ממזרח - מהצבא האדום - הוא החליט להטיל את העתודות האחרונות שלו למתקפת-נגד במערב. מדובר היה בצעד חסר כל היגיון צבאי, והיטלר נקט אותו מתוך הזיה שניצחון במערב יוציא את האמריקנים ואת הבריטים מהמערכה ואולי אף יאפשר לרתום אותם למערכה נגד הסובייטים‏[8]. מטרתו האסטרטגית כוונה לפצל את כוחות בעלות הברית באופן פיזי ופסיכולוגי. הוא השווה את עצמו לגיבורו, פרידריך הגדול, אשר עמד על סף תבוסה במלחמת שבע השנים אך ניצל ברגע האחרון לאחר שהקואליציה החזקה שקמה כנגדו התמוטטה עם מותה הפתאומי של הצארינה הרוסית‏[9]והיטלר ציפה לניצחון בחזית המערבית וכתוצאה ממנו להתמוטטותה של הברית שנרקמה כנגדו, ברית שנראתה לו כבלתי טבעית, בין הקפיטליסטים המערביים והקומוניסטים במזרח.

הרעיון לתקיפה בארדנים גובשה במוחו של היטלר ב-16 בספטמבר 1944, בעת פגישת תדרוך ב"מאורת הזאבים" - מפקדתו במזרח פרוסיה - בה נכחו ראש המטה של OKW וילהלם קייטל, סגנו ראש אגף המבצעים של הוורמאכט אלפרד יודל, ואוברסט גנרל היינץ גודריאן, המפקח הכללי על גייסות השריון. הוא הודיע להם שהחליט לצאת למתקפת-נגד במערב בנובמבר, חודש שיש בו מעט שעות אור והרבה ערפל ועננות שמגבילים את היכולת להפעיל כוחות אוויר. הרעיון המבצעי של היטלר היה לפרוץ לאורך כ-100 ק"מ בשטחי בלגיה ולוקסמבורג, להשתלט על נמל אנטוורפן, שהיה בסיס הספקה חשוב של בעלות הברית, ולנתק בין האמריקנים לבריטים ולקנדים. הוא לא השלה עצמו כי ביכולתו של הצבא הגרמני לסלק את בעלות הברית מהיבשת. אך הוא האמין כי מתקפה שכזו תביא לקרע בין הקואליציה האנגלו-אמריקאית, ובכך ירוויח זמן יקר לקראת התקפה מחודשת על הסובייטים‏[10].

המחלוקת בשורות הגרמנים באשר למתקפת הארדנים הייתה משולשת; גודריאן, שעליו ניטל להתמודד עם מתקפת החורף הצפויה של הצבא האדום במזרח, רצה שלא תהיה שום מתקפה במערב, בטענה שהרוסים צפויים לפתוח במתקפת החורף השנתית שלהם, שתהיה הרסנית עבור גרמניה כי הכוחות בחזית לא יצליחו לעמוד בפני ההתקפה הרוסית המשמשת ובאה. במקום זאת דרש שתתוגבר החזית המזרחית, לרבות הונגריה. רונדשטדט, מודל, מנטויפל וגנרלים אחרים התנגדו למבצע, משום שמצאו אותו שאפתני מדי ביחס למשאבי הורמאכט באותו שלב, ורצו במתקפה מוגבלת בארדנים, שתוציא את בעלות הברית משיווי משקל ותעניק לגרמניה שהות לארגן כהלכה את החזית המערבית ולהגן על הרור. ואילו היטלר ביקש להטיל לקרב את כל מה שנותר מעתודותיה של גרמניה‏[11].

ההחלטה לפתוח במתקפה במערב הייתה אם כן החלטה פוליטית, ולא החלטה צבאית. אמנם להחלטה זו ניתן מסווה דק של שיקולים צבאיים על ידי היטלר - אשר דחה את טענותיו של גודריאן בדבר מתקפת ענק רוסית הממשמשת ובאה שתדרוש את ריכוז כל הכוחות המופנים אל מתקפת הארדנים, כ"אחיזת העיניים הגדולה ביותר מאז ג'ינג'יס חאן"‏[12] - אך ברור היה כי השיקול העיקרי הינו שיקול פוליטי.

התוכנית הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתוכנית המבצע הסופית שהותוותה על ידי יודל ניתן שם הקוד Wacht am Rhein - "משמר הריין". שם זה שימש כאמצעי הונאה המרמז למבצע הגנתי של הגרמנים על הריין, משם יבקיעו בעלות הברית. המבצע כוון כנגד אזור הארדנים המאויש בדלילות על ידי כוחות אמריקאים, ממונשאו בצפון לבין אכטרנך בדרום, מרחק של 100 קילומטרים. המתקפה תבוצע על ידי שלוש ארמיות: שתי ארמיות פאנצרים בצפון ובמרכז וארמיית חי"ר חלשה יותר באגף הדרומי שתבלום ניסיונות למתקפת נגד. בצפון, על ארמיית הפאנצר השישית בפיקוד יוזף דיטריך, שריכזה בתוכה דיוויזיות פאנצר אס.אס רבות, הוטלה המשימה העיקרית של כיבוש אנטוורפן. לאחר שדיוויזיות החי"ר של הארמייה יבקיעו את קווי האמריקאים, קורפוס פאנצר אחד יבסס ראש גשר על נהר המז (Meuse) ולאחר-מכן קורפוס פאנצר נוסף יתקוף לעבר אנטוורפן. לשם כך, היטלר ציווה שבגזרה זו יפעלו הדיוויזיות החזקות ביותר, והוא הקצה להן עדיפות בתותחי-סער ומשחיתי טנקים.

כדי לסייע למאמץ של הארמייה השישית, המתקפה כללה גם שני מבצעי הטעיה רחבי היקף שכללו הצנחת כוחות לתפיסה גשרי נהר המז, חסימת כוחות תגבורת אמריקניים והחדרת סוכנים לבושים מדים אמריקנים שתפקידם היה זריעת בלבול וחשדנות בתוך הכוחות. במבצע תחת שם הקוד "גרייף" יחידת קומנדו מיוחדת בת שלושים ושניים חיילים גרמנים דוברים אנגלית, בפיקודו של איש האס.אס אוטו סקורצני, הולבשו במדים אמריקניים. תפקידה של היחידה, שפוצלה לחבורות קטנות, היה לפרוץ עם התחלת המבצע קדימה, להתערב בכוח אמריקאי נסוג, כדי לחולל מהומה מאחור הקווים. על אנשיה הוטלו משימות של סיור ודיווח על תנועות האמריקנים, חבלה בגשרים, שיבוש השילוט של דרכי התנועה, ותפיסת הגשרים החיוניים שעל נהר המז. מבצע נוסף, בשם הקוד "Stösser", כלל הצנחתה של יחידה בת 800 איש, אשר מתפקידה היה לצנוח באגפה הצפוני של גזרת המתקפה ולאבטח את הכוחות הגרמניים הפועלים בגזרה על ידי חסימת הדרכים בפני יחידות תגבורת אמריקאיות‏[13].

כך כתב גנרל יוזף דיטריך, מפקד ארמייה 6 של האס-אס על המשימה שהטיל עליו היטלר: "היטלר רוצה שאחצה נהר, אכבוש את בריסל ואחר כך את אנטוורפן, וכל זה בעונה הגרועה בשנה, דרך הארדנים, שבהם השלג מגיע עד המותניים, כשהאור עולה רק ב-8 בבוקר, והעלטה יורדת ב-4 אחרי הצהריים, והדיוויזיות נבנו מחדש ומבוססות בעיקר על ילדים ועל זקנים חולים - ועוד בחג המולד"‏[14].

במרכז המתקפה, ארמיית הפאנצר החמישית בפיקוד האסו פון מנטויפל תגן על אגפה הדרומי של הארמייה השישית, וכמו-כן תתקדם לעבר המז. לשם כך הוטל עליה לכבוש את סן-ויט, הופליז ובסטון. בהתחשב בכוחות המוגבלים שעמדו לרשותו, מנטויפל הבין כי אין זה אפשרי להחזיק את העיירות שיכבשו, ולכן ציווה לפקודיו כי בהינתן התנגדות עיקשת, יחידות הפאנצרים יעקפו את העיירות בדרך למז ועל יחידות החי"ר יוטל לטפל בהן. על פניו זו הייתה טקטיקה נכונה בהתחשב במטרות האסטרטגיות של המבצע, אולם בסטון תברר כמכשול גדול בעורפו של מנטויפל.‏[15]

בדרום, הארמייה השביעית של הוורמאכט בפיקוד אריך ברנדברגר, לה כמעט ולא היה סיוע של שריון, הוטל תפקיד משני של הגנה על אגפה של ארמיית הפאנצר החמישית ובלימת כוחות תגבור אמריקאים. מאוחר יותר, הארמייה ה-15 בפיקוד גוסטב אדולף פון זנגן נוספה גם היא למצבת הכוחות למתקפה. אך היא נועדה לשמש ככוח עתודה, ובמקרה הצורך לפתוח במתקפה משלה בעת שיבשילו התנאים.

מפקדיו של היטלר ידעו שקרב בודד - מוצלח ככל שיהיה - לא יוכל לשנות את גורל המערכה, אם לא יהיה לו המשך, ולרשות הגרמנים עמד מעט מאוד דלק לאחר שאיבדו את שדות הנפט ברומניה. לכן חלק מרכזי בתוכנית של הגרמנים היה להשתלט על מאגרי דלק של בעלות הברית תוך כדי ההתקדמות מערבה. לשם כך הייתה חשיבות עליונה לשמירת לוח הזמנים המתוכנן על ידי הגרמנים.

כל התכנון וריכוז הכוחות למבצע התנהלו בסודיות מוחלטת. למפקדי הארמיות נודע על המבצע רק בתחילת נובמבר, בלי שיותר להם לגלות את סוד המבצע לפקודיהם ובלי שיוכלו לעשות הכנות של ממש. לפני שנמסרו למפקדים הבכירים פרטי התכנית המבצעית, הם נדרשו לחתום על הסכם סודיות לשמירת הסוד, תוך הסתכנות בהוצאה להורג במקרה שיפרו את התחייבותם. היחידות שתפסו את העמדות בקו המגע היו משוכנעות כי הן מבצעות החלפות רגילות בקו. סיורים ופשיטות למטרות מודיעין קרבי וטיסות סיור לפני המבצע נאסרו כליל. כאן כדי לציין שהסודיות הקיצונית עלתה לצבא הגרמני במחיר רב. למפקדים בדרגים הטקטיים נשאר זמן מועט מדי בשביל ללמוד את בעיותיהם, לסייר את השטח ולעשות את הכנותיהם. על מנת לשמור בסוד את ריכוז הכוחות לקראת המתקפה, עברו העוצבות לשטחי הכינוס רק בימים האחרונים שלפני המתקפה. כל תנועה לאור יום נאסרה. הגרמנים הטילו איסור חמור על כל תקשורת אלחוטית, והפקודות נמסרו למפקדי הגיסות בידי בלדרים, ימים ספורים לפני המתקפה. כמו כן, נאסרה תנועת כלי רכב בתחום של 8-5 קילומטר מהחזית. כאמצעי מיסוך נוסף שונו כינויי הארמיות. גם אימון הגייסות לקראת המתקפה בוצע במסווה של אימונים לביצוע התקפת נגד תוך הגנה.

הכוחות הגרמנים ערב המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת ארמיות B בפיקודו של פילדמרשל ולטר מודל הצליחה להעמיד כוח אימתני, כזה שבנות הברית לא העלו בדעתן שגרמניה מסוגלת לו. בסך הכל השתתפו בתחילת המתקפה 200,000 חיילים בשבע-עשרה דיוויזיות - חמש פאנצר ושתים-עשרה חי"ר - ועוד תשעה דיוויזיות בעתודה. כתוצאה מהאבדות הכבדות שספגה גרמניה הנאצית במלחמה, והמחסור החמור בכוח אדם, ב-1944 הורה היטלר על הורדת התקן לדיויזיות החי"ר מ-17,000 לערך ל-12,500. כמו כן, איכות החיילים ואימונם הייתה ירודה מזו של שנות המלחמה הראשונות, אפילו ביחידות העילית, והפיקוד הגרמני נאלץ לגייס נערים מתחת לגיל הגיוס.

המתקפה נתמכה על ידי 1,900 קני ארטילריה ומשגרי רקטות, החל מתותחים קלים בקוטר 75 מ"מ ועד תותחים כבדים בקוטר 210 מ"מ. בעוד הארטילריה הגרמנית סייעה להתקדמות הכוחות הגרמנים בתחילת המתקפה, מחסור בתותחים מתנייעים ורכבי תובלה - תותחים רבים עוד נגררו באמצעות סוסים - יחד עם השטח הקשה ופקקי התנועה שנוצרו, הקשו על הארטילריה לשמור על קצב ההתקדמות של היחידות הגרמניות בארדנים‏[16]. גם מלאי התחמושת היה מוגבל בהשוואה לבנות הברית, והספקה התקשה להגיע לחזית בגלל תקיפות אויריות.

היטלר הורה על העברתם של משאבים רבים של הלופטוואפה לתמיכה במתקפה, ביניהם מספר רב של מטוסי תקיפה ממשימות הגנתיות בשמי הרייך. כתוצאה, גדל מספר מטוסי הקרב החד-מנועים בחזית המערבית מ-300 באוקטובר ל-1,770 בזמן המתקפה, אך מספר מטוסי התקיפה כנגד כוחות קרקעיים עמד על 155 בלבד. מרביתם של טייסי הלופטוואפה היו מחוסרי ניסיון ואימון בהשוואה ליריביהם. עם תחילת המבצע תוכננה מתקפה אוירית מסיבית על שדות התעופה הקדמיים של בנות הברית, אך בפועל מזג האויר הקשה הגביל את פעילות הלופטוואפה בשבוע הראשון למבצע.

מתוך 1,216 כלי השריון הכשירים מבצעית ב-15 בדצמבר בחזית המערבית כולה - הכוונה היא לטנקים, תותחי-סער ומשחיתי טנקים - כ-770 השתתפו בתחילת המתקפה‏[17]. הטנק העיקרי של דיוויזיות הפאנצרים בדצמבר 1944 היה הפאנצר סימן 4 הבינוני. בנוסף, רוכזו מספר רב של טנקי פנתר, ותותחי סער מדגם שטוג סימן 3. במערכה הופעלו גם מספר קטן של טנקי טיגר וקינג טיגר הכבדים, האחרונים הופעלו בלעדית בידי דיוויזיות האס.אס. למרות עליונותם הטכנולוגית של כלי השריון הגרמנים על מקביליהן בצבאות בעלות הברית, לרשות קבוצת ארמיות B עמדו בסך הכל 6 פלוגות תחזוקה לטנקים, שחסרו חלקי חילוף ורכבי חילוץ, והתוצאה הייתה קצב שחיקה מהיר ביכולתן של יחידות השריון לתפקד לאורך זמן. לפחות מחצית מאבדות הטנקים במערכה נגרמו בגלל תקלות מכניות‏[18].

אחת הבעיות הגדולות ביותר שניצבו בפני הגרמנים היה מחסור בדלק. למרות הירידה בתפוקה של דלק נוזלי ב-1944, ערב המתקפה, הצליחו הגרמנים לרכז 4.6 מיליון גלון של דלק ׁׁ(15 מיליון ליטר), אך כמחצית מכמות זו לא הועברה לכוחות הנערכים בחזית ונתקעה בנהר הריין. גם תנאי השטח הקשים בארדנים הגדילו את צריכת הדלק לרכבים המשוריינים. בנוסף לכך, הטנקים הגרמנים מדגם פנתר וקינג טיגר צרכו 350 ו-500 ליטר דלק בהתאמה ל-100 קילומטר, עד פי שניים מצריכת הדלק של הטנק הבינוני פאנצר 4. בסופו של דבר, כמות דלק זו הייתה מספיקה תיאורטית רק לארבעה ימים, והגרמנים קיוו להשתלט על מאגרי דלק חיוניים בימים הראשונים למתקפה‏[19].

  • ארמיית הפאנצר השישית בפיקוד יוזף דיטריך כללה את קורפוס הפאנצר האס.אס ה-1, קורפוס הפאנצר האס.אס ה-2, והקורפוס ה-67. זו הייתה הארמיה החזקה והמנוסה ביותר מבין המערכים שהשתתפו בקרב. הכוח המוביל בארמיה השישית היה קורפוס הפאנצר האס.אס ה-1, אשר הורכב מדיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה ומ-דיוויזיית פאנצר אס אס היטלריוגנד. דיוויזיית לייבשטנדרטה אורגנה מחדש כחודשיים לפני המתקפה, וקלטה לידיה 3,500 חיילים חדשים, כך שכוחה עמד על 17,988 חיילים. היא כללה כ-100 טנקים בסך הכל, מתוכם 30 טנקי טיגר II חדישים, אך רק 15 מתוכם היו כשירים מבצעית‏[20]. לדיוויזיית היטלריוגנד שספגה אבדות כבדות במהלך הלחימה בנורמנדי נוספו 2,000 חיילים מחליפים מהלופטוואפה, אך הם לא היו מאומנים דיים. הדיוויזיה כללה בסך הכל 37 טנקי פאנצר סימן 4, 41 טנקי פנתר, ו-22 משחיתי טנקים יאגדפאנצר 4. לדיוויזיה גם היה מחסור חמור בנושאות הגייסות המשוריינים לחיל הרגלים המשוריין: רק 118 היו זמינים במקום תקן רשמי של 522. הקורפוס כלל בנוסף גם את הדיוויזיה המוצנחת השלישית, ודיוויזיות פולקסגרנדיר 12 ו-277. קורפוס הפאנצר האס.אס ה-2 כלל את דיוויזיית אס אס דאס רייך, דיוויזיית פאנצר אס אס התשיעית, והקורפוס ה-67 כלל דיוויזיות פולקסגרנדיר שנועדו לשמש ככוח בלימה.
  • ארמיית הפאנצר החמישית בפיקוד האסו פון מנטויפל כללה שלושה קורפוסים: קורפוס הפאנצר ה-58, קורפוס הפאנצר ה-47, והקורפוס ה-66. קורפוס הפאנצר ה-47 היה החזק ביותר בארמיה של מנטויפל, וכלל שתי דיוויזיות מנוסות, דיוויזיית פאנצר להר ודיוויזיית הפאנצר השנייה. דיוויזיית פאנצר להר הייתה יחידת עילית בצבא הגרמני, אולם היא סבלה מאבדות קשות במבצע קוברה ובמערכה בלוריין. ערב המתקפה בארדנים, היא הייתה מתחת לתקן באנשים, בתותחים כבדים ובנגמ"שים, וכללה רק 63 טנקים ו-15 משחיתי טנקים. היא תוגברה לאחר חג המולד בגדוד משחיתי טנקים כבדים המצויד ביאגדפנתר הכבדים‏[21]. דיוויזיית הפאנצר השנייה נבנתה מחדש בסתיו 1944 לאחר שהושמדה בכיס פאלז. כעת עמד כוחה על 80 אחוז מהתקן הרשמי, עם 12,680 אנשים, 27 פאנצר 4, 49 פנתר, ו-45 תותחי סער שטוג סימן 3, אולם יחידות התחזוקה שלה היו במצב גרוע. קורפוס הפאנצר ה-58 הורכב מדיוויזיית הפאנצר ה-116 ודיוויזיית פולקסגרנדיר 560. דיוויזיית הפאנצר ה-116 הייתה קרובה לתקן הרשמי, וכללה 15,500 אנשים, ומספר רב של קני ארטילריה, אך רק 60 אחוז מכלי הרכב. דיוויזיית פולקסגרנדיר 560 הוקמה באוגוסט 1944 מאנשי לופטוואפה ששהו בנורבגיה ובדנמרק. היא הייתה בכוח כמעט מלא, אך חייליה חסרו כל ניסיון קרבי. הקורפוס ה-66 היה החלש ביותר, ובו מעט מאוד מפקדים ואנשים מנוסים.
  • הארמייה השביעית של הוורמאכט בפיקוד אריך ברנדברגר הורכבה מהקורפוס ה-80 והקורפוס ה-85, אך כללה בסך הכל ארבעה דיוויזיות חי"ר, למרות מחאותיו של ברנדברגר. הקורפוס ה-80 כלל את הדיוויזיה המוצנחת החמישית, שאף שהייתה הגדולה ביותר בארמיה, הייתה בלתי מנוסה, ודיוויזיה 352 שלחמה בנורמנדי. הקורפוס ה-85 כלל בתוכו את דיוויזיה 212 ו-276, שתיהן הוכו קשות בחודשים הקודמים ונבנו מחדש. בנוסף לכך, לרשות ברנדברגר עמד הקורפוס ה-53 ככוח עתודה.

בעלות הברית ערב המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אייזנהאואר הניח את אזור הארדנים ההררי למחצה והמיוער בצפיפות בבלגיה ובלוקסמבורג ריק יחסית מכוחות. הוא קיבל דו"חות מודיעין מברדלי שקבעו כי יש "סבירות נמוכה בלבד" להתקפה גרמנית, ובדו"ח ממונטגומרי מ-15 בדצמבר נאמר שהאויב "אינו יכול לצאת למבצעים התקפיים בקנה-מידה גדול". למרות המתקפה ב-1940, הארדנים עדיין נתפסו כשטח שאינו נוח לתנועת שריון, והפעילות החשובה התנהלה מצפון ומדרום להם. ארבעה גרמנים שנפלו בשבי דיברו אמנם על מתקפה גדולה לפני חג המולד, אבל מודיעין בעלות הברית לא האמין להם‏[22].

רק שש דיוויזיות אמריקניות, ובהן 83,000 איש בסך הכל, היו ערוכות בארדנים - רובן בפיקודו של מייג'ור-גנרל טרוי מידלטון, מפקד קורפוס 8. היו ביניהן יחידות טריות לגמרי כמו דיוויזיית החי"ר 106 שטרם טבלה באש, ויחידות שחוקות שנפגעו קשות בלחימה בזמן האחרון, כמו דיוויזיות החי"ר 4 ו-28, שנשלחו לתפוס קו שנחשב לשקט כדי להתרענן, לקלוט תגבורות ולחדש מלאים לקראת הפריצה לתוך שטחה של גרמניה. אנשי הדיוויזיות האלה חשו והתנהגו כאילו גורל המערכה כבר הוכרע. צבא גרמניה - כך העריכו באותה העת בעלות הברית - לא מסוגל היה להפתיע גם משום שהיו מצוי בלפיתה אדירה בין שתי זרועות ענקיות, זו הסובייטית וזו של בעלות הברית המערביות, וגם בשל היותו שחוק לאחר האבדות הכבדות שספג.

כוחות בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע כריסטרוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים אמריקנים נלקחים בשבי הגרמני במתקפת הארדנים, ינואר 1945
טנקים אמריקניים שנפגעו ויצאו מכלל פעולה, סמוך לגבול בלגיה-לוקסמבורג

ריכוז הכוחות החל זמן רב לפני ההתקפה והתנהל בסודיות מוחלטת. מאחר שהפקודות אסרו במפורש שימוש בקשר רדיו להעברת תשדורות בעניין המתקפה, לא יכול היה אולטרה (המודיעין שעסק בפיצוח מכונת ההצפנה הגרמנית אניגמה) להאזין ולפענח תשדורות בנושא. בנוסף לכך, תנאי מזג האוויר הקשים הקשו על המשך טיסות סיור סדירות על ידי בעלות הברית. חוסר היכולת לאתר גיס ענק בן מאות אלפי חיילים, מאות טנקים ותותחים למרות היתרון העצום שהיה לבעלות הברית בחיל האוויר (היו להם לפחות 10,000 מטוסים מבצעיים בכל רגע נתון), היה כישלון מחפיר של המודיעין האמריקאי.

באופן כללי התקשו מפקדי בעלות הברית להאמין כי לגרמנים יש יכולת לפתח מתקפה רבתי במערב, לא כל שכן באזור המיוער והסבוך של הארדנים המושלגים. לכן המתקפה, שכללה מעל 29 דיוויזיות, הפתיעה לחלוטין את הכוחות האמריקנים הדלילים שהחזיקו את הקו בארדנים. עד מהרה שטף השריון הגרמני את כוחות החי"ר המופתעים שבחזית.

מאחר שמלאי הדלק שעמד לרשות הגרמנים היה מוגבל, לאחר כיבושה של רומניה, מקור הדלק העיקרי של גרמניה, על ידי הרוסים, היה המבצע כולו תלוי בתפיסת מלאי דלק של בעלות הברית. לכן הייתה חשיבות עליונה לשמירת לוח הזמנים המתוכנן על ידי הגרמנים. במספר מקומות הצליחו האמריקנים לעצור את הגרמנים ולעכב זמנית את טורי השריון וכך לפגוע פגיעה של ממש במבצע כולו.

הוורמאכט של סוף 1944 לא היה אותו צבא כובש, יעיל ויהיר שכבש בשנת 1940 את ארצות השפלה. אבדות עצומות של קצינים ונגדים מנוסים בחזית המזרחית גרמו לירידה ממשית באיכות הכוח הלוחם. כוחות השריון והאס אס זכו להזרמת כוח אדם ומשאבים יותר מאחרים והמוראל שלהם היה גבוה. מאידך החי"ר הגרמני היה איטי למדי ולעתים מורכב מכוחות מוסבים ובכל מקרה היו חייליו בעלי מוטיבציה פחותה מבעבר. איש מן הגנרלים שפיקדו על המבצע לא האמין באמת ובתמים בסיכויי הצלחתו.

למרות כל החסרונות האלה, הגרמנים הצליחו להסב אבדות עצומות לצבא האמריקני, בעיקר בגלל שאננות מפקדיו.

המתקפה כללה גם מבצע הטעיה רחב היקף שכלל הצנחת כוחות לתפיסה גשרי נהר המז (Meuse), חסימת כוחות תגבורת אמריקניים והחדרת סוכנים לבושים מדים אמריקנים שתפקידם היה זריעת בלבול וחשדנות בתוך הכוחות. על מבצעים אלו פיקד הקולונל אוטו סקורצני שזכה לתהילה כאשר שיחרר מהכלא את בניטו מוסוליני, במבצע של כוחות מוצנחים.

מתקפת הנגד של בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיקוד העליון של בעלות הברית הגיב מהר, אם כי הופתע לחלוטין. התגובה כללה מספר צעדים:

  • כיסוי השטח מצפון לפרצה על ידי הכוחות בפיקודו של פילדמרשל מונטגומרי, אליו סופחה ארמייה אמריקנית.
  • העברת כוח העתודה היחיד של בעלות הברית, שתי הדיוויזיות המוטסות (אוגדות הצנחנים ה-101 וה-82) האמריקניות לאזור.
  • הוראה לחלקים מהארמייה ה-3 של פטון לסובב כיוון ולהגיע לסיוע הארמייה ה-1 בפיקוד הודג'ס שספגה את מלוא כובד המתקפה.

התעמולה סובייטית טענה שבעלות הברית ביקשו להקדים את מתקפת החורף שלהם. אין זה נכון מכיוון שסטלין תכנן לפתוח במתקפה בסביבות ה-10 בינואר. יתר על כן, בעלות הברית הצליחו לייצב את החזית עד חג המולד.[23]

צנחני הדיוויזיה ה-101 הגנו על צומת הדרכים החשוב בעיר בסטון (Bastogne), מנעו התקדמות נוספת, ולבסוף אזל לגרמנים הדלק ונפגעה יכולתם להמשיך בלחימה. כמו כן השתפר לבסוף מזג האוויר ואיפשר הצנחת אספקה ותחמושת לכוחות הנצורים ובעיקר חידוש פעולות אוויר/קרקע כסיוע לכוחות בעלות הברית. במצור על בסטון גילו האמריקנים עמידה הרואית. ידועה תשובתו של הגנרל מקאוליף, מפקד הכוחות האמריקניים בעיר, שנדרש על ידי הגרמנים להיכנע, והשיב במילה אחת "שטויות!" (“NUTS!‎”), וזאת בדומה לתשובתו של הגנרל מרי פייר קניג לארווין רומל ("יישקני רומל מנשיקות פיהו"), בנסיבות דומות בעת המצור על ביר חכים, שזכתה אף היא לתהילה.

הוורמאכט הצליח לחדור עד ל-25 ק"מ לפני העיר נמיר ונהר המז.

הכוחות האמריקניים עמדו לפני מפלה. החי"ר האמריקני הגן בעקשנות על נקודות המפתח, אך הפיקוד, שהופתע לחלוטין מההתקפה הגרמנית, הצליח להתגבר עליה בסופו של דבר רק בזכות היתרון המספרי היחסי שהיה לבעלות הברית המערביות יחסית למספר המצומצם של הגרמנים. ברגע שהתבהר מזג האוויר אלפי מטוסים הפציצו את הטורים הגרמניים, כוחות עתודה רבים זרמו לכיוון החזית. בזכות מאמץ עילאי זה הצליחו האמריקאים לעצור את הגרמנים ואף להדפם, כל זאת במחיר של עשרות אלפי נפגעים. גנרל ג'ורג' פטון נענה לקריאה של מפקדת בעלות הברית לחבור לצנחנים הנצורים[24]. הוא הפנה את תנועת הארמייה השלישית שבפיקודו לכיוון צפון ותוך 24 שעות תקף את הכוחות הגרמניים וחבר לבסטון[25]. הפניית כיוון הלחימה של הארמייה במזג אוויר קשה במיוחד, ותוך כדי ניתוק מגע עם אויב שהיה כבר בלחימה עם הארמייה, נחשבת לאחד ההישגים הצבאיים המרשימים במלחמה‏[26].

כאשר הסתבר כי עוקצה של המתקפה נקטם, וכי הנסיגה צפויה, ניסו עוד הגנרלים של היטלר לשכנע אותו כי יסיג את הכוחות וישמור אותם למגננה הצפויה, אך היטלר סירב לכל הצעה, והורה על המשך המתקפה והטלת יתר הכוחות אל מתקפות חסרות תקווה על בסטון, חבל הסאאר, ונהר המז.

כישלון המודיעין האמריקאי מצטרף לכישלון הסובייטי לחזות את הפלישה הגרמנית לברית המועצות, לכישלון האמריקאי לחזות את המתקפה על פרל הארבור ולכישלון הגרמני לחזות את התקפת הנגד הרוסית בקרב סטלינגרד.

הספרות והקולנוע האמריקאים מלאים בתיאורי גבורה ובשירי הלל למפקדים האמריקאים.

טבח מלמדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 בדצמבר אירע טבח של 86 שבויים אמריקניים בעיר מלמדי (Malmedy) על ידי כוחות אס אס בפיקוד של יואכים פייפר. הוא ואחרים נשפטו על כך לאחר המלחמה, ומסיבות שונות לא הוצא לפועל אף אחד מגזרי דין המוות. פייפר שוחרר בשנת 1956, אך נרצח בביתו שבצרפת בשנת 1976.

המתקפה הגרמנית נהדפה אט-אט, ולבסוף נסוגו הכוחות הגרמניים אל עבר שטח גרמניה באמצע ינואר 1945. ב-16 בינואר 1945 נמצאו הגרמנים בדיוק במקום ממנו יצאו למתקפתם, אך זאת ללא כוח האדם והציוד שאבד במתקפת הארדנים שכשלה.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב זה היה ההימור האחרון של היטלר. הוא הטיל את שארית כוחותיו במבצע שהיה תלוי בשמירה קפדנית על לוחות זמנים, בתפיסת מאגרי דלק שהיו ברשותו של האויב, ובהתקדמות נוסח שנת 1940 אל מול הצבא הבריטי והאמריקאי, שהיו שונים מאוד מן היריב הצרפתי שלחם ב-1940. הימור זה נכשל.

אם כי היטלר עצמו טען כי המדובר בהצלחה מוראלית, וכי הלוחמה סיפקה לגרמניה מרווח נשימה ודחתה את ביצוע תוכניות הפלישה לגרמניה מן המערב למשך מספר חודשים, הייתה זו אך תעמולה, וספק אם היטלר עצמו האמין בה.

התוצאה המיידית הייתה כי הבריטים והאמריקאים אכן איבדו כוחות רבים, אך בשל יתרונם הלוגיסטי יכלו למלא את מקומם במהירות. את מקומן של העתודות שאבדו לגרמנים לא ניתן היה למלא. היו אלה אחרוני הלוחמים הכשירים, שהוטלו לקרב בהימור חסר תקווה, ואבדו ללא תחליף. עד מהרה הסתבר כי אל מול ההתקדמות במערב, ואל מול הפלישה המסיבית במזרח, לא הייתה להיטלר תשובה של ממש, ותוך פחות מחצי שנה נכנעה גרמניה.

קרב הארדנים בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ המספר כולל גם תותחי סער ומשחיתי טנקים.
  2. ^ MacDonald, Charles. The Last Offensive: The European Theatre of War, Center of Military History 1993, p.53
  3. ^ רוברטס, אנדרו. סערת מלחמה, הוצאת כנרת זמורה ביתן - דביר, 2011. עמ' 441-440
  4. ^ שם, עמ' 442
  5. ^ הסטינגס, מקס. ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007. עמ' 118
  6. ^ שם, עמ' 108
  7. ^ שם, עמ' 275-273
  8. ^ שם, עמ' 327
  9. ^ Rickard, Nelson john. Advance and Destroy Patton as Commander in the Bulge, The University Press of Kentucky 2011, p.35
  10. ^ הייסטינגס, עמ' 267
  11. ^ רוברטס, עמ' 445
  12. ^ ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן 1961, עמ' 1091
  13. ^ Rickard, עמ' 32
  14. ^ ג'ון טולנד. הקרב - סיפור הבליטה, הוצאת מערכות, 1987. עמ' 18
  15. ^ Zaloga, Steven J. Battle of the Bulge 1944, Osprey 2004. p.10
  16. ^ Cole, Hugh M. The Arddennes: Battle of the Bulge, Ofice of the Chief of Military History, 1965. p.657
  17. ^ Thomas L. Jentz. Panzer Truppen 2: The Complete Guide to the Creation & Combat Employment of Germany's Tank Force 1943 - 1945, Schiffer Military, 1996. pp.197-202
  18. ^ Cole, עמ' 664
  19. ^ Zaloga, עמ' 12
  20. ^ Rickard, עמ' 35
  21. ^ שם, עמ' 36
  22. ^ רוברטס, עמ' 446
  23. ^ ראה ספרו של אנטוני ביוור "1945 נפילת ברלין", עמוד 49
  24. ^ מרטין בלומנסון, "פאטון - האיש והאגדה", הוצאת מערכות, 1989, עמודים 160-163.
  25. ^ ג'יימס גבין, "קדימה לברלין", הוצאת מערכות, 1981, עמודים 277-280.
  26. ^ הסטינגס, עמ' 309