הקרב על הבליטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב הארדנים
מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
חיילים אמריקנים בקרב הארדנים
תאריך התחלה: 16 בדצמבר 1944
תאריך סיום: 25 בינואר 1945
משך הסכסוך: 5 שבועות ו-6 ימים
קרב לפני: קרבות קטנים
קרב אחרי: מתקפת ויסלה-אודר בחזית המזרחית
מקום: יער הארדנים (דרום בלגיה)
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית המערביות
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות
  • שלב ראשון: 83,000 איש, 242 טנקים, 182 משחיתי טנקים, 394 תותחים
  • תגבורות: 8 דיוויזיות שריון‏[1]
    19 דיוויזיות חי"ר‏[2] 
  • שלב ראשון: 200,000 איש ב-17 דיוויזיות, כ-700 טנקים‏[3], 1,900 תותחים (ביום תחילת הקרב)
  • תגבורות: למעלה מ-100,000 איש ב-11 דיוויזיות, כ-700 טנקים‏[4] 
אבידות
Flag of the United States.svg 80,987 נפגעים (10,276 הרוגים, 23,218 שבויים/נעדרים, 47,439 פצועים)‏[5], ‏733 טנקים הושמדו
Flag of the United Kingdom.svg 1,400 נפגעים (200 הרוגים, 200 שבויים/נעדרים, 1000 פצועים) 
103,900-68,000 נפגעים, 700 טנקים ותותחי סער 

הקרב על הבליטהאנגלית: Battle of the Bulge, בגרמנית: Ardennenoffensive) הוא הכינוי שניתן למערכה צבאית בין כוחות בעלות הברית המערביות (ארצות הברית ובריטניה הגדולה) לבין גרמניה הנאצית באזור יערות הארדנים שבגבול בלגיה-צרפת, שהתחוללה מאמצע דצמבר 1944 ועד אמצע ינואר 1945. הקרב קיבל את שמו מהמבלט שיצרה החדירה הגרמנית בקו החזית של בעלות הברית באזור הארדנים. מתקפת הארדנים הביאה לידי ביטוי את עוצמתו של הוורמאכט הגרמני, שהייתה זו המתקפה הגדולה האחרונה שהוא ביצע בחזית המערבית.

מטרת המבצע שכונה בשם "משמר הריין" (בגרמנית: Wacht am Rhein), הייתה ליצור פרצה רחבה בחזית בעלות הברית בשטח לוקסמבורג ובלגיה, לתפוס את נמל אנטוורפן (שהיה בסיס אספקה חיוני לבעלות הברית), ולהשמיד את כוחות בעלות הברית בהולנד וצפון בלגיה, שינותקו על ידי המתקפה הגרמנית. היטלר האמין כי הצלחת המתקפה תגרום לקרע בתוך הקואליציה האנגלו-אמריקאית, ותאפשר לגרמניה הנאצית להעביר לאחר מכן את כוחותיה לחזית המזרחית, כדי לבלום את המשך התקדמות הצבא האדום מערבה.

המתקפה החלה ב-16 בדצמבר, בהשתתפות כ-200,000 חיילים גרמניים מארמיית הפאנצר החמישית, ארמיית הפאנצר השישית של האס-אס והארמייה השביעית, והצליחה להפתיע את הכוחות החלשים יחסית של צבא ארצות הברית, שהחזיקו בחזית הארדנים. עד ה-24 בדצמבר יצרה המתקפה הגרמנית בליטה עמוקה בחזית האמריקאית, שעומקה המרבי היה כ-100 ק"מ. כוחות החלוץ הגרמניים הגיעו עד מרחק קילומטרים ספורים מנהר המז, אך זה היה קצה הגבול של התקדמותם. יחידות השריון הגרמניות סבלו ממחסור חמור בדלק, שהגביל מאוד את יכולת תנועתן, וספגו אבדות כבדות מתקיפות מטוסי בעלות הברית, שניצלו הפוגה במזג האוויר הקשה. עד ה-26 בדצמבר איבדו הגרמנים את היוזמה, וכוחות בעלות הברית עברו להתקפת נגד. ב-7 בינואר 1945 הסכים היטלר לבסוף להפסיק את המתקפה ולהסיג את כוחותיו מגזרת הארדנים, אך רק ב-25 בחודש השלימו הכוחות הגרמניים את נסיגתם לקווי ההתחלה שלהם.

להוציא את המערכה בנורמנדיה, קרב הארדנים היה הקרב הגדול והיקר ביותר (מבחינת מספר האבדות) שניהל צבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. בהיסטוריוגרפיה האמריקאית מקובל לראות בו את ה"קרב היחיד" (בשונה מ"מערכה") הגדול והיקר ביותר, שניהל הצבא האמריקאי במהלך ההיסטוריה של ארצות הברית בכלל, ובמהלך מלחמת העולם השנייה בפרט. במהלך "הקרב על הבליטה" ספג הצבא האמריקאי, לפי הערכות שונות, 108-81 אלף נפגעים, שבויים ונעדרים. אולם הצבא הגרמני ספג אף הוא אבידות כבדות בכוח אדם ובציוד צבאי במהלך הקרב, ויכולתו להמשיך לנהל את המערכה הצבאית בחזית המערבית נפגעה קשות.

תוכן עניינים

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע המבצעי בחזית המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספינות תובלה של בעלות הברית מורידות אספקה בחופי נורמנדי, לאחר הפלישה. התלות בנמלי נורמנדי יצרה בעיות לוגיסטיות לא פשוטות לכוחות הברית הנלחמים בצרפת.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית המערבית במלחמת העולם השנייה

לאחר הפריצה של כוחות בעלות-הברית מנורמנדיה בסוף יולי 1944, התקדמו בעלות הברית במהירות, ולקראת אמצע אוגוסט הצליחו לכתר את השרידים של שתי ארמיות גרמניות - ארמיית הפאנצר החמישית והארמייה השביעית - שלחמו בנורמנדיה (כ-100 אלף איש), במסגרת קרב פאלז, באזור שזכה לכינוי כיס פאלז. הגרמנים נלכדו בין הכוחות האמריקניים, שהתקדמו לכיוון צפון-מזרח, לבין הכוחות הבריטיים-קנדיים, שהתקדמו דרומה, וספגו כ-60 אלף אבידות במהלך חיסול הכיס. היחידות הגרמניות, שהצליחו להחלץ מנורמנדיה, איבדו את מרבית כלי הרכב המשוריינים שלהם, ולא יכלו להציב התנגדות רצינית להמשך ההתקדמות של בעלות הברית בצרפת.

עד ראשית ספטמבר 1944 שיחררו צבאות בעלות הברית כמעט את כל שטח צרפת, חדרו לבלגיה, והגיעו עד מרחק קצר מגבולות גרמניה. אולם ההתקדמות המהירה של כוחות בעלות הברית, יצרה בעיות לוגיסטיות קשות וגרמה למתיחת יתר של קווי האספקה שלהן. בראשית ספטמבר פעלו כוחות החלוץ של בעלות הברית בעומק של יותר מחמש מאות קילומטרים מבסיסי האספקה העיקריים שלהם, הנמלים המלאכותיים בחופי נורמנדיה ונמל שרבור. אף על פי שנמל אנטוורפן נכבש בשלמותו על ידי כוחות החלוץ של קבוצת הארמיות ה-21 כבר ב-4 בספטמבר, לא ניתן היה להשתמש בו בטרם יסולקו הגרמנים מהאיים ששלטו על שפך נהר סכלדה, שהוביל אליו. הפיקוד העליון של בעלות הברית המערביות נכשל בהבנת החשיבות של פתיחת הנמל לקבלת אספקה, ולא מיהר להפנות כוחות לטיהור שפך הסכלדה‏[6]. כתוצאה מכך נפתח נמל אנטוורפן לשימוש רק ב-28 בנובמבר 1944 ועדיין היה רחוק מניצול מלוא היכולות שלו. בנוסף לכך, הפצצות הכבדות של מטוסי בעלות הברית לפני הפלישה לנורמנדי, החריבו כליל את רשת מסילות הברזל בצרפת, שכעת הייתה זקוקה לשיקום נרחב.

תוכניתו של אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית במערב אירופה, הייתה להתקדם לתוך שטח גרמניה בחזית רחבה, ובמספר מאמצים עיקריים, אולם הבעיות הלוגיסטיות ובמיוחד המחסור בדלק, לא אפשרו לכוחותיו להמשיך בהתקדמותם המהירה לכל אורך החזית. מונטגומרי, מפקד קבוצת הארמיות ה-21, לחץ על אייזנהאואר להתקדם אל לב גרמניה במאמץ עיקרי אחד, שיתמקד בחזית צרה, אותו תוביל קבוצת הארמיות שבפיקודו, דרך שטח הולנד. הוא דרש לעצור את התקדמות הארמייה השלישית של פטון בצפון-מזרח צרפת, כדי שניתן יהיה לגייס את המשאבים הדרושים לביצוע תוכניתו. גנרל ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה-12, היה סבור שיש לתת עדיפות להתקדמות כוחותיו לכיוון פרנקפורט ולרכז שם את המאמץ העיקרי. אייזנהאואר הזהיר, חשש שהתקדמות אל לב גרמניה בחזית צרה, עשויה לחשוף את האגפים של הכוח התוקף להתקפת נגד גרמנית. הוא העדיף שקבוצת הארמיות ה- 21 תתקדם דרך שטח בלגיה, מצפון ליערות הארדנים, אל חבל הרוהר, אזור הייצור התעשייתי החשוב ביותר של גרמניה‏[7], בעוד חלק מכוחות קבוצת הארמיות ה-12 מתקדמים מדרום לארדנים כדי לכבוש את חבל הסאר, גם הוא מרכז תעשייתי חשוב.

בתחילת ספטמבר אישר אייזנהאואר את תוכניתו השאפתנית של מונטגומרי שנודעה כמבצע מרקט גארדן, לביסוס ראש-גשר מעבר לריין התחתון, כדי לסייע לכוחות היבשה לכתר את הרוהר מצפון, ולאגף את קו זיגפריד. המבצע שכשל להשיג את מטרותיו, ניצל משאבים יקרי-ערך של בעלות הברית ובעיקר דלק, בדיוק בשעה שהארמייה השלישית של פטון התקדמה לעבר הריין בנתקלה בהתנגדות קלה, אך מחסור בדלק - שהיה צורך להובילו מאות קילומטרים מנמל שרבור - בלם את התקדמותו. באמצע חודש ספטמבר נעצרה ההתקדמות של בעלות הברית ליד קו זיגפריד (החומה המערבית) בצפון ונהר המוזל בדרום. לאחר הכישלון במבצע מרקט-גארדן, הסיכויים הטובים ביותר לפריצה לתוך שטח גרמניה היו סביב העיר הגרמנית אאכן והיערות של הארדנים בגבול לוקסמבורג-בלגיה וגרמניה. במהלך ספטמבר לא היו הגרמנים מסוגלים להגן על האזור כראוי, אך הפיקוד העליון של בעלות הברית שלל את האפשרות הזאת בגלל התפיסה כי אזור הארדנים המיוער איננו אתר מבצעי נח לתקיפה. במקום זאת העדיפו לתקוף את אאכן (בצפון) ישירות ואת יער הורטגן (בדרום)‏[8].

אולם הצורך באספקה ליחידות הקדמיות של בעלות הברית מנע אפשרות לפתוח במתקפה נרחבת נוספת‏[9]. בינתיים ניצלו הגרמנים את מרווח הנשימה שזכו בו, הודות לניצחונם בהולנד, כדי להחיש תגבורת אל קו זיגפריד, שעד אז לא היה מאויש כראוי. משלהי ספטמבר ועד אמצע נובמבר מצאו את עצמם כוחות בעלות הברית הודפים התקפות-נגד גרמניות החלטיות בהרי הווז' ועל הנהרות מוזל וסכלדה, כמו גם במץ ובאאכן. הקרבות שהתנהלו במבואות-המערב של גרמניה באוקטובר-נובמבר 1944 לא נשאו עוד אופי של קרבות פריצה והפכו לתהליך של שחיקה הדדית.

בדצמבר הבינו בעלות הברית כי הסיכוי לסיום מהיר של המלחמה עד חג המולד נעלם. חיילי כוחות הברית ניצבו בחזית המשתרעת מאלזס ועד הולנד, למול הגנה גרמנית מתוגברת. גם היתרון המכריע של חילות האוויר האמריקאים והבריטים בשמי אירופה הוגבל מאוד בעקבות מזג האוויר החורפי הקשה. ב-7 בדצמבר נועד אייזנהאואר עם סגנו מרשל האוויריה סר ארתור טדר, מונטגומרי וברדלי בפגישת תכנון בעיר ההולנדית מאסטריכט. בדיונים הוחלט כי מונטגומרי יצא למתקפה חדשה לכיוון הריין בראשית חודש ינואר בסיוע הארמייה התשיעית של ויליאם סימפסון. הארמייה הראשונה של קורטני הודג'ס תמשיך בהתקדמות לעבר הרוהר, והארמייה השלישית של פטון תצא ב-19 בדצמבר למתקפה חדשה בסיוע הארמייה השביעית של גנרל אלכסנדר פאץ'‏[10].

השאיפות של גרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיקול האסטרטגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקע הדברים יש לראות את המצב האסטרטגי הכולל שבו הייתה מצויה גרמניה בסוף שנת 1944. הכוחות הסובייטיים כבר הגיעו בשלב זה עד לקו נהר הוויסלה, כבשו את רומניה ובולגריה, ולא היו רחוקים משטח גרמניה גופא. היה ברור כי המתקפה הסובייטית הבאה עלולה להביא את הצבא האדום עד לשערי ברלין. היטלר הבין, שצבאו אינו מסוגל להביס את הכוחות העצומים של הצבא הסובייטי בחזית המזרחית. הוא העריך פחות את עוצמתם של צבאות בעלות הברית המערביות בחזית המערב, וחשב ששם הוא יהיה מסוגל להשיג ניצחון מכריע, שיאלץ את האמריקנים והבריטים לחתום על שלום נפרד עם גרמניה הנאצית, או לפחות יוציא אותם זמנית מהמלחמה. לכן הוא החליט להטיל את העתודות האחרונות של גרמניה הנאצית למתקפת-נגד גדולה במערב, תוך החלשת כוחותיו בחזית המזרחית. היה זה הימור מסוכן מצד היטלר, אך במצב הקשה בו נמצאה גרמניה בשלב זה של המלחמה, לא היה לו הרבה מה להפסיד.

מטרתו האסטרטגית של היטלר הייתה לפצל את כוחות בעלות הברית באופן פיזי ופסיכולוגי. הוא השווה את עצמו לגיבורו, פרידריך הגדול. פרידריך עמד על סף תבוסה במלחמת שבע השנים, אך ניצל ברגע האחרון לאחר שהקואליציה החזקה שקמה כנגדו התמוטטה עם מותה הפתאומי של הצארינה הרוסית‏[11]. היטלר ציפה שניצחון גרמני בחזית המערבית יביא להתמוטטות הברית הבלתי טבעית לדעתו, בין הקפיטליסטים המערביים וברית המועצות הקומוניסטית, ולמשבר ביחסים המתוחים ממילא בין האמריקנים והבריטים.

הרעיון לבצע מתקפת נגד באזור הארדנים הועלה לראשונה על ידי היטלר ב-16 בספטמבר 1944, בעת פגישת תדרוך ב"מאורת הזאב" - מפקדתו במזרח פרוסיה - בה נכחו ראש המטה של OKW וילהלם קייטל, סגנו ראש אגף המבצעים של הוורמאכט אלפרד יודל, ואוברסט גנרל היינץ גודריאן, ראש מטה הכללי של צבא היבשה הגרמני (ה-OKH). באותה ישיבה הוא הודיע להם שהחליט לצאת למתקפת-נגד גדולה בחזית המערבית בנובמבר, חודש שיש בו מעט שעות אור והרבה ערפל ועננות שמגבילים את היכולת להפעיל כוחות אוויר. הרעיון המבצעי של היטלר היה ליצור פירצה רחבה בחזית בעלות הברית בשטחי בלגיה ולוקסמבורג, להשתלט על נמל אנטוורפן, ששימש בסיס הספקה חיוני של כוחות בעלות הברית, ולנתק את קבוצת הארמיות ה-21 (הארמייה הבריטית השנייה והארמייה הקנדית הראשונה) ואת הארמייה האמריקנית התשיעית, משאר כוחות בעלות הברית במערב אירופה. היטלר לא השלה עצמו כי ביכולתו של הצבא הגרמני לסלק את צבאות בעלות הברית המערביות מיבשת אירופה. אך הוא האמין שניתן יהיה לגרום להן מספיק נזק, שירחיב את הבקיעים הקיימים בברית האנגלו-אמריקאית, ואולי אף יאלץ אותם לחתום על שלום נפרד עם גרמניה הנאצית. הצלחת מתקפת הארדנים תאפשר לגרמניה להעביר כוחות חזקים מחזית המערב לחזית המזרחית, לקראת מתקפת החורף הצפויה של הצבא הסובייטי, ותיתן לנאצים את הזמן הדרוש להשלמת פיתוח כלי נשק החדשים, כולל ארסנל טילי ה-V, אשר יטו את הכף במלחמה לטובת גרמניה‏[12].

בקרב הפיקוד הגרמני העליון היו חילוקי דעות חריפים סביב המתקפה המתוכננת בארדנים. גודריאן, שמתוקף תפקידו היה ממונה על ניהול המבצעים הצבאיים בחזית המזרחית, התנגד לעריכת מתקפה כלשהי במערב, בטענה שגרמניה זקוקה לכל עתודותיה כדי לעמוד מול המתקפה הסובייטית הממשמשת ובאה. במקום לתקוף במערב הוא דרש לתגבר את הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית, לרבות בהונגריה. המפקדים הבכירים של כוחות הוורמאכט בחזית המערבית - רונדשטט, מודל (שתוכניתו של היטלר הוסתרה מעיניהם בכוונה עד חודש דצמבר), מנטויפל ואחרים - התנגדו למבצע, משום שסברו שהוא שאפתני מדי ביחס למשאבים, שעמדו לרשות הצבא הגרמני בשלב זה של המלחמה. הם רצו במתקפה מוגבלת בארדנים, שתוציא את בעלות הברית משיווי משקל ותעניק לגרמניה שהות לחזק את המגננים שלה בחזית המערבית. ואילו היטלר ביקש להטיל למתקפה בארדנים חלק גדול מהעתודות שעמדו לרשות גרמניה ערב המתקפה, במטרה להשיג ניצחון מכריע, שישנה את המציאות הצבאית בחזית המערב‏[13].

ההחלטה לפתוח במתקפת נגד גדולה במערב הייתה קודם כל החלטה אישית של היטלר. הוא טען תמיד, שהמפקדים הבכירים שלו הם חסרי הבנה בשיקולים שחורגים מעבר לעניין צבאי צר. מבחינתו של היטלר, המתקפה בארדנים נועדה להשיג יעדים פוליטיים ופסיכולוגיים, ולא רק יעדים צבאיים. הוא דחה את טענותיו של גודריאן בדבר מתקפה סובייטית בקנה מידה ענק הצפויה בחזית המזרחית, והתייחס להערכות המודיעין הגרמני ביחס לעוצמתם של כוחות הצבא האדום, כאל "אחיזת העיניים הגדולה ביותר מאז ג'ינג'יס חאן"‏[14].

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ארדנים
נוף אופייני לארדנים באזור נהר סמואה

תנאי קרקע ומזג אוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הגרמנית בארדנים נערכה בחורף 1944/1945, שהיה אחד מהקשים ביותר שידעה אירופה המערבית. שעות האור המעטות ותנאי מזג האוויר הקשים היקשו מאוד על הפעלת חילות האוויר של הצדדים היריבים. נוכח העובדה, שבשלב זה של המלחמה, חילות האוויר של בעלות הברית נהנו מעליונות אווירית כמעט מוחלטת על הלופטוואפה הגרמני, המגבלות על הפעלת הכוח האווירי פגעו בעיקר בכוחות בעלות הברית. זו גם הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך, שהפיקוד הגרמני החליט להנחית את המתקפה שלו בחודש דצמבר. ניהול מערכה צבאית בעונת החורף גרם לקשיים ללוחמים בשני הצדדים, אך במיוחד לכוחות בעלות הברית, שלא היו מורגלים ללחימה בשלג ובתנאי מזג אוויר קיצוניים, בעוד הגרמנים צברו ניסיון רב בניהול לחימה בקור עז ובתנאי מזג אוויר קשים במהלך המערכה הצבאית בחזית המזרחית.

אזור הארדנים התאפיין בהיותו שטח מיוער בצפיפות ברובו, הררי, ובעל תשתית תחבורתית דלה. צירי תנועה המעטים שעברו בשטחו היו צרים ברובם, ועובדה זו ביחד עם תנאי השטח הקשים, הקלה על הכוח המגן לחסום אותם, ולבלום התקדמות כוחות אויב עדיפים. האזור אינו נוח לתנועת כוחות ממונעים גדולים, ואינו מאפשר פריסה שלהם וביצוע תמרונים מורכבים. בנוסף, האזור מבותר על ידי מספר נהרות, עובדה שהגבילה עוד יותר את יכולת התנועה של כוחות תוקפים בשטחו, ואפשרה לכוח המגן לעצור את התקדמותם באמצעות פיצוץ הגשרים ומעברי המים. באביב 1940 הגרמנים נתקלו בהתנגדות קלה בלבד בהתקדמותם דרך הארדנים, אך גם אז הם סבלו מפקקי תנועה עצומים, שעיכבו את התקדמותם. הפיקוד הגרמני קיווה, שגם הפעם יצליחו כוחותיו לפרוץ דרך הארדנים במהירות, ולהתגבר על התנגדות הכוחות החלשים יחסית, שהחזיקו בו.

במהלך השלבים הראשונים של המערכה בארדנים, תנאי השטח ומזג האוויר הקשים, בצירוף ההתנגדות העיקשת שגילו חלק מהכוחות האמריקנים המגנים, ומיעוט צירי התנועה, יצרו פקקי ענק בדרכים המועטות שהובילו לחזית, והיקשו על הגרמנים להזרים תגבורות ואספקה לכוחות החלוץ שלהם. טנקים רבים ננטשו בגלל מחסור בדלק ובגלל חוסר היכולת של דרגי העורף (יחידות האספקה והחימוש) לחבור אליהן. הבעיות הלוגיסטיות, שהוחמרו בגלל תנאי השטח הקשים, היו בין הגורמים החשובים לכישלון המתקפה הגרמנית.

סדר הכוחות של בעלות הברית בארדנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שבמהלך הקרב על צרפת ב-1940, המאמץ ההתקפי הגרמני העיקרי התמקד באזור הארדנים, אזור זה עדיין נתפס על ידי פיקוד בעלות הברית כשטח שאינו נוח לתנועת כוחות ממונעים ולתמרונים התקפיים רחבי היקף, ולכן המאמצים ההתקפיים העיקריים של כוחות בעלות הברית בסתיו ובחורף 1944 נערכו מדרום ומצפון לארדנים. זו גם הייתה הסיבה העיקרית, שקו החזית באזור זה הוחזק על ידי כוחות חלשים יחסית של בעלות הברית, ושהארדנים שימשו כאזור למנוחה ולהתארגנות מחדש עבור הכוחות האמריקניים. פיקוד בעלות הברית העריך, שהסיכוי שהגרמנים יתקפו דווקא באזור זה, ההררי למחצה והמיוער בצפיפות, הוא נמוך ביותר, ולכן גם לא דאג להכין תוכנית מגירה להדיפת מתקפה אפשרית בארדנים.

בגזרת המתקפה הגרמנית המתוכננת החזיקו שש דיוויזיות אמריקניות מהארמייה הראשונה, שחלקן היו מתחת לתקן לאחר שספגו אבידות כבדות בקרבות קודמים. שתי דיוויזיות חי"ר (ה-2 וה-99), שהשתייכו לקורפוס החמישי, החזיקו בגזרה ברוחב כ-35 ק"מ בחלק הצפוני של הארדנים, ואילו שלוש דיוויזיות חי"ר (ה-106, ה-28 וה-4), שהשתייכו לקורפוס השמיני, בפיקוד מייג'ור-גנרל טרוי מידלטון, תפסו גזרה ברוחב 115 ק"מ בחלק המרכזי והדרומי של הארדנים, בסיוע הדיוויזיה המשוריינת ה-9, ששימשה ככוח עתודה. היו ביניהן יחידות טריות לגמרי וחסרות כל נסיון קרבי כמו דיוויזיית החי"ר 106, שתפסה את הקו בארדנים מספר ימים בלבד לפני פרוץ המתקפה הגרמנית. כוחות בעלות הברית בארדנים כללו סך הכל 83 אלף חיילים, 242 טנקים בינוניים, 160 טנקים קלים (רובם מדגם M3 סטיוארט), 182 משחיתי טנקים, ו-394 תותחים‏[15].

כוחות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקודו של הצבא הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן פורמלי, הפיקוד העליון של הוורמאכט‎ ‏ (OKW) היה הגוף הפיקודי העליון בגרמניה הנאצית. יחד עם זאת, המעורבות הגבוהה של הדרג הפוליטי ובמיוחד של היטלר פגעו בעצמאותו. יתרה מכך, היטלר אף מינה את עצמו לראש הכוחות המזוינים של גרמניה בדצמבר 1941 בעקבות התבוסה הגרמנית בקרב מוסקבה ובכך היה הסמכות הפיקודית העליונה במדינה. הדרג הפוליטי ניסה לשלוט בגרמניה בשיטת הפרד ומשול ושיטה זו לא נמנעה גם מהפיקוד העליון. כך נוצרה יריבות בין הפיקוד העליון של הוורמאכט למפקדה עליונה של כוחות היבשה (OKH). לכאורה, ה-OKH היה אמור להיות אחד המדורים העיקריים בוורמאכט (יחד עם OKL - הפיקוד העליון של הלופטווה וה-OKM - הפיקוד העליון של חיל הים), אך היריבות שטופחה על ידי הדרג הפוליטי הביאה לכך שזה לא היה כך הלכה למעשה.

היריבות בתוך הפיקוד הוחרפה על ידי הקמתו של הוואפן אס אס. התחרות על המשאבים בין הוואפן אס אס לווראמכאט, הצבא הסדיר, יצרה חוסר איזון ביחידות השדה. כך יחידות הוואפן אס אס היו מצוידות הרבה יותר טוב ממקבילותיהן הצבאיות. יתרה מכך, הוואפן אס אס נשמע למפקדים משלו שלא היו כפופים למטה העליון של הצבא. היחידות שיתפו, אמנם, פעולה בשדה הקרב, אך המתח ביניהן היה גדול.

עם התקדמות המלחמה הלכה והתגברה חלוקת התפקידים בין ה-OKW וה-OKH כאשר ה-OKW לקח על עצמו את הפיקוד על הכוחות המוצבים בחזית המערבית ואילו ה-OKH הלך והתמקד בחזית המזרחית. יחד עם זאת, אף על פי שהיטלר היה המפקד הנונימילי של ה-OKH, הוא לא הסתפק בפיקוח כללי או הצגת מתווה כללי, אלא התערב באופן אישי ומעשי בכל שלבי התכנון הצבאי. היטלר היה חסר השכלה צבאית רשמית ואף שהיה חייל קרבי אמיץ ואף עוטר בעיטור גבורה, לא למד מעולם בבית ספר לקצינים והבנתו של הטקטיקה והאסטרטגיה התבססה בעיקר על תחושות הבטן שלו וידיעות ששאב מספרות. מעורבות כזאת מצדו של הדרג הפוליטי לא הייתה מקובלת בשלב זה של המלחמה באף אחת מהמדינות העיקריות של בעלות הברית.

בעקבות המעורבות המוגברת הזאת, הצליח היטלר להתגבר על האופוזיציה שהציב מולו ראש ה-OKH, היינץ גודריאן, שביקש לנצל את העתודות המעטות הזמינות לחיזוק ההגנות במזרח. השאיפה של היטלר לפגוע בבעלות הברית המערביות ובמיוחד בבריטניה הובילה אותו להטיל את העתודות האחרונות שהיו בידיו לעבר החזית המערבית. ראש ה-OKW, וילהלם קייטל, שיתף פעולה עם היטלר לכל אורך המלחמה ולא העז להתנגד לו באופן נמרץ. כתוצאה מכך תכנן את ההתקפה בארדנים בהתאם להוראתו של היטלר.

התוכנית הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"משמר הריין" - התוכנית הגרמנית למתקפה בארדנים

ב-11 באוקטובר הציג יודל בפני היטלר את טיוטת תוכניתו למתקפה בארדנים. התוכנית, שנשאה את השם הסמלי כריסטרוז (ורד הנוצרי) כללה את הפעלתן של שלוש ארמיות - בעוצמה כוללת של שתים-עשרה דיוויזיות פאנצר ושמונה-עשרה דיוויזיות חיל-רגלים. מבצע כריסטרוז הושתת על שתי הנחות יסוד: השגת הפתעה מושלמת, שתאפשר לכוח התוקף להשיג עדיפות מקומית על כוחות בעלות הברית בגזרת ההבקעה הגרמנית, ותנאי מזג אוויר קשים, שלא יאפשרו למטוסי בעלות הברית, שנהנו מעליונות אווירית מוחלטת, לפעול. המבצע נועד ליצור פרצה עמוקה ורחבה בחזית בעלות הברית, לחצות את נהר המז כבר ביום השני למתקפה, ולהגיע לאנטוורפן ביום השביעי, תוך השמדת למעלה משלושים דיוויזיות אמריקניות ובריטיות‏[16].

בבוקר ה-21 באוקטובר מסר יודל להיטלר את התוכנית המתוקנת למבצע, לה ניתן שם הקוד Wacht am Rhein - "משמר הריין". שם זה נבחר במתכוון, כדי להונות את המודיעין של בעלות הברית, כאילו מדובר בתוכנית גרמנית להגנה על קו נהר הריין. לפי התוכנית המתוקנת, החל בשעה 05:30 ב-16 בדצמבר, יתקפו שלוש ארמיות גרמניות את כוחות בעלות הברית באזור הארדנים - שהיה מאויש בדלילות על ידי כוחות אמריקאים - ממונשאו בצפון ועד אכטרנך בדרום, מרחק של 100 קילומטרים. לאחר הבקעת החזית האמריקאית יחצו כוחות השריון הגרמניים את נהר מז בין ליאז' ונמור, יעקפו את בריסל ויתפסו את נמל אנטוורפן תוך שבוע ימים. הפיקוד הגרמני קיווה, כי בעלות הברית המערביות לא יצליחו להתאושש מההפתעה הראשונית, יספגו תבוסה מוחצת וכתוצאה מכך יאלצו להסכים לשלום נפרד עם גרמניה הנאצית‏[17].

Bundesarchiv Bild 146-1987-047-20, Gerd v. Rundstedt.jpg
גרד פון רונדשטט
מפקד כוחות הורמאכט בחזית המערבית
Walter Model October 1944.jpg
ולטר מודל
מפקד קבוצת ארמיות B
Bundesarchiv Bild 101I-209-0086-12, Russland-Nord, Erich von Manstein, Brandenberger.jpg
אריך ברנדברגר
מפקד הארמייה השביעית
Bundesarchiv Bild 146-1976-143-21, Hasso von Manteuffel.jpg
האסו פון מנטויפל
מפקד ארמיית הפאנצר החמישית
Bundesarchiv Bild 183-J06632, Sepp Dietrich.jpg
יוזף דיטריך
מפקד ארמיית הפאנצר השישית

שלוש הארמיות התוקפות היו: ארמיית הפאנצר השישית של האס.אס בפיקוד יוזף דיטריך; ארמיית הפאנצר החמישית בפיקוד האסו פון מנטויפל; והארמייה השביעית בפיקוד אריך ברנדברגר. המאמץ העיקרי של המתקפה הגרמנית נועד להיערך באגף השמאלי (הצפוני) על ידי כוחו של דיטריך. הארמייה שבפיקודו נועדה לתקוף את הגזרה, שהשתרעה ממונשאו ועד פירצת לוזהיים, לכבוש את רכס אלסנבורן, לחצות את המז ולהמשיך הלאה לכיוון אנטוורפן. לשם ביצוע המשימה קיבלה ארמיית הפאנצר השישית, ארבע דיוויזיות פאנצר אס.אס מובחרות, ושש דיוויזיות חי"ר, וכן עדיפות בהקצאת תותחי-סער ומשחיתי טנקים.

לשמאלו של דיטריך, במרכז חזית המתקפה, נמצאה ארמיית הפאנצר החמישית בפיקוד האסו פון מנטויפל, אחד ממפקדי השריון המוכשרים ביותר בצבא הגרמני. על כוחו של מנטויפל הוטלו שתי משימות עיקריות: באגפו הימני נועדו שתי דיוויזיות חי"ר לכתר את בליטת שניי אייפל, ולכבוש את סן-וית, צומת דרכים ומסילות ברזל חשוב. הכוח העיקרי שלו, שכלל שלוש דיוויזיות פאנצר ושתי דיוויזיות חי"ר, נועד להתקדם מדרום לשניי אייפל ולחצות את שטח לוקסמבורג ולכבוש את בריסל. בהתחשב בכוחות המוגבלים שעמדו לרשותו, מנטויפל הורה לאנשיו, שבמקרה שיתקלו בהתנגדות עיקשת, יעקפו יחידות השריון את כיסי ההתנגדות בדרך לנהר מז ויותירו ליחידות החי"ר את הטיפול בהם. נוכח לוח הזמנים הקצר של המבצע, והצורך לשמור על קצב התקדמות מהיר, הייתה זו טקטיקה נכונה, אולם היא גרמה לכוחותיו של מנטויפל להותיר מאחור את העיירה בסטון, מהלך שעתיד היה להתברר כטעות חמורה‏[18].

בדרום, הארמייה השביעית בפיקוד אריך ברנדברגר, שהייתה חלשה יחסית ולא כללה יחידות שריון, נועדה לתפוס את אזור ויאנדן-אכטרנאך ולהמשיך להתקדם מערבה, במטרה להגן על אגפו השמאלי של מנטויפל מפני מתקפת נגד אמריקאית מכיוון דרום. הארמייה ה-15 בפיקוד גוסטב אדולף פון זנגן צורפה אף היא למצבת הכוחות של המבצע, אך היא נועדה לשמש ככוח עתודה, ולפתוח במתקפה משלה במקרה הצורך.

כדי לסייע להתקדמות ארמיית הפאנצר השישית, כללה תוכנית המתקפה גם מספר מבצעים מיוחדים. במסגרת מבצע "גרייף" הוקם כוח מיוחד שצויד במדים ובציוד אמריקאי, בפיקוד שטנדרטפיהרר אס.אס אוטו סקורצני, שנועד לפעול בעורפם של הכוחות האמריקאים בארדנים, לזרוע מהומה בשורותיהם, ולהשתלט על גשרים ומעברי מים חיוניים עד להגעת כוחות החלוץ הגרמניים. הכוח שקיבל את השם "בריגדת הפאנצר ה-150", וכלל בין השאר גם מספר טנקים וכלי רכב אמריקאים שנפלו לידי הגרמנים, נועד לנצל את הבקעת החזית האמריקאית כדי להסתנן בקבוצות קטנות לשורות הכוחות האמריקאים הנסוגים. כוחו של סקורצני כלל גם יחידה קטנה של חיילים דוברי אנגלית, שנועדו להתחזות לחיילים אמריקאים, ולשבש את תנועת הכוחות האמריקאים באמצעות חבלה בגשרים, הפצת שמועות ושיבוש השילוט של צירי התנועה. מבצע מיוחד נוסף, שקיבל את שם הקוד "שטוסר" ("Stösser"), כלל הצנחה של כוח צנחנים שכלל כ-800 איש, בפיקודו של פרידריך פון דר היידטה, באזור צומת באראק מישל מצפון למאלמדי, במטרה לעכב את הגעתן של יחידות תגבורת אמריקאיות אל החזית מצפון. הכוח נועד להשתלט על הצומת, ששכן באזור הררי והיווה מעבר הכרחי על אחד מצירי התנועה המרכזיים שהובילו מהארדנים לכיוון ליאז', ולהחזיק בה במשך כיממה עד להגעת ראשי החץ המשוריינים של דיטריך‏[19].

רוב המפקדים הגרמניים הבכירים העריכו, שתוכנית המתקפה של היטלר שאפתנית מדי, ושלגרמניה אין את המשאבים הדרושים להשלימה בהצלחה. הם ידעו, שהצלחת המתקפה תלויה ביכולתו של הכוח התוקף לשמור על תנופת המתקפה, באמצעות משלוח כוחות תגבורת רעננים, והזרמת כמויות גדולות של תחמושת ודלק לכוחות התוקפים, כל זאת מול אויב הנהנה מעליונות אווירית מוחלטת, שיכול להזרים כוחות עתודה חזקים לשדה הקרב תוך זמן קצר. בגלל המחסור החמור של גרמניה בדלק (לאחר אובדן שדות הנפט ברומניה) לא היה לכוחות התוקפים אפילו מספיק דלק כדי להגיע לאנטוורפן, ולכן הצלחת התוכנית הייתה תלויה בתפיסת מאגרי דלק של בעלות הברית תוך ההתקדמות מערבה, ועל שמירה על קצב התקדמות מהיר מאוד של יחידות הפאנצר, שנועדו להוביל את המתקפה.

כל התכנון וריכוז הכוחות הגרמניים לקראת המבצע התנהלו בסודיות מוחלטת. למפקדי הארמיות נודע על תוכנית המתקפה רק בראשית נובמבר, אך נאסר עליהם לגלות את סוד המבצע המתוכנן לפקודיהם, ולכן הם התקשו לבצע את ההכנות הנדרשות לקראתו. לפני שנמסרו למפקדים הבכירים פרטי התוכנית המבצעית, הם נדרשו לחתום על הסכם סודיות, תוך איום בהוצאה להורג במקרה שיפרו את התחייבותם. על מנת לשמור בסוד את ריכוז הכוחות לקראת המתקפה, הועברו העוצבות לשטחי הכינוס רק בימים האחרונים שלפני המתקפה. כל תנועה לאור יום נאסרה. הגרמנים הטילו איסור חמור על כל תקשורת אלחוטית, והפקודות נמסרו למפקדי הגיסות בידי בלדרים, ימים ספורים לפני המתקפה. כאמצעי מיסוך נוסף שונו כינויי הארמיות. גם אימון הגייסות לקראת המתקפה בוצע במסווה של אימונים לביצוע התקפת נגד במסגרת קרב מגננה. היחידות שתפסו את העמדות בקו המגע חשבו כי הן מבצעות החלפות רגילות בקו. סיורים ופשיטות למטרות השגת מודיעין וטיסות סיור מעל העמדות האמריקאיות בארדנים נאסרו כליל. כמו כן, נאסרה תנועת כלי רכב בתחום של 8-5 קילומטר מהחזית. הסודיות הקיצונית איפשרה אמנם לגרמנים להשיג הפתעה אסטרטגית כמעט מוחלטת, אך גם גרמה להם נזק לא מבוטל. המפקדים בדרגים הטקטיים קיבלו זמן מועט מדי בשביל ללמוד את הבעיות הכרוכות במתקפה, לסייר את עמדות האויב ולהכין את כוחותיהם לקראת המבצע. כתוצאה מכך נתגלו בעיות רבות בשלבי הפתיחה של המתקפה הגרמנית.

הצבא הגרמני ערב המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שקדמה לקרב הבליטה הניחו כל הערכות המודיעין של בעלות הברית המערביות, בכל הדרגים, כי אין לגרמנים אפשרות לערוך מתקפת נגד רחבת היקף עקב מחסור בכוחות עתודה זמינים. למרות זאת, הצליחו הגרמנים לארגן ולצייד בסתר עשרות דיוויזיות עתודה לקראת מתקפת הארדנים, באמצעות הקמת דיוויזיות חדשות ותגבור עוצבות שהותשו בקרבות קודמים. קבוצת ארמיות B בפיקודו של גנרל פלדמרשל ולטר מודל תוגברה עד שכללה כ-300 אלף חיילים ערב המתקפה, מתוכם כ-200 אלף חיילים, במסגרת 17 דיוויזיות - חמש פאנצר ושתים-עשרה חי"ר - נועדו להשתתף בשלב הראשון של המתקפה בארדנים, ותשע דיוויזיות נוספות נשמרו בעתודה‏[20].

הוורמאכט של סוף 1944 לא היה אותו צבא מקצועי ויעיל של שנות המלחמה הראשונות. האבדות העצומות שספג הצבא הגרמני במהלך הלחימה בחזית המזרחית, ואובדן נגדים וקצינים מנוסים רבים, גרמו לירידה ממשית באיכות כוח האדם ביחידות קו החזית, כולל יחידות העילית, והפיקוד הגרמני נאלץ לגייס לשורותיו נערים בני 16 ומעלה, וגברים בגילאים 60-45, כדי להשלים את אבידותיו. עוצבות השריון והאס אס זכו להזרמת כוח אדם איכותי ולהקצאת משאבים רבים יותר מהיחידות האחרות, והמוראל שלהן היה עדיין גבוה. אולם איכות כוח האדם ביחידות החי"ר הגרמניות הייתה ירודה יחסית, רמת המוטיבציה שלהם הייתה פחותה מבעבר, והן הורכבו לעתים מחיילים חסרי נסיון קרבי, שהשתייכו במקור ליחידות עורפיות של חיל האוויר או חיל הים הנאצי, ועברו הסבה. רוב דיוויזיות החי"ר שהשתתפו במתקפת הארדנים היו דיוויזיות פולקסגרנדיר, שכללו אחוז גבוה של חיילים חסרי כל נסיון, אשר אורגנו סביב גרעין של חיילים מנוסים, ורמת האימון שלהם הייתה נמוכה ביותר.

המתקפה נתמכה על ידי 1,600 - 1,900 קני ארטילריה ומשגרי רקטות מסוג נבלוופר. הארטילריה הורכבה מתותחים בכל הקטרים העיקריים, החל מתותחי שדה בקוטר 75 מ"מ ועד תותחים כבדים בקוטר 210 מ"מ. אולם לאחר המתקפה הראשונית התקשתה הארטילריה הגרמנית לסייע להתקדמות הכוחות התוקפים. מחסור בתותחים מתנייעים, והעובדה שרוב התותחים נגררו עדיין באמצעות סוסים, יחד עם תנאי הקרקע הקשים בארדנים, מיעוט הדרכים ופקקי התנועה שנוצרו, הקשו על הארטילריה לעמוד בקצב ההתקדמות של כוחות החלוץ הגרמניים בארדנים‏[21]. גם מלאי התחמושת הארטילרית היה מוגבל בהשוואה לצבאות בעלות הברית, והספקת תחמושת התקשתה להגיע לחזית בגלל תקיפות אוויריות.

לקראת המתקפה הורה היטלר על תגבור ניכר של יחידות הלופטוואפה בחזית המערבית. חלק מהמטוסים הועברו לשם ממשימות הגנה על שמי הרייך מפני מפציצי בעלות הברית. כתוצאה מכך, גדל מספר מטוסי הקרב החד-מנועים בחזית המערבית מ-300 באוקטובר ל-1,770 ערב המתקפה, אך מספר מטוסי התקיפה עמד על 155 בלבד. מרבית טייסי הלופטוואפה בשלב זה של המלחמה היו חסרי ניסיון ורמת האימון שלהם הייתה נמוכה בהשוואה ליריביהם. עם תחילת המבצע תוכננה מתקפה אווירית מסיבית על שדות התעופה הקדמיים של בנות הברית, אך בפועל מזג האוויר הקשה הגביל את פעילות הלופטוואפה בשבוע הראשון למבצע.

לצורך ביצוע המתקפה המתוכננת בארדנים ריכז הפיקוד הגרמני מספר גדול של כלי רכב משוריינים בחזית המערבית, על אף הקשיים בייצור, שנגרמו כתוצאה ממחסור במשאבים ומהפצצות בעלות הברית על המפעלים הנאצים. העדיפות שניתנה לחזית המערבית באה על חשבון החלשת הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית, מכיוון שרק אחוז קטן מהכלים החדשים שיוצרו הופנו לשם[22]. מתוך 2,567 כלי רכב משוריינים - טנקים, תותחי סער ומשחיתי טנקים - שהיו בכל החזית המערבית באמצע דצמבר, 2,168 הוקצו לקבוצת ארמיות B. לפחות כשליש מהם הוקצו לארמייה ה-15, שלא לקחה חלק במערכה בארדנים‏[23]. בסך הכל השתתפו במערכה בארדנים כ-1,400 טנקים, משחיתי טנקים ותותחי סער, מתוכם כ-700 הופעלו בשלב הפתיחה של המתקפה הגרמנית. הטנק העיקרי בעוצבות השריון הגרמניות בדצמבר 1944 היה עדיין הפאנצר סימן 4, אולם במתקפת הארדנים הופעל מספר גדול יותר של טנקי פנתר. כן השתתפו במתקפה מספר רב של תותחי סער מדגם שטוג סימן 3 ומשחיתי טנקים מדגמים שונים (יאגדפנצר 4, יאגדפנתר ויאגדפנצר 38(t) הצר), שמספרם השתווה כמעט למספר הטנקים. במתקפה השתתפו גם כמה עשרות טנקי טיגר וקינג טיגר כבדים, שהוקצו לשימוש דיוויזיות הפאנצר אס.אס בלבד. כלי השריון הגרמנים נהנו מעדיפות משמעותית על מקביליהם בצבאות בעלות הברית, אך לרשות קבוצת ארמיות B עמדו רק 6 פלוגות תחזוקה לטנקים, שחסרו חלקי חילוף ורכבי חילוץ, והתוצאה הייתה קצב שחיקה מהיר ופגיעה ביכולת יחידות השריון לתפקד לאורך זמן. לפחות מחצית מאבדות השריון הגרמני בקרב הארדנים נגרמו עקב תקלות מכניות ומחסור בדלק, שאילץ במקרים רבים את הצוותים לנטוש את הכלים שלהם‏[24].

אחת הבעיות הגדולות ביותר שניצבו בפני הגרמנים היה מחסור בדלק. למרות הירידה בתפוקה של דלק נוזלי ב-1944, ערב המתקפה, הצליחו הגרמנים לרכז 4.6 מיליון גלון של דלק ׁׁ(15 מיליון ליטר), אך כמחצית מכמות זו לא הגיעה לכוחות בקו החזית ונתקעה בנהר הריין. תנאי השטח הקשים בארדנים הגדילו את צריכת הדלק של כלי הרכב המשוריינים, במיוחד הטנקים הכבדים מדגם פנתר וקינג טיגר, שצריכת הדלק שלהם הייתה 350 ו-500 ליטר בהתאמה ל-100 קילומטר, עד פי שניים מצריכת הדלק של הטנק הבינוני מדגם פאנצר 4. בסופו של דבר, כל טנק גרמני נכנס לקרב הארדנים כשהוא מצויד בממוצע ב-675 ליטרים דלק, המספיקים לכל היותר לתנועה של מאתיים קילומטרים - יומיים שלושה של לחימה במקרה הטוב. לכן הגרמנים קיוו להשתלט על מאגרי דלק של בעלות הברית בימים הראשונים למתקפה, כדי לפתור את בעיית המחסור בדלק‏[25].

מצבת הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ארמיית הפאנצר השישית בפיקודו של יוזף דיטריך הוקמה בסוף אוקטובר 1944. היא כללה את קורפוס הפאנצר האס.אס ה-1, קורפוס הפאנצר האס.אס ה-2, והקורפוס ה-67. הייתה זו הארמייה החזקה והמנוסה ביותר משלושת הארמיות שהשתתפו בקרב. הכוח המוביל שלה היה קורפוס הפאנצר האס.אס ה-1, שכלל שתי דיוויזיות עילית מנוסות - דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה ודיוויזיית פאנצר אס אס היטלריוגנד - ושלוש דיוויזיות חי"ר באיכות ירודה. דיוויזיית לייבשטנדרטה אורגנה מחדש כחודשיים לפני המתקפה, וקלטה 3,500 חיילים חדשים, כך שכוחה עמד על 17,988 חיילים. היא כללה 102 טנקים, מתוכם 30 טנקי טיגר II חדישים, שרק 15 מתוכם היו כשירים מבצעית‏[27] ו-22 משחיתי טנקים. לדיוויזיית היטלריוגנד שספגה אבדות כבדות במהלך הלחימה בנורמנדי נוספו 2,000 חיילים מחליפים מיחידות הלופטוואפה, אך הם לא היו מאומנים דיים. הדיוויזיה כללה בסך הכל 37 טנקי פאנצר סימן 4, 41 טנקי פנתר, ו-22 משחיתי טנקים יאגדפנצר 4, וסבלה מחסור חמור בנושאי גייסות משוריינים לחרמ"ש שלה: רק 118 היו זמינים במקום תקן רשמי של 522. קורפוס הפאנצר האס.אס ה-2 כלל את דיוויזיית אס אס דאס רייך ודיוויזיית פאנצר אס אס התשיעית, והקורפוס ה-67 כלל שלוש דיוויזיות פולקסגרנדיר (חי"ר).
  • ארמיית הפאנצר החמישית בפיקוד האסו פון מנטויפל כללה ארבעה קורפוסים: קורפוס הפאנצר ה-58, קורפוס הפאנצר ה-47, הקורפוס ה-66 וקורפוס הפאנצר ה-66. קורפוס הפאנצר ה-47 היה החזק ביותר בארמייה של מנטויפל, וכלל שתי דיוויזיות פאנצר מנוסות, דיוויזיית פאנצר להר ודיוויזיית הפאנצר השנייה. דיוויזיית פאנצר להר הייתה יחידת עילית, אולם היא סבלה מאבדות קשות במהלך מבצע קוברה ובמערכה בלורן. ערב המתקפה בארדנים, היא הייתה מתחת לתקן באנשים, בתותחים כבדים ובנגמ"שים, וכללה רק 63 טנקים ו-15 משחיתי טנקים. לאחר פתיחת המתקפה בארדנים היא תוגברה בגדוד משחיתי טנקים כבדים מדגם יאגדפנתר[28]. דיוויזיית הפאנצר השנייה נבנתה מחדש בסתיו 1944 לאחר שהושמדה בכיס פאלז. ערב המתקפה עמד כוחה על 80 אחוז מהתקן הרשמי, והיא כללה 12,680 חיילים, 27 פאנצר 4, 49 פנתר, ו-45 תותחי סער שטוג סימן 3, אולם יחידות התחזוקה שלה היו במצב גרוע. קורפוס הפאנצר ה-58 הורכב מדיוויזיית הפאנצר ה-116 ודיוויזיית פולקסגרנדיר 560. דיוויזיית הפאנצר ה-116 הייתה קרובה לתקן הרשמי, וכללה 15,500 אנשים, ומספר רב של קני ארטילריה, אך רק 60 אחוז מכלי הרכב. דיוויזיית פולקסגרנדיר 560 הוקמה באוגוסט 1944 מחיילים ששירתו ביחידות עורפיות של הלופטוואפה בנורבגיה ובדנמרק. היא הייתה בתקן כמעט מלא, אך חייליה חסרו כל ניסיון קרבי. הקורפוס ה-66 כלל שתי דיוויזיות פולקסגרנדיר, ואילו קורפוס הפאנצר ה-66 היה קורפוס פאנצר רק בשמו, וכלל דיוויזיית פולקסגרנדיר אחת בלבד.
  • הארמייה השביעית של הוורמאכט בפיקוד אריך ברנדברגר הורכבה מהקורפוס ה-80 והקורפוס ה-85, אך כללה רק דיוויזיות חי"ר מוחלשות, עם מעט מאוד כלי רכב משוריינים לסיוע, למרות מחאותיו של ברנדברגר. הקורפוס ה-80 כלל את הדיוויזיה המוצנחת החמישית, שאף שהייתה הגדולה ביותר בארמייה, הייתה בלתי מנוסה, ודיוויזיה 352 שלחמה בנורמנדי. הקורפוס ה-85 כלל בתוכו את דיוויזיות 212 ו-276, שתיהן הוכו קשות בחודשים הקודמים ונבנו מחדש. בנוסף לכך, לרשות ברנדברגר עמד הקורפוס ה-53 ככוח עתודה.

בנוסף לדיוויזיות אלו, שלקחו חלק בשלבים הראשונים של המתקפה הגרמנית, עמדו לרשות קבוצת ארמיות B עוד מספר יחידות בעתודה, שחלקן נשלחו לתגבר את הכוחות הגרמניים בארדנים במהלך "הקרב על הבליטה" : דיוויזיות הפולקסגרנדיר 9, 79, 167, דיוויזיית הפאנצרגרנדיר (חרמ"ש) השלישית; דיוויזיית הפאנצר התשיעית; בריגדת "פיהרר בגלייט", בריגדת "פיהרר גרנדיר"; דיוויזיית אס אס הררית השישית, דיוויזיית הפאנצר העשירית, ודיוויזיית הפאנצר ה-11. שלושת הדיוויזיות האחרונות לא השתתפו בסופו של דבר במערכה בארדנים. במהלך המערכה הועברו גם דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-15 ודיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-340 מהארמייה ה-15 (שלא השתתפה במערכה) לתגבור הארמייה השביעית של ברנדברגר. לדיוויזיית הפאנצרגרנדיר השלישית היו 66 משחיתי טנקים (41 מתוכם תותחי סער מדגם שטוג). בריגדת "פיהרר בגלייט" כללה 23 טנקי פאנצר 4 ו-48 תותחי סער, ואילו בריגדת "פיהרר גרנדיר" כללה 11 פאנצר 4, 37 פנתרים, ו-34 תותחי סער‏[29].

בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על הבליטה החל בשעת שפל ביחסם של האמריקאים כלפי הבריטים. עוד קודם לקרב, קבלו המצביאים האמריקאים בצרפת על הפסיביות שמגלה קבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי. האמריקאים גם השמיעו ביקורת נוקבת על ההתערבות הצבאית הבריטית נגד הקומוניסטים ביוון, התערבות שנחשבה לא רק לביטוי של אימפריאליזם, אלא גם של נכונות לכפות את השאיפות הבריטיות באמצעות הסטת כוחות בריטיים משדות הקרב של מערב אירופה, בלא להתחשב בכך שהמהלך מכביד את הנטל על האמריקאים‏[30].

פיקוד בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Dwight D. Eisenhower as General of the Army crop.jpg
דווייט אייזנהאואר
המפקד העליון של כוחות בעלות הברית במערב אירופה
Bernard Law Montgomery.jpg
ברנרד לו מונטגומרי
מפקד קבוצת הארמיות ה-21
General Bradley.jpg
עומר בראדלי
מפקד קבוצת הארמיות ה-12
Courtney-h-hodges-USA-E-Sup.jpg
קורטני הודג'ס
מפקד הארמייה הראשונה
GeorgeSPatton.jpg
ג'ורג' פטון
מפקד הארמייה השלישית
William H. Simpson portrait.jpg
ויליאם סימפסון
מפקד הארמייה התשיעית

המרכיב העיקרי של כוחות בעלות הברית בחזית המערבית, הן מבחינת כוח אדם והן מבחינת ציוד היה אמריקאי. המרכיב השני בחשיבותו היו כוחות צבא מהאימפריה הבריטית וממדינות חבר העמים הבריטי (במיוחד מקנדה). בנוסף לכך כללו כוחות בעלות הברית יחידות צבא מצרפת, וכן ממדינות שעדיין נמצאו תחת כיבוש נאצי, כגון פולין. כמעט כל כוחות בעלות הברית, שלקחו חלק במערכה בארדנים (למעט הקורפוס הבריטי ה-30 מהארמייה השנייה) היו מצבא ארצות הברית. דווייט אייזנהאואר‎ שימש כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית ביבשת אירופה, וניצל את כשרונותיו הדיפלומטיים כדי לשמור על תיאום בין צבאות המדינות, ששירתו תחת פיקודו, ובמיוחד כדי להרגיע את המתחים בין המפקדים הבכירים של צבאות ארצות הברית ובריטניה במערב אירופה.

כוחות בעלות הברית בחזית המערבית כללו 3 קבוצות ארמיות: קבוצת הארמיות ה-21 תחת פיקודו של ברנרד לו מונטגומרי בצפון, בשטח הולנד, קבוצת הארמיות ה-12 תחת פיקודו של עומר בראדלי במרכז, וקבוצת הארמיות ה-6 תחת פיקודו של ג'ייקוב דוורס בדרום. הארמיות שהשתייכו לקבוצת הארמיות האמריקנית ה-12, נשאו בעיקר נטל הלחימה במהלך הקרב על הבליטה, אם כי חלקן סופחו זמנית לפיקוד קבוצת הארמיות ה-21 במהלך הקרב.

הכישלון המודיעיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

העובדה שבעלות הברית לא צפו את המתקפה של היטלר הייתה אחד מאסונות המודיעין הידועים ביותר לשמצה במלחמה. היא נבעה בראש ובראשונה מתחושת האופטימיות המופרזת שרווחה במפקדות בעלות הברית, וזלזולן בגרמנים שנחשבו כבר למנוצחים. השפיע כאן גם לא מעט אופי פעולת המודיעין של בעלות הברית, שהושתתה בראש ובראשונה על תצפיות-אוויר, ועל ההסתמכות המוחלטת על האולטרה (המודיעין שעסק בפיצוח מכונת ההצפנה הגרמנית אניגמה), שסיפק לבעלות הברית זרם מידע כה אמין עד כה. האולטרה לא יכול היה להאזין ולפענח תשדורות בנושא המתקפה המממשת ובאה, משום שהגרמנים הטילו איסור חמור על כל תקשורת אלחוטית, והפקודות נמסרו למפקדי הגיסות בידי בלדרים, ימים ספורים לפני המתקפה. בדומה לכך, שלג וגשמים כבדים שיבשו כליל את תצפיותיהן האוויריות של בעלות הברית, ומעבר לכך הגביל הוורמאכט את תנועת כוחותיו לשעות הלילה, וכך נשללה כל אפשרות להתרעה מוקדמת על ההתקפה.

המפקד העליון אייזנהאואר קיבל דו"חות מודיעין מברדלי שקבעו כי יש "סבירות נמוכה בלבד" להתקפה גרמנית, ובדו"ח ממונטגומרי מ-15 בדצמבר - יום אחד בלבד לפני המתקפה - נאמר שהאויב "אינו יכול לצאת למבצעים התקפיים בקנה-מידה גדול". ארבעה גרמנים שנפלו בשבי דיברו אמנם על מתקפה גדולה לפני חג המולד, אבל מודיעין בעלות הברית לא האמין להם‏[31]. רמזים ברורים מסוגים שונים שהתקבלו מתשדורות שיורטו, בין השאר ממברקיו של שגריר יפן בברלין, העידו על הכנות למתקפה. "אולטרה" סיפקה ראיות לוגיסטיות רבות לכך שדווקא בגזרה השקטה של הארדנים הגרמנים צוברים תחמושת ודלק, שנזקקו להם באופן נואש בגזרות אחרות שהתנהלו בהן קרבות כבדים. אך איש לא נתן דעתו לרמזים הללו, משום שמתקפה גרמנית אפשרית נתפסה כצעד עקר וחסר ערך‏[32]. צבא גרמניה - כך העריכו באותה העת בעלות הברית - לא מסוגל היה להפתיע גם משום שהיו מצוי בלפיתה אדירה בין שתי זרועות ענקיות, זו הסובייטית וזו של בעלות הברית המערביות, וגם בשל היותו שחוק לאחר האבדות הכבדות שספג.

כוחות בעלות הברית ערב המתקפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערב מתקפת הנגד הגרמנית היו כוחות בנות הברית במערב אירופה ערוכים בחזית שאורכה 650 ק"מ. בחלק הדרומי של החזית הגיעה קבוצת הארמיות השישית אל נהר הריין העליון מבזל לאורך גבול גרמניה, חוץ ממובלעת קולמר בה החזיקו עדיין כוחות גרמניים. הארמייה השלישית של פטון הצליחה לפרוץ בכמה מקומות את קו זיגפריד והתכוננה למתקפה גדולה נוספת לכיוון חבל הסאר. הארמייה הראשונה הגיעה למרחק קצר מנהר הרור, והתכוננה לתפוס את הסכרים על הנהר, כדי למנוע את הצפת השטח על ידי הגרמנים. בצפון, הארמייה התשיעית וקבוצת הארמיות ה-21 של מונטגומרי היו עדיין עסוקים בקרבות במזרח הולנד‏[33].

הצבא האמריקאי
בגזרה עליה הונחתה המתקפה הגרמנית החזיקה קבוצת הארמיות ה-12 האמריקאית בפיקודו של גנרל עומר ברדלי, שהייתה הכוח הצבאי האמריקאי הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. קבוצת הארמיות ה-12 כללה את הארמייה הראשונה בפיקודו של גנרל קורטני הודג'ס, הארמייה השלישית בפיקודו של גנרל ג'ורג' פטון, והארמייה התשיעית בפיקודו של גנרל ויליאם סימפסון. היא ריכזה במסגרתה את מרבית כוחות היבשה של צבא ארצות הברית במערב אירופה (שלוש מתוך ארבע ארמיות), וכללה ערב המתקפה 30 דיוויזיות, מתוכן 22 דיוויזיות חי"ר ו-8 דיוויזיות משוריינות.

אף שבסתיו 1944 כלל הצבא האמריקאי כמעט שמונה מיליון חיילים, מתוכם למעלה משני מיליון שירתו בחזית המערבית, הוא סבל ממחסור מתמיד בחיילים קרביים. דיוויזיית חיל-רגלים אמריקאית ממוצעת כללה ב-1944 למעלה מ-14,000 איש, מתוכם רק כ-9,000 שירתו בפלוגות הרובאיות, והשאר שירתו בתפקידים תומכי לחימה (ביחידות הארטילריה והנ"ט וכדומה) או בשירותים לוגיסטיים ואדמיניסטרטיבים (חימוש, רפואה, קשר וכו'). אף שהרובאים היוו אחוז נמוך יחסית מכלל החיילים ששירתו בכוחות היבשה האמריקאים, הם ספגו את רוב האבידות, מאחר שהם ביצעו את עיקר הלחימה הקרקעית. בחודשים שחלפו מהפלישה לנורמנדי ועד לקרב הבליטה הוחמר המחסור בחיילים קרביים, בין השאר בגלל החלטת הפיקוד האמריקאי להעניק עדיפות לחזית היפנית בהקצאת חיילים קרביים. אחד הפתרונות שיישם בראדלי לאחר פתיחת המערכה בארדנים, הייתה להסב חיילים מיחידות לא קרביות, או מיחידות שהצורך בקיומן פחת (כגון יחידות הנ"מ) - לשרת כרובאים (בדומה למה שעשו הגרמנים).

הצבא האמריקאי נהנה משפע ציוד וחימוש בהשוואה לצבא הגרמני, אך במקרים רבים הציוד הצבאי וכלי הנשק שעמדו לרשותו היו נחותים ביחס ליריביו. לדוגמה, הטנק הבינוני הנפוץ ביותר ששירת בצבא ארצות הברית במהלך המלחמה, ה-M4 שרמן, היה נחות מבחינת כוח אש ומיגון מרוב הטנקים הגרמנים, אולם הוא היה נייד יותר מרובם, קל יותר לתחזוק בתנאי שדה, ופשוט יותר לייצור המוני. בסך הכל עמדו לרשות קבוצת הארמיות ה-12 למעלה מ-2,000 טנקים מדגם שרמן בתחילת הקרב.

אחד התחומים בהם נהנה הצבא האמריקאי מעדיפות על הצבא הגרמני היה בהפעלת הארטילריה. האמריקאים שיכללו רבות את טכניקות התצפית, התיאום והכוונת האש. הארטילריה האמריקאית הורכבה ברובה מתותחים נגררים בקוטר 105 מ"מ ו-155 מ"מ, אך כללה גם מספר ניכר של תותחים מתנייעים מדגם M7 פריסט. במהלך המערכה בארדנים הארטילריה מילאה תפקיד חשוב, ובמקרים רבים הופעלה בהצלחה לבלימת התקפות של כוחות חי"ר ושריון גרמניים, וגרמה להם אבדות כבדות. עד ה-23 בדצמבר הציבו האמריקאים למעלה מ-4,000 קני ארטילריה בשדה הקרב בארדנים, שירו 1,255,000 פגזים במהלך המערכה.

הקורפוס המוטס ה-18 האמריקאי בפיקודו של לייטנט ג'נרל מתיו רידג'ווי, שכלל את דיוויזיות העילית המוטסות ה-82 וה-101 האמריקאיות, שימש כעתודה אסטרטגית של הפיקוד העליון של כוחות בעלות הברית. דיוויזיות אלו שהו ליד העיירה ריימס שם הן התארגנו מחדש לאחר שספגו נפגעים רבים במהלך מבצע מרקט גארדן.

ההתקפה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע 'משמר הריין', 25-16 בדצמבר 1944.

ב-16 בדצמבר 1944, בשעה 05:30 בבוקר פתחו הגרמנים במתקפתם, מבצע הרבסטנבל (ערפילי סתיו) - שם הצופן החדש של התוכנית. ההתקפה התנהלה בשלג שהגיע עד גובה הברכיים, וזרקורים הטילו אלומות אור על העננים ממעל כדי לספק תאורה מלאכותית ללוחמים. הרעשה ארטילרית קצרה ועזה החלה לנחות על העמדות האמריקניות, ובעקבותיה הסתערו עליהם כוחות רגלים גרמנים בסיוע שריון. למרות העדיפות המספרית הגדולה של הכוחות התוקפים, הצליחו המגנים האמריקאים להדוף את מרבית ההתקפות הגרמניות במהלך יום הלחימה הראשון, וההתקדמות שהושגה לא עלתה על מספר קילומטרים. הסיבה העיקרית לכך, חוץ מההתנגדות העיקשת של המגנים האמריקאים במרבית הגזרות, הייתה הרמה הירודה של יחידות הרגלים הגרמניות שהשתתפו במתקפה, שהורכבו ברובן מחיילים חסרי הכשרה מקצועית מספקת ומיומנות לחימה. מהיום הראשון למתקפה ניתן היה להבחין בפער גדול בין הביצועים וההישגים של יחידות השריון הגרמניות, לבין הביצועים הירודים של יחידות חיל הרגלים שלהם.

לאחר רדת החשיכה ניצלו הגרמנים את הפריסה הדלילה של היחידות האמריקאיות שהחזיקו בקו החזית, כדי להסתנן בין העמדות האמריקניות, ולאגף את היחידות שהחזיקו בקו החזית. ביום השני של המתקפה היא החלה לצבור תאוצה, ובמספר גזרות הצליחו יחידות ניידות גרמניות, שעקפו כיסי התנגדות אמריקאים, להשיג התקדמות ניכרת ולחדור עמוק לעורפם של הכוחות האמריקאים בארדנים.


האגף הצפוני - הארמייה השישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על רכס אלסנבורן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הגזרה שהוקצתה למתקפת ארמיית הפאנצר השישית במסגרת תוכנית המתקפה הגרמנית, כ-35 ק"מ ממונשאו בצפון עד לפרצת לוסהיים בדרום, הגנה רק דיוויזיית חי"ר אמריקנית אחת, הדיוויזיה ה-99 מהקורפוס החמישי של הארמייה הראשונה, שהייתה חדשה יחסית בחזית, וחסרת נסיון קרבי. הדיוויזיה תפסה גם את עמדות דיוויזיית החי"ר ה-2 המנוסה, שנמצאה בעיצומה של מתקפה על קו זיגפריד במטרה לתפוס את הסכרים של נהר הרור (Rur/Roer). לפי התוכנית הגרמנית, הדרג הראשון של מתקפת ארמיית הפאנצר השישית, שכלל ארבע דיוויזיות חי"ר, נועד להבקיע את החזית האמריקנית הדלילה בשעות הבוקר המוקדמות של ה-16 בדצמבר, וליצור בה פרצות, שיאפשרו לשתי דיוויזיות הפאנצר של קורפוס הפאנצר ס"ס ה-1 להתקדם דרכן במהירות במטרה להגיע לנהר מז משני עברי העיר ליאז' ביום השלישי למתקפה. דיוויזיית הפאנצר ס"ס ה-12 נועדה לכבוש את רכס אלסנבורן - שורת גבעות מיוערות, שהשתרעו ממזרח למערב בניצב לקו החזית, ושלטה על צירי התנועה העיקריים שהובילו לאזור ליאז' - ולאחר מכן לנוע לכיוון ליאז׳ דרך מאלמדי וספא. דיוויזיית הפאנצר ס"ס ה-1 נועדה לנוע דרך פרצת לוסהיים, עמק צר וארוך ברוחב כ-8 ק"מ מצפון לרכס שניי אייפל (הרי השלג), ולהתקדם מערבה מדרום לרכס אלסנבורן במגמה לחצות את נהר מז באזור העיר אואי (Huy), מדרום לליאז׳'. קורפוס הפאנצר השני של דיטריך, (קורפוס הפאנצר אס אס ה-2), הוחזק בעתודה לצורך ניצול ההצלחה.

לאחר הפגזת ריכוך קצרה, הסתערו הרגלים הגרמנים על עמדות הדיוויזיה ה-99. אולם על אף שהמתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את המגנים האמריקנים, ולמרות שהכוח התוקף נהנה מעדיפות מספרית גדולה, התקדמות הארמייה השישית ביום הראשון למתקפה הייתה איטית מאוד ומאכזבת, ולא עלתה על קילומטרים בודדים. הסיבות העיקריות לכך היו האיכות הירודה של עוצבות החי"ר הגרמניות שהשתתפו במתקפה, העובדה שלא ניתן להן סיוע צמוד של שריון (כדי למנוע שחיקה של דיוויזיות הפאנצר במהלך קרב ההבקעה), קרב המיגננה העיקש שניהלו היחידות האמריקניות שהגנו על הגזרה, ופקקי תנועה גדולים, שנוצרו מאחרי החזית הגרמנית, אשר עיכבו את תנועת טורי השריון הגרמניים. הדיוויזיה ה-99 בסיוע 2 גדודים מהדיוויזיה ה-2, שנשלחו לתגבר את מערך ההגנה שלה, הצליחה להחזיק במרבית עמדותיה עד לרדת החשיכה.

בגזרת קורפוס החי"ר ה-67, שנועד לחפות על אגפו הימני של דיטריך במהלך הפריצה מערבה, לא הצליחה דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-326, שתקפה מדרום למונשאו, להשיג התקדמות כלשהי. גם שלוש דיוויזיות החי"ר של קורפוס הפאנצר ס"ס ה-1 לא הצליחו להשיג התקדמות משמעותית במהלך היום הראשון של המתקפה. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-277, באגף הימני (הצפוני) של הקורפוס השיגה התקדמות דלה ביותר מול התנגדות אמריקנית עיקשת. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-12 ודיוויזית הצנחנים ה-3 באגף השמאלי, התקדמו מספר קילומטרים לפני שנבלמו סמוך לצומת לוסהיימרגראבן, על ידי גדוד מהרגימנט ה-394, שהגן על האגף השמאלי החשוף של הדיוויזיה ה-99. כיתת סיור אמריקנית, שכללה 22 חיילים, הצליחה לבלום את התקדמותו של גדוד שלם (כ-500 איש) מדיוויזיית הצנחנים ה-3 סמוך לכפר לאנזראת (Lanzerath) במשך כל שעות היום, ומילאה תפקיד חשוב בעיכוב הפריצה הגרמנית דרך "פרצת לוסהיים" במשך כמעט 24 שעות.

רק ביום השני למתקפה, 17 בדצמבר, בשעות הצהריים, הצליחו כוחות החלוץ של דיוויזיית הפאנצר אס.אס ה-12 ודיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-277 להבקיע אל "הכפרים התאומים" קרינקלט ורוכראת (Rocherath), כ-8 ק"מ מאחרי קו החזית האמריקאי, ולתקוף אותם. לנארד ג'ראו, מפקד הקורפוס האמריקני החמישי, הבין שחיוני להחזיק בשני הכפרים, ששכנו במדרון הקדמי של "רכס אלסנבורן", כדי לא לאפשר לגרמנים לנתק את הדיוויזיות ה-99 וה-2 מעורפן, ולאפשר להן לסגת בצורה מסודרת לרכס אלסנבורן ולהתארגן להגנה עליו. במהלך שעות הבוקר הצליחה הדיוויזיה ה-2 לנתק מגע מהגרמנים בצומת וולרשייד, מצפון-מזרח לרכס אלסנבורן, וכוח שכלל רגימנט וחצי שלה נסוג דרומה לכיוון קרינקלט ורוכראת והתארגן להגנה עליהם. פקקי תנועה קשים עיכבו חלק גדול מדיוויזיית הפאנצר האס.אס ה-12 מאחור, בעוד יחידות החלוץ שלה תקפו את שני הכפרים. הגרמנים איבדו מספר ניכר של כלי רכב משוריינים במהלך נסיונות חוזרים ונישנים להשתלט על הכפרים, והסתבכו בלוחמה בשטח בנוי, שלא אפשרה להם לנצל ביעילות את עדיפותם בשריון והקלה על המגנים האמריקנים. ההתנגדות האמריקנית העיקשת אפשרה לדיוויזיה 2 לסגת במשך היום מהבליטה החשופה בה היא נמצאה, ולתפוס עמדות מגננה סביב וירצפלד, ממערב לקרינקלט ורוכראת.

המתקפה הגרמנית בגזרה הצפונית, 19-16 בדצמבר 1944
חיילים גרמניים נלחמים בארדנים, דצמבר 1944. החייל בקדמת התמונה חמוש ב-StG 44, רובה הסער הראשון בעולם.

ב-18 בדצמבר ריכזו הגרמנים את המאמץ העיקרי שלהם נגד "הכפרים התאומים" בנסיון לכבוש אותם ולפתוח את הדרך לרכס אלסנבורן. רוב הכוח של דיוויזיית הפאנצר אס.אס ה-12, בסיוע עשרות משחיתי טנקים של רגימנט הנ"ט הכבד ה-560, וחיילי דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-277, תקף את העמדות האמריקניות. אולם כלי הרכב המשוריינים הגרמניים התקשו לתמרן ברחובות הצרים של שני הכפרים, והחי"ר הגרמני ספג אבידות כבדות מאש מרוכזת של הארטילריה האמריקנית, שהשתמשה בפעם הראשונה במלחמה בפגזים בעלי מרעום קרבה. קבוצות קטנות של רגלים אמריקאים הצליחו לפגוע בטנקי האויב באמצעות מוקשים נגד-טנקים ומטולי בזוקה. הקרב על הכפרים ניטש ללא הכרעה עד לרדת החשיכה, כששני הצדדים סופגים אבידות כבדות. הפיקוד האמריקני ניצל את הזמן כדי לתגבר את כוחותיו באזור רכס אלסנבורן ולארגן מערך הגנה חדש לאורך הרכס ומשני עבריו. עד סוף היום תוגבר הכוח האמריקני באזור עד שכלל ארבע דיוויזיות חי"ר (ה-2, ה-99, ה-9 וה-1), ואת כל הארטילריה של הקורפוס החמישי, שנפרסה מאחרי רכס אלסנבורן.

ב-19 בחודש הורה דיטריך לדיוויזיית הפאנצר ס"ס ה-12 לנתק מגע, ולנוע לכיוון דרום מערב לעבר בוטגנבאך, כדי לאגף משמאל את מערך ההגנה על רכס אלסנבורן ולפתוח את הדרך למאלמדי, אולם השריון הגרמני נבלם שוב על ידי דיוויזיית החי"ר ה-1 המנוסה, שהספיקה לתפוס עמדות באזור זה. הכוח האמריקני שהגן על קרינקלט ורוכראת ניצל את ההזדמנות כדי לפנות את חורבות שני הכפרים ולסגת לקו ההגנה החדש על רכס אלסנבורן. ב-20 בדצמבר חידשה דיוויזיית הפאנצר ס"ס ה-12 את התקפתה לעבר בוטגנבאך, ובמקביל תקפה דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-3 (שתגברה את ארמיית הפאנצר השישית) את החלק הצפוני של רכס אלסנבורן, במאמץ לאגף אותו מימין. כל ההתקפות הגרמניות במהלך היום נהדפו באבידות כבדות לתוקפים. ארמיית הפאנצר השישית המשיכה במאמצים להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן עד ה-26 בדצמבר, אולם כל התקפותיה נהדפו. הפיקוד הגרמני הבין כבר ב-19 בחודש, שהסיכויים להשיג הבקעה בגזרה זו קלושים, ולכן היפנה את קורפוס הפאנצר ס"ס ה-2 מהארמייה של דיטריך דרומה, כדי לנצל את ההצלחה היחסית, שהושגה בגזרת ארמיית הפאנצר החמישית, ולתגבר את כוחותיו של מנטוויפל.

הכישלון של ארמיית הפאנצר השישית להבקיע את החזית האמריקאית באזור רכס אלסנבורן היה בעל השפעה מכריעה על תוצאות המתקפה הגרמנית בארדנים. הוא מנע מהגרמנים להתקדם לכיוון אנטוורפן, היעד העיקרי של המתקפה, בצירי התנועה הקצרים והנוחים ביותר, ואפשר לכוחות בעלות הברית לייצב את "הכתף הצפונית" של הבליטה, שיצרה המתקפה הגרמנית בקו החזית האמריקני. אף ששני הצדדים הותשו במהלך הלחימה, הקורפוס האמריקאי החמישי ניהל את קרב מיגננה מופתי נגד כוחות עדיפים, תוך שהוא מרתק כוחות גרמניים חזקים (8 דיוויזיות בסך הכל), וגורם להם אבדות כבדות פי כמה מהאבדות שספגו כוחותיו במהלך הקרב‏[34].

הלחימה של צוות קרב פייפר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למערכה סביב רכס אלסנבורן באגף הצפוני של ארמיית הפאנצר השישית, התנהלה גם לחימה עזה באגף הדרומי של דיטריך, שם פעלה דיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה. לקראת המתקפה בארדנים חולקה הדיוויזיה לארבעה צוותי קרב ניידים ("קמפגרופה"). צוות קרב פייפר, שנקרא על שם מפקדו יואכים פייפר, נועד להוביל את מתקפת הדיוויזיה, ולהוות את כוח החוד של ארמיית הפאנצר השישית כולה, ולכן היה החזק מכולם, וכלל את מרבית הכוח המשוריין של הדיוויזיה. צוות הקרב כלל כ-4800 לוחמים, וכ-600 כלי רכב ממונעים, כולל 60 טנקים, ו-27 משחיתי טנקים ותותחים מתנייעים. היה זה כוח נייד רב עוצמה ומצויד במיטב הציוד הצבאי הגרמני (כולל מספר טנקי "קינג טיגר"), שכלל מרכיבים מכל החיילות, כולל רגימנט פאנצרגרנדיר ויחידת תותחי נ"מ.

לפי תוכנית המתקפה, כוחו של פייפר היה אמור לנצל את הבקעת החזית האמריקאית על ידי כוחות החי"ר הגרמניים, כדי לפתוח בתנועה מהירה מערבה לעבר נהר המאז בשעות הבוקר של היום הראשון למתקפה. אולם במקום זאת, צוות הקרב נתקע במשך מרבית שעות היום בפקקי תנועה קשים בצירי התנועה שהובילו לחזית, כשהוא ממתין שדיוויזיית הצנחנים השלישית תבקיע את החזית האמריקאית באזור פרצת לוזהיים. רק לקראת חצות הלילה הצליח צוות קרב פייפר לפלס את דרכו עד לכפר לאנזראת, אולם פייפר החליט להמתין שם עד עלות השחר, לאחר שקיבל דיווח (שגוי), שהיערות לפניו מלאים בכוחות אמריקאים.

ב-17 בדצמבר עם שחר חידש צוות קרב פייפר את התקדמותו. הוא לא נתקל בהתנגדות רצינית ופתח בהתקדמות מהירה מערבה, כשהוא זורע בהלה באזורי העורף האמריקאים ופוגע ביחידות אמריקאיות קטנות ובדרגי תובלה שנקלעו לדרכו. בשלב ראשון כבש הכוח את הכפר הונספלד, ששימש כאזור המנוחה של דיוויזיה 99, ובמהומה שנוצרה לקח שבויים אמריקאים רבים והשמיד בכחמישים כלי רכב, לרבות זחל"מים אמריקאים. לאחר מכן כבש סטה פייפר צפונה מנתיב התקדמותו המתוכנן לעבר בולינגן, שם נמצא מצבור אספקה אמריקאי גדול. הגרמנים תפסו שם כמות גדולה של דלק, ותדלקו מחדש את הטנקים וכלי הרכב שלהם. אילו היה פייפר ממשיך בהתקדמותו צפונה לכיוון רכס אלסנבורן, הוא לא היה מתקשה לאגף משמאל את עמדותיהן של הדיוויזיות האמריקאיות ה-2 וה-99, ולכתר אותן (אפשרות שהפיקוד האמריקאי חשש ממנה מאוד). אולם הוא לא היה מודע לקשיים בהם נתקלה התקפת דיוויזיית הפאנצר ס"ס ה-12 (שכוחו נכנס לנתיב ההתקדמות המתוכנן שלה) באגפו הימני, ופעל בהתאם לתוכנית הגרמנית המקורית, שדרשה ממנו לנוע במלוא המהירות לעבר העיר אואי על נהר מז דרך טרואה-פון (Trois ponts) וורבומון, מבלי להתחשב באיומים על אגפיו. צוות הקרב פנה לכיוון דרום-מערב והמשיך בהתקדמותו בציר המוביל ללינייוויל. סמוך לצומת בונייה נתקל כוח החלוץ הגרמני בסוללת ארטילריה אמריקאית, שהייתה בדרכה דרומה ממאלמדי, וחייליו ביצעו טבח בשבויים האמריקאים שנפלו בידיהם. היה זה הראשון בסדרה של פשעי מלחמה שביצעו חיילי הוואפן אס אס בפיקודו של פייפר בנתיב התקדמותם. בסך הכל הם רצחו כ-350 שבויים אמריקאים וכ-100 אזרחים בלגיים בכתריסר אירועים שונים.

בשעות הצהריים הגיע כוחו של פייפר ללינייוויל, ולאחר הפסקה קצרה המשיך בהתקדמותו מערבה לעבר סטאוולו, בניסיון לתפוס את הגשר החיוני על נהר אמבלב (Amblève). הוא התקדם במקביל לגדה הדרומית של הנהר, ולקראת רדת החשיכה הגיע כוח החלוץ שלו לפאתי סטוואלו. מסיבה לא ברורה לא ניסו הגרמנים לחצות את הגשר, שחיבר בין שני חלקי העיירה, למרות שהוא הוגן על ידי קומץ חיילים אמריקאים, וחנו למשך הלילה בגדה הדרומית של הנהר. במהלך ה-17 בדצמבר התקדם צוות קרב פייפר לעומק כ-50 ק"מ מקו ההתחלה שלו, ההתקדמות העמוקה ביותר שהושגה על ידי הכוחות הגרמניים בארדנים במהלך אותו יום, והגיע למרחק של כ-70 ק"מ מיעדו הראשוני על נהר מז.

העצירה של צוות קרב פייפר בסטוואלו, איפשרה לפיקוד האמריקאי להזרים כוחות לבלימת המשך התקדמותו. בשעות הצהריים של ה-17 בדצמבר זיהתה תצפית אמריקאית את כוחו של פייפר, ודיווחה על כך למפקדת הארמייה הראשונה, ששכנה בעיירה ספא. מפקד הארמייה, קורטני הודג'ס, חשש שהכוח הגרמני מתכוון לנוע צפונה בציר הראשי המוביל ללייז' דרך מאלמדי וספא, ולתפוס את מצבורי האספקה הגדולים של בעלות הברית, שנמצאו באזור זה. הוא פינה את מפקדתו מספא, והורה לדיוויזיית החי"ר ה-30, שהייתה בעתודה, לנוע במהירות דרומה כדי לחסום את צירי ההתקדמות האפשריים של הכוח הגרמני.

פייפר שב להתקדם למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, ולאחר היתקלויות ממושכות עם האמריקאים הוא חצה את הגשר בסטאוולו, שחיילי הנדסה אמריקאיים נכשלו לפוצצו. בשעות הצהריים הוא נע לעבר הגשרים בטרואה-פון (Trois-Ponts) שעל נהר סאלם, אך הפעם הצליחו האמריקאיים לפוצץ שני גשרים, ואילצו את פייפר לנוע צפונה. כעת הפרידו רק שני גשרים בין פייפר למז: אחד מעל נהר אורת ונוסף מעל נהר ליאן (Lienne). לאחר שהאחרון פוצץ על ידי חיילי הנדסה אמריקאיים בעת התקרבו אליו הגרמנים, המשיך פייפר צפונה ללה-גלייז וסטומון (Stoumont), מערבית למלמדי. מפקד דיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה הורה לצוות הקרב בפיקודו של גוסטב קניטל (Gustav Knittel) לנוע צפונה כדי לתמוך במאמץ של פייפר. קניטל חצה את הגשר בסטאוולו והמשיך לכיוון לה גלייז, אך בשעות הלילה השתלטו האמריקאים על סטאוולו, ובכך ניתקו למעשה את קבוצות הקרב הגרמניות. למחרת בבוקר, ה-19 בדצמבר, כבש פייפר את סטומון, אך מלאי הדלק והאספקה שברשותו מנע ממנו להמשיך להתקדם. בשעות הערב הגיעה לאזור הדיוויזיה המוטסת ה-82 בפיקודו של גנרל ג'יימס גאבין וחסמה את נתיבי ההתקדמות של פייפר. במהלך שלושת הימים הבאים ניסו יחידות מדיוויזיית הפאנצר ס"ס הראשונה נואשות לחבור לפייפר ולהעביר לו אספקה, אך ניסיונות אלו עלו בתוהו. לבסוף, ב-23 בדצמבר, לאחר שהתחמושת והדלק של הטנקים שלו אזלו, נסוג פייפר יחד עם שמונה מאות מאנשיו ברגל בחסות החשיכה אל תוך היער בחזרה לקווים הגרמנים. הוא הותיר מאחוריו 28 טנקים, 300 פצועים ו-170 שבויים אמריקנים‏[35]. פייפר, שחדר עמוק יותר מכל יחידה אחרת מהארמייה השישית והיה קרוב להגשמת יעדיו, נכשל.

מבצע גרייף ושטרוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק גרמני זה היה חלק מיחידת הקומנדו של אוטו סקורצני, והוסווה כך שידמה טנק אמריקאי מדגם M10 וולברין.

המתקפה כללה, כאמור, גם מבצעי הטעיה - מבצע "גרייף" ו"שטרוסר" - שתפקידם היה זריעת בלבול וחשדנות בתוך הכוחות האמריקאיים, ותפיסה של גשרים על נהר המז. בעוד פקקי תנועה מאחורי החזית מנעו את תפיסת הגשרים, ב-21 בדצמבר ציווה דיטריך ליחידת הקומנדו בפיקודו של איש האס.אס אוטו סקורצני (שנקראה בריגדת הפאנצרים 150) לתפוס את מלמדי ולפתוח את הדרך לליאז'. באותו יום התקדמו אנשיו של סקורצני - במדים ובכלי רכב אמריקאיים, וברכבים גרמניים שהוסוו כך שידמו כלי רכב אמריקאיים - לגזרת חטיבה 120 האמריקאית (מדיוויזיה 30), אך נבלמו במקומם.

גם יחידת הצנחנים שמנתה 800 איש, בפיקודו של פרידריך פון דר היידטה, לא הצליחה למלא את תפקידה והשפעתה על המבצע הייתה כמעט מבוטלת. היחידה הוצנחה בלילה בשטחי העורף של האמריקאים, ונתפזרה מחמת אש נ"מ כבדה עד כדי כך שלא הצליחה להתארגן. מבצעים הללו אמנם לא השפיעו כהוא זה על מהלך הקרב, אך עוררו אווירה של פרנויה מפני גיס חמישי, וגרמו לחשדנות ולאמצעי ביטחון מוגזמים בקרב בעלות הברית. מספר מחייליו של סקורצני שנשבו, הטעו את חוקריהם וטענו כי אחד המטרות שלהם הייתה לחטוף או להתנקש בגנרל אייזנהאואר. עקב כך תוגברה רבות האבטחה סביבו.

בעקבות הכישלון של ארמיית הפאנצר השישית בשבוע הראשון למתקפה, הבין מפקד קבוצת ארמיות B, פילדמרשל מודל, שאם ברצונו להבקיע במקום כלשהו, הדבר חייב להיעשות בגזרה של הארמייה של מנטויפל, ולא בגזרה של דיטריך‏[36]. לפיכך הוא הטיל את המאמץ העיקרי על ארמיית הפאנצר החמישית, בעוד משימתה של ארמיית הפאנצר השישית כעת הייתה להבטיח את אגף ימין של ארמיית הפאנצר החמישית.

מרכז - הארמייה החמישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה של ארמיית הפאנצר החמישית במרכז, 19-16 בדצמבר 1944.

במרכז חזית המתקפה הגרמנית תקפה ארמיית הפאנצר החמישית, בפיקוד האסו פון מנטויפל, גזרה ברוחב כ-32 ק"מ, עליה הגנו דיוויזיית החי"ר ה-106 ושני רגימנטים (110 ו-112) מדיוויזיית החי"ר ה-28. הדיוויזיה ה-106 תפסה את הקו פחות משבוע לפני פתיחת המתקפה הגרמנית, והייתה חסרת כל נסיון קרבי, ואילו הדיוויזיה ה-28 הוצבה בארדנים כדי להתאושש מהלחימה הקשה בה השתתפה ביער הורטגן, לאחר שספגה במהלכה למעלה מ-6,000 אבידות. לכוחותיו של מנטויפל הייתה עדיפות מספרית מכריעה הן באנשים והן בציוד על המגנים האמריקאים - הם כללו 4 דיוויזיות חי"ר ושלוש דיוויזיות פאנצר בדרג הראשון של המתקפה - מול שתי דיוויזיות חי"ר שנפרסו בדלילות. המאמץ המישני של ארמיית הפאנצר ה-5 נועד להתבצע באגפה הימני (הצפוני). קורפוס החי"ר ה-66 (שכלל את דיוויזיות הפולקסגרנדיר 18 ו-62 בסיוע גדוד תותחי סער) נועד לכתר ולהשמיד את הכוחות האמריקאים בבליטת שניי אייפל, ולאחר מכן להשתלט על צומת הדרכים בסן-וית. המאמץ העיקרי של מנטויפל נועד להתבצע דרומה משם. קורפוס הפאנצר ה-58 וקורפוס הפאנצר ה-47 (שכללו סה"כ שלוש דיוויזיות פאנצר - ה-2 ה-116 ו"פאנצר להר" - ושתי דיוויזיות פולקסגרנדיר - 20 ו-560) נועדו להשתלט על צומת הדרכים החשובה בבאסטון, ולאחר מכן לחצות את נהר מז באזור נאמור, ולנוע לכיוון צפון מערב במגמה לכבוש את בריסל.

בגזרת הקורפוס ה-66 פתחו הגרמנים בהפגזה ארטילרית על עמדות הדיוויזיה ה-106. ההפגזה לא גרמה נזק רב, אך הצליחה לשבש את התקשורת בין מפקדת הדיוויזיה ה-106 בסן וית, לכוחותיה הקדמיים בשניי אייפל. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-18, שחייליה הכירו היטב את הגזרה (לאחר שנמצאו בקו החל מאוקטובר), קיבלה את התפקיד העיקרי בתוכנית המתקפה של הקורפוס. יחידות הדיוויזיה נועדו ללכוד את הכוחות האמריקאים, שהחזיקו בבליטת שניי אייפל, באמצעות איגוף כפול, כאשר שתי הזרועות של תנועת המלקחיים נועדו לחבור באזור שנברג, על נהר אור. דיוויזיית הפולקסגרנדיר ה-62, חסרת הנסיון, נועדה לסייע לזרוע הדרומית של תנועת המלקחיים. ביום הראשון של המתקפה הצליחו הגרמנים להשיג התקדמות מועטה בלבד, וההישג העיקרי שלהם היה התקדמות של מספר קילומטרים מדרום לשניי אייפל, לאזור וינטרספלט (Winterspelt), שניתקה את הרגימנט ה-424 של הדיוויזיה ה-106 (שהחזיק בגזרה מדרום לפירצה הגרמנית), משני הרגימנטים הנותרים של הדיוויזיה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-17 באוקטובר חידשו הגרמנים את המתקפה, לאחר שתגברו את כוחותיהם, והצליחו להבקיע את הקווים האמריקאים מצפון ומדרום לבליטת שניי אייפל. הזרוע הצפונית של תנועת המלקחיים הגרמנית, שקיבלה סיוע בלתי צפוי מטנקי הטיגר II של גדוד הפאנצר הכבד ה-506 של דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה[37], התגברה על התנגדות קבוצת הפרשים האמריקאית ה-14, שהגנה על פרצת לוזהיים ועל האגף השמאלי של הדיוויזיה ה-106. היא כבשה את הכפר אנדלר ותפסה את הגשר על נהר אור בשנברג (Schoenberg) סביב השעה 9:00 בבוקר. במקביל חידשו הכוחות הגרמניים את התקדמותם מאזור וינטרספלט, השתלטו על הגשר על נהר אור בסטיינברוק, ואף ניסו להמשיך להתקדם מערבה לכיוון סט וית, אולם התקפת נגד של צוות קרב ב' מהדיוויזיה המשוריינת האמריקאית ה-9 הדפה אותם אל מעבר לנהר. צוות קרב ב' רצה לנצל את ההצלחה לכיבוש מחדש של וינטרספלט, אך גנרל מידלטון, מפקד הקורפוס האמריקאי השמיני, פקד עליו להיערך להגנה ממערב לנהר אור, ובכך חרץ למעשה את דינם של כוחות הדיוויזיה ה-106 בבליטת שניי אייפל. עד לשעות החשיכה של ה-17 באוקטובר חברו שתי הזרועות של תנועת המלקחיים הגרמנית באזור שנברג והשלימו את כיתור שני הרגימנטים האמריקאים (ה-422 וה-423) שהחזיקו בשניי אייפל. בשעות הבוקר של ה-17 באוקטובר נתן גנרל ג'ונס, מפקד הדיוויזיה ה-106, אישור נסיגה מסויג לכוחותיו בבליטת שניי אייפל, אך עקב בעיות תקשורת, מפקדי שני הרגימנטים שהחזיקו בבליטה קיבלו את פקודת הנסיגה רק בליל 17/18 בחודש, לאחר סגירת טבעת הכיתור הגרמנית. ג'ונס ידע שהדיוויזיה המשוריינת ה-7 נמצאת בדרכה לאזור סן-וית כדי לתגבר את כוחותיו, וחשב שהיא לא תתקשה לחבור לכוחות המכותרים בשניי אייפל, ולכן לא נתן לכוחותיו הוראה חד משמעית לפנות באופן מיידי את עמדותיהם ולסגת אל מעבר לנהר אור.

כיתור הכוחות האמריקאים בבליטת שניי אייפל

במהלך היומיים הבאים (18-19 באוקטובר), הידקו דיוויזיות הפולקסגרנדיר ה-18 וה-62 את טבעת הכיתור סביב הכוחות האמריקאים הלכודים בבליטת שניי אייפל. הכוחות המכותרים סבלו ממחסור באספקה, אך לא נעשה כל ניסיון רציני לתספק אותם בדרך האוויר. למרות שבמהלך ה-17 באוקטובר הגיע הכוח העיקרי של הדיוויזיה המשוריינת ה-7 לאזור סן-וית, ולמרות שבשלב זה היה לכוחות השריון האמריקאים באזור עדיפות ניכרת על הכוחות הגרמניים שניצבו מולם, הם התמקדו בהדיפת נסיונות גרמניים להתקדם לכיוון סן-וית. כל בקשותיו של גנרל ג'ונס, שהדיוויזיה המשוריינת ה-7 תתקוף מזרחה לעבר שנברג, כדי לחבור לכוחותיו המכותרים, נדחו. במהלך ה-18 באוקטובר החלו שני הרגימנטים המכותרים בתנועה מזרחה, במגמה לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית ולהגיע לגשר על נהר אור בשנברג, אולם התקדמותם הייתה איטית מאוד, ועד רדת החשיכה הם הצליחו להגיע רק עד הבסיס של רכס שניי אייפל, מזרחית לעמק נהר אור. בשעות הבוקר של ה-19 בחודש עשו הכוחות המכותרים מאמץ אחרון לפרוץ את טבעת הכיתור, ולחצות את המרחק הקצר שנותר עד לשנברג, אך הגרמנים פתחו עליהם בהפגזה ארטילרית כבדה, והתקדמותם נבלמה באש מתותחים מתנייעים ותותחי נ"מ גרמניים. הם הותקפו מכל העברים על ידי כוחות חי"ר גרמניים, שלכדו את הארטילריה המסייעת שלהם, ועל ידי השריון של בריגדת "משמר הפיהרר" (שנשלחה לסייע להתקפת הקורפוס ה-66 על סן-וית), ומלאי התחמושת שלהם כמעט אזל. בשלב זה החליט קולונל דשנו, מפקד הרגימנט ה-422, שאין טעם להמשיך בהתנגדות, ובשעות אחר הצהריים נכנעו שרידי שני הרגימנטים, וכ-8,000-7,000 חיילים אמריקאים, נפלו בשבי הגרמני‏[38]. קבוצות קטנות של חיילים אמריקאים, שכללו כ-500 איש, המשיכו בלחימה באזור שניי אייפל עד ה-21 באוקטובר.

דרומה משם, הובילה דיוויזיית פולקסגרנדיר 26 את המתקפה של קורפוס הפאנצר ה-47, כאשר מולה עמד רק רגימנט רגלים בודד (110) מדיוויזיית חי"ר 28 האמריקאית. ההפגזה הארטילרית הגרמנית המקדימה בגזרה שנועדה לחפות על התקדמות הרגלים, נמשכה רק כחצי שעה בעקבות מחסור בפגזים, והותירה את הרגלים חשופים עוד בטרם עלה בידם להגיע לעמדות האמריקאים. לאורך מרבית היום הראשון למתקפה נלחמו הרגלים הגרמנים כמעט וללא סיוע של יחידות השריון מדיוויזיית פאנצר להר ודיוויזיית הפאנצר השנייה, שנתקעו בנהר אור (Our) מאחורי קו החזית. רק בשעות הערב השלימו יחידות ההנדסה הגרמניות בניית שני גשרים בני 60 טון בגמינד (Gemünd) ובדאסבורג (Dasburg). אולם גם לאחר בניית הגשרים, התקדמות הגרמנים הייתה איטית; מרבית היחידות מדיוויזיית פאנצר להר נותרו תקועות על הגשר מעל גמינד, בגלל מחסומי דרכים אמריקאיים ומכתשים בכביש הגישה מהגשר. גם יחידות החלוץ מדיוויזיית הפאנצר השנייה לא הצליחו להשתלט על יעדיהם, כשהן סופגות אבידות כבדות‏[39].

ביום השני למתקפה חידשו הגרמנים את הלחץ על רגימנט 110. דיוויזיית הפאנצר השנייה נעה לעבר העיר קלרוו, 12 קילומטרים מדאסבורג, ששכנה על הכביש לבסטון ולכן הייתה בעל חשיבות אסטרטגית להתקדמות הגרמנית. הדיוויזיה הצליחה להשתלט על קלרוו באותו יום, על אף ניסיונות של כוחות אמריקאים קטנים לכבוש את מארנאש, מזרחית מקלרוו, כדי לבלום את כביש הגישה שם. הדיוויזיה עלתה על רכס שמעבר לקלרוו, כאשר בינה לבין בסטון השתרעו 30 קילומטרים המוגנים על ידי שתי צוותי קרב קטנים מהדיוויזיה המשוריינת התשיעית. באותו יום כבשה דיוויזיית פולקסגרנדיר 28 את הוסינגן לאחר קרב קשה. למחרת, ב-18 בדצמבר, החלו נסוגים שרידי הרגימנט ה-110; חלקם נסוגו מערבה, והקימו קו מגננה בדונאנג' (Donnange), וחלקם נסוגו לוילץ בדרום, שם שכנה מפקדת הדיוויזיה ה-28. באותו יום כבשה דיוויזיית פולקסגרנדיר 28 את וילץ, וכעת הייתה פתוחה גם הדרך הדרומית לבסטון.

באגף הצפוני של קורפוס הפאנצר ה-47 תקף קורפוס הפאנצר ה-58 את רגימנט 112 מדיוויזיה 28 האמריקאית, שהגן על חזית ברוחב של 10 ק"מ. בתוכנית המקורית למתקפה בארדנים היה אמור קורפוס הפאנצר ה-58 לכלול ארבעה דיוויזיות, אך עם תחילת המתקפה כלל רק שתי דיוויזיות: דיוויזיית פולקסגרנדיר 560 חסרת הניסיון ודיוויזיית הפאנצר ה-116, עליה הוטל מירב המאמץ בגזרה. הישגי התוקפים ביום הראשון היו דלים, והושגו במחיר אבדות ניכרות, במיוחד לדיוויזיית פולקסגרנדיר 560. המגננה של רגימנט 112 הייתה מוצלחת הודות לתנאי השטח שהעניקו יתרון למגנים, שהיו מחופרים היטב מבעוד מועד, והודות למיקום המוצלח של הארטילריה והתותחים שכיסו את כבישי הגישה הבודדים. עם זאת, המתקפה הגרמנית הצליחה לנתק את רגימנט 112 מיתר הדיוויזיה ה-28. ב-17 בדצמבר הצליחו הגרמנים אמנם לבסס ראש גשר בעיירה אורן (Ouren), אך ההתנגדות העיקשת של רגימנט 112, בנוסף לדרכי הגישה הבעייתים באזור, הובילו את מרבית הקורפוס לעקוף את עמדות ה-112, לנוע דרומה ולחצות את הגשרים בדסבורג ובהיינרשייד (Heinerscheid). הרגימנט האמריקאי זכה למרווח נשימה, וב-19 בדצמבר נסוג מספר קילומטרים מערבה, להולדנג' (Huldange), בגזרת הדיוויזיה ה-106, ובאותו יום סופח הרגימנט לדיוויזיה ה-106. הרגימנט הצליח לעכב את כל קורפוס הפאנצר ה-58 למשך יומיים שלמים.

עם נסיגתו של רגימנט 112, הייתה הדרך מערבה פתוחה בפני קורפוס הפאנצר ה-58, שנע דרך הפירצה, שנפערה בין סן-וית (בצפון) לבסטון (בדרום). בצהרי ה-19 בדצמבר הגיעו יחידות החלוץ שלו להופלייז, עיר הנמצאת 20 קילומטרים מצפון לבסטון, ושוכנת על נהר אורת, המכשול הטבעי האחרון לפני המז. לאחר שיחידות הנדסה אמריקאיות הצליחו לפוצץ את הגשר שם, התקדמו יחידות סיור מדיוויזיית הפאנצר ה-116 לעבר נקודת הצליחה באורתוויל, מדרום מערב להופלייז, וגילו שם גשר ביילי שעדיין היה שלם. אולם מפקד הקורפוס, ולטר קרוגר, חשש כי עד שיגיע לשם כוחו העיקרי, יפוצצו האמריקאים את הגשר, ולכן הפנה את שתי הדיוויזיות שלו צפונה, להוטון. בדיעבד, הגשר לא הושמד כלל, ודיוויזיית הפאנצר השנייה חצתה אותו ביום המחרת.

חיילים אמריקנים נלקחים בשבי הגרמני במתקפת הארדנים, ינואר 1945

קרב סן וית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוסר יכולתם של הגרמנים להקצות כוחות חזקים מספיק לכיבוש צומת הדרכים החיוני בסן-וית בשלושת הימים הראשונים של המתקפה הגרמנית, נתן לפיקוד האמריקאי זמן מספיק להזרים תגבורות חזקות לאזור, ולארגן מתחם הגנה מסביב לעיר. כבר ב-16 בדצמבר הורה גנרל מידלטון, מפקד הקורפוס השמיני, לצוות קרב ב' של הדיוויזיה המשוריינת ה-9 ולגדוד הנדסה קרבית מעתודת הקורפוס, לתגבר את הדיוויזיה ה-106 ולתפוס עמדות ממזרח לסן-וית. בליל 16/17 בחודש החליט הפיקוד האמריקאי העליון לשלוח את הדיוויזיה המשוריינת ה-7 (שכללה למעלה מ-250 טנקים בינוניים וקלים) מאזור הארלם (הולנד) לאזור סן-וית, ועד שעות אחר הצהריים ב-17 באוקטובר הגיע עיקר כוחה של הדיוויזיה (שני צוותי קרב) לאזור לאחר מסע מזורז. גנרל ברוס קלארק, מפקד צוות קרב ב' של הדיוויזיה, קיבל לידיו את הפיקוד על הכוחות האמריקאים באזור סן-וית, שכללו את הדיוויזיה המשוריינת ה-7, צוות קרב מהדיוויזיה המשוריינת ה-9, ורגימנט הרגלים ה-424 של הדיוויזיה ה-106, שנותר מחוץ לטבעת הכיתור הגרמנית סביב שניי אייפל. עד לסוף היום אירגן קלארק את כוחותיו במערך הגנה דמוי פרסה, שהגן על המבואות המזרחיים של סן-וית. ב-19 בדצמבר הצטרף למתחם ההגנה המאולתר סביב סן-וית גם הרגימנט הצפוני (ה-112) של הדיוויזיה ה-28, שנותק משאר הכוחות של הדיוויזיה, ונדחק לכיוון צפון-מערב על ידי המתקפה של קורפוס הפאנצר ה-58 של מנטויפל.

ההתקפה הגרמנית הראשונה על מתחם ההגנה האמריקאי המאולתר בפאתי סן-וית נערכה כבר בשעות הצהריים של ה-17 בדצמבר, אולם נהדפה בסיוע כוחות החלוץ של הדיוויזיה המשוריינת ה-7, שתיגברו את מערך ההגנה סביב העיירה. במהלך שלושת הימים הבאים (20-18 בדצמבר) ניהלו קורפוס החי"ר ה-66 ויחידות השריון שסייעו לו שורה של התקפות כושלות במאמץ לכבוש את העיירה, אך ההתקפות נערכו על ידי כוחות קטנים למדי של רגלים ושריון, והדיוויזיה המשוריינת ה-7, בסיוע יחידות רגלים וארטילריה שפעלו תחת פיקודה, לא התקשתה להדוף אותם. הסיבות העיקריות לחוסר היכולת של הפיקוד הגרמני לרכז כוחות חזקים מספיק לצורך כיבוש צומת הדרכים החשובה היו : העובדה, שהכוחות העיקריים של דיוויזיות הפולקסגרנדיר ה-18 וה-62 היו עסוקים בסגירת טבעת הכיתור סביב כיס שניי אייפל ובחיסול הכוחות האמריקאים שנלכדו שם, ופקקי התנועה הקשים שנוצרו בדרכי הגישה המועטות לחזית, אשר עיכבו את הגעתן של יחידות הארטילריה והשריון הגרמניות. מפקד קבוצת ארמיות B, גנרל פלדמרשל ולטר מודל, דרש ממנטויפל לכבוש את סן-וית כבר ב-18 בדצמבר, ותיגבר לשם כך את כוחותיו בבריגדת הפאנצר "משמר הפיהרר", מעתודת קבוצת הארמיות, אך בגלל פקקי התנועה הכוח העיקרי של הבריגדה הגיע לאזור סן-וית רק ב-20 בחודש.

לאחר כניעת הכוחות האמריקאים בכיס שניי אייפל, התפנו דיוויזיות הפולקסגרנדיר 18 ו-62 למתקפה על סן-וית. המתקפה נועדה להתבצע ב-20 בדצמבר. אולם פקקי תנועה קשים, והקושי לקדם את הארטילריה הגרמנית, שכללה בעיקר תותחים נגררים באמצעות סוסים, בדרכים הבוציות לקרבת החזית, אילצו את הפיקוד הגרמני לדחות אותה ביממה נוספת. בשלב זה של המערכה, האחיזה בסן-וית הפכה לנטל יותר מאשר ליתרון מבחינת פיקוד בעלות הברית, משום שהכוחות שהחזיקו במתחם ההגנה סביב העיירה נמצאו בסכנת כיתור על ידי כוחות גרמניים ניידים חזקים, שהמשיכו להתקדם מצפון ומדרום לה. סן-וית הפכה למעשה לבליטה אמריקנית צרה ומאורכת בקו החזית, שהתקדם מערבה.

המתקפה הגרמנית על העיירה נפתחה לבסוף ב-21 בדצמבר בשעה 15:00, לאחר הרעשה ארטילרית עזה שנמשכה 45 דקות. כוחות חי"ר גרמניים מהדיוויזיה ה-62 הסתננו בהצלחה דרך פערים בקווים האמריקאיים מדרום לסן-וית, ובמקביל תקף השריון הגרמני את העיירה ממזרח ומצפון-מזרח לאורך הכביש משנברג. גם הפעם הובילו טנקי טיגר מגדוד הפאנצר הכבד ה-506 את המתקפה הגרמנית. הם השתמשו בפגזי תאורה כדי לסנוור את הטנקים האמריקנים המגינים, ולאחר מכן השמידו אותם. בשעה 21:00 הורה מפקד הכוח האמריקאי המגן, ברוס קלארק, לכוחותיו לפנות את העיירה ולהקים קו הגנה מאולתר במרחק קצר ממערב לה. הגרמנים השתלטו על סן-וית, ובזזו את הציוד והאספקה שהאמריקאים נטשו מאחור, אך פקקי תנועה כבדים, שנוצרו ברחובות העיירה, מנעו מהגרמנים לנצל את הצלחתם לצורך מרדף אחרי האמריקאים הנסוגים. קרב ההשהיה המוצלח שניהלו הכוחות האמריקאים סביב סן-וית, הצליח לעכב את ההתקדמות הגרמנית בגזרה זו במשך חמישה ימים, ולמנוע מהם את השימוש בצירי התנועה החיוניים שעברו דרך העיירה. סן-וית שימשה למעשה כשובר גלים, שתיעל את ההתקדמות הגרמנית, ואילץ את הכוחות הגרמניים לנוע משני עבריה. במהלך שלושת הימים הבאים (24-21 בדצמבר) אילצה ההתקדמות של כוחות שריון גרמניים חזקים (שכללו גם שתי דיוויזיות פאנצר מקורפוס הפאנצר ס"ס ה-2, שהועברו תחת פיקודו של מנטויפל), את מתיו רידג'ווי, מפקד הקורפוס המוטס האמריקאי ה-18 (שקיבל את הפיקוד על הגזרה, כולל על הכוחות שהחזיקו באזור סן-וית, ב-20 בדצמבר) לפנות גם את קו ההגנה החדש שתפסו כוחותיו ממערב לסן-וית, ולסגת לקו הגנה ממערב לנהר סאלם.

המצור על בסטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על בסטון

דרומית-מערבית מסן-וית התקדמו שלוש הדיוויזיות מקורפוס הפאנצר ה-47 לעבר העיירה בסטון. בסטון, צומת דרכים חיוני בצידה הדרומי של "הבליטה", כפי שכונתה עתה חדירת הגרמנים בפי בעלות הברית, בשל צורתה, שוכנת במקום שטוח יחסית בתוך אזור כללי של גבעות מסולעות המאפיינות את הארדנים, וזו הסיבה לכך שמצטלבות בה כבישי האזור. בסטון הייתה אחת היעדים המרכזיים לגרמנים בבליצקריג של 1940. גם בעת תכנון מבצע "משמר הריין" הכירו המתכננים בחשיבותה, והאמינו כי כיבושה המהיר יהיה מכריע לתוכנית המתקפה; אך הם הקצו למשימה רק את דיוויזיית פולקסגרנדיר 26 (המנוסה), בעוד דיוויזיות הפאנצרים יעקפו את העיירה וימשיכו הלאה למז. גם הפיקוד האמריקאי הבין את חשיבותה של בסטון, והודג'ס, מפקד הארמייה הראשונה, שהשתמש בכל עתודותיו, נאלץ לפנות למפקדה העליונה של בעלות הברית לעזרה. בבוקר ה-18 בדצמבר, הורה אייזנהאואר לעתודות שלו, הדיוויזיות המוטסות 82 ו-101 לנוע במהירות וליצור מחסומים התקדמות הגרמנית.

כבר בערב ה-17 בדצמבר החלו האמריקאים בפעולות עיכוב לפני בסטון, כדי לאפשר לתגבורות להגיע לעיירה. בערב ה-18 בדצמבר לא עמדה כל הגנה מאורגנת בין דיוויזיית הפאנצר השנייה לבסטון, אולם מפקד הדיוויזיה, שדבק בתוכנית הקרב, עקף את בסטון ונע צפונה לעבר המז‏[40]. גם דיוויזיית פאנצר להר החמיצה הזדמנות לכבוש את בסטון בגלל זהירות יתר מצד מפקד הדיוויזיה, פריץ ביירליין. בבוקר ה-19 בדצמבר התקדמה דיוויזיית פאנצר להר עד למרחק של כחמישה קילומטרים מהצומת החיוני בבסטון. שעות ספורות בלבד קודם לכן הגיעו הדיוויזיה המשוריינת העשירית והדיוויזיה המוטסת ה-101 לעיר.

ב-20 בדצמבר כותרה בסטון. במהלך היומיים הבאים, 22-21 בדצמבר, נרשמו היתקלויות רבות של גישושים מסביב לבסטון, אך לא נערכו קרבות בקנה מידה משמעותי. ב-22 בדצמבר שלח גנרל היינריך פון ליטוויץ, מפקד קורפוס הפאנצר ה-47, אל בריגדיר-ג'נרל אנתוני מקאוליף דרישת כניעה. מקאוליף השיב במילה אחת - “NUTS!‎” - "שטויות!", ביטוי סלנג אמריקני, וזאת בדומה לתשובתו של הגנרל מרי פייר קניג לארווין רומל ("יישקני רומל מנשיקות פיהו"), בנסיבות דומות בעת המצור על ביר חכים, שזכתה אף היא לתהילה. דיוויזיית פאנצר להר ודיוויזיית הפאנצר השנייה עקפו את בסטון, והמשיכו לכיון סן הובר, מרחק כשלושים קילומטרים בלבד מהמז. הן הותירו את העיר מכותרת על ידי דיוויזיית פולקסגרנדיר 26 בסיוע רגימנט טנקים בודד.

האגף הדרומי - הארמייה השביעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמייה השביעית של ברנדנברגר, שכללה ארבעה דיוויזיות חי"ר בשלב הראשון של המתקפה, היוותה את האגף הדרומי של המתקפה הגרמנית. היא תקפה חזית ברוחב כמעט 50 קילומטרים, מויאנדן עד אכטרנך. על גזרה זו הגנו רק שני רגימנטים של חי"ר (ה-12 מהדיוויזיה הרביעית וה-109 מדיוויזיה 28) בסיוע גדוד שריון מהדיוויזיה המשוריינת התשיעית, וגדוד טנקים מהדיוויזיה הרביעית. על אף שהתוקפים נהנו מעליונות מספרית גדולה, לא ניתן להם כמעט סיוע של שריון, ולכן הישגיהם היו מוגבלים. דיוויזיות הפולקסגרנדיר של ברנדנברגר השיגו התקדמות מועטה למול מגננה אמריקאית עיקשת, שלא אפשרה להם להגיע לרשת הכבישים, שהייתה חיונית לתנועה בתנאי השטח הקשים שאפיינו גזרה זו. רק דיוויזיית הצנחנים החמישית באגפה הימני (הצפוני) של הארמייה הצליחה להשיג הצלחה מסוימת, והבקיעה לעומק 19 קילומטרים עד וילץ. במשך שישה ימים של מגננה כנגד הארמייה השביעית (שלאחריה יצאו הכוחות האמריקאים בגזרה למתקפת נגד), שהשיגה התקדמות דלה מאוד, איבדו האמריקאים למעלה מ-2,000 הרוגים, פצועים, ונעדרים‏[41].

המתקפה הגרמנית זכתה אמנם להישגים ראשוניים מרשימים (בחמשת ימי הלחימה הראשונים בקרב הארדנים השמידו הגרמנים 300 טנקים אמריקניים ושבו 25 אלף חיילים), אך מהרגע הראשון השתבשו לוחות הזמנים שלה, הן בגלל כיסי התנגדות של כוחות אמריקניים - שהורכבו לעתים משרידי יחידות שאורגנו מחדש - שלחמו באומץ רב ובנחישות, והן בגלל תנאי השטח ומזג האוויר. כבר בשעות הראשונות של המתקפה נוצרו פקקי תנועה ענקיים מאחורי קווי החזית, בעוד כלי הרכב הגרמניים מנסים לפלס את דרכם קדימה בצירי התנועה המוגבלים לחזית הארדנים. כלי הרכב הגרמניים הסתבכו בדרכים התלולות, הצרות והמתפתלות בהרים. טנקים רבים, במיוחד הכבדים מביניהם, נתקעו. בחורף הקשה של חודש דצמבר הייתה העברת טנקים, וכן תותחים וציוד הרתומים לסוסים, לאורך דרכי יער ונתיבים שהפכו לביצות, בבחינת קושי רב. לכך נוספו מכשולים בדמות עצים כרותים, שכרת הוורמאכט עצמו במהלך נסיגתו בנובמבר. תרומתם של תנאי השטח לבלימת ההיערכות הגרמנית בימי הלחימה הראשונים המכריעים עלתה על מאמצי המגנים‏[42].

תגובת בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוצמת המתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את פיקוד בעלות הברית. ההפגזות הגרמניות ניתקו את מרבית קווי הקשר באזורים הקדמיים של החזית, ויצרו שיבושים בתקשורת אשר היקשו על הפיקוד האמריקאי לקבל תמונת מצב מדויקת לגבי המתרחש. המידע הראשוני על המתקפה הגרמנית היה כה זעום ומבולבל, עד כי בשעות הערב של היום הראשון למתקפה (ה-16 בדצמבר) חלק מהמפקדים הבכירים האמריקאים עדיין העריכו שמדובר בסך הכל במתקפת-נגד מקומית מוגבלת בהיקפה, שנועדה לאלץ את הכוחות האמריקאים להפסיק את המתקפה באזור נהר הרור‏[43]. גנרל ברדלי העריך שמדובר במתקפת שיבוש, שנועדה להקל את הלחץ שהפעילה הארמייה השלישית של פטון בחבל הסאר. אף על פי כן, החליט אייזנהאואר לא לקחת סיכונים, והורה באותו ערב לשלוח שתי דיוויזיות משוריינות לעזרת הכוחות האמריקאים בארדנים - הדיוויזיה המשוריינת העשירית מהעתודה של מהארמייה השלישית קיבלה הוראה לנוע לעבר העיר לוקסמבורג, ואילו הדיוויזיה המשוריינת השביעית מהארמייה התשיעית נשלחה מאזור אאכן דרומה לכיוון וילסאלם, כדי לתגבר את הכוחות האמריקאים במרחב סן-וית ובסטון. החלטה זו התבררה כמשמעותית ביותר, ותרמה תרומה מכריעה לעיכוב ההתקדמות הגרמנית בימים הראשונים של המערכה בארדנים.

למרות ההפתעה הראשונית, ההתנגדות העיקשת של הכוחות האמריקאים, שהחזיקו בקו החזית בארדנים, עיכבה את ההתקדמות הגרמנית, ואיפשרה לפיקוד העליון של כוחות בעלות הברית לקבל כמה החלטות אסטרטגיות, ששינו את פני המערכה. ההחלטה הראשונה, שהתקבלה בליל 17/18 בדצמבר, הייתה להטיל למערכה את העתודה האסטרטגית - הקורפוס המוטס ה-18 - כדי להגן על צומת הדרכים בבסטון ולתגבר את הכוחות שהחזיקו בגזרה הצפונית של הארדנים. ההחלטה השנייה של אייזנהאואר, שהתקבלה ב-20 בדצמבר, הייתה להעביר את הפיקוד על הכוחות האמריקאים, שלחמו בחלק הצפוני של הבליטה הגרמנית - הארמיות האמריקניות הראשונה והתשיעית - לידי פילדמרשל מונטגומרי, מפקד קבוצת הארמיות ה-21. צעד זה נועד להתגבר על בעיית פיצול כוחותיה של קבוצת הארמיות ה-12, שנגרמה כתוצאה מהחדירה הגרמנית העמוקה לגזרה, שהוחזקה על ידי הארמייה הראשונה באזור הארדנים, ולרתום את הבריטים לסייע למאמץ לבלום את המתקפה הגרמנית. מונטגומרי העביר את הקורפוס ה-30 מהארמייה הבריטית השנייה לאזור דינאן כדי למנוע מהגרמנים לחצות את קו נהר מז, במקרה שיצליחו לפרוץ דרך הקורפוס האמריקאי השמיני. הקורפוס ה-30 כלל שלוש דיוויזיות חי"ר ושלוש בריגדות משוריינות ותוגבר על ידי הדיוויזיה המוטסת השישית, שנשלחה מאנגליה. אולם בסופו של דבר היחידות הבריטיות כמעט ולא נדרשו להילחם, משום שהכוחות התוקפים הגרמניים נבלמו על ידי כוחות העתודה האמריקאים לפני שהגיעו אליהם. במקביל להחלטה על השינוי במבנה הפיקוד של כוחות בעלות הברית, הורה אייזנהאואר לארמייה האמריקאית השלישית, בפיקוד גנרל פאטון, להפנות את רוב כוחותיה צפונה, לתקוף את האגף הדרומי של הבליטה, שיצרה המתקפה הגרמנית בארדנים, אשר הוחזק על ידי כוחות מהארמייה הגרמנית השביעית, ולחבור לכוחות האמריקאים המכותרים באזור העיירה בסטון.

פיקוד בעלות הברית הזרים במהירות תגבורות חזקות לסייע לכוחותיו החלשים בגזרת ההבקעה הגרמנית. כבר ביומיים הראשונים של המתקפה הגרמנית נשלחו 60,000 חיילים ו-11,000 כלי-רכב לגזרת הארדנים, ובשמונת הימים הבאים נשלחו 180 אלף חיילים נוספים לבלום את המתקפה הגרמנית‏[44]. בסך הכל הטילו בעלות הברית למערכה בארדנים כ-700 אלף חיילים, למעלה מכפליים מהכוח הגרמני שניצב מולם. ההזרמה המהירה של התגבורות של בעלות הברית הצליחה להטות תוך זמן קצר את מאזן הכוחות הצבאי בקרב הבליטה לטובת כוחות בעלות הברית.

בלימת ההתקפה הגרמנית והתקפת הנגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלימת המתקפה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתקפה הגרמנית בארדנים. מטרות המבצע מסומנות בקו אדום. הקו הכתום מסמן את החדירה הרחוקה ביותר של הגרמנים במתקפה.

ב-24 בדצמבר הגיעו הטנקים הגרמניים לנקודה הרחוקה ביותר מקו ההתחלה שלהם, מרחק מאה קילומטרים ממנו וקילומטרים ספורים מהמז. הם הגיעו לסוף דרכם. למרבית יחידות השריון לא סופק דלק, ורכביהם נעצרו. צוותים רבים נאלצו להשמיד את טנקיהם, שמא ייפלו בידי האויב. דיוויזיית הפאנצר השנייה אשר הגיעה לנקודת ההבקעה הרחוקה ביותר, ליד דינאן, הותקפה בערב חג המולד על ידי הדיוויזיה המשוריינת ה-2 מהארמייה הראשונה, שהסתייעה רבות במטוסי קרב, ובארטילריה. אי יכולתם של הפאנצרים לתמרן בגלל מחסור בדלק הפכו אותם למטרות נייחות, ובקרב שהתפתח השמידה העוצבה האמריקאית כמעט את כל הטנקים של דיוויזיית הפאנצר השנייה - שפתחה את הקרב עם מאה ושישה-עשר טנקים תותחי סער - שבתה 1,213 שבויים וכלי רכב רבים, והרגה קרוב ל-1,000 מחייליה. דיוויזיית הפאנצר השנייה שהייתה מחוסלת למעשה, נסוגה‏[45].

גנרל גודריאן הבין כבר אז את גודל הכישלון של מתקפת הארדנים, וב-24 בדצמבר התחנן לפני היטלר שיתיר לדיוויזיות הפאנצרים לסגת מזרחה, לקראת המתקפה הסובייטית הצפויה, אשר הפיקוד העליון של הצבא, ה-OKH, ידע כי היא הולכת וקרבה‏[46]. אך היטלר סירב לכל הצעה; בערב ה-28 בדצמבר הוא קיים מועצה צבאית מורחבת. במקום לתת דעתו לעצותיהם של הגנרלים הבכירים שלו במערב, דוגמת רונדשטדט ומנטויפל, להוציא את הכוחות הגרמניים מן המערכה במועד מועד, הוא פקד על חידוש המתקפה - בעידודו של גנרל יודל, ששכנע אותו כי המשך הלחץ במערב משבש את התוכניות ההתקפיות של האנגלים והאמריקאים - והטלת יתר הכוחות אל מתקפות חסרות תקווה על בסטון, ונהר המז. יתרה מזו, הוא דרש לפתוח בהתקפה חדשה בחבל הסאאר, מדרום לאלזס, שם דולדלו הכוחות האמריקאיים בעקבות שיגור חלקה הארי של הארמייה השלישית של פטון צפונה לארדנים.

מתקפת הנגד של בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים מהדיוויזיה המשוריינת ה-4 ליד בסטון, דצמבר 1944.

ב-22 וב-23 בדצמבר הצליח פאטון, שכוחותיו התקדמו מזרחה לעבר חבל הסאר, לבצע את התמרון המסובך של הפניית כוחות הארמייה שלו בזווית 90 מעלות, בעבודת פיקוד ומטה מעולה, ולהתחיל לנוע צפונה עם שלוש דיוויזיות משוריינות בחזית של 40 ק"מ על דרכים צרות, מכוסות קרח באמצע החורף, היישר אל האגף הדרומי של הבליטה. הפניית כיוון הלחימה של הארמייה במזג אוויר קשה במיוחד, ותוך כדי ניתוק מגע עם אויב שהיה כבר בלחימה עם הארמייה, נחשבת לאחד ההישגים הצבאיים המרשימים במלחמה‏[47]. גנרל ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה-12, כתב לאחר מכן על התמרון של פטון שהיה "אחד המבריקים ביותר של מפקד כלשהו, מצד זה או זה, במלחמת העולם השנייה"‏[48].

ב-23 בדצמבר התבהר מזג האוויר, והמשמעות עבור כוחותיהן של בעלות הברית שנמצאו בהגנה היה טמון בעצם העובדה שהמטוסים שלהם יכולים לטוס ולנצל את עליונותם המוחצת באוויר. סוף סוף עלה בידי מטוסי הקרב והמפציצים שלהן להסתער במלוא כוחם על שדה הקרב. בארבעת הימים שעברו מאז התבהרו השמיים שוגרו 15,000 גיחות. ב-23 בדצמבר 441 טון של מטעני אספקה מ-241 מטוסי דקוטה C-47 הוצנח בבסטון הנצורה. 95 אחוז מהאספקה נפלה לידי האמריקאים. למחרת היום שבו 160 מטוסי דקוטה והצניחו 160 טון אספקה, אך הפעם נתקלו באש נ"מ חזקה ומספר מטוסים הופלו.

ב-24 בדצמבר הופעל המספר הרב ביותר של מטוסי בעלות הברית במערכה בארדנים: האמריקאים שיגרו 1,138 גיחות טקטיות (מתוכן 734 לתמיכה בכוחות הקרקע בארדנים) ו-2,442 גיחות של מפציצים, האחרונות כוונו בעיקר כנגד שדות תעופה גרמניים. הצי האווירי השני של בריטניה שיגר באותו יום 1,243 גיחות. בשלושת הימים הבאים אפשרו תנאי מזג אוויר נוחים למטוסי הקרב-הפצצה של בעלות הברית לבצע תקיפות ממושכות כנגד תנועות שריון ואספקה גרמניות, והגבילו את יכולתם של הגרמנים לבצע תקיפות (בעיקר של שריון) לאור יום. ב-28 בדצמבר הורע מזג האוויר למספר ימים נוספים, ומספר הגיחות האוויריות של בעלות הברית הצטמצמם רבות‏[49].

26 בדצמבר הייתה למעשה נקדות המפנה במערכה בארדנים; הגרמנים איבדו סופית את היוזמה, וכוחות בעלות הברית עברו להתקפה. האמריקאים השתלטו על שדה הקרב באיטיות אך בבטחה. באותו יום, בשעה 16:50, פרצו כוחות מהדיוויזיה המשוריינת הרביעית מהארמייה של פטון והגיעו אל הדיוויזיה המוטסת ה-101. סביב בסטון לא הסתיימה הלחימה, והקשר בין העיירה לחזית האמריקאית הראשית נותר שברירי, אך הכיתור נפרץ ובשעות הבוקר המוקדמות למחרת הוכנסו רכבי אספקה ואמבולנסים לבסטון. בשבוע הלחימה בעיירה סבלה הדיוויזיה ה-101 1,641 אבדות‏[50].

ב-30 בדצמבר החלה מתקפת הנגד של הארמייה השלישית של פטון באגפים של בסטון. בד בבד פתח מנטויפל במתקפה חדשה לכיבושה של בסטון, בכוח של שמונה דיוויזיות, בעקבות פקודתו של היטלר להשתלט על בסטון בכל מחיר. סביב העיירה ניטשו קרבות עזים עד ראשית ינואר 1945, כאשר הגרמנים מנסים לחזור ולנתק את בסטון, והכוחות האמריקאים נלחמים להרחיב את הפרוזדור ולהסיר את האיום הגרמני על בסטון באופן סופי. אך עד ה-2 בינואר נסוגו הגרמנים מסביבת בסטון.

מבצע נורדווינד ובודנפלט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בינואר 1945 עשה הלופטוואפה את המאמץ הגדול האחרון שלו בחזית המערבית. הוא פתח במתקפת פתע אווירית גדולה - בשם מבצע בודנפלט (Bodenplatte) - שנועדה לפגוע בשדות התעופה הקדמיים של בנות הברית, ולהשיג עליונות אווירית מעל שדה הקרב בארדנים. המועד המתוכנן של המתקפה האווירית היה 16 בדצמבר, במקביל לפתיחת המתקפה הקרקעית בארדנים, אך מזג האוויר הקשה אילץ את הגרמנים לדחות אותה בכשבועיים. המטוסים הגרמניים השיגו הפתעה טקטית מוחלטת, והצליחו לגרום נזקים קשים למספר רב של שדות תעופה קדמיים, בריטיים ואמריקניים, ולהשמיד מטוסים רבים על הקרקע. אולם הלופטוואפה ספג אבדות כבדות, שלא יכול היה להרשות לעצמו, במהלך המבצע, ואילו בעלות הברית לא התקשו להשלים את אבדותיהן תוך זמן קצר. קשה להעריך בדיוק את אבדות הצדדים היריבים, אך רוב החוקרים מעריכים שחילות האוויר של בעלות הברית איבדו כ-500 מטוסים, מתוכם למעלה מ-300 הושמדו לחלוטין, ואילו הגרמנים איבדו כ-300 מטוסים, שהופלו או נפגעו במהלך התקיפה. האובדן העיקרי של הלופטוואפה לא היו המטוסים, שהושמדו או נפגעו במהלך המבצע, אלא המספר הרב של טייסים מנוסים. כולל מובילי טייסות וכנפות קרב, שנהרגו או נפלו בשבי במהלך המתקפה. כ-150 טייסים נהרגו בתקיפה וכ-70 נוספים נלקחו בשבי, לאחר שמטוסיהם הופלו מעל שטח בשליטת בעלות הברית.

באותו יום פתחה קבוצת ארמיות G הגרמנית במבצע נורדווינד ("רוח צפונית"), מתקפה שנייה בחבל הסאר באלזס ולוריין, בגזרת הארמייה השביעית האמריקאית, שנועדה להגביר את הלחץ על בעלות-הברית, להקשות על אייזנהאואר לתגבר את כוחותיו בארדנים, ולהסיט את המאמץ של הארמייה השלישית מהגזרה של ארמיית הפאנצר החמישית. זו הייתה המתקפה הגדולה האחרונה של הגרמנים בחזית המערבית. בתחילה השיגו הגרמנים הישגים קטנים בשטח, והצליחו להסב אבדות כבדות לקורפוס השישי האמריקאי. אי יכולתן של בעלות הברית לתגבר את הארמייה השביעית המוכה - מאחר שכל העתודות נשלחו לגזרת הארדנים - אפשרו לגרמנים להחזיק ביוזמה ההתקפית. רק ב-25 בינואר, עם הגעתן של תגבורות אמריקאיות מגזרת הארדנים, דעכה המתקפה הגרמנית לחלוטין. הארמייה השביעית איבדה כ-14,000 הרוגים, פצועים ונעדרים במערכה באלזס, ואילו אבדות הגרמנים הסתכמו בכ-23,000‏[51].

סגירת הבליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקים אמריקניים שנפגעו ויצאו מכלל פעולה, סמוך לגבול בלגיה-לוקסמבורג

בתחילת ינואר 1945, החלו בעלות הברית להפעיל לחץ איטי ויציב כדי לחסל את הבליטה, בסדרת מבצעים שנמשכו עד אמצע ינואר. אף שהעוצבות הגרמניות היו מותשות וחשופות לתקיפות אוויריות, הפיקוד העליון של בעלות הברית לא השכיל לנצל זאת כדי לכתר את הגרמנים ולמנוע מהם נתיב הימלטות משדה הקרב. במקום זאת, הם הסתפקו בפגיעה בכוחות הנסוגים מהאוויר, ובהשמדה הדרגתית של כוחות שריון וכלי רכב רבים ככל האפשר.

בעוד שהארמייה השלישית של פטון תקפה את הבליטה מדרום, בגזרת הארמייה החמישית של מנטויפל, התקדמה הארמייה הראשונה של הודג'ס מצפון. המתקפה של בעלות הברית נתקלה באותם הקשיים שחוו הגרמנים בתחילת המתקפה בארדנים - תנועה בתנאי שטח קשים ובמזג אוויר סוער. תנועת השריון הוגבלה למספר כבישים מצומצם, ולעתים תכופות נפל נטל הלחימה כולו על חיילי הרגלים. במשך המחצית הראשונה של חודש ינואר התקדמו כוחות הברית באיטיות, כפר אחר כפר, בתנאים קשים. במהלך התקדמותם, נתקלו הכוחות בהמוני מוקשים שהטמינו הגרמנים כדרכם במהלך נסיגה. הגרמנים נהדפו בהדרגה לאחור, אך לא גילו סימני התמוטטות כוללת, והמשיכו להילחם תוך כדי נסיגתם. בשבוע השני של חודש ינואר נאלצו אפילו שידורי התעמולה הגרמניים להודות בכישלון במערכה בארדנים. "מערכת החורף", כפי שכונתה בפיהם המתקפה בארדנים, נקראה עתה "מערכת ההגנה"‏[52]. הארמייה הראשונה והשלישית של צבא ארצות הברית חברו ב-16 בחודש, וב-22 קיבלו סוף סוף הגרמנים פקודת נסיגה כללית. רק ב-25 בחודש השלימו הכוחות הגרמניים את נסיגתם לקווי ההתחלה שלהם.

בנוסף על כל אלה - ברמה הדיפלומטית-אסטרטגית - פנו בעלות הברית המערביות בבקשה לסובייטים להקדים את מתקפת החורף שלהם כדי לאלץ את הגרמנים להתמודד עם התקפות בשתי החזיתות. הסובייטים נענו לבקשה והקדימו את מתקפתם בשבועיים, ל- 12 בינואר 1945 - מה שאילץ את הגרמנים להעביר כוחות רבים מחזית המערב לחזית המזרחית.

פשעי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטבח במלמדי. הטבח בוצע על ידי אנשי הוואפן אס.אס ביומה השני של המתקפה.

במהלך מתקפת הארדנים ירו הגרמנים בשבויים רבים, ואף רצחו בדם קר למעלה ממאה אזרחים בלגים. ב-17 בדצמבר, ביום השני למתקפה, הוציאו יחידות שריון של האס.אס בפיקוד של יואכים פייפר להורג שבויים אמריקאים - תשעה-עשר בהונספלד, חמישים בבולינגן, ושמונים ושישה בטבח מלמדי (Malmedy). פייפר ואחרים נשפטו על כך לאחר המלחמה, ומסיבות שונות לא הוצא לפועל אף אחד מגזרי דין המוות. פייפר שוחרר בשנת 1956 ונרצח בביתו שבצרפת בשנת 1976.

בצבא האמריקאי, על כל דרגיו, העצים הטבח במלמדי את הסירוב לקחת שבויים של האס.אס. בערב ראש השנה האזרחית, ירו חיילים אמריקאים בשישים שבויים גרמניים.

אבידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להוציא את המערכה בנורמנדיה, קרב הבליטה היה הקרב הגדול והיקר ביותר שנערך בחזית המערבית, מנחיתת צבאות בעלות הברית בצרפת ועד לסיום המלחמה באירופה. הוא ארך חמישה שבועות, והשתתפו בו למעלה ממיליון חיילים ואלפי כלי רכב משוריינים משני הצדדים.

קשה לתת אומדן מדויק של אבידות הצדדים היריבים במערכה בארדנים; על פי הערכות שונות, כוחות בעלות הברית (בעיקר הצבא האמריקאי) ספגו במהלכו למעלה מ-80,000 הרוגים, שבויים/נעדרים, ופצועים, מחציתם במהלך דצמבר 1944. אומדן אבידות רשמי של המערכה בארדנים, שנמסר לאייזנהאואר בפברואר 1945, קבע שאבידות הארמייה האמריקאית הראשונה הסתכמו ב-39,957; הארמייה השלישית ב-35,525; וקורפוס 30 הבריטי ב-1,400‏[53].

ההערכות ביחס למספר הנפגעים בצד הגרמני נעות בין 80,000 ל-103,000 נפגעים ונעדרים, כולל למעלה מ-10,000 הרוגים. גם אומדני האבידות של ה-OKH וה-OKW ביחס למערכה בארדנים אינם זהים, בגלל דרך החישוב השונה; לפי הערכת ה-OKH, הקרב עלה לצבא הגרמני ב-10,749 הרוגים, 34,255 פצועים, ו-22,487 נעדרים, בעוד שה-OKW דיווח על 12,652 הרוגים, 38,600 פצועים, ו-30,582 נעדרים‏[54]. מחקר עדכני שבוצע על ידי חוקרים גרמניים, טוען שמספר האבידות הגרמניות היה נמוך באופן משמעותי מהערכות הקודמות, והסתכם ב-68,000 הרוגים, פצועים ונעדרים‏[55].

שני הצדדים איבדו ציוד צבאי רב במהלך הלחימה; הגרמנים איבדו 700-600 כלי רכב משוריינים, 6,000 רכבים ממונעים וכ-1,600 מטוסים (כולל במבצע בודנפלט), ואילו בעלות הברית איבדו 800-700 טנקים ומשחיתי טנקים שהושמדו. אולם בניגוד לגרמנים, שסבלו ממחסור חמור בכוח אדם מיומן ובציוד לחימה כבד (טנקים ומטוסים) בשלב זה של המלחמה, בעלות הברית לא התקשו להשלים תוך זמן קצר את אבדותיהם בכוח אדם ובציוד כבד בזכות המשאבים העדיפים שעמדו לרשותן.

תוצאות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

למן הרגע הראשון, תרחיש של הצלחה גרמנית מלאה בארדנים היה כמעט ולא אפשרי. המבצע היה תלוי בשמירה קפדנית על לוחות זמנים, בתפיסת מאגרי דלק של האויב, ובהתקדמות מהירה נוסח שנת 1940 אל מול כוחות בעלות הברית, שהיו שונים מאוד מהצבא הצרפתי שלחם נגד הגרמנים ב-1940, וחזקים פי כמה. הפיקוד העליון הגרמני לא עשה שימוש נכון בכוחות העתודה שלו, והמתין זמן רב מדי לפני ששלח אותם לתגבר את ארמיית הפאנצר החמישית של מנטויפל, שהצליחה להשיג התקדמות משמעותית בימים הראשונים של המתקפה. בנוסף, ההתנגדות העיקשת של החיילים האמריקאים, שלחמו לעתים בכיסים מבודדים, שיבשה את לוחות הזמנים של המבצע וריתקה כוחות גרמניים חזקים. מעל לכל, המשאבים העדיפים שעמדו לרשות כוחות בעלות הברית, לא הותירו סיכוי רב לכוחותיו של היטלר, להשלים את היעדים השאפתניים מאוד של המתקפה, והעליונות האווירית המוחלטת של בעלות הברית, מרגע שניתן היה להביא אותה לידי ביטוי, סייעה בעצירת התקדמות ראשי החץ המשוריינים הגרמניים, וגרמה להם אבדות כבדות. העובדה שרוב הכוחות האמריקאים היו ממונעים בשלמות, בניגוד לכוחות החי"ר של הצבא הגרמני, התבררה כגורם מכריע. היא אפשרה לפיקוד של בעלות הברית להזרים במהירות כוחות עתודה גדולים לשדה הקרב, כדי לבלום את הפריצה הגרמנית, בעזרת המצאי הענקי של כלי רכב ודלק שעמד לרשותו, בעוד תנועת הכוחות הגרמניים הוגבלה מאוד בשל המחסור בדלק ובכלי רכב ממונעים. המתקפה גרמה לשחיקה מהירה של העתודות המשוריינות של גרמניה, שהייתה עשויה להימשך חודשים אילו נותרו ערוכים בעמדות מיגננה‏[56].

אנדרטת זיכרון לחיילי בעלות הברית ליד בסטון.

גנרל עומר ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה-12, טען שאף שהגרמנים לא הצליחו להשיג את יעדם הממשי בשדה הקרב, הם היו קרובים עד מאוד ליצירת קרע בפיקוד העליון של בעלות הברית, בין המפקדים הבכירים של בריטניה וארצות הברית. קרע כזה כאמור, היה אחד מיעדיו האסטרטגיים של היטלר למבצע "משמר הריין"‏[57].

התוצאה האסטרטגית היחידה של מתקפת הארדנים הסתכמה בעיכוב מתקפת בעלות הברית אל תוך שטח גרמניה בששה שבועות. הפיקוד העליון של בעלות הברית הופתע מעוצמת המתקפה הגרמנית, ולקח לו זמן להתאושש מהמהלומה המפתיעה שספג. כתוצאה מכך, כוחות בעלות הברית המשיכו להתקדם בחזית רחבה ובזהירות רבה, לעבר הריין, מחשש מהתקפות נגד גרמניות נוספות, למרות שלמעשה, הווארמכט כבר לא היה מסוגל לארגן מתקפה נוספת בקנה מידה גדול במערב.

ברית המועצות הייתה המרוויחה העיקרית מהמערכה בארדנים. ארמיות הפאנצר החמישית והשישית של האס.אס היוו חלק משמעותי מהכוחות המשוריינים, שעמדו לרשות גרמניה בחורף 1944/1945. העדרותן מהחזית המזרחית בזמן שכוחות הצבא האדום פתחו במתקפה הגדולה שלהם בפולין ובפרוסיה המזרחית באמצע ינואר 1945, הקלה ללא ספק על התקדמותם המהירה של האחרונים במהלך מבצע וויסלה-אודר, וחסכה להם אבדות רבות. גם כאשר ארמיית הפאנצר השישית הועברה לבסוף מהמערב לחזית המזרחית בסוף ינואר 1945, היא נחלשה מאוד כתוצאה מהאבדות שספגה במהלך הקרב על הבליטה.

קרב הארדנים בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Cole, Hugh M. The Arddennes: Battle of the Bulge, Office of the Chief of Military History, 1965.
  • Jeffrey Clarke, Robert Ross Smith. Riviera To The Rhine, Center of Military History, 1993.
  • Gaul, Ronald. The Battle of the Bulge in Luxembourg, Schiffer Military, 1995.
  • George S. Patton, Jr., War as I knew it, Bantam Books, 1947.
  • MacDonald, Charles B., The Battle of the Bulge, Phoenix, 1998.
  • Whiting, Charles, The Other Battle of the Bulge: Operation Northwind, Avon Books, 1990.
  • Zaloga, Steven, Battle of the Bulge 1944, Oxford: Osprey, 2004.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בנוסף ל-3 בריגדות משוריינות בריטיות.
  2. ^ לרבות 4 דיוויזיות מוטסות.
  3. ^ המספר כולל גם תותחי סער ומשחיתי טנקים.
  4. ^ Rickard, Nelson john. Advance and Destroy Patton as Commander in the Bulge, The University Press of Kentucky 2011, עמ' 44-43
  5. ^ MacDonald, Charles. The Last Offensive: The European Theatre of War, Center of Military History 1993, p.53
  6. ^ שם, עמ' 442
  7. ^ רוברטס, אנדרו. סערת מלחמה, הוצאת כנרת זמורה ביתן - דביר, 2011. עמ' 441-440
  8. ^ הסטינגס, מקס. ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007. עמ' 118
  9. ^ שם, עמ' 108
  10. ^ שם, עמ' 275-273
  11. ^ Rickard, p.35
  12. ^ הייסטינגס, שם, עמ' 277-276
  13. ^ רוברטס, עמ' 445
  14. ^ ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן 1961, עמ' 896
  15. ^ Cole, Hugh M. The Arddennes: Battle of the Bulge, Office of the Chief of Military History, 1965. p.650
  16. ^ ג'ון טולנד. הקרב - סיפור הבליטה, הוצאת מערכות, 1987. עמ' 24
  17. ^ טולנד, שם, שם
  18. ^ Zaloga, Steven J. Battle of the Bulge 1944, Osprey 2004. p.10
  19. ^ Rickard, עמ' 32
  20. ^ כתוצאה מהאבדות הכבדות שספגה גרמניה הנאצית בשנות המלחמה, ומהמחסור החמור בכוח אדם, ב-1944 הורה היטלר על הורדת התקן לדיוויזיות החי"ר מ-17,000 לערך ל-12,500.
  21. ^ Cole, עמ' 657
  22. ^ בדצמבר 1944 היו בסך הכל כ-1,500 כלי רכב משוריינים כשירים מבצעית בכל החזית המזרחית.
  23. ^ Cole, עמ' 71
  24. ^ Cole, עמ' 664
  25. ^ Zaloga, עמ' 12
  26. ^ Rickard, עמ' 40-39
  27. ^ Rickard, עמ' 35
  28. ^ שם, עמ' 36
  29. ^ Rickard, עמ' 38
  30. ^ הייסטינגס, עמ' 308
  31. ^ רוברטס, עמ' 446
  32. ^ הייסטינגס, עמ' 283
  33. ^ שם, עמ' 281
  34. ^ Rawson, Andrew. Battle of the Bulge 1944-1945 The History Press, 2011. p.45
  35. ^ Rawson, עמ' 69-68
  36. ^ הסטינגס, עמ' 369
  37. ^ הגדוד, שהשתייך לארמיית הפאנצר השישית, לא הצליח למצוא דרכים מתאימות לתנועת הטנקים הכבדים שלו בגזרה שהוקצתה לו, ולכן נאלץ לפנות דרומה, לגזרה שהוקצתה לארמיית הפאנצר החמישית
  38. ^ זו הכניעה השנייה הגדולה ביותר של חיילים של צבא ארצות הברית במלחמה, לאחר הכניעה בבטאן
  39. ^ Cole, עמ' 187-181
  40. ^ Arnold, James. Ardennes 1944: Hitler's Last Gamble in the West, Osprey 1998. p.56
  41. ^ Cole, עמ' 258
  42. ^ הייסטינגס, עמ' 297-296
  43. ^ שם, עמ' 288-278
  44. ^ רוברטס, עמ' 447
  45. ^ Arnold, עמ' 80
  46. ^ הסטינגס, עמ' 317
  47. ^ שם, עמ' 309
  48. ^ רוברטס, עמ' 448
  49. ^ Cole, עמ' 661
  50. ^ הסטינגס, עמ' 309
  51. ^ Jeffrey Clarke, Robert Ross Smith. Riviera To The Rhine, Center of Military History, 1993. p.527
  52. ^ הסטינגס, עמ' 323-322
  53. ^ Cirillo, Roger, Ardennes-Alsace, Office of the Chief of Military History Department of the Army
  54. ^ לקריאה נוספת ראה ספרו (בגרמנית) של Hermann Jung, Die Ardennen- Offensive 1944/45
  55. ^ Rawson, עמ' 233
  56. ^ הייסטינגס, עמ' 327-326
  57. ^ James, עמ' 86