קהת קליגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קהת קליגר
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 4 ביולי 1904
לודמיר, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 20 באפריל 1985 (בגיל 80)
בואנוס איירס, ארגנטינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארגנטינה, רוסיה, פולין עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קהת קליגר (ביידיש: קהת [קעהאס] קליגער; 4 ביולי 1908 - 20 באפריל 1985) היה משורר ומתרגם יידיש יהודי-ארגנטינאי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליגר נולד בעיר לודמיר (וולדימיר וולינסקי) בקיסרות הרוסית (כיום אוקראינה). הוא השתייך למשפחה של חזנים שמקורה בעיר לוצק הקרובה. אביו, דוד, היה חזן הקהילה בבית הכנסת הגדול בלודמיר[1] והלחין מוזיקה ליטורגית.

קליגר למד בחדר, בישיבה ובתיכון פולני. ב-1924 החל לפרסם ביידיש בכתבי עת שונים שהתפרסמו בווהלין, בפולסיה ובוורשה (בין השאר, בעיתונים "די ליטערארישע בלעטער","וואכנשריפט פאר ליטעראטור" ו-"פאלקסצייטונג"[2]).

ב-1919 עברה לודמיר להיות חלק מפולין וב-1934, עם חתימת הסכם אי ההתקפה בין פולין לגרמניה, החלו השלטונות רודפים אחרי אישים אשר הציגו דעות סוצייאליסטיות בפומבי. קליגר, אשר כתביו אופיינו ברוח סוציאליסטית ואשר נתפס בעיני השלטונות כדמות פוליטית ברח בגפו מארץ מולדתו והיגר לארגנטינה. כל משפחתו נשארה בעיר הולדתו והקשר עימם נותק במהלך השואה.

קליגר השתלב בקהילה היהודית בבואנוס איירס אשר הייתה מרכז תרבותי ליהודים דוברי יידיש וכללה בתי ספר יהודיים ביידיש ובעברית, עיתונות יומית ביידיש ותיאטרון יהודי. בשלב מאוחר יותר החל לכתוב בעיתון "די פרעסע" - יומון ביידיש, בו תרגם את החדשות המקומיות, ערך את מדור הילדים ופרסם שירים.

קליגר כתב בכתבי עת שונים בארגנטינה, ביניהם כתב העת דווקא, כתב עת יידי חשוב שהופיע בבואנוס אירס, לאורך כשלושים שנה. בהמשך פרסם ספרים אשר איגדו את שיריו במהלך השנים.

קליגר תרגם ליידיש את האפוס הארגנטינאי "מרטין פיירו" של חוסה הרננדס.

בשנות החמישים קליגר הגיע לישראל. רשמיו מביקור במדינת ישראל הצעירה מצאו את ביטוים בספר השירים "פייזאזשן פון ישראל".

ב-1958 התחתן קליגר עם פרלה רזניצקי, אותה הכיר בבית הספר "שלום עליכם", בו עבדו שניהם. נולדו לו שתי בנות, דליה ולאונור, החיות היום בישראל.

קליגר נפטר ב-20 באפריל 1985, ל' בניסן ה׳תשמ״ה, ונקבר בבואנוס איירס.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך חייו דבק קליגר בלשון היידיש, אף ששלט בעברית, בספרדית ובאנגלית. במהלך חייו פרסם קליגר אחד עשר ספרי שירה ביידיש, חלקם עטורי פרסים בינלאומיים. לצד עיסוקו בשירה, תרגם ליידיש יצירות שנכתבו בספרדית ובאנגלית, בין השאר משירתם של וולט וויטמן ופבלו נרודה.

קליגר הרבה לבטא בשירתו את החמלה ואת ההזדהות עם הסובלים, בד בבד עם ההתפעלות מהיופי ומהייחוד של טבע האדם (לדוגמה, בספרו "די בארוועסע ואך", השבוע היחף). בנוסף, נודע מקום רב בשירתו לחייו כאברך בעיירה היהודית ולעולם המושגים של התפילה וחיי הדת (למשל, בספרו "מיינע ליבע בריוועלך צו פרומעטן", אגרות האהבה הקטנות שלי לפרומע). השואה, בה איבד את כל קרוביו ומשפחתו באירופה, היוותה קו שבר ביצירתו. אחרי היוודעות ממדי החורבן שלט בכתיבתו קו של אבל על אובדן העולם שהיה, ואף התרסה כלפי שמיא. בהמשך, הנישואין וחיי המשפחה היוו משב רוח רענן בחייו של קליגר. מעמדו החדש התבטא בשירתו, אשר לבשה שוב נימה אופטימית.

בנוסף לשיריו ביידיש, עסק קליגר במפעל ענק: תרגום האפוס הארגנטינאי מרטין פיירו (Martin Fierro) של המשורר חוסה הרנאנדס. האפוס מגולל בלשון אנשי השדה את תולדותיו של הגאוצ'ו מרטין פיירו. האפוס פורסם ב"די פרעסע".

שירו "א בריוועלע צו גאט" נכלל במבחר משירת השואה שערכה המשוררת קדיה מולדובסקי ב-1962, "לידער פון חורבן".

אחד משיריו הרבים, "איגרת קטנה לאלוהים", תורגם על ידי בני מר והתפרסם בעיתון "הארץ" ב-2005[3].

שניים משיריו מובאים בתרגומם של אריה מקל ושל ד"ר הלל רזניצקי, ברשימתו של אריה מקל בעיתון "הארץ" מ-2017[4].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • געזאנג אויף ערד - שירת האדמה, 1941
  • מיט לייב און לעבן - עם בשר וחיים, 1943
  • א פייפל אין פרימארגן - חליל בבוקר השכם, 1944
  • ברויט מיט חלום - לחם עם חלום, 1950
  • די וועלט פארבעט מיך שטארבן - העולם מבקשני למות, 1950 (זכה ב"פרס צבי קעסעל", מקסיקו, 1950)
  • מיינע ליבע בריוועלעך צו פרומעטן - אגרות האהבה הקטנות שלי לפרומעט, 1952 (זכה בפרס קהילת בואנוס איירס, 1952)
  • פייזאזשן פון ישראל - נופי ישראל, 1956 (זכה ב"פרס נוימן", ניו יורק, 1957)
  • איך און דער ים - אני והים, 1958
  • די שיינע רויז - הוורד היפה, 1964
  • די בארוועסע וואך - השבוע היחף, 1972
  • הארף אין דעמער - נבל בשעת ערביים, 1976
  • שווארצע רויזן - וורדים שחורים, לא הופיע בדפוס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פנקס לודמיר
  2. ^ די גאלדענע קייט, עמוד 60
  3. ^ איגרת קצרה לאלוהים, באתר הארץ, 3 במאי 2005
  4. ^ אתר למנויים בלבד אריה מקל, הדוד קעהאס והדוד אבא, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2017