תומאס בקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור מהמאה ה-13 המתאר את ההתנקשות בחייו של תומאס בקט.

תומאס בקטאנגלית: Thomas Becket;‏ בערך 111529 בדצמבר 1170), כיהן כארכיבישוף מקנטרברי בין השנים 1162 - 1170. לאחר הירצחו הוכרז כקדוש נוצרי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומאס בקט נולד בלונדון בתחילת המאה ה-12 למשפחת סוחר בן המעמד הבינוני ממוצא נורמני. בנעוריו רכש השכלה נרחבת, בעיקר בתחום התאולוגיה, בין השאר באנגליה ופריז.

עם שובו מפריז, הצטרף לפמלייתו של ת'יאובלד, הארכיבישוף של קנטרברי (המשרה הדתית הבכירה באנגליה), בשנת 1142. הלה שלח אותו לבולוניה ולאוסר, שם השלים בקט את לימודיו התאולוגיים. כאשר שב לאנגליה, שימש כצירו של ת'יאובלד לרומא מספר פעמים ורכש את אמונו והערכתו. תיאובלד מינה אותו לארכידיאקון של קנטרברי, ולפרובוסט (מנהלן ראשי) של בוורלי.

בשנת 1155, בהשפעתו של פטרונו ת'יאובלד, מונה בקט על ידי המלך האנגלי הנרי השני למשרה החשובה ורבת ההשפעה של הלורד צ'נסלור. במסגרת תפקיד זה רכש תומאס את הערכתו של המלך והפך לאחד מיועציו הקרובים והמשפעים ביותר. בנוסף לתפקידו המדיני שימש תומאס גם כמחנכו של בן המלך, הנרי, והשניים פיתחו יחסי ידידות הדוקים.

בקט הפגין נאמנות רבה להנרי, שימש כידידו ואף נלחם בקרבות לצדו. התנהגות זו, בנוסף לחי הפאר המופגנים של בקט, בניגוד לתדמיתו כאיש כמורה ויחד עם המסים שכפה על הכנסייה באנגליה, הביאו ליצירת חיכוך מתמיד ותחושות של מרירות בינו לבין הכמורה האנגלית.

לאחר מותו של הארכיבישוף ת'יאובלד ב-18 באפריל 1161 נבחר בקט, בהשפעתו הישירה של המלך, לתפקיד הארכיבישוף החדש. הקדשתו למשרה נערכה ב-3 ביוני 1162.

תומאס כארכיבישוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לציפיותיו של הנרי, מאן בקט לשתף עמו פעולה בהקשר לחזונו של הראשון כלפי תפקיד הכנסייה באנגליה. בקט נטש את אורח חייו הקודם והחל להתנהג ולחיות בצורה נזירית ומסתגפת. הוא החל לצדד בהשקפת עולמו של האפיפיור אלכסנדר השלישי, שדגלה בפטור מלא של הכנסייה מכל סמכות שיפוטית אזרחית ושמירה על רכושה העצמאי מהמדינה.

השינוי בהשקפותיו של בקט גרם לקרע בינו לבין המלך, שרצה לחזק את סמכויות המדינה כלפי הכנסייה ולהגביר את תלותה בה.

הקרע בין השניים הגיע לשיאו בשנת 1164 בעקבות ניסיונו של הנרי להעביר את חוקי קלרנדון, שורה של חוקים שנועדו להגביל את עצמאות הכנסייה, לנתק את הקשר הישיר בינה ובין רומא ובעיקר לאכוף חוקים אזרחיים על כמרים פושעים ולמנוע מהם להתגונן מהחוק בחסותה של הכנסייה. הנרי הצליח לגרוף את הסכמתם של מספר רב של אצילים והגמונים אנגליים, אולם בקט סירב לאשר את חוקים אלה, מה שהביא לעימות גלוי ופומבי בינו ובין המלך.

תגובתו של הנרי לאי צייתנותו של בקט לא איחרה להגיע, והוא העמיד אותו לדין בגין האשמות של אי ציות לסמכות המלך וניצול לא נאות של סמכויותיו כלורד צ'נסלור. בקט כפר בסמכותו של המלך לשפוט אותו ונמלט לצרפת, שם זכה בהגנתם של האפיפיור אלכסנדר השלישי ומלך צרפת, לואי השביעי.

בקט שהה בצרפת כשש שנים, במהלכן המשיך להילחם בחוקי קלרנדון, תוך כדי שימוש באיומי חרם דתי על המלך האנגלי. זה מצדו, רדף משפטית את תומכיו וידידיו של תומאס באנגליה. ביולי 1170, תחת השפעתו של אלכסנדר השלישי ולאחר מאמצים דיפלומטיים רבים, נפגשו בקט והנרי בצרפת והתפייסו. בקט הורשה לחזור לאנגליה ולתפוס את תפקידו מחדש. יחד עם זאת, פיוס זה לא הצליח לפתור את המחלוקת הבסיסית בין השנים בנוגע ליחסי הכנסייה והמדינה והמתח בין בקט והמלך נשאר על כנו.

ההתנקשות בחייו של תומאס ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזרתו של בקט לאנגליה לא הביאה לרגיעה בינו ובין המלך. התסכול הממושך של הנרי מתומאס ומהמכשולים שזה הציב בפניו גרמו לו להתבטא בפומבי נגדו בצורה חריפה ומלאת טינה. מילותיו של המלך הובנו על ידי כמה מאנשי חצרו כהוראה ישירה להיפטר מבקט על ידי שימוש באמצעים אלימים. למרות זו, הדעה הרווחת בקרב ההיסטוריונים היא שהנרי מעולם לא התכוון להורות על רציחתו של בקט.

היו אשר היו כוונותיו של הנרי, האבירים רג'ינלד פיצורס, יו דה מורביל, ויליאם דה טרסי וריצ'רד בריטו הבינו מדבריו שיש לרצוח את בקט. הארבעה התנקשו בחייו של בקט בקתדרלה של קנטרברי, ב-29 בדצמבר 1170.

רצח בקט גרם נזק עצום לשלטונו של הנרי. לא זו בלבד שאביריו רצחו את ראש הכנסייה באנגליה, הם עשו זאת בתוך הקתדרלה, בנוכחות עדים ובזמן תפילות הערב. הרצח עורר זעם גדול באנגליה ובעולם הנוצרי והנרי נאלץ לוותר על תוכניותיו לצמצם את זכויות הכנסייה.

דמותו של תומאס בקט בתרבות המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

רציחתו של בקט ודבקותו בעקרונותיו עיצבה את דמותו בעיני המאמינים הנוצרים בכל אירופה כקדוש מעונה. הוא הוכרז כקדוש על ידי האפיפיור אלכסנדר וכיום הוא נחשב כקדוש הפטרון של הכמורה הקתולית שאינה נזירית.

מקום קבורתו של בקט היה אחד ממוקדי הצליינות החשובים והפופולרים ביותר באנגליה עד פירוק המנזרים בשנת 1538. מסעי צליינות אלה משתקפים ביצירתו של ג'פרי צ'וסר "סיפורי קנטרברי" שנכתבה במהלך המאה ה-14. סיפור המסגרת של יצירה זו מתאר חבורה מגוונת וצבעונית של צליינים העולים לקברו של בקט.

חייו ומותו של בקט שימשו כבסיס למספר יצירות ספרותיות מודרניות, בין השאר הנובלה "הקדוש" של קונראד פרדיננד מאייר והטרגדיה "בקט" של אלפרד טניסון. חייו של בקט הומחזו מספר פעמים, בין השאר במחזה "רצח בקתדרלה" של ט.ס. אליוט ובמחזה "בקט" של ז'אן אנווי.