תותח נ"מ 88

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תותח 88 מ"מ- Flak 18,36,37
Flak18-36.jpg
תותח 88 דגם 1936 על מרכב 18
מדינה Flag of German Reich (1935–1945).svg  גרמניה הנאצית
שנה 1933 - 1945
דגם קודם 75 מ"מ
מערכה מלחמת העולם השנייה
קליבר 88 מ"מ
אורך 5.791 מטרים
אורך קנה 4.938 מטרים
משקל 7,407 ק"ג
צוות 8
סוגי תחמיש HE,AP,HEAT
משקל פגז 9.2 ק"ג
זווית צידוד 360 מעלות
זווית עלרוד 3°- עד 85°+
קצב אש 20-15 פגזים לדקה
מהירות לוע 820 מטר לשנייה
טווח מקסימלי 11,900 מטר (אנכי)
14,810 מטר (מטרות קרקע)

תותח נ"מ 88 הוא תותח נגד מטוסים נגרר בקוטר 88 מ"מ מתוצרת גרמניה. זה היה אחד התותחים הכבדים ביותר, רק תותחי ה-105 מ"מ ו-128 מ"מ היו כבדים יותר, שהופעלו כנגד מטוסים על ידי הצבא הגרמני בתקופת מלחמת העולם השנייה. הצלחתו הפכה אותו לתותח שפעל גם כנגד מטרות קרקע ובעיקר כנגד טנקים. התותח הפך לאימת הטנקיסטים האמריקאים באירופה והבריטים בצפון אפריקה. התותח יוצר בכמויות גדולות וניתן היה למצוא אותו בכל עימות ובכל החזיתות בתקופת מלחמת העולם השנייה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב תותחי הנ"מ של מלחמת העולם הראשונה היו למעשה פיתוח של תותחים בינוניים שעברו התאמה ושינויים שאפשרו לירות למטרות גבוהות. תותחים אלה היו יעילים כנגד המטוסים האיטיים שטסו יחסית בגובה לא רב באותן שנים של מלחמת העולם הראשונה.

עם פיתוח מטוסים חדשים שטסו בגובה רב יותר ועם מהירות טיסה גבוהה יותר, התגברה חוסר יעילותם צורה בולטת ונוצר הצורך בתותחים בעלי יכולות טובות יותר. פגזי התותחים הקיימים לא יכלו להגיע לגובה של 6000 מטר, גובה בו טסו המטוסים החדשים בתקופה שבין המלחמות. כמו כן היו המטוסים החדשים בעלי מהירות טיסה גבוהה בהרבה וקצב האש של התותחים הקיימים היה נמוך מדי למהירות זאת.

רוב מתכנני התותחים בעולם באותה תקופה הניחו שלתותחים הנגד מטוסים לא יהיה תפקיד חשוב בקרבות העתיד ולכן נעשו מהלכי פיתוח רק במספר מצומצם של ארצות כמו: גרמניה, אנגליה, צרפת ושבדיה. הגרמנים החליטו לפתח תותח בעל עוצמת אש גדולה מהתותח הגרמני הישן בקוטר של 75 מ"מ, שאיפה שהובילה לקוטר גרמני סטנדרטי אחר של 88 מ"מ. מטרת המתכננים הגרמניים הייתה לפתח תותח בעל רום אפקטיבי גדול יותר, קצב אש גבוה יותר ומהירות לוע גבוהה יותר. היות שעל גרמניה עמדו מיגבלות שאסרו פיתוח ובניית נשק חדש בעקבות הסכמי הכניעה שנחתמו בורסאי, פנתה חברת הפלדה "קרופ" לחברה השבדית בופורס במטרה לפתח במשותף את התותח החדש.

פיתוח דגמים ומבנה התותח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תותח 88 דגם 1936 על מרכב 18, צפון אפריקה, 1942
תותח נגרר על ידי זחל"ם מסוג Sd.Kfz. 7, צפון אפריקה, 1942

פיתוח התותח הוביל לייצור מספר דגמים.:18, 36, 37, 41. התותח נקרא Flak 18, או 36, או 37. המילה Flak בגרמנית פרושה "תותח נגד מטוסים". הגרמנים קראו לו Cm 8-8 שפרושו 8.8 ס"מ בקוטר.

הדגם הראשון, 18 Flak, פותח בשנת 1928. התותח הותקן על מרכב בן ארבע זרועות שניתנו לפתיחה מהירה. לאחר גמר הפעולה ניתן היה לחבר את המרכב על שני צירים, כל ציר עם שני גלגלים בצורה פשוטה וקלה יחסית. משקל התותח הכתיב את גודל הגורר וכך התותח נגרר בעיקר על ידי זחל"ם Sd.Kfz. 251. מרכב התותח אפשר ירי לכל הצדדים ללא מגבלה בזווית של 360 מעלות, בניגוד לרוב התותחים מאותה תקופה שהופעלו מעל גבי מרכב מתפצל שהכתיב צידוד זווית ירי מוגבל. לאחר הירי קופלו הזרועות בצורה פשוטה ומהירה, התותח חובר לשני צירים קדמי ואחורי, כל ציר עם שני גלגלים שאפשרו לאחר חיבורם גרירה מהירה.

טעינה פשוטה חצי אוטומטית גרמה לפליטת התרמילים הריקים בזמן תנועת הקנה לאחור לאחר הירי. עם חזרתו של הקנה לפנים למצבו הראשוני, ניתן היה בצורה פשוטה להניח פגז חדש על הסדן ולירות שוב. טכניקה יעילה ופשוטה זו, הביאה ליכולת קצב אש של 15 - 20 פגזים לדקה. גם בנושא זה של קצב האש, לא היה לתותח מתחרה אחר באותו זמן.

לתותח היו שלושה סוגי תחמיש: תחמיש בעל עוצמת פיצוץ גבוהה (HE), שנעשה בו שימוש נגד מטוסים ונגד מטרות חי"ר מפוזרות, חימוש נגד שריון קל (AP) וכן חימוש נגד טנקים (High Explosive Anti Tank).

הייצור התעשייתי החל עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. השמוש המבצעי הראשון שלו נעשה בתקופת מלחמת האזרחים בספרד בשנת 1936. התותח הוכיח את התקוות שתלו בו כאשר היה לתותח הטוב ביותר כנגד מטוסים. מעבר לכך, מהירות הלוע, הקליבר הגדול והטווח שלו, הפכו אותו לנשק יעיל ביותר כנגד רכב ושריון.

מספר שיפורים שנעשו בו בעקבות הנסיון המבצעי המצטבר הביאו לייצור דגם משופר, הוא ה - Flak 36. דגם זה יוצר בכמויות גדולות במיוחד. שינויים אלה כללו קנה המורכב משני חלקים להחלפה מהירה עקב בלאי ירי וכן מרכב חדש וכבד יותר שאפשר פריסה לקראת ירי וקיפול פשוט ומהיר יותר. שיפור זה התאים במיוחד לתפישת הקרב החדשה: הבליצקריג. לרוב התותחים הוסף מגן שריון קדמי שסיפק הגנה מוגבלת לצוות.

השימוש המבצעי בתותח נעשה בשתי צורות: 1) כתותח נ"מ כבד נייד. 2) כנשק סטטי להגנת בסיסים ואזורים מסוימים. בתפקיד השני אורגנו התותחים בסוללות כאשר כל סוללה כללה 4 קנים ופעלה בצורה עצמאית לחלוטין.

בדגם הבא,Flak 37, נעשו שיפורים במערכות הכוונון.

החסרון של הטווח האנכי המוגבל הביא את פיקוד חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) לדרישה לפיתוח תותח טוב יותר. חברת ריינמטל קבלה על עצמה לפתח ולייצר אותו. הדגם החדש (Flak 41) היה עם קנה ארוך יותר (L/71), ירה פגז במשקל 9.4 ק"ג במהירות לוע של 1000 מטר לשנייה לטווח אנכי של 11,300 מטר. גם הצללית שלו הייתה נמוכה יותר וניתן היה לירות ללא פרוק המרכב והגלגלים. אולם עקב תהליך ייצור יקר, הפעלה מורכבת, בעיות בחילוץ התרמילים הריקים לאחר הירי ועוד, נדרשה עבודת תחזוקה גבוהה ולכן למרות שהתותחים הראשונים נשלחו ופעלו בחזית צפון אפריקה בטוניס, הם הושארו בהמשך ברובם בתחומי גרמניה. גם כמויות הייצור היו מוגבלות: בפברואר 1944 היו בשרות 279 תותחים, עד ינואר 1945 יוצרו 318 ובסך הכל יוצרו 556 יחידות.

בניגוד לתותח ה- "3.7 הבריטי או ה- 90 מ"מ האמריקאי, ה- 88 נבנה בכמויות גדולות מאד.

סך הכל יוצרו במשך שש השנים (1939-1945) עבור כוחות הנ"מ הגרמנים למעלה מ- 17,000 תותחים, מתוכם כ- 1,170 תותחים עבור כוחות הצבא (הורמאכט). באוגוסט 1944 היו כ- 10,704 תותחים בשימוש הורמאכט וחיל האוויר הגרמני. בעקבות התגברות תקיפות ההפצצה של המטוסים הבריטים והאמריקאים, שמשו רוב התותחים למטרה המקורית שלהם: כנשק נגד מטוסים. הם פעלו בשנה זו והבאה במקביל לתותחים החדישים יותר הגרמניים מסוג Flak 39 (בקוטר 10.5 ס"מ) וכן Flak 40 (בקוטר 12.8 ס"מ). התותחים שהופעלו על ידי יחידות הנ"מ פעלו במסגרת חיל האוויר הגרמני (הלווטאפה).

למרות היכולות הטובות, היה התותח נחות לעומת התותחים המקבילים של בעלות הברית. התותח הבריטי "3.7 סימן 3 ירה לאותו גובה פגז כבד יותר במשקל 13 ק"ג ואילו התותח האמריקני בקוטר 90 מ"מ ירה פגז לטווח גדול יותר עד 12,000 מטר. גם קצב האש שלהם עלה עליו והגיע ל- 20 פגזים לדקה לעומת 15 של ה- 88 הגרמני.התותח האמריקאי 90 מ"מ סימן 1 ירה גם הוא פגז כבד יותר לאותו גובה.

שימוש מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר לא גדול של תותחים מסוג Flak 18 נשלחו לחזית הספרדית כתגבור לכוחותיו של גנרל פרנסיסקו פרנקו בתקופת מלחמת האזרחים.

שמוש מבצעי ראשון בקנה מידה רחב כנגד טנקים היה בחזית הצרפתית. לאחריו בקרבות המערכה במדבר המערבי ובחזית הרוסית במזרח. פרט לכך שמשו רוב התותחים להגנת הנ"מ של גרמניה ולהגנת נ"מ ברחבי ארצות הכיבוש. המחנה ה- 7 האמריקני עשה בו שימוש כנשק שלל.

התותח שימש כנשק עיקרי של טנק הטייגר II הגרמני, כבסיס לתותח נגד טנקים נגרר מסוג PaK 43 וכן הותקן במשחית הטנקים מסוג אלפאנט (Pak 43/2).

שימוש מסוים נעשה בתותחים כאמצעי ימי במלחמת האזרחים ביוגוסלביה.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש המבצעי בקנה מידה גדול נעשה בתותח בצרפת כנגד מתקפת הנגד של הכוחות הצרפתיים שעשו שימוש בטנקים מסוג סומואה וכנגד הבריטים שתקפו בסיוע טנקים מסוג מטילדה סימן 2. עד להופעת תותח ה- 88 לא היה תותח נגד טנקים שהצליח לחדור את השריון הקדמי של טנקים אלה. הופעה זו שינתה את פני המערכה. ארווין רומל עשה כאן שימוש לראשונה בתותח כנשק נגד טנקים.

השימוש בתותח בתפקיד כנשק נגד טנקים הפך לנפוץ יותר בחזית המדבר המערבי בצפון אפריקה וכן בחזית המזרחית ברוסיה. לתותח הייתה יכולת לחדור שריון בעובי של 150 מ"מ מטווח של 2000 מטר ואף מעבר לכך. יכולת זו הפכה אותו לנשק מאיים ביותר לעומת היכולת המוגבלת של הטנקים הבריטים במדבר המערבי והרוסים בחזית המזרחית. במאי 1940 בקרב (Arres) פיתה רומל את גייסות הטנקים הבריטים לנוע בעקבות טנקים גרמניים נסוגים. הבריטים נכנסו לשטח הריגה שהיה מטווח עם תותחי ה- 88 בו בזמן שהתותחים הבריטים בני ה- 2 ליטראות וה- 6 ליטראות היו בעלי טווח קצר יותר. בסופו של דבר למדו הבריטים לערוך התקפות קרקעיות רק עם חיפוי ארטילרי.

שימוש נרחב ביותר נעשה בחזית המזרחית הרוסית. הופעת הטנק הרוסי מסוג T-34 זעזעה את צוותי הטנקים הגרמניים שהיו מצוידים בתותחים בקוטר 37 מ"מ וכן 50 מ"מ. תותחים אלה יכלו לחדור את שריון הטנקים הרוסיים רק מטווח קצר ביותר.

פני השטח ההרריים באיטליה וצפון צרפת התאימו פחות להפעלת תותח ה- 88.

הדרישה של הצבא לייצור מוגבר של תותחים מצד אחד ומגבלות המפעל בגרמניה, הביאו לפתיחת קווי ייצור נוספים. אחד מהם היה בעיר קטוביץ שבפולין. עובדי הייצור היו עובדי כפייה יהודים שהובאו ממחנות אושוויץ.

באוגוסט 1944 היו בשימוש חיל האוויר והורמאכט כ- 10,704 תותחים מסוג 18, 36 וכן 37. בעקבות התגברות הפצצות האוויר האמריקניות והבריטיות, שמשו רוב התותחים למטרה המקורית עבורה יוצרו: כנשק נגד מטוסים. התותחים שהופעלו על ידי יחידות הנ"מ, פעלו תחת פיקוד חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה.

מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין ידיעות רשמיות על הפעלת תותח מסוג זה על ידי צבאות ערב. אולם על פי העיתון "אל-אהראם" שהיה העיתון הרשמי של השלטון מיום 28.5.1948, גיליון שהוקדש ברובו לכיבוש קיבוץ יד מרדכי שאירע ארבעה ימים קודם לכן, הפעילו המצרים סוללה שכללה לפחות שני תותחים מסוג זה על הקיבוץ. (ראו תמונה משמאל למטה).

ניתן לשער שמקור התותחים האלה היה (כנראה) ממחסני הצבא הבריטי במצרים, תותחים שנלקחו שלל על ידי הצבאות הבריטים בצפון אפריקה מספר שנים קודם לכן בתקופת מלחמת העולם השנייה. ייתכן גם שהם פשוט הושארו על ידי הצבא הגרמני בשדות הקרב בצפון אפריקה, נמצאו ראויים לשימוש והושמשו על ידי המצרים.

סוללת תותחים מצרית מדרום לכפר דיר סניד בקרב יד מרדכי. מאי 1948

תרגום הכיתוב מתחת לתמונה המצרית: "תותחים של ההגנה הגדולה המצרית, אשר כוחות הצבא המצרי השתמשו בהם לכיבוש מבצר דיר סניד. לאחר כיבושו הונף עליו הדגל המצרי".

מזווית קני התותחים נראה בבירור שהסוללה ירתה בכינון ישיר בצורה אפקית ולא ממש שמשה כהגנה נגד מטוסים. גם הכיתוב שנמסר לעיתונאי ומתואר בתחתית התמונה מחזק את הסברה שהתותחים ירו בכינון ישיר אופקי על הקיבוץ.

אם זיהוי סוג התותח בתמונת העיתון "אל-אהראם" אינו ודאי עקב איכותה הירודה של התמונה, הרי ניתן לקבל זיהוי מוחלט באמצעות תמונה של תותח אחד מאותה סוללה שהושאר במקום על ידי הצבא המצרי שנסוג מהאזור בעקבות מבצע יואב בתחילת נובמבר 1948. התותח הושאר בשטח כ- 4 ק"מ מדרום לקיבוץ.

זוהי עדות יחידה לשימוש מצרי בתותח 88 גרמני בחזית ארץ ישראל בתש"ח.

ילדי קיבוץ יד מרדכי על תותח 88 שהושאר במקום בו עמדה סוללת התותחים המצרית שהפגיזה את הקיבוץ, 1951

תצוגה מוזיאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התותח שהושאר נלקח על ידי יחידה צה"לית ונעלם. אין כיום דגם נגרר כזה בשום מוזיאון בארץ.