מלחמת האזרחים בספרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת האזרחים בספרד
Capa, Death of a Loyalist Soldier.jpg

מותו של חייל לויאליסט (1936), צילומו של רוברט קאפה, אשר הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם מלחמת האזרחים בספרד
תאריך התחלה: 17 ביולי 1936 - 1 באפריל 1939
מקום: ספרד
תוצאה: ניצחון הצד הלאומני, עליית פרנסיסקו פרנקו לשלטון, ותחילת עידן הדיקטטורה
הצדדים הלוחמים

הצד הרפובליקני:
Flag of the Second Spanish Republic.svg הרפובליקה הספרדית

הצד הקומוניסטי

Flag of the International Brigades.svg הבריגדות הבינלאומיות
Flag of the Soviet Union (1923-1955).svg ברית המועצות

Flag of Mexico (1934-1968).svg מקסיקו 

הצד הלאומני:
Bandera del bando nacional 1936-1938.svg ספרד הלאומנית

הצד הפשיסטי

Flag of Italy (1861-1946).svg איטליה

Flag of German Reich (1935–1945).svg גרמניה

Flag of Portugal.svg פורטוגל[1] 
מפקדים

Flag of the Second Spanish Republic.svg מנואל אסאניה
Flag of the Second Spanish Republic.svg חוליאן בסטיירו
Flag of the Second Spanish Republic.svg פרנסיסקו לרגו קבלרו
Flag of the Second Spanish Republic.svg חואן נגרין
Flag of the Second Spanish Republic.svg אינדיקיו פרייטו
Flag of the Second Spanish Republic.svg ויסנטה רוחו ליורץ'
Flag of the Second Spanish Republic.svg חוסה מיאחה
Flag of the Second Spanish Republic.svg חואן מודסטו
Flag of the Second Spanish Republic.svg חואן הרננדס סראוויה
Flag of the Second Spanish Republic.svg בואנוונטורה דורוטי
Flag of the Second Spanish Republic.svg חוסה חיראל
Flag of the Second Spanish Republic.svg חוסה אנטוניו אגירה
Flag of the Second Spanish Republic.svg בלארמינו תומאס

Flag of the Second Spanish Republic.svg לואיס קומפאניס 

Bandera del bando nacional 1936-1938.svg חוסה סאנחורחו
Bandera del bando nacional 1936-1938.svg גונסלו קייפו דה ליאנו
Bandera del bando nacional 1936-1938.svg אמיליו מולה
Bandera del bando nacional 1936-1938.svg פרנסיסקו פרנקו
Bandera del bando nacional 1936-1938.svg חואן יאגואה
Bandera del bando nacional 1936-1938.svg מנואל גודד ליופיס
Bandera del bando nacional 1936-1938.svg מיגל קבנליאס
Bandera del bando nacional 1936-1938.svg חוסה מיליאן-אסטראי

Bandera del bando nacional 1936-1938.svg חוסה אנריקה ווארלה 
כוחות

450,000 איש,
350 כלי טיס,
200 סוללות,

(1938)‏[2] 

600,000 איש,
600 כלי טיס,
290 סוללות,
75,000 מתנדבים איטלקיים

12,000 מתנדבים גרמנים

(1938)‏[3] 
אבידות
ראו הערות  ראו הערות 
סה"כ אבדות: 500,000~
Flag of Spain.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של ספרד

היספניה

הכיבוש המוסלמי של ספרד

אל-אנדלוס והרקונקיסטה

ממלכת ספרד

ספרד ההבסבורגית

עידן ההארה

המאה ה-19

אנרכיזם בספרד

הרפובליקה הראשונה

הרסטורציה

הרפובליקה השנייה

מלחמת האזרחים

שלטון פרנקו

ספרד המודרנית

ספרד

מלחמת האזרחים בספרד הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בספרד בשנים 1936 עד 1939. המלחמה הייתה תוצאה של הבדלים פוליטיים ותרבותיים בין מה שכונה על ידי המשורר אנטוניו מצ'אדו: "שתי המדינות בספרד". האחת - ה"רפובליקנים", אשר תמכו בממשלה החוקית של הרפובליקה הספרדית השנייה, והשנייה - ה"לאומנים", אשר מרדו בממשלה.

ה"רפובליקנים" ייצגו מבחינה פוליטית מגוון של דעות, החל באנשי מרכז שתמכו בדמוקרטיה פרלמנטרית, ועד אנרכיסטים וקומוניסטים שתמכו בשינוי מהפכני בחברה הספרדית. בסיסם של הרפובליקנים היה במגזר העירוני החילוני, במיוחד בקטלוניה ואף בקרב הקתולים בחבל הבסקים, אשר בימי הרפובליקה השנייה הוענקה לו אוטונומיה נרחבת.

לעומתם ה"לאומנים" העדיפו את ביסוסו של הכוח הפוליטי בידי ממשל חזק, על בסיס התאוריות המדיניות הפשיסטיות שרווחו בשנות השלושים של המאה ה-20, בהתאמה לתנאיה המיוחדים של ספרד. בסיסם של הלאומנים היה כפרי, שמרני וקתולי. בשורותיהם נכללו מונרכיסטים, קלריקליסטים, ופַלֵנחיסטים - חסידי מפלגת הפלנחה הפאשיסטית שנוסדה על ידי חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו של הרודן הצבאי מיגל פרימו דה ריברה.

המלחמה נמשכה בין יולי 1936 ואפריל 1939 (אף על פי שהמצב הפוליטי היה רווי באלימות מספר שנים קודם לכן), והסתיימה בתבוסתם של הרפובליקנים. הלאומנים המנצחים השליטו בספרד דיקטטורה פשיסטית בהנהגת פרנסיסקו פרנקו. מספר הקורבנות במלחמה זו שנוי במחלוקת. ההערכות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים, רבים מהם שלא בלחימה, כי אם בהוצאות להורג המוניות בהן נקטו שני הצדדים. אינטלקטואלים ואמנים ספרדים רבים נהרגו או יצאו לגלות, ואנשי כמורה רבים נרצחו. הכלכלה הספרדית נזקקה לשנים רבות על מנת להתאושש מנזקי המלחמה. החברה הספרדית נותרה אף היא שסועה ומחולקת, והייתה נתונה במשך שנים רבות לדיקטטורה פשיסטית, אף לאחר חלוף עידן הדיקטטורים באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ההשלכות הפוליטיות והרגשיות של המלחמה חרגו אל מעבר לגבולות ספרד. תומכי הרפובליקה הציגו את המאבק כמאבק בין רודנות ופשיזם לבין דמוקרטיה וחירות. רבים באירופה ומחוצה לה (כארנסט המינגוויי) הצטרפו למאבקם של הרפובליקנים, במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, והתייחסו להצלת הרפובליקה הספרדית כאל מטרתו של הדור. המדינות המזוהות ביותר עם הרפובליקנים היו ברית המועצות ומקסיקו. לעומתם טענו הלאומנים, תומכיו של פרנקו, כי הם קו החזית הקדמי במאבק אל מול הקומוניזם הבינלאומי והאנרכיה, וכי הם מייצגים את החפצים בשימורה של הציוויליזציה האירופית אל מול הקמים עליה לשנותה. המלחמה לא נשאה אופי מובהק של מאבק בין הקומוניזם והפשיזם. ממשלת הרפובליקה הספרדית לא הייתה מעולם קומוניסטית בעיקרה, ופרנקו, כפי שהוכיחו שנות שלטונו, היה יותר שמרן מהדור הישן מאשר פשיסט. היה זה מאבק בין התומכים בשינוי חברתי המבוצע במסגרת רפובליקנית-דמוקרטית על ידי ממשלה אזרחית, אל מול אנשי ספרד הלאומנית, שביקשו לכונן משטר שמרני ולשנות את המדינה באמצעות שלטון מרכזי חזק, מיליטנטי ושמרני.

המאבק היה האכזרי מכל אלה שהתרחשו על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם הראשונה, ודור שלם של ספרדים אבד בו. במלחמה זו נעשה שימוש בכלי מלחמה ובטקטיקות שבישרו את הברוטליות הממוכנת של מלחמת העולם השנייה. רבים וטובים מאזרחי המדינות הזרות שהתנדבו להילחם לצד הרפובליקנים נהרגו אף הם, ורבים אחרים, כג'ורג' אורוול, התפכחו מאשליותיהם בדבר בניית חברה אוטופית באמצעות הקומוניזם.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרד לא נטלה חלק משמעותי במהפכה התעשייתית במהלך המאה ה-19 וכאשר הגיע התיעוש לספרד, עם תחילת המאה ה-20, נוצר קיטוב בין אוכלוסיית הפועלים העירונית והמתועשת, שהתרכזה במיוחד בחבל קטלוניה ובחבל הבסקים, לבין החוגים השמרנים-דתיים והלאומנים שמרכזם במדריד. קיטוב זה בא לידי ביטוי בין היתר גם במלחמה הקרליסטית השנייה בסוף המאה התשע עשרה, לאחריה הוקמה הרפובליקה הראשונה.

השליטה הספרדית במושבות במרוקו והמאבק עם האוכלוסייה המקומית שם יצרו רקע של חיכוך צבאי בלתי פוסק, שגלש גם למאבק חברתי בספרד גופא. בשנת 1921 נחלה ספרד תבוסה במרוקו הספרדית, שבעקבותיה פרץ גל מהומות נגד המלך אלפונסו ה-13. כדי להשליט סדר מינה המלך בספטמבר 1923 את הגנרל פרימו דה-ריברה לעמוד בראש ממשל צבאי דיקטטורי. דה ריברה היה שמרן, אשר ניסה לשמור על איזון כלכלי תוך ביטול הפרלמנט ושלילת חרויות האזרח. המשבר הכלכלי העולמי של 1929, כמו גם בריאותו המעורערת של דה ריברה, הביאו לנפילת משטרו בשנת 1930. נפילת משטרו הסמכותי של דה ריברה הביאה לפרץ של רגשות דמוקרטיים ורפובליקנים בספרד, ועד מהרה נאלץ המלך אלפונסו לצאת לגלות. ניקטו אלקלה סאמורה הליברל הקים ממשלה והביא לבחירות חופשיות ולקבלת חוקה ליברלית, שאיפשרה, למשל, מתן זכות בחירה לנשים. הוקמה הרפובליקה הספרדית השנייה.

הרפובליקה החדשה שהוקמה על פי חוקה זו, פגעה קשה בצבא ובעיקר בקצונה הגבוהה - הוחרמו שטחים, וקודמו קצינים צעירים על חשבון מבוגרים שחלקם הוגלו. בנוסף בוצעה הפרדה מלאה בין דת ומדינה תוך מתן חופש דת, והולאם רכוש הכנסייה. בוצעו רפורמות אגרריות שבהן הוחרמו אדמות מבעלי הקרקעות. הפגיעה באליטות השמרניות, העדר מסורת דמוקרטית והיציאה כנגד מסורות הנהוגות בספרד (במיוחד בתחום הדתי), גרמו להתגבשות מחנה ימין נרחב שהתנגד נחרצות לרפובליקה ושאף להחזיר את המשטר הישן על כנו.

המשבר הכלכלי העולמי, שפרץ בשנת 1929 עקב התמוטטות הבורסה בארצות הברית, יצר בספרד אבטלה גבוהה, מחסור במשאבים, ופגע קשה בחקלאות. השתתפות מפלגות הימין בממשלה הליברלית הביאה לאכזבה בקרב האיכרים והפועלים, ובקרב אנשי השמאל הקיצוני. תחושתם הייתה שהמצב החברתי הבסיסי והפער בין המעמדות בספרד, כמעט ולא השתנו בזכות השלטון החדש.

אי שקט חברתי נוסף נוצר עקב שאיפתם של חבל קטלוניה, וחבל הבסקים לעצמאות. העם הספרדי כולו נחלק בין התומכים לבין המתנגדים למתן עצמאות לשני חבלי ארץ אלו.

ספרד התאפיינה בפילוג גדול בין המפלגות, במיוחד בשמאל. המערכת המפלגתית בספרד נעה בין ימין קיצוני לבין שמאל קיצוני אנרכיסטי לפי קווים אלו:

  • ימין קיצוני - אלפוניסטים, שהיו מלוכנים שקראו להחזרת המלך אלפונסו; קרליסטים, קבוצה דתית נוקשה שקראה להחזיר את שושלת קארלוס; הפלנחה הספרדית (Falange Española), בראשות בנו של דה-ריברה.
  • ימין - "מפלגת הסדר" (ceda)
  • מרכז - ליברלים, דמוקרטים, סוציאל-דמוקרטים.
  • שמאל - סוציאליסטים.
  • שמאל קיצוני - סטליניסטים אשר שאפו להקים משטר קומוניסטי בדומה לקומוניזם הסובייטי, טרוצקיסטים, ואנרכיסטים שחפצו בביטול כל סוגי המשטר.

הרפובליקה נקרעה בין גורמים קיצוניים אלו, רובם רחוקים מרעיון המדינה הדמוקרטית-ליברלית שעמד בבסיס הקמת הרפובליקה, וכל אחד מהם פעל בדבקות להשגת מטרותיו.

גורמים ישירים - המאורעות ב- 1936-1935[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1934 ל-1936 נשלטה הרפובליקה בידי ממשלת קואליצייה של מרכז-ימין, שכללה את "הקונפדרציה הספרדית של הימין האוטונומי" (Confederación Española de Derechas Autónomas), מפלגה שמרנית שהתבססה על ארגון "הפעולה הקתולית". ממשלה זו עשתה כל שביכולתה על מנת להחזיר לקדמותם את כל השינויים החברתיים של הממשלות הליברליות הקודמות. אלא שבתקופה זו אירעו שביתות כלליות בולנסיה ובסרגוסה ומהומות רחוב במדריד ובברצלונה. חמורה מכל הייתה מרידת הכורים באסטוריאס, בה השתתפו יסודות קומוניסטיים, סוציאליסטיים ואנרכיסטיים שהתנגדו לממשלה. המרידה דוכאה באכזריות על ידי הצבא ולגיון הזרים בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו.

לאחר סדרה של משברים ממשלתיים, התקיימו בחירות ב-16 בפברואר 1936 שהעלו לשלטון את ממשלת "החזית העממית" שכללה איחוד של כל מפלגות השמאל הספרדי - הן הרפובליקנים, והן השמאל המהפכני. ממשלה זו שאפה לחזרה לשינויים החברתיים של הממשלה הראשונה של הרפובליקה, אך סבלה מחוסר יציבות. ב-7 באפריל 1936 הודח הנשיא ניקטו אלקלה סאמורה שהוחלף על ידי מנואל אסאניה, שהיה רדיקלי יותר בדעותיו.

בתקופה זו של מתח פוליטי גובר והולך, נרצחו 330 אנשים, ו-1,511 נפצעו באלימות פוליטית. הרשומות מראות על 213 ניסיונות כושלים להתנקשויות בדמויות פוליטיות, הריסתם של 160 מבנים ששימשו לצורכי דת, ומעשי אלימות רבים נוספים. ביולי 1936 נרצח קצין משטרה בשם קאסטילו, שהיה חבר במפלגה הסוציאליסטית. בתגובה נרצח אחד ממנהיגי הימין המלוכני, חוסה קאלבו סוטלו, שהיה חבר פרלמנט ושר האוצר ברודנות של ריברה. רצח זה גרם לתגובת שרשרת שהובילה לאירועי המלחמה.

ב-17 ביולי 1936 הוכרזה המרידה השמרנית ממנה חששו אנשי ממשלת החזית העממית. קאסארס קירוגה, מחליפו של אסאניה בראשות הממשלה, היגלה בשבועות שקדמו לכך את מנהיגי הצבא החשודים בהסתה למרידה, ובהם פרנסיסקו פרנקו. אך עתה קמה להם תמיכה אזרחית, ורבים מן האזרחים בחבל אנדלוסיה קמו ויצאו אל הרחובות כשנשק בידם. רבות מעריה החשובות של ספרד - סביליה, פמפלונה, לה קורוניה, קדיס, קורדובה וסראגוסה נפלו לידי המורדים שנקראו עתה "הלאומנים". הבירה מדריד וברצלונה נותרו בידי הממשלה.

"הלאומנים" כללו את המלוכנים הקרליסטים והאלפונסיסטים, את הפשיסטים הפלנגיסטים, ואת רובם של השמרנים. אנשים אלו באו ברובם מרקע קתולי או צבאי, בעלי האחוזות הגדולות ואנשי העסקים. "הרפובליקנים" כללו את הליברלים, הלאומנים הבסקים והקטלנים, הסוציאליסטים, הסטליניסטים, הטרוצקיסטים והאנרכיסטים.

מניע חשוב נוסף למרידה היה האופי האנטי-דתי של משטר הרפובליקה, שהטיל הגבלות על הכנסייה הקתולית והחרים מרכושה, בשל תמיכתה במונרכיה וההתנגדות העקרונית לכנסייה. בתחילת המלחמה נשרפו כנסיות, מנזרים ומבנים אחרים בעלי אופי דתי, מבלי שכוחות הממשלה הרפובליקנית יתערבו על מנת לשים לכך קץ.

מנהיגי המרד היו פרנסיסקו פרנקו, אמיליו מולה וחוסה סנחורחו. בראשית המרידה היה סנחורחו מנהיגה הבלתי מעורער, אך הוא נהרג בהתרסקות מטוסו ב-20 ביולי כאשר טס לספרד על מנת לקבל את הפיקוד על כוחות המורדים. פרנקו, שהיה בגלות באיים הקנריים, טס למושבות במרוקו וקיבל את הפיקוד על הכוחות שם.

המעורבות הזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמיכה ברפובליקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברית המועצות סייעה לרפובליקנים, מתוך שראתה במלחמת האזרחים הזדמנות להקמת מדינה קומוניסטית נוספת באירופה, אשר תהיה לגרורה של ברית המועצות, כמו גם להחלשתם של אלמנטים בינלאומיים טרוצקיסטים ואנרכיסטים, באמצעות חיזוקם של הקומוניסטים הסטליניסטים בשורות הרפובליקנים עצמם. הרפובליקנים קיבלו עזרה ורכשו נשק כמעט רק מברית המועצות. רכישה זו כללה 1,000 מטוסים, 900 טנקים, 1,500 תותחים, 300 נגמ"שים, מאות אלפי רובים ו-30,000 טונות של תחמושת. הרפובליקנים שילמו על רכישה זו בזהב. האספקה בדרך כלל הייתה מגיעה לנמל ברצלונה בה ולדימיר אנטונוב-אובסיינקו היה הקונסול הכללי של ברית המועצות וריכז את הפעילות הענפה. כן החלו לזרום "יועצים" קומוניסטים מברית המועצות ומחוצה לה על מנת לסייע לכוחות הרפובליקנים, ובהם יוסיף ברוז טיטו. סיוע נוסף התקבל ממקסיקו, אשר סיפקה רובים ומזון לאנשי הרפובליקה.

הסיוע ממתנדבי הבריגדות הבינלאומיות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבריגדות הבינלאומיות

מתנדבים ממדינות רבות, שנודעו בשם הקולקטיבי הבריגדות הבינלאומיות אורגנו על ידי הקומינטרן, על מנת לסייע לצד הרפובליקני. מתנדבים אמריקנים יצרו את בריגדת אברהם לינקולן, וקנדים את פלוגת מקנזי פפינו הידועה בכינוי "מק-פאפס". כן אורגנה קבוצה קטנה של טייסים אמריקנים שנודעו כ"לגיון היאנקי", בהנהגת ברט אקוסטה. בין הזרים המפורסמים שהשתתפו במלחמה היו הסופר ארנסט המינגוויי, המשורר סטיבן ספנדר, הפילוסוף כריסטופר קאודוול והסופר ג'ורג' אורוול, אשר הנציח את חוויותיו משדה הקרב בספרו "מחווה לקטלוניה". ספרו "חוות החיות" אף הוא משקף חלק מחוויותיו במלחמה, כאשר כטרוצקיסטים רבים, מצא עצמו נתון לרדיפה ולעינויים בידי אנשיו של סטלין שפעלו בספרד, כאשר התבוסה התקרבה ואנשי השמאל החלו להלחם בינם ובין עצמם. סצינות מסוימות בספרו "1984", העוסקות בעינויים ובשטיפת מוח, משקפות אף הן חוויות אלו.

התמיכה במורדים הלאומנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרמנים והאיטלקים סייעו למורדים הלאומנים בכוח אדם מיומן ובנשק, הן מתוך קשר אידאולוגי לימין הספרדי, והן על מנת לנסות את כלי הנשק והטקטיקות החדשות שפיתחו צבאותיהם. הסיוע האיטלקי התבצע באמצעות ה-"Corpo Truppe Volontarie" (כוח גדודי המתנדבים), והסיוע הגרמני באמצעות "לגיון הקונדור".

גרמניה השתמשה בשדה הקרב כשדה ניסיונות לטנקים ולמטוסים, שתפקידם בשדה הקרב העתידי החל להתגבש בדוקטרינה הצבאית הגרמנית של אותם הימים. "המלחמה הטוטאלית", בה מעורבים כל האלמנטים בחברה האנושית ובמדינה המעורבת בלחימה, מבלי להבחין בין אזרחים ובין לוחמים, התגבשה בשדות הקרב בספרד, ובמיוחד בהפצצתה של העיירה גרניקה על ידי "לגיון הקונדור", אשר הונצחה ביצירתו של פבלו פיקאסו "גרניקה".

כמו כן היו מתנדבים ממדינות אחרות שלחמו לצד הלאומנים, כגון יואן או'דאפי מאירלנד. הצד הלאומני הקים מספר יחידות מתנדבים שכאלה. גם הרודן הפורטוגזי סלזר העביר סיוע למורדים, מתוך שחש שהצלחת הרפובליקה הספרדית תעמיד בסכנה את שלטונו במדינה הנוספת החולקת עם ספרד את חצי האי האיברי.

עמדתן של בריטניה וצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעצמות המערב-אירופיות בריטניה וצרפת (שבה שלט ראש הממשלה לאון בלום), היו באופן רשמי נייטרליות, אך הטילו אמברגו על ייצוא נשק לספרד. הן ראו את השינוי החברתי שלקידומו לחמו אנשי הרפובליקה כשלילי בעיקרו, ופעלו על מנת למנוע השתתפות אזרחיהן במאבק לצדם של הרפובליקנים. בלום נטה בתחילה לתמוך ברפובליקנים, אך הנשיא אלבר לברן שכנע אותו כי הסיכון במלחמה אירופית כוללת גדול מדי, ובלום, שהיה בעל נטייה פציפיסטית, נטה להסכים עמו. ממשלתו של סטנלי בולדווין בבריטניה, הייתה נוחה עוד פחות להיענות לבקשות הסיוע הרפובליקניות.

באוגוסט 1936 הציעו הצרפתים להקים "ועדת אי התערבות" שבה יהיו חברות בריטניה, צרפת, וכן גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית וברית המועצות. חבר הלאומים, שהיה הפורום הטבעי לדיון בעניין זה, היה חסר כל השפעה, בשל העובדה כי גרמניה הנאצית פרשה ממנו זה מכבר, ואיטליה הייתה מצויה במשבר עמוק בשל מלחמתה באתיופיה. בעוד שממשלות בריטניה וצרפת כיבדו את מחויבותן כלפי הוועדה והכריזו על ההשתתפות במלחמה מצד אזרחיהן כבלתי חוקית, זלזלו בה הגרמנים, האיטלקים והרוסים, והזרימו תגבורות בנשק ובכוח אדם אל אדמת ספרד באין מפריע.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1936[עריכת קוד מקור | עריכה]

השליטה בספרד ביולי 1936 - הרפובליקנים בוורוד והלאומנים בחום
חלוקה טריטוריאלית באוקטובר 1937
המצב בסוף 1938
פברואר 1939

לפי התכנון המקורי של המורדים, ההפיכה כנגד השלטון הספרדי הייתה עתידה להתחיל בבוקר יום ה-18 ביולי 1936, בהתקוממות של כוחות הצבא הספרדי במרוקו, ובדגש על חיילי צבא אפריקה בפיקודו של גנרל פרנקו, אשר נודעו בלאומיותם וביחסם השלילי לממשלה הספרדית "הקומוניסטית" בשליטת החזית העממית. בשלב השני, אשר נועד להתבצע יום לאחר מכן, ולאחר השגת שליטה מוחלטת על הטריטוריה הספרדית בצפון אפריקה, עתידה היה להתחיל מרידתו של הצבא הספרדי בספרד עצמה. עם זאת, תנאי מוקדם לתחילת המרד מצד הקושרים היה הבטחת חשאיות עד לרגע המהלך עצמו. ביום ה-17 ביולי 1936, יום טרם מועד תחילת המרד המתוכנן, התגלתה תוכנית הפעולה של הקושרים בידי גורמים מטעם ממשלת ספרד בעיר מלייה שבמרוקו, והועברה לידי ממשלת ספרד. בעקבות הגילוי הוחלט על הקדמת הפעולה, ועוד במהלך אותו היום פתחו כוחות הצבא הספרדי אשר עמדו לרשות המורדים במתקפה כללית על מרכזי השלטון מרוקו הספרדית. מאחר שכוחות המורדים כללו את מרביתם המוחלט של החיילים הספרדים אשר הוצבו במרוקו, לא עלה בידי נאמני הרפובליקה לארגן התנגדות משמעותית למרד, ועד לתחילתו של יום ה-18 ביולי נפלו מרבית מוקדי השלטון של ממשלת ספרד, ומרוקו הספרדית עברה לידיהם של המורדים.

כבר בימיה הראשונים של המלחמה התבצעו כחמישים אלף הוצאות להורג של אנשים משני הצדדים, אשר נקלעו ל"צד הלא נכון" של הקווים. שיעור ההוצאות להורג מסוג זה היה כפי הנראה שווה בין שני הצדדים. המפורסם שבין קורבנות אלו היה המשורר והמחזאי פדריקו גרסיה לורקה. פרוץ המלחמה איפשר סגירתם של חשבונות ישנים, ויישובם של סכסוכים עתיקי יומין בדרך זו.

ב-21 ביולי, היום החמישי למרידה, נופצה התקווה הרפובליקנית לניצחון מהיר במלחמה, כאשר כבשו הלאומנים את הבסיס הימי הספרדי באל פרול בצפון מערב ספרד. ניצחון זה עודד את מדינות אירופה הפשיסטיות להגיש סיוע לפרנקו.

מעצמות הציר עמדו לצד פרנקו למן הרגע הראשון. כוחותיו הלאומניים זכו לניצחון גדול ב-27 בספטמבר כאשר העיר טולדו נפלה בידיהם. יומיים לאחר מכן הכריז על עצמו פרנקו כ"גנרליסימו" ו"קאודייו" ואיחד את הכוחות הפלנחיסטים, המלוכנים והלאומנים השונים לתנועה אחת. באוקטובר יצאו הלאומנים במתקפה שכוונה לעבר מדריד, אך התנגדות עזה של הרפובליקנים, והגעתם של "מתנדבים" מברית המועצות עצרה את המתקפה. ב-6 בנובמבר עברה הממשלה הרפובליקנית ממדריד לולנסיה, על מנת לצאת מאזורי הלחימה. ב-18 בנובמבר הכירה גרמניה רשמית במשטרו של פרנקו, וב-23 בדצמבר שלחה איטליה "מתנדבים" על מנת להלחם לצד הלאומנים.

עד לסוף שנת 1936 החזיקו הלאומנים במחציתה של ספרד, בדרום ובמערב, כשהעיר בורגוס בצפון קסטיליה משמשת להם כבירה. הרפובליקנים, שבראשם עמד ראש הממשלה הסוציאליסטי לרגו קביירו, החזיקו במזרח ספרד ובדרום מזרחה, וכן ברצועת חוף בצפון המדינה הכוללת את הערים בילבאו, סנטנדר וחיחון, וקבעו את ולנסיה כבירתם.

שנת 1937[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר ובפברואר 1937 ניסה פרנקו שוב לכבוש את מדריד, כששורותיו מתוגברות בחיילים איטלקים וחיילים מן המושבות במרוקו אשר הוטסו לספרד, אך התעשתותם של הרפובליקנים, בהנהגת הגנרל מיאחה, והגעת אנשי הבריגדות הבינלאומיות לתגבורם של הלוחמים במדריד, מנעה את נפילת העיר. מאלגה, ברצועת החוף הדרומית, נפלה ב-8 בפברואר לידי הלאומנים. הקרבות באזור העיר גואדלחרה בין הכוחות האיטלקים ובין הבריגדות הבינלאומיות היוו את מבחן הכוח הראשון של שני הצבאות הזרים על אדמת ספרד. ההתקפה האיטלקית שכוונה לכיבוש מדריד, נהדפה על ידי אנשי הבריגדות הבינלאומיות. ב-28 באפריל נכבשה העיירה גרניקה, לאחר שהפצצות ברבריות קטלו באוכלוסייתה האזרחית בימים שלפני כן. את ההפצצות ביצעו אנשי "לגיון הקונדור" הגרמני. ההרס שנגרם בהפצצות זעזע רבים בספרד ובעולם כולו, וגרם ללחימה לקבל אופי נחוש ואכזרי יותר מכל הצדדים המעורבים.

במאי ניסו כוחות הרפובליקנים לכבוש מחדש את סגוביה ואילצו את פרנקו להסיג את כוחותיו מחזית מדריד על מנת להאט את התקדמותם. סגנו של פרנקו, מולה, נהרג ב-3 ביוני ובתחילת יולי, על אף נפילת בילבאו, התקדמו כוחות הרפובליקנים בחזית מדריד, ונהדפו אך בקושי בידי הלאומנים.

במאי הוחלף ראש הממשלה הרפובליקני קביירו בחואן נגרין המתון ממנו, ובאוקטובר שבה הממשלה הספרדית והעתיקה את מקומה תחת לחץ צבאי שגבר והלך באזור ולנסיה, והפעם לברצלונה ליבו של חבל קטלוניה, הנאמן למטרה הרפובליקנית. חשוב לציין שרוב הזמן מי ששלט דה פאקטו בעיר ברצלונה ובחבל קאטלוניה גם בתקופה זו היו האנארכיסטים והשליטה הרפובליקאית הייתה חלשה ביותר.

ב-28 באוגוסט הכיר הותיקן בפרנקו, תחת לחץ של מוסוליני.

פרנקו חידש את התקפותיו, וכבש את רצועת החוף הצפונית, ואת הערים סנטנדר וחיחון. בכך תמה המלחמה בצפונה של ספרד. הצדדים החזיקו בעמדותיהם ונוצר מצב של קיפאון. על אף שפרנקו הצליח לחסל את ההתנגדות בצפון, הוא איבד את עיר המפתח טרוואל שההחזקה בה הייתה עשויה להביא אותו עד לולנסיה, ולמעשה לחצות לשתיים את הטריטוריה בה החזיקו הרפובליקנים. הצדדים התבצרו בעמדותיהם.

שנת 1938[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חודש פברואר 1938 כבשו כוחותיו של פרנקו את העיר טרואל בסיוע גרמני ואיטלקי, ובאביב היו חזקים מספיק לביצוע מתקפה מכרעת. באפריל פרצו הכוחות הלאומניים והגיעו אל הים התיכון, תוך שהם חותכים את הטריטוריה הרפובליקנית לשניים. ניסיונות הרפובליקנים להגיע להפסקת אש נענו אך בהפצצות נוספות של אזרחים, ובדרישת הלאומנים לכניעה ללא תנאי.

ב-24 ביולי ניסתה הממשלה לשוב ולחבר את שני חלקי הטריטוריה שהיא מחזיקה, בקרב על נהר האברו. הקרב הסתיים ב-26 בנובמבר בכישלון הרפובליקנים. כישלון זה קבע, למעשה, את תוצאת המלחמה. שמונה ימים לפני תום השנה החל פרנקו במסע מלחמה מסיבי לכיבושה של קטלוניה.

שנת 1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1939 כבשו כוחותיו של פרנקו בסערה את קטלוניה. טרגונה נפלה ב-14 בינואר, ברצלונה ב-26 בינואר וז'ירונה ב-5 בפברואר. חמישה ימים לאחר נפילת חירונה הסתיימה ההתנגדות הרפובליקנית בחבל קטלוניה.

ב-27 בפברואר הכירו ממשלות בריטניה וצרפת בממשלו של פרנקו.

עתה נותרו רק מדריד ומספר מבצרים נוספים בידי הרפובליקנים. ב-28 במרץ, בעזרת כוחות לאומנים מתוך מדריד עצמה (המכונים "גיס חמישי" ביטוי שהפך מאז לכינוי לבוגדים מבפנים בעת מלחמה), נפלה מדריד לידי הלאומנים. למחרת נכנעה אף ולנסיה, עליה נאבקו הצדדים במשך כשנתיים. הניצחון הוכרז ב-1 באפריל, עם כניעת אחרוני הרפובליקנים.

המהפכה החברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנרכיזם בספרד

מתחילת מלחמת האזרחים, ובמקביל להצלחות הצבאיות הראשונות של הרפובליקנים, חל שינוי חברתי-כלכלי באזורים בהם שלטו האנרכיסטים, כמו אראגון וקטלוניה. העובדים העבירו חלק גדול מהכלכלה הספרדית לידיהם, ויצרו רפורמה אגררית ותעשייתית. מפעלי תעשייה נוהלו על ידי מועצות עובדים, שטחים חקלאיים וקרקעות נוהלו באופן קולקטיבי על ידי קומונות, ואפילו עסקים קטנים כמו בתי מלון, מספרות, ומסעדות נוהלו על ידי עובדיהם. בקטלוניה, לדוגמה, כ-75% מהכלכלה נוהלה באופן זה. קולקטיבים אלה זכו להצלחה ניכרת למרות המחסור במשאבים, שנוצר מכך שפרנקו שלט בשטחים רבים שהיו עשירים באוצרות טבע.

האנרכיסטים כיום משתמשים באירועי תקופה זו כהוכחה לכך, שחברה חסרת מעמדות ואנרכיסטית יכולה לפרוח בהינתן התנאים המתאימים.

במהלך מלחמת האזרחים חל ויכוח אידאולוגי גדול בין הקומוניסטים לאנרכיסטים. הקומוניסטים, ששאבו את כוחם מהעזרה הסובייטית שהגיעה דרך הבריגדות הבינלאומיות, חשבו שיש קודם כל לנצח במלחמה כשרק אז ניתן יהיה לטפל בהיבטים המעמדיים של המשטר בספרד. האנרכיסטים והטרוצקיסטים התנגדו נחרצות למדיניות זו, וגרסו שהמלחמה והמהפכה צריכות להתבצע בד בבד. עקב דעתם זו, החליטו אנרכיסטים לקיים את הפיכתם. האנרכיסטים האמינו שיש לבנות הכול מחדש. ובעקבות זאת, חלקים מהם שרפו כנסיות ואנסו נזירות, דבר שהביא בסופו של דבר למעבר של תמיכת הגורמים הדתיים מהרפובליקה, לכוחות הפאשיסטיים. מיליציות וקבוצות מהפכניות שהרימו את קולם כנגד הקומוניסטים הסטליניסטים - נותקו מעזרה. בהמשך, אוחדו, בניגוד לרצונם, האנרכיסטים ואנשי מפלגת POUM המרקסיסטית עם הצבא הסדיר. מפלגת POUM הוצאה אל מחוץ לחוק, והוכרזה, ללא הצדקה, כתומכת בפשיסטים. במאבק שהתקיים במאי 1937 בברצלונה, נהרגו אלפים מחיילי הרפובליקה במאבק פנימי על שליטה בנקודות אסטרטגיות בעיר, כמתואר בספרו של אורוול, "מחווה לקטלוניה". אירועים אלו מתוארים בצורה דרמטית בסרטו של הבמאי האנגלי קן לואץ' "על תמימות וחופש" משנת 1995, המתאר אותם מנקודת ראותו של קומוניסט אנגלי צעיר הלוחם לטובת אנשי ה-POUM.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כנסייה ומנזר חרבים בבלצ'יטה

המלחמה הותירה בין חצי מיליון למיליון הרוגים, וספרד שלאחריה הייתה הרוסה וחלשה. ספרד הפכה לדיקטטורה פשיסטית שמרנית, שבה נשללו זכויות אזרח בסיסיות למשך שנים רבות, אף לאחר נפילת מוסוליני והיטלר. שלטונו של פרנקו, שנמשך עד מותו ב-1975, הביא לקיפאון חברתי וכלכלי, לניתוק יחסים עם רבות ממדינות העולם, ולשסע חברתי עמוק. האוטונומיה שניתנה לקטלונים ולבסקים אף היא בוטלה, ומאבקם ממשיך וגובה קורבנות עד היום.

מן הבחינה העולמית היוותה המלחמה מבחן מוצלח לציר גרמניה-איטליה. נראה כי ככל שהפשיזם יביע את דרישותיו בחוצפה ובעזות מצח אל מול המשטרים הדמוקרטים, כן ייתקל ברפיון ובפייסנות מצד מעצמות המערב.

הברית שנחתמה זמן קצר יחסית לאחר המלחמה, בין גרמניה הנאצית ובין רוסיה הקומוניסטית בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הייתה מבוססת הן על מאזן אימה הדדי, ולא מעט גם על אורח חשיבה משותף שנחשף במהלך הלחימה בספרד. ברית זו הביאה למלחמת העולם השנייה שהייתה ברוטלית אף יותר ממלחמת האזרחים בספרד, אשר נראתה בזמנה כשיא בלתי נתפס של אכזריות כלפי אוכלוסייה אזרחית.

המלחמה בתרבות ובאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה הותירה את רישומה על התרבות והאמנות של המאה העשרים. רבים הם האמנים אשר השתתפו במלחמה, ורבים אחרים שהזדהו עם מטרות הצדדים הלוחמים. המדובר הן באמנים הספרדים, אשר באופן טבעי הושפעו מן האירועים בארצם, והן באמנים בעולם כולו.

  • בתחום האמנות הפלסטית, הושפעו רבי האמנים הספרדים של המאה העשרים פבלו פיקאסו (אשר יצירתו "גרניקה" מהווה את אחד הסמלים הידועים של המלחמה, ומסמלת את אכזריותו של אדם לאדם), סלבדור דאלי וז'ואן מירו, גם תמונה שצילם רוברט קאפה אשר תפס את איש המיליציה פדריקו בורל גרסיה, ברגע שבו נורה, בעודו צונח אל מותו התפרסמה ביותר.
  • בתחום הקולנוע נוצרו מספר יצירות העוסקות במלחמה. פרט לעיבוד הקולנועי הידוע של "למי צלצלו הפעמונים", עסק הבמאי הספרדי קרלוס סאורה במלחמה ביצירתו "איי כרמלה" העוסקת בשני זמרים נודדים הנופלים בשבי הלאומנים, ונאלצים להופיע בפניהם (את הזמרת מגלמת השחקנית כרמן מאורה). כן ידוע הסרט "על תמימות וחופש" בבימויו של קן לואץ', בו מתוארת המלחמה מבעד לעיניו של קומוניסט אנגלי צעיר המצטרף למפלגת ה-POUM, וחווה את הקרבות הפנימיים בין אנשי השמאל, שהיו בין הגורמים לתבוסת הרפובליקנים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Martins, Herminio. "Portugal" in S.J. Woolf (ed). European Fascism, London: Weidenfeld & Nicholson, 1968 pp. 322-3

    Almost as soon as the civil war started, the Portugese government more or less cast in its lot with the rebel forces and decided to support them by all means short of actual participation in the war.

    quoted in Gallagher, Tom. Portugal: a twentieth-century interpretation. Manchester: Manchester University Press, 1983 p.86
  2. ^ Thomas, p. 628
  3. ^ Thomas, p. 619

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]