T-34

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
T-34
T-34 76 Westerplatte p d.jpg
מידע כללי
סוג טנק בינוני
מדינה מייצרת Flag of the Soviet Union.svg  ברית המועצות
שנת ייצור 1939
דגם קודם T-28
דגם עוקב T-44
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה
מידע טכני
אורך 6.68 מטר (8.15)
רוחב 3 מטר
גובה 2.45 מטר (2.6)
משקל 26.5 טון (32)
מהירות 55 קמ"ש (כביש)
26 קמ"ש (שטח)
טווח פעולה 400 ק"מ (306)
חימוש עיקרי תותח 76.2 מ"מ (תותח 85 מ"מ)
חימוש משני שני מקלעי 7.62 מ"מ מסוג DT
מנוע דיזל, 500 כ"ס
מיגון עד 52 מילימטר (90 מ"מ)
צוות 4 (5)
הערות הנתונים הם לדגם 1941. בסוגריים ל T-34-85

T-34 הוא טנק סובייטי בינוני מימי מלחמת העולם השנייה, הנחשב לאחד הטנקים היעילים והמשפיעים ביותר במלחמה‏[1][2]. הוא היה מתקדם מאוד לזמן תכנונו הודות לשילוב של כח אש, ניידות, ומיגון, ונשאר רלוונטי גם בהמשך המלחמה. הופעת ה-T-34 בשדה הקרב במהלך מלחמת העולם השנייה היוותה הפתעה טכנולוגית למודיעין הגרמני. הטנק התעלה על הטנקים הגרמניים המוקדמים והיווה זרז לפיתוח טנקי הטיגר והפנתר. נוכח פשטותו הטכנית ויעילותו בשדה הקרב הופנו לייצורו בתקופת המלחמה משאבים רבים והוא יוצר בקצב חסר תקדים והיווה גורם חשוב בניצחון בעלות הברית. ה-T-34 היה הטנק הנפוץ ביותר במלחמת העולם השנייה, והטנק השני הכי נפוץ בהיסטוריה, אחרי מחליפו, ה-T-54/55.

דגם משופר של טנק, ה-T-34-85 בן תותח בקוטר 85 מ"מ, הוכנס לשירות ביחידות הצבא האדום ב-1944, וייצורו נמשך עד שנות ה-50. דגם זה סופק לעשרות מדינות, לרוב המזוהות עם הגוש הקומוניסטי, והשתתף בקונפליקטים רבים ברחבי הגלובוס. בין היתר, הועברו טנקי T-34-85 לצבאות מצרים וסוריה, והם לחמו במבצע קדש, מלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור. נכון לשנת 1996, טנק זה עודנו היה בשירות של יותר מ-20 מדינות, רובן מדינות עולם שלישי עם ציוד צבאי מיושן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודות לתיעוש הרב שעברה ברית המועצות בשלהי שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 במסגרת תוכנית החומש, עמד לרשות הצבא האדום ב-1936 כוח הטנקים הגדול בעולם, אולם בתחום לוחמת השריון היה לסובייטים ניסיון קרבי דל. מרבית הטנקים הסובייטים עד אותה עת התבססו על עיצובי טנקים זרים, בעיקר בריטים ואמריקאים מתחילת שנות ה-30. דגמי הטנקים הנפוצים של הצבא האדום ב-1936 היו טנק חיל הרגלים מדגם T-26 וסדרת טנקי ה-BT, שני הסוגים בני 13-10 טון, חמושים בתותח בקוטר 45 מ"מ, ובעלי מיגון קל של עד 22 מ"מ, שנועד לעצור ירי מנשק קל או רסיסי ארטילריה. בנוסף, כל הטנקים הסובייטים צוידו במנועי הבנזין.

הניסיון הקרבי העיקרי הראשון לשריון הסובייטי הגיע בעת ההתערבות הרוסית לצד הרפובליקנים במלחמת האזרחים הספרדית ב-1936. הסובייטים שלחו 281 טנקי T-26 ו-50 טנקי BT לספרד; במהלך הלחימה, המיגון הדק שלהם הוכח כלא מספק כנגד תותחי הנ"ט הגרמנים החדישים בקוטר 37 מ"מ, שחדרו את שריונם בקלות. לקחים אלו הודגשו עוד יותר בקרבות הגבול בחלקין גול ובאגם חסן כנגד הצבא היפני. מנועי הבנזין של הטנקים הסובייטים התלקחו בקלות בעת שנפגעו מאש רובים נגד טנקים, מוקשים או ארטילריה יפנית. כתוצאה מלקחי הקרבות, נדרשו כעת הטנקים הסובייטים להיות בעלי מיגון 'חסין פגזים' במקום מיגון 'חסין קליעים', ומצוידים במנועי דיזל שיחליפו את מנועי הבנזין[3].

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1937 הוחל בתכנון גרסה חדשה במפעל KhPZ‏[4] בחרקוב של הדור הבא של טנקי ה-BT, לפיה נדרש טנק מהיר בן 20 טון, עם מזקו"ם כריסטי עם יכולת המרה מזחלים לגלגלים של טנקי ה-BT, מיגון בעובי 20 מ"מ, תותח בקוטר 45 מ"מ, ומנוע דיזל. ראש צוות התכנון היה מיכאל קושקין, שאסף תחתיו צוות בעל ניסיון רב, ביניהם גם אלכסנדר מורוזוב, שתכנן את מנוע הדיזל החדש ששימש לראשונה את טנק ה-BT-7M.

אב-הטיפוס שלהם, ה-A-20, התבסס על עבודתם הניסיונית של צוות התכנון הקודם בחרקוב בראשות א. פירסוב‏[5], שמספר מאנשיו עבדו כעת תחת קושקין[6].

אחד המאפיינים החשובים שהוצגו ב-A-20 היה השימוש בשריון משופע, שנבחן בדגמי הניסוי BT-IS וה-BT-SW-2; לוחות השריון בתובה ובצריח הונחו בזווית חדה ביחס לאנך, וכתוצאה גדל עוביו האפקטיבי של השריון. בנוסף, תצורת שריון זו סייעה להסטת פגזים ממסלולם, בניגוד לשריון אנכי‏[7].

דגם טרום ייצור של ה-T-34. ניתן להבחין בשריון החזית המשופע של הטנק.

קושקין וצוותו הציגו דגם עץ של ה-A-20 בפני ועדת הביטחון של מועצת השרים במאי 1938. צוות התכנון העלה ספקות בנוגע למאפיין המאפשר המרה מנסיעה על זחלים לגלגלים, בטענה כי זה מוסיף משקל מיותר לטנק, וכי הניסיון הקרבי הוכיח שמאפיין זה חסר תועלת. קושקין גם שטח את טענותיו בפגישה בה נכח יוסיף סטלין - שהביע התעניינות רבה בפיתוחם של טנקים סובייטים - כי נדרש שריון בעובי 30 מ"מ לפחות כדי לעמוד בפני איומים קיימים ועתידיים, ותותח בקוטר 76 מ"מ (במקום 45 מ"מ) שיוכל להביס טנקי אויב עם מידת מיגון דומה. סטלין השתכנע מדברי קושקין, ואישר לצוותו לפתח אב-טיפוס נוסף של גרסה כבדה וחמושה בתותח גדול יותר, לצד ה-A-20‏[8].

האב-טיפוס השני, לו ניתן הסימון A-32 (נקרא גם T-32), לא כלל את המאפיין הזחלים/גלגלים המיוחד של ה-BT; הוא היה בעל מיגון עדיף בעובי 32 מ"מ בחזית הטנק (עקב כך ניתן הסימון A-32), ותותח 76.2 מ"מ בצריח. מאפיין חשוב נוסף היה פיתוחו של מנוע דיזל קומפקטי עם כוח מספק, שהחליף את מנועי הבנזין שנטו להתלקח בקלות. פיתוחו של מנוע דיזל החל עוד ב-1932 במפעל KhPZ, אולם התוכנית התעכבה בעקבות מעצרם של המתכננים הראשיים ב-1937; יצור סדרתי של המנועים החל רק בשלהי 1938, ובאותה עת רק 50 מנועים היו מוכנים‏[9]. דגמי אב-טיפוס של שני הטנקים הושלמו ביולי 1939 ונשלחו למבחני שדה בקובינקה; שניהם הציגו רמת אמינות מכנית גבוהה, וניידות זהה, בעוד ה-A-32 כלל מיגון עבה יותר ותותח עדיף. ברם הדעות בקרב הוועדה הצבאית הבוחנת היו עדיין חלוקות, והועלו דאגות מהעובדה שעלות A-32 בודד תשתווה לזו של שלושה טנקי T-26. מנגד, קושקין טען בפניהם כי ה-A-32 הוא "טנק אוניברסלי" אשר יכול להחליף את כל הטנקים הסובייטים הקיימים, ביניהם ה-T-26, ה-BT והטנק הבינוני T-28.

משמאל לימין: BT-7M, ‏A-20, ‏T-34 דגם 1940, T-34 דגם 1941

בינתיים פלשה ברית המועצות לפינלנד במה שנודע כמלחמת החורף. הדיווחים מהחזית הדגישו את פגיעותם של הטנקים הסובייטים לתותחי הנגד-טנקים הפינים. כמו כן, תותחי הטנקים בקוטר של 45 מ"מ הסובייטים לא הצליחו להשמיד את הבונקרים הפיניים. עקב כך הודיע קושקין לוועדה כי הוא וצוותו בחנו ומצאו כי ניתן להעלות את רמת המיגון בדגם ה-A-32, בלי שתרשם ירידה בביצועי הטנק. הדגם אושר לייצור המוני על ידי סטלין בדצמבר 1939, ואילו ה-A-20 נזנח‏[10]. קושקין בחר בשם T-34 לטנק החדש על שנת 1934, השנה בה הגה את הרעיון לטנק החדש, בה החלה הרחבת הכוחות המשוריינים הסובייטים, ובה מונה סרגו אורדז'וניקידזה לראש תוכנית הטנקים‏[11].

שני דגמי אב-הטיפוס ראשונים של הטנק הושלמו בינואר 1940 על ידי קושקין וצוותו. במהלך חודש פברואר ומרץ הטנקים הוסעו על ידי קושקין וצוותו כל הדרך מהפעל בחרקוב במזרח אוקראינה עד לקרמלין במוסקבה, מרחק של 1,000 קילומטרים בתנאי מזג אויר קשים לשם הצגתם בפני ההנהגה הסובייטית. משם הם נסעו לפינלנד לאורכו של קו מנרהיים, ככל הנראה בתום המלחמה, ואחר כך עברו מסע מפרך של 2,000 קילומטר חזרה לחרקוב, דרך מינסק וקייב; המסע הוכיח את אמינותו המכנית של הטנק, למעט מספר בעיות במערכת ההינע שתוקנו.

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחיות הוצאו לתעשייה הסובייטית לייצר כ-200 טנקי T-34 ב-1940. ביוני אותה שנה, הוזמנו קושקין ומנהל מפעל KhPZ בפני הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית. ההנהגה הקומוניסטית הייתה מוטרדת מהתבוסה המוחצת של צרפת בידי גרמניה הנאצית, ולאור הביצועים העלובים של הצבא האדום במלחמת החורף כנגד פינלנד, חששה שמא תהיה ברית המועצות קורבנה הבא של גרמניה. סטלין לפיכך קבע כי ייצור ה-T-34 יגדל מ-200 יחידות ל-600, 500 מתוכם יושלמו במפעל KhPZ, ו-100 נוספים במפעל הטרקטורים בסטלינגרד. אולם סיבות פוליטיות ערמו לא מעט קשיים על תחילת ייצורו של הטנק. סגן שר הביטחון, מרשל גריגורי קוליק, פיתח רתיעה מ-T-34 ודרש שיוכנסו בו שינויים רבים. כתוצאה רק 115 מתוך 600 טנקי T-34 שתוכננו הושלמו בפועל עד סוף 1940. הטנקים הראשונים ירדו מפס הייצור בספטמבר אותה שנה. מאוחר יותר בחודש, נפטר קושקין מדלקת ריאות שהוחמרה עקב נסיעת המבחן בחורף הקר מחרקוב למוסקבה בה נטל חלק. לאחר מותו הפך עוזרו אלכסנדר מורוזוב למתכנן הראשי של הטנק.

ייצור ה-T-34 היווה אתגר לתעשייה הסובייטית, מאחר שאף טנק סובייטי בינוני שנכנס לייצור המוני עד אותה עת לא הכיל שריון עבה כל כך; בתחילה, לוחות השריון היו מאיכות ירודה, אך הם הוחלפו עד מהרה. כמו כן, מחסור במנועי דיזל הוביל לציודם של מספר טנקים מוקדמים במנועי בנזין. לבעיות אלו נוספו דעות שמרניות בקרב הצבא שהאמינו כי יש לייצר טנק חי"ר קל לצד ה-T-34. טנק קל זה, ה-T-50, נכנס לייצור בלנינגרד ב-1940 /1941, אולם בעוד עלותו הייתה כמו זה של ה-T-34, הוא היה נחות מבחינת ביצועים, והפרויקט בוטל בתום השלמתם של 65 כלים‏[12].

טנקי ה-T-34 דגם 1940, סדרת הייצור הראשונה, חומשו בתותח 76.2 מ"מ דגם L-11 קצר קנה, באורך 30 קליברים[13], שלא היה בעל תכונות בליסטיות מספקות. באביב 1940, צוות התכנון בראשותו של ואסילי גרבין מגורקי החלו בעבודה על התאמת תותח ה-F-32 של טנק ה-KV, גם הוא בקוטר 76.2 מ"מ אך בעל תכונות בליסטיות משופרות הודות לקנהו הארוך, לצריח ה-T-34. הם פיתחו תותח עדיף יותר, תחת הסימון F-34, לו קנה ארוך יותר של 42 קליבר. אולם בגלל תסבוכות ביורוקרטיות שנגרמו מהתערבותו של מרשל קוליק, ראש מנהל הארטילריה הסובייטית (GAU), התותח החדש לא אושר רשמית. גרבין ומנהל המפעל בגורקי פעלו על דעת עצמם והחלו לייצר את תותח ה-F-34, ומספר טנקי T-34 צוידו בתותח החדש עוד בטרם החלה המלחמה. הוא אושר רשמית רק בתחילת המלחמה, כאשר השריונרים הסובייטים שיבחו את התותח החדש ודרשו שזה יחליף את ה-L-11 המיושן‏[14].

העתקת המפעלים מזרחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 (מבצע ברברוסה), והתקדמות כוחות הוורמאכט אל עבר מוקדי תיעוש חשובים במערב ברית המועצות, אילצו את הסובייטים להסיג מפעלי תעשייה חשובים כדי למנוע את נפילתם לידי הכוחות הנאצים המתקדמים. עוד קודם למלחמה היה כושר הייצור התעשייתי הסובייטי נחות מזה של גרמניה, והאבדות הכבדות של 1941 היו מכה אנושה לצבא האדום. כעת עמדה בפני ההנהגה הסובייטית הדילמה האם להותיר חלק ממפעלי הטנקים על כנם באזורים המאוימים על ידי הנאצים, ובכך להרוויח לטווח הקצר מייצור שוטף של טנקים, או להעתיק את המפעלים אלפי קילומטרים מזרחה, ובכך להבטיח ייצור טנקים לטווח הארוך אך עם זאת לסבול ממחסור בטנקים בחודשים הקריטים שיבואו. בספטמבר 1941 הורתה המועצה הלאומית לביטחון (GKO), שבראשה עמד סטלין, על תוכנית מסיבית לפינויים של מרכזי תעשייה הצבאיים ממערב ברית המועצות אלפי קילומטרים מזרחה, לעבר הרי אורל, מלבד מפעל הטרקטורים בסטלינגרד, שנשאר על כנו. הצבא האדום צווה להסתדר עם מה שיש.

באוגוסט 1941 שונע מפעל היצור העיקרי של ה-T-34, ‏KhPZ בחרקוב, על גבי מסילות רכבת לעבר ניז'ני טאגיל שבמחוז סברדלובסק שם שונה שמו למפעל הקרונות של אוראל מספר 183. מספר שבועות לפני כיתורה של העיר, הועבר מפעל קירוב מלנינגרד ומוזג עם מפעל הטרקטורים בצ'ליאבינסק; הקומפלקס הענק זכה לכינוי "טנקוגרד" - עיר הטנקים. הטנקים הראשונים הורדו מפס היצור החדש של מפעל 183 בניז'ני טאגיל רק ב-20 בדצמבר 1941. כדי לפצות על אובדן הייצור, מפעל 112 בעיר גורקי הורה להחל בהסבת הייצור לטנקי T-34 ביולי 1941; הטנקים הראשונים נשלחו לחזית במוסקבה בנובמבר 1941. מפעל 174 באומסק שבדרום מערב סיביר עבר גם הוא הסבה לייצור הטנק מ-1942. בסך הכל הושלמו 1,886 T-34 במחצית השנייה של 1941, מרביתם במפעל הטרקטורים בסטלינגרד.

טנקי T-34 מורדים מפס הייצור היישר לחזית.

בעקבות האבדות הקטסטרופליות של השריון הסובייטי בחורף 1942-1941 נאלץ הצבא האדום להאיץ ולהגדיל את קצב ייצור הטנקים שלו. לפיכך, צוות התכנון בראשותו של מורוזוב התמקד עתה בפישוט תהליך הייצור של ה-T-34 על מנת להוריד עלויות ולהקל על העובדים הלא מיומנים שאיישו את המפעלים במזרח. הטנקים החדשים, בניגוד לדגמים המוקדמים שיצאו מהמפעל בחרקוב, הולחמו בגסות. טכניקות חדשות כגון מערכת ריתוך אוטומטית ושיטה קלה יותר להקשחת פלדה הוצגו לתהליך הייצור. מספר החלקים בתותח ה-F-34 הופחת מ-861 ל-614 ב-1942. התוצאה הייתה הפחתה בחצי מזמן הייצור של ה-T-34 עד סוף שנת 1942, וירידה בעלות של טנק בודד מבחינת משאבים מ-269,500 רובלים ב-1941 ל-193,000 ב-1942 ולבסוף ל-135,000 ב-1943‏[15]. גם מספר שעות העבודה הנדרשות לייצר טנק בודד ירדו מ-8,000 ל-3,700 בלבד. איכות הגימור ירדה גם היא, אך כל זאת מבלי לפגוע בביצועי הטנק או בשריון‏[16].

היה זה בעיקר הודות לתפוקה ממפעל הטרקטורים בסטלינגרד, שמנע מחסור חמור בטנקי T-34 בחורף 1942-1941. עד סתיו 1942 יוצרו שם למעלה מ-3,600 T-34, שהיוו כ-40% מכלל הייצור של הטנק. עם תחילת הלחימה הקשה בעיר, צומצם בהדרגה הייצור עד שהופסק כליל בסתיו אותה שנה, אולם באותה עת כבר החל הייצור הרוסי, לאחר ההאטה הזמנית שנגרמה עקב פינוי המפעלים, לגדול במידה ניכרת. ב-1943 התפוקה החודשית הממוצעת הגיעה ל-1,300 טנקי T-34, בעת שייצור הטנקים הגרמני כולו באותה עת עמד על 330 טנקים בלבד בחודש. בתחילת 1944 החלו המפעלים להסב את הייצור לדגמי ה-T-34-85, עם תותח 85 מ"מ. עד סיומה של המלחמה באירופה הושלמה הרכבתם של כ-58,000 טנקי T-34.

בסופו של דבר, הצליחה התעשייה הסובייטית במהלך המלחמה לייצר פי כמה מהתפוקה הגרמנית, כל זאת עם בסיס תעשייתי קטן יותר וכח עבודה פחות מיומן‏[17]. הרבה מכך הושג הודות לפשטות של מטרות הייצור, להתמקדות בדגמים מוכחים וסיוע אמריקאי במסגרת השאל-החכר. לאורך המלחמה הסובייטים התרכזו בייצור המוני של שני דגמים עיקרים, בניגוד לגרמנים. ה-T-34 היה בבסיסו תכנון פשוט מבחינה מכנית, אשר ניתן היה לייצרו המונית עם משאבים וכוח אדם מוגבלים.

טבלת ייצור טנקי ה-T-34 ו-T-34-85 בין השנים 1945-1940 לפי המפעלים המייצרים‏[18]:

מפעל KhPZ
חרקוב
מפעל הקרונות של אוראל
ניז'ני טאגיל
מפעל טרקטורים STZ
סטלינגרד
מספר 112
גורקי
מספר 174
אומסק
ChKZ "טנקוגרד"
צ'ליאבינסק
UZTM מפעל הקרונות של אוראל
סברדלובסק
סה"כ
1940 117‏[19] 115
1941 1,560 25 1,250 161 2,996
1942 5,684 2,520 2,718 417 1,055 267 12,661
1943 7,466 2,851 1,347 3,594 452 15,710
1944 8,421 3,619 2,163 445 14,648
1945 7,356 3,255 1,940 12,551

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצור טנקי 85-T-34 בברית המועצות נמשך גם לאחר המלחמה, ככל הנראה עד 1950, עד אז יוצרו עוד למעלה מ-15,000 טנקים[20]. בתחילת שנות ה-50 החלו פולין וצ'כוסלובקיה, מדינות הלווין של ברית המועצות, בייצור ה-T-34-85 תחת רישיון. הטנקים הראשונים הושלמו בפולין ב-1951, ובסך הכל יוצרו במדינה 1,380 טנקים עד תום היצור ב-1955. מספר טנקי T-34-85 פולנים נמכרו בין היתר למספר חברות ברית ורשה. צ'כוסלובקיה בנתה 3,185 T-34-85 מ-1951 עד 1958, כמה מאות מתוכם יוצאו למצרים ב-1956. יוגוסלביה החלה בייצור T-34-85 ברישיון בשלהי שנות ה-40 תחת השם Teski Tenk Vozilo A (טנק כבד דגם A); בטנקים הוכנסו שדרוגים מקומיים רבים, ושבעה דגמי אב-טיפוס הושלמו בטרם נזנח הפרויקט עקב התערערות היחסים בין המדינות‏[21].

בסך הכל נבנו למעלה מ-84,000 טנקי T-34, לרבות הייצור הזר (כ-35,000 T-34 לצד כ- 48,950 T-34-85), עד המעבר לייצור T-55/54 (במשך מספר חודשים יוצר נק בינוני מדגם T-44). ה-T-34 היה לטנק הנפוץ ביותר במלחמת העולם השנייה (טנק ה-M4 שרמן האמריקאי שני לו), והשני הכי נפוץ בהיסטוריה (מחליפו T-55/54 יוצר במספרים גדולים יותר).

תיאור ה-T-34[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך הערכה טכנית של ה-T-34 על ידי הצבא הבריטי מתקופת מלחמת העולם השנייה‏[22]:

"העיצוב מראה על הערכה צלולה ליסודות (של) טנק יעיל ולדרישות המלחמה, המותאמים כראוי למאפיינים הייחודים של החייל הרוסי, תנאי השטח, ותשתיות הייצור הזמינות. כאשר מתחשבים בעובדה כי רוסיה עברה תיעוש רק לאחרונה וכי אחוז ניכר מהמפעלים שלה נפלו לידי האויב... תכנון וייצור טנק כה יעיל בכמויות כה גדולות מתבלט כהישג הנדסי מהמעלה הראשונה".

פנים הטנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיבת ההילוכים של הטנק

מבנהו הפנימי של ה-T-34 תוכנן בצורה הדומה למרבית הטנקים ממלחמת העולם השנייה. תא נהיגה בחזית הטנק, תא הלחימה במרכז ותא המנוע בירכתיים. מלבד שני הלוחמים בצריח, כלל הצוות נהג שישב בשמאל חזית התובה, ולימינו מקלען-חרטום/קשר. לנהג דלתית גדולה ששימשה לו כפתח כניסה ומילוט, ועליה הותקנו שני פריסקופים. הנהג ניווט את הטנק באמצעות שתי ידיות ושתי דוושות למצמד ולברקס; מערכת ההיגוי הייתה מחוברת ישירות לממסרה הנמצאת בעורף הטנק. לעתים תכופות נאלץ הנהג להחליף הילוכים בעזרת מקבת בעת שהם נתקעו. למקלען-חרטום/קשר שני תפקידים עיקריים: תפעול מקלע התובה, והפעלת מכשיר הקשר האלחוטי.

בתחילת המלחמה, הותקן מכשיר קשר רק בטנקי מפקדי פלוגות. מכשירי קשר פנימיים (לתקשורת בין חברי הצוות) כמעט שלא היו זמינים. מפקד הטנק השתמש לעתים קרובות בשיטות כמו טפיחה על הראש או על השכם של הנהג כדי להעביר פקודות. בעוד הגרמנים טרחו לצייד את כל הטנקים שלהם בקשר אלחוטי, העדר מכשירי אלחוט בטנקים הסובייטים היווה במלחמת העולם השנייה מכשול טקטי חמור. תכופות השליטה בטנקים הכפופים למפקד היחידה נעשתה באמצעות דגלים, שיטה שהוכחה כלא יעילה בעת הקרב. המצב השתפר עם ההאצה בייצור מערכות קשר, ועד קיץ 1943 כ-75 עד 80 אחוז מהטנקים צוידו במערכות קשר‏[23].

צריח הטנק היה נמוך יחסית לטנקים אחרים בני זמנו, ועקב כך המרחב הפנימי בצריח היה צפוף ביותר. בעוד צללית הטנק נשארה נמוכה, וכך הקשתה על זיהויו, הוגבלה זווית ההנמכה של התותח. הפגם התכנוני החמור ביותר ב-T-34 היה מערך הצוות בצריח: בניגוד לטנקים הגרמנים, בהם היו שלושה אנשי צוות בצריח - מפקד, תותחן וטען, ב-T-34 היו רק שני אנשי צוות - מפקד שימש כתותחן וטען. זה היווה חיסרון תפעולי ניכר, שכן המפקד עמוס העבודה נאלץ לתמרן בתפעול התותח, חיפוש מטרות, ותיאום עם טנקים אחרים ביחידתו. המצב היה גרוע עוד יותר למפקדי מחלקות ופלוגות.

אמצעי הראייה והמכשירים האופטים ב-T-34 היו נחותים מאלו בטנקים הגרמנים. מפקד הטנק כוון את התותח על ידי כוונת טלסקופית עם הגדלה של 2.5X, בעלת שדה-ראות מוגבל למדי. בגג הצריח מעל ראשו של מפקד הטנק היה פריסקופ פשוט לתצפית בעין בלתי מזוינת. אומנם, בטנקי T-34 הראשונים היו למפקד וגם לטען פריסקופים מורכבים עם סימוני-מעלות וקני-ממד, אולם בייצור ההמוני הוחלפו הללו לפריסקופים פשוטים ביותר, ובמרבית הטנקים כלל לא היה פריסקופ לטען. ליקוי נוסף בטנק היה חסרונה של כיפת צריח - כזו הנפוצה בטנקים גרמנים - לשדה ראייה היקפי למפקד הטנק. כמו כן, אם בחר מפקד הטנק לשבת כאשר ראשו חשוף בצריח, מכסה הצוהר חסם את שדה הראייה הקדמי שלו. בסך הכל, הייתה הראות מתוך הטנק גרועה למדי, וצוותי 'ציידי טנקים' גרמנים למדו לנצל את האזורים המתים בהם צוות ה-T-34 אינו מסוגל לראותם, כדי לפגוע בטנק בעזרת נשקי נ"ט. ב-T-34 דגם 1943 התייחסו לבעיות הללו, והציגו צריח "משושה" - כלומר בעל שש דפנות - גדול יותר, עם מרווח משופר לצוות. באותה שנה גם נוספה כיפת צריח למפקד הטנק, עם פריסקופים לשדה ראייה היקפי‏[24].

מיגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סכימה לפירוט עובי ושיפועי השריון

בתחילה היה ה-T-34 בעל עובי שריון מרבי של 45 מ"מ בחזית הטנק ובצריח, ועובי שריון הצד בתובה היה כ-45 מ"מ בממוצע. ב-1942 הוגדל עובי שריון הצריח ל-65 מ"מ ואחר כך ל-70 מ"מ. שריון הגוף כולו משופע כיאות, לשם השגת תבנית בליסטית לעמידת הגוף בפני קליעים נגד-טנקים. מבנה זה העניק לאנשי הצוות מיגון טוב יותר ללא תוספת משקל יתרה[25]‏‏. הודות לכך היה ה-T-34 למעשה חסין בחודשים הראשונים של הפלישה הגרמנית לברית המועצות לאש ממרבית תותחי הנגד-טנקים הגרמנים בתקופה, כמו גם לתותח ה-75 מ"מ הקצר של הפאנצר סימן 4 ותותח ה-50 מ"מ L/42 של הפאנצר סימן 3, שניהם בעלי כושר חדירת שריון נמוך. התותחים היחידים שיכלו להתמודד עם ה-T-34 היו תותח השדה בקוטר 105 מ"מ ותותחי הנ"ט Flak 18 בקוטר 88 מ"מ, ובמידה פחותה יותר גם ה-PaK 38 בקוטר 50 מ"מ. לקראת 1942 הוכנס ליחידות השדה הגרמניות תותח הנ"ט PaK 40 בקוטר 75 מ"מ, לו תכונות בליסטיות משופרות.

כתוצאה מכך החלו המתכננים הנאצים בשדרוג תותחי הטנקים ותותחי הנ"ט שלהם. אחד הפתרונות המיידים היה החלפתו של תותח 50 המ"מ הקצר של הפאנצר 3 לתותח L/60 הארוך והחזק יותר בדגם J, אולם זה יכל לחדור חזיתית את ה-T-34 רק מטווח מרבי של 500 מטרים. ב-1942 כבר היו 1,905 טנקי סימן 3 חמושים בתותח L/60, ואחר כך הוצא טנק זה בהדרגה מיחידות הטנקים‏[26]. אך גם הפאנצר 3 המצויד בתותח L/60 נחשב רק כאמצעי ביניים, ובגרמניה הוחל בחיפוש קדחתני אחר טנק שיוכל לעמוד בפני ה-T-34 בתנאים שווים. המועמד שנבחר היה הפאנצר סימן 4, שכעת הוסב תותח 75 מ"מ הקצר שלו לתותח 75 מ"מ L/43 הארוך יותר, שטווחו גדול יותר ומהירות הלוע שלו היא יותר מכפליים מזה של התותח הקצר. באביב 1942 החלו להיכנס לשירות טנקי הפאנצר 4 עם תותח L/43, אשר היה מסוגל לחדור את שריון ה-T-34 ממרחק של 1,200 מטרים בכל זווית פגיעה‏[27].

השיפור ההדרגתי של החימוש הגרמני שינה את מאזן הכוחות בשדה הקרב, ומ-1943 אבד ל-T-34 יתרון המיגון. חלק מהיחידות הסובייטיות הגיבו לכך בהוסיפם לוחות שריון בעובי 10 עד 15 מ"מ המרותכות לטנק, אולם שיטה זו לא אומצה באופן רשמי בגלל העומס שיצרה על המנוע והמתלים‏[28].

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מיתרונותיו הבולטים של ה-T-34 נעוץ היה בחימושו הראשי, תותח רב-תכליתי מחורק קנה, מדגם F-34 בקוטר 76.2 מ"מ. התותח הוא חצי אוטומטי, עם מנגנון רתיעה הידראולי. הוא היה זהה מבחינה בליסטית לתותח השדה הנפוץ ZiS-3. צידוד הצריח בוצע על ידי המפקד באמצעות מנגנון הידראולי, וצידוד מלא של הצריח בקשת בת 360 מעלות לקח כמעט 14 שניות. במקרה של תקלה במנגנון היה הצידוד מבוצע על ידי גלגל יד. התחמושת המובלת בטנק לדגמי 1942 היא 77 פגזים; בדגם 1943 הוגדלה קיבולת התחמושת ל-100 פגזים. שלושה פגזים אוחסנו בגוף הטנק, לרגלי הטען, ושישה נוספים לצד המפקד. יתר הפגזים אוחסנו בשמונה תיבות מתכת ברצפת תא הלחימה, בצורה שאינה נוחה לשימוש מיידי. לרוב הוטענו בטנק 19 פגזים חודרי שריון, 53 פגזים נפיצים, וחמישה פגזי רסס.

תחמושת חודרת השריון הסטנדרטית בשנתיים הראשונות למלחמה הייתה פגז חודר שריון בעל כיפה בליסטית (לשיפור הצורה האווירודינמית של הקליע הותקנה בחודו כיפה מחודדת מפח פלדה שהתפוררה בעת הפגיעה), שהכיל כמות קטנה של חומר נפץ. פגז זה שקל 6.3 קילוגרם, ועזב את התותח במהירות לוע התחלתית של 655 מטרים לשנייה, והיא אפשרה לו לחדור שריון בעובי 69 מ"מ מטווח 500 מטרים ובעובי 48 מ"מ מטווח 2,000 מטרים. זה הספיק כדי להתמודד עם הטנק הבינוני הסטנדרטי של גרמניה, הפאנצר סימן 4 דגם F בעל עובי שריון מרבי של 50 מ"מ. באביב 1943 החל להיכנס לשירות בצבא הגרמני דגם H, בו הוגדל עובי השריון ל-80 מ"מ; אולם באותה עת הוצג ל-T-34 פגז ח"ש מנעל‏[29] במשקל 3 קילוגרם, שאפשר לו לחדור שריון בעובי 92 מ"מ מטווח 500 מטרים. כנגד הטנקים הכבדים והמשוריינים יותר של גרמנים, דוגמת הסימן 6 'טיגר' והסימן 5 'פנתר' שהחלו בכניסה איטית לשירות ב-1943, היה תותח ה-76.2 מ"מ שלו יעיל הרבה פחות. הם היו חסינים חזיתית ל-T-34-76, שנאלץ להתקרב ולירות בשריון הצדדי או האחורי שלהם מטווח אפס‏[30].

בדומה לרוב הטנקים הסובייטים, יש ל-T-34 מקלעים מטיפוס DT ("דגטיאריוב טנקי") בקוטר 7.62 מ"מ - שהם הגרסה לטנקים של המקלע הקל "DP" - אשר היה הנהוג בכיתת הרובאים הרוסית. מקלע DT אחד נמצא בחרטום הגוף, בימין חזית הטנק; מקלע נוסף במקביל לתותח. מקלע זה יורה דרך נקב קטן בשריון, בחזית מקבע התותח[31]. התחמושת למקלעים אוחסנה ב-35 תופים בני 65 כדור כל אחד. כמו מרבית הטנקים הסובייטים, נושא ה-T-34 תת-מקלע מדגם PPSH בעל קת מתכת מתקפלת. בחלקו האחורי של הצריח ישנם "אשנבי אקדח", המאפשרים שימוש בנשק קל מפנים הטנק. רוב הזמן, פרט להזדמנויות השימוש בהם, מוחזקים אשנבים אלה סגורים.

ניידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוע הטנק

ל-T-34 מזקו"ם כריסטי עם גלגל מניע אחורי (גלגל משונן המניע את השרשרת), וחמישה גלגלי מרכוב בלי גלגל מחזיר; גלגל המרכוב מגיע מתחתית השרשרת עד לחלקה העליון. מאפייו בולט נוסף בתכנון הטנק היה זחליו הרחבים, בני 50 ס"מ (לעומת זחלי הפאנצר סימן 4, שרוחבם היה כ-40 ס"מ), שנתנו לטנק יכולת עבירות מצוינת לתקופה. תכונה זו הודגשה על ידי המתככנים הרוסים עקב המרחבים חסרי הדרך של ארצם, מרחבים ההופכים כה תכופות לימות-בוץ באביב ובסתיו. אפילו בתנאי החורף הרוסי הקשים השיג ה-T-34 עבירות טובה, ויכול לפעול בשלג בעומק מטר. אמנם מזקו"ם הכריסטי העניק לטנק נסיעה גמישה ונוחה, אבל גרם לתנודות למקבע תותח. הדבר פגם לא אחת בדיוק האש בתנועה. בעיניהם של תותחני הטנקים הגרמניים, הבריטיים והאמריקניים, שבדרך כלל עצרו כדי לירות, זה היה חסרון מזערי, אך זה היה בניגוד לתורה הטקטית הסובייטית, שהמליצה על אש בתנועה‏[32].

לטנק מנוע דיזל מקורר מים קל משקל מדגם V-12, עשוי אלומיניום, בהספק של 500 כוחות סוס, שאיפשר לטנק להגיע למהירות של 50 קמ"ש על כביש, ועד 26 קמ"ש בשטח. יתרונותיו של מנוע הדיזל היו שיש בו פחות סיכון שריפה מאשר מנוע בנזין, והוא חסכוני בדלק. אחת הסיבות לחסכון בדלק היא כי הממסרה שאותה מפעיל המנוע היא ממסרה מכנית פשוטה, אף שהיא לא הטובה מסוגה. הממסרה שכנה בעורף הטנק - בניגוד למרבית הטנקים הגרמנים והאמריקאים בתקופה - ועל ידי כך הייתה בטוחה יותר מפני פגיעה, ואפשרה לתכנן את חזית גוף טנק שתהיה משופעת היטב קדימה. שיעור צריכת הדלק ב-T-34 הוא נמוך ביותר, 1.8 ליטר לכל ק"מ, אפילו בשטחים ללא דרך. טווח הפעולה התאורטי של הטנק עמד על 400 ק"מ בדרכים סלולות. מלאי הדלק בן 450 הליטר הובל בעורף הטנק, במיכלים שבבליטות המשורינות של גוף הטנק אשר מעל הזחלים. בשביל הגדלת טווח הפעולה למסעות ארוכים, נישאות חביות בצדדים העורפיים. בעת הקרב הוסרו חביות אלו, שהיו פגיעות מאוד.

השוואת דגמי ה-T-34‏[33]:

דגם T-34 דגם 1940 T-34 דגם 1941 T-34 דגם 1942 T-34 דגם 1943 T-34-85 דגם 1944
משקל (טון) 26.5 26.5 28.5 30.9 32
חימוש ראשי 76.2 מ"מ L-11 ‏76.2 מ"מ F-34 ‏76.2 מ"מ F-34 ‏76.2 מ"מ F-34 ‏85 מ"מ S-53
דלק (ליטר) 440 460 610 790 810
טווח פעולה 300 ק"מ 400 ק"מ 400 ק"מ 465 ק"מ 360 ק"מ
שריון 45-15 מ"מ 52-20 מ"מ 65-20 מ"מ 70-20 מ"מ 90-20 מ"מ

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע ברברוסה (1941)[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הטנק הטוב ביותר בעולם" - פילדמרשל אוואלד פון קלייסט, מפקד קבוצת השריון הראשונה[32]

T-34-76 שנפגע.

ב-1941, היה הצבא האדום באמצעו של תהליך לארגון מחדש של עוצבות השריון שלו. הבליצקריג הגרמני של 1940-1939 עורר את הפיקוד הרוסי להבחנה מבוהלת באפשרויות הגלומות בלוחמה ניידת. באוגוסט 1940 החלו הרוסים להקים 9 גיסות-טנקים, ובאפריל 1941 הוחלט להקים עוד 21 גיסות כאלו עד סוף 1942. על הנייר אמורים היו הגייסות לכלול 1,031 טנקים ו-37,000 חיילים כל אחד, אולם הכמות והציוד של מסגרות אלו היו מאוד לא אחידות. גייסות אלו, שהיו זהים בגודלם ל'פנצרגרופה' (קבוצת שריון) גרמנית‏[34], היו מורכבים כל אחד משתי דיוויזיות טנקים ומדיביזיית רובאים ממונעת. דיוויזיות הטנקים תצוידנה ב-375 טנקים, מהם 210 T-34, ‏ 63 KV, ‏ ו-102 טנקים מדגם T-26 או BT. אך זה היה מעבר ליכולתם של הסובייטים, ובמאי 1941, המליץ ראש הכוחות המשוריינים הסובייטים לצייד לפחות 50 מרגימנטי הטנקים בתותחים נגד-טנקים נגררים במקום הטנקים החסרים.

בעת הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941, עמדו לרשות הפיקוד הסובייטי למעלה מ-19,000 טנקים, מרביתם כלים מיושנים מסוג T-26 ו-BT, אל מול סך הכל 3,300 טנקים גרמנים. מתוך 1,225 טנקי T-34 שיוצרו עד ערב הפלישה, רק 967 הנפקו ליחידות הצבא האדום, ואלו היו פזורים בין חמשת האזורים הצבאיים הסובייטים. הגיס הממוכן הרביעי במחוז הצבאי בקייב והגיס הממוכן השישי במחוז הצבאי המערבי קיבלו למעלה ממחצית מטנקי ה-T-34. על גבי הנייר, לפחות, הייתה לרוסיה עדיפות מספרית בטנקים וכן עדיפות איכותית בזכות ה-T-34, וכך גם ה-KV, אולם מצב המוכנות והאימונים היה מדאיג ביותר: ייצור התחמושת לתותחי ה-76.2 מ"מ התעכב, ורק כ-12 אחוז ממספר הפגזים הדרוש היה זמין כשפרצה המלחמה. טנקים T-34 רבים יצאו לקרב ללא מלאי תחמושת מספיק, וללא תחמושת חודרת שריון. בתחילה סבל הטנק גם מבעיות מכניות במערכות ההיגוי, וליחידות התחזוקה היה מעט מאוד חלקי חילוף‏[35]. יחידות טנקים רבות עשו הכרות עם ה-T-34 רק ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה; לרבים מאנשי הטנקים היה ניסיון מעשי של כשעה וחצי עד שעתיים בלבד בנהיגה בטנק, וקצינים רבים לא היו מוסמכים לגמרי לפקד עליהם. נחיתות אימונם תבוא לידי ביטוי במהלך הקרבות, כנגד השריונרים הגרמנים המנוסים.

אמנם הופעת ה-T-34 בשדה הקרב במהלך מלחמת העולם השנייה היוותה הפתעה טכנולוגית לצבא הגרמני, אך מספר דוחות מודיעין מ-1940 ציינו את ייצורו של טנק סובייטי חדש, שזוהה כ-T-32, במפעלים בסטלינגרד ובחרקוב. הקצונה הנאצית הבכירה מצידה, הנתונה באופוריה מניצחונות הבזק ב-1940, התייחסה בביטול לגבי הצבא האדום ולא יחסה לכך חשיבות. בישיבה ב-23 בדצמבר 1940 בה נכח גנרל פרנץ האלדר, ראש המטה הכללי של OKH, נאמר כי בידיי OKH "מידע דל על הטנקים הרוסיים", ואף-על-פי-כן הסברה הרווחת שם היא שהם "נחותים משלנו בשריון ומהירות. עובי השריון המרבי הוא 30 מ"מ. תותח 44 מ"מ (הכוונה היא לתותח 45 מ"מ) חודר את הטנקים שלנו בטווח 300 מטר: טווח אפקטיבי 500 מטר; לא-מזיק מעל 800 מטר..."‏[36]. גם במהלך המערכה על צרפת היו הטנקים הגרמנים נחותים לרוב דגמי הטנקים הצרפתיים והבריטיים מבחינת כוח אש ושריון, אך הם התגברו על כך באמצעות טקטיקה ואימונים עדיפים.

טנקים סובייטים מתקדמים לעבר חרקוב, 1943. הטנק המוביל חולף על פני טנק גרמני פאנצר סימן 4 שצריחו הועף.

הגרמנים נתקלו לראשונה בטנקי T-34 במספרים קטנים כבר בשבועות הראשונים של הפלישה. מרבית הקרבות המוקדמים של ה-T-34 לא היו שריון בשריון, אלא כנגד חיילי רגלים, חמושים לרוב בתותח נגד-טנקים מיושן בקוטר 37 מ"מ, שלא היה יעיל כלל כנגד ה-T-34 בטווחי קרב סבירים. סוללת תותחי נ"ט 37 מ"מ מגדוד "ציידי הטנקים" (Panzerjager) ה-42 דיווחה ב-8 ביולי 1941: "דגם של טנק לא מוכר הופיע מולנו. פתחנו מיד באש, אך שריון הטנק לא נחדר עד אשר הוא הגיע למרחק 100 מטרים". צוות נחוש של תותח 37 מ"מ ספר 23 פגיעות על T-34 בודד, וכל שהצליח היה לתקוע את מערכת צידוד הצריח שלו‏[37].

השפעתו של ה-T-34 הייתה ניכרת על הגייסות הגרמניים; דיווחי מפקדי שדה גרמנים ציינו את הפאניקה ששררה בחיילים כל עת שהופיעו טנקים של הצבא האדום. גנרל היינץ גודריאן, אשר פיקד על קבוצת השריון השנייה מקבוצת ארמיות מרכז של פדור פון בוק, נתקל במארב של בריגדת T-34 באוקטובר, ומייד הבחין בעליונותו על הטנקים הגרמנים. הוא רשם, שבוע אחר כך: "טנקי T-34 רבים נכנסו לפעולה והסבו לטנקים הגרמניים אבדות כבדות. עד למועד זה נהנינו מעדיפות בטנקים, אך מעתה והלאה התהפך המצב... דיווחתי על המצב, שהיה חדש לגבינו, לקבוצת הארמיות; תיארתי בדיווח זה במונחים פשוטים את עליונותו הבולטת של ה-T-34 על הפאנצר סימן 4 שלנו והסקתי את המסקנות הנובעות מכך לגבי שינוי בייצור העתיד שלנו... כמו כן ביקשתי ייצור מהיר של תותח נ"ט כבד בעל כושר חדירה מספיק לחיסול ה-T-34". גם גנרל פרידריך פון מלנתיין כתב אחר כך, ש"ב-1941 לא היה לנו דבר שישווה ל-T-34"‏[38]. אולם על אף עליונותו הטכנית של ה-T-34 על השריון הגרמני, השפעתו על הקרבות בחודשים הראשונים הייתה מועטה, כתוצאה מאוזלת ידו של הצבא האדום. לפחות 50 אחוז מאבדות הטנק בקיץ 1941 היו כתוצאה מתקלות מכניות או מנטישה של אנשי הצוות; חלקי חילוף ורכבי חילוץ כמעט ולא היו קיימים. עד סוף 1941, אבדו מרבית ה-T-34.

התגובה הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופעת ה-T-34 בשדה הקרב הותירה חותם על תכנון הטנקים העתידי בגרמניה הנאצית. הצעות מהחזית, שה-T-34 פשוט יועתק במדויק ובמהירות במפעלים גרמניים נדחו - חלקית בגלל הקושי להחל בייצור המוני של מנוע הדיזל העשוי אלומיניום של הטנק הרוסי. עתה ריכזו מתכנני הטנקים הגרמניים את מאמציהם ביצירת טנק שקפיצתו קדימה אל העתיד תוכל לא רק לבטל את יתרונו של ה-T-34, אלא גם כל פיתוח אפשרי שלו, שעשוי לעלות בדעת מתכנניו הרוסיים. תחת זאת הוחל בתכנון הפאנצר סימן 5, שכונה אחר כך פנתר. זה היה טנק בן 45 טונות שבו הועתק השריון המשופע של ה-T-34, יחד עם זחליו הרחבים, אך תותחו היה משופר עוד יותר. אולם תכנון טנק כה מתקדם ארך זמן רב, והפנתרים הראשונים החלו להגיע ליחידות הגרמניות רק ביולי 1943, כשהם סובלים מבעיות חשמליות או הידראוליות.

הצבא האדום מתארגן מחדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתקת מפעלי הטנקים מזרחה, בנוסף להוספת מפעלים חדשים, עזרו לצבא האדום להתאושש מהאבדות הטנקים הקטסטרופליות שספג במבצע ברברוסה. ארגון הצבא השתנה רבות מאז 1941. כתוצאה מאבדות הטנקים המסיביות פורקו ביולי 1941 באופן רשמי גיסות הטנקים, ודיוויזיות הטנקים הנותרות אורגנו מחדש כבריגדות טנקים, כדי להקל על המפקדים חסרי הניסיון. סדר הכוחות הרשמי בבריגדה בדצמבר 1941 היה רק 46 טנקים, ומספר זה ירד ל-27 בפברואר 1942. אולם באותה עת כבר החל ייצור הטנקים הרוסי לגדול במידה ניכרת, ובאפריל 1942 עלה מספר הטנקים בבריגדה ל-46, מתוכם 16 T-34‏, 10 KV-1, ו-20 טנקים קלים. בקיץ 1942 הוחל בשינוי מבנה בריגדות הטנקים, כתוצאה מלקחי הקרבות: טנקי ה-KV הכבדים, שהיו איטיים בהרבה מה-T-34 ומהטנקים הקלים, השתרכו מאחור והקשו על תיאום ההתקפה. כעת הוקמו בריגדות בנות 32 T-34, ו-21 טנקים קלים מדגם T-60 ו-T-70, ואילו ה-KV אורגנו ברגימנטים נפרדים שתפקידם להבקיע מערכי הגנה ולסייע לחיל הרגלים‏[39].

חייל גרמני בוחן T-34 שנפגע בעת קרב קורסק, 1943.

השינוי במבנה הבריגדות לא הספיק להשפיע על קרבות קיץ 1942 בוורונז' ונהר דון, ואבדות הצבא האדום היו עצומות: כ-8,000 טנקים מיולי עד ספטמבר 1942. אך באותה שנה כבר הושלמו בממוצע 1,000 T-34 בחודש, הרבה מעבר ליכולת הייצור הגרמנית. ה-T-34 המשיך לשמור על עליונותו הטכנולוגית עד אביב 1942 לפחות, בעת שדגמי F2 של הפאנצר 4, חמושים בתותח L/43 הארוך, נשלחו לראשונה במספרים קטנים לחזית המזרחית. עם תחילת מתקפת הקיץ הגרמנית ב-28 ביוני 1942 עמדו לרשות קבוצת ארמיות דרום 135 טנקי F2 בלבד. באותה עת, היו אלו הטנקים היחידים בארסנל הגרמני שהיו מסוגלים להתמודד כנגד טנקי T-34 ו-KV הסובייטיים.

בקרב קורסק שנערך ביולי 1943, קרב השריון הגדול בהיסטוריה, היה ל-T-34 תפקיד מרכזי: מתוך 3,275 הטנקים שעמדו לרשות הצבא האדום בעת הקרב, 2,300 היו T-34. בקורסק נאלצו T-34 להתמודד כנגד טנקים חדישים מדגם פנתר וטיגר, ובמשחיתי טנקים מדגם פרדיננד, שהיו עדיפים על כל סוגי הטנקים הסובייטיים מבחינת חימוש ומיגון. אך טנקים אלו היו מעטים למדי, ומרבית השריון הגרמני עוד התבסס על טנקי הפאנצר 3 ו-4. בקרבות קיץ 1943 נפגעו כ-9,000 טנקים בצד הסובייטי, אולם כעת משעברה היוזמה ההתקפית לידי הצבא האדום, טנקים רבים שניזוקו בקרב חולצו והוחזרו לשירות בתום תיקונים ביחידות התחזוקה העורפיות, או במפעלים.

T-34-85[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1942, כאשר ייצור הטנקים הרוסי סוף סוף הגיע לרמה הנדרשת, נעשה ניסיון לפתח 'טנק אוניברסלי', שישלב בין השריון העבה של טנק כבד לניידות ולממדים של טנק בינוני. שתי תכנונים מתחרים פותחו במקביל, ה-T-43 כמחליפו של ה-T-34 בניז'ני טאגיל, וה-KV-13 כמחליפו של ה-KV בצ'ליאבינסק. הדגש בתכנון T-43 היה בעיבוי השריון שלו - 90 מ"מ בצריח ו-75 מ"מ בחזית התובה, בעוד החימוש העיקרי נותר זהה. בנוסף לכך, הוא כלל צריח בן שלושה אנשי צוות. במרץ 1943 הוחל בניסוי שדה לדגמי אב-טיפוס של הטנק.

טור טנקי T-34-85.

אך אחרי קורסק, שם ספגו הטנקים הסובייטים אבדות כבדות מטנקי הטיגר והפנתר בטרם עלה בידם לקצר טווח אל האויב, נהיה ברור כי המגרעה העיקרית ב-T-34 נעוצה בחימושוו הלא מספק, ולא במיגונו. כתוצאה, בוטל פרויקט ה-T-43, ובמקום זאת החלה תוכנית חדשה להחליף את תותח ה-T-34 עם תותח בקליבר גדול יותר, עם תכונות בליסטיות משופרות. החימוש שנבחר הוא תותח 85 מ"מ, פרי-סיגול של התותח הנגד-מטוסים הרוסי M1939. לפיכך הסימון של הטנק החדש - T-34-85. מהירות הלוע התחלתית של קליע חודר-שריון הייתה 792 מטרים לשנייה, והיא אפשרה לו לחדור שריון בעובי 111 מ"מ מטווח 500 מטרים ובעובי 85 מ"מ מטווח 1,500 מטרים. סוג נוסף של פגז, בעל ליבה קשיחה מפלדת קרביד היה מסוגל לחדור שריון בעובי 138 מ"מ מטווח 500 מטרים, ו-100 מ"מ מטווח 1,000 מטרים, אך הוא היה בשימוש מצומצם‏[40].

כדי להכיל את התותח החדש, תוכנן צריח גדול יותר. חשוב מכל, הרחבת הצריח אפשרה את הגדלת הצוות לחמישה אנשים. הודות לכך היה מפקד הטנק יכול להתרכז בתפקידו, ולא ניטל עליו לשמש גם כתותחן. כתוצאה מכך הוגדל קצב האש של ה-T-34-85 משישה פגזים בדקה לשמונה. בגלל עיבוי שריונו ל-90 מ"מ בחזית הצריח הגיע משקלו ל-32 טונות, אך מהירות הדרך שלו נפגמה רק מעט. T-34-85 שמרו על השלדה המקורית, על המנוע המצוין בן 500 כ"ס ועל חלקים רבים אחרים, אם כי היו להם חמישה גלגלי מרכוב מצופי גומי מכל צד במקום שניים. דגמי ייצור מאוחרים יותר השתמשו בדגם משופר מעט של מנוע הדיזל, עם עמידות משופרת; ב-1941 עמד אורך החיים הממוצע של המנוע על 100 שעות, וב-1944 על 200-180 שעות בממוצע. הממסרה שופרה גם היא. מכשיר הרדיו האלחוטי הועבר מעמדת מקלען התובה לעמדת המפקד בצריח. בשלהי 1944 הוכנסה מערכת "מיסוך", המפזרת עשן כדי להסוות את תנועת הטנק בעת קרב.

1945-1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקי T-34-85 החלו להגיע ליחידות הצבא האדום במרץ 1944, והשתתפו לראשונה בקרב במערב אוקראינה באותו חודש. תגובות המפקדים והחיילים לטנק החדש היו נלהבות. הוא עלה על הפאנצר 4 דגם J ומשחית הטנקים שטוג סימן 3, כלי השריון הנפוצים ביותר בשורות הצבא הגרמני, מבחינת חימוש ומיגון, אולם המשיך להתקשות כנגד הטנקים הכבדים יותר, הטיגר והפנתר, אותם יכל לחדור חזיתית רק מטווחים קרובים, בעוד הם מסוגלים להשמידו ממרחק. יתרונו הגדול של הטנק נשאר בכמות. במאי 1944, עמדו לרשות הורמאכט רק 304 פנתרים בחזית המזרחית, מאחר שהעדיפות ניתנה לחזית המערבית, בציפייה לפלישה האנגלו-אמריקנית לצרפת. מאידך, 1,200 T-34-85 יוצרו בממוצע כל חודש החל מאביב 1944. בעת מבצע בגרטיון, האופנסיבה הסובייטית האדירה כנגד קבוצת ארמיות מרכז בביילרוסיה ב-22 ביוני 1944, מרבית גיסות-הטנקים צוידו לפחות באופן חלקי, אם לא לגמרי, ב-T-34-85‏[41].

טנקי T-34-76 ו-T-34/85 נשארו הטנקים הבינוניים הסטנדרטיים של הצבא האדום עד לסוף המלחמה והיווה גורם מכריע במתקפות השריון של הסובייטים שכתשו את השריון הגרמני והצליחו להסיגו מהחזית המזרחית. הטנקים גם היו גורם מכריע בפלישה הסובייטית למזרח אירופה בה הם שחררו את השטחים שנכבשו על ידי הנאצים ואף דהרו לתוך ברלין. בתוך ברלין, יתרונותיהם של הטנקים לא באו לידי ביטוי, ורבים מהם נפלו קורבן לרקטות נ"ט גרמניות כדוגמת הפאנצרפאוסט והפאנצרשרק, שחולקו בהמוניהן לחיילים שהתבצרו בברלין. הטנקים גם לקחו גם חלק בפלישה הסובייטית למנצ'וריה באוגוסט 1945. טנקי T-34 בני תותח 76 מ"מ הוצאו בהדרגה משירות בצבא האדום לאחר המלחמה, ונגרסו או הוסבו לרכבי חילוץ. ככל הנראה, לא נעשה אף שימוש ב-T-34-76 אחרי המלחמה.

שירות בצבאות זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

T-34/76 של הצבא הפולני. זהו דגם 1943, עם צריח ה'משושה'.

טנקי T-34-85 רבים הוצאו לעשרות מדינות ברחבי הגלובוס, לרוב כסיוע למדינות המזוהות עם ברית המועצות. פשטותו של הטנק הזמין במספרים גדולים התאים במיוחד לארגונים חצי צבאיים ומדינות עולם שלישי שלא יכולות היו להרשות לעצמן טנקים מודרניים ונאלצו לעתים להסתפק בטנקים מיושנים.

ברית המועצות סיפקה T-34 למספר מבנות בריתה בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה. צבא העם הפולני (LWP - Ludowe Wojsko Polskie) קיבל לידיו את המספר הגדול ביותר של טנקי T-34-85 במלחמה, והם הופעלו לראשונה בקרב בינואר 1945 במתקפת ויסטולה-אודר. בסך הכל הועברו ל-LWP ‏328 טנקי T-34-85 במלחמה, מתוכם 132 שרדו את הקרבות. באביב 1945 צוידה בריגדת הטנקים הצ'כסולובקית הראשונה בכמה עשרות T-34-85. בנות הברית הקימו שתי בריגדות טנקים יוגוסלביות, שנועדו לתמוך בצבא השחרור הלאומי של טיטו. בריטניה הקימה את בריגדת הטנקים הראשונה המצוידת בטנקים קלים מדגם M3 סטיוארט ביולי 1944, וברית המועצות הקימה את בריגדת הטנקים השנייה עם T-34-85, שסייעה לצבא האדום בכניסתו ליוגוסלביה בסוף 1944‏[42].

גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הורמאכט עשה שימוש במספר קטן של טנקי T-34-76 (וגם T-34-85 בודדים) שנלקחו שלל, תחת הסימון 'פנצרקאמפפוואגן T-34 ‏ 747 (r)'. על הטנקים נצבעו לרוב צלבים או צלבי קרס בחרטום או על גג הצריח, כדי למנוע טעויות בזיהוי. לחלקם נוספו כיפת צריח למפקד, פלטות מיגון על צידי הטנק להגנת המזקו"ם, ואנטנות.

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1950, פלשה צפון קוריאה הנתמכת על ידי ברית המועצות לדרום קוריאה, הנתמכת על ידי ארצות הברית. בחוד המתקפה של צבא העם של קוריאה הצפונית עמדו 258 T-34-85, כוח הטנקים החזק באסיה ב-1950, להוציא את ברית המועצות. הטנקים הצפון קוריאנים שעטו לתוככי דרום קוריאה, שלא הייתה מוכנה להגנה מפני טנקים. לצבא הדרום קוריאני עמד חימוש מוגבל, בעיקר תותחי נ"ט בקוטר 57 מ"מ ובזוקות שלא היו אפקטיבים כנגד ה-T-34-85. ביולי הובהלו לזירה טנקים קלים מדגם M24 צ'אפי מכוח הכיבוש ביפן, אולם תותח ה-75 מ"מ שלהם לא היה יעיל כנגד השריון החזיתי של ה-T-34-85. עד אוגוסט איבד הצבא הצפון קוריאני את תנופתו, וטנקים רבים אבדו למתקפות אוויריות של כוחות האו"ם. באותו חודש החלו להגיע טנקי שרמן M4A3E8 ו-M26 פרשינג אמריקנים, שהיו מסוגלים לחדור את שריונו החזיתי של ה-T-34-85 ממרחק. קרבות השריון העיקריים במלחמה נערכו מאוגוסט עד אוקטובר 1950, ומאותה עת נהנו הכוחות האמריקנים מעליונות מספרית מוחצת בטנקים.

צבא צפון וייטנאם הפעיל מספר של T-34-85 במלחמת וייטנאם; ב-1972 הושמד רגימנט T-34-85, ככל הנראה על ידי מפציצי B-52. מספר מצומצם גם הופעל על ידי וייטנאם במהלך מלחמת הגבול עם סין בפברואר 1979, וטנק אחד שנשבה מוצג כיום במוזיאון הצבאי בבייג'ינג. בשנות ה-80 הפעילה אפגניסטן T-34-85 רבים במלחמת האזרחים כנגד המוג'הדין.

המזרח התיכון ואפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

T-100, הסבה מצרית לתותח 100 מ"מ, במוזיאון יד לשירון בלטרון

ב-1956, במהלך מבצע קדש קיבל צבא מצרים משלוח של 120 T-34-85 צ'כוסלובקים, באישורה של ברית המועצות. הטנקים עזרו לבנייתה מחדש של דיוויזיית השריון הרביעית, שהונסה בסיני. במהלך המלחמה אבדו למצרים 26 T-34-85 מאש כוחות צה"ל. בשנות השישים הועברו עוד T-34-85 למצרים, וכך גם לסוריה. במלחמת ששת הימים צבאות מצרים וסוריה עשו שימוש נרחב בטנק, אף שבאותה עת נחשב כבר מיושן; מצרים איבדה בלחימה 251 T-34-85, וסוריה כ-73 טנקים.

בזמן מלחמת יום כיפור, T-34-85 כבר הוצאו משירות ברוב היחידות קדמיות, כשאת מקומם תפסו טנקי מערכה מודרניים מדגם T-55/54 וT-62. מספר קטן של T-34-85 שימשו כעמדות ירי מקובעות בצבא הסורי‏[43]. מספר כלים מסוג זה אשר נפלו שלל בידי צה"ל הוכנסו לשירות קצר בכוחות השריון הישראלים‏[44]. הצבא הסורי הסב מספר T-34-85 לתותחים מתנייעים החמושים בתותח 122 מ"מ דגם D-30, תותח שדה נגרר תוצרת ברית המועצות הנפוץ מאוד בגוש המזרחי. במלחמת יום הכיפורים נלקחו מספר בודד של כלים כאלה כשלל‏[45]. הצבא המצרי מנגד, הרכיב את תותח ה-D-30 בצריח מאולתר. כמו כן, התעשייה הצבאית המצרית פיתחה את משחית הטנקים T-100, על ידי התקנת תותח נגד-טנקים 100 מ"מ מדגם 1944 BS-3' על מרכב T-34-85. תקנתו של תותח שדה כל כך מסורבל בתוך הצריח המקורי של הטנק, לא הותירה מרווח מתאים לתפעולה של מערכת התותח. במהלך מלחמת יום הכיפורים נלכדו בחזית המצרית מספר כלים מסוג זה, אחד מהם מוצג כיום במוזיאון יד לשריון בלטרון[46].

עיראק החלה לרכוש T-34-85 מברית המועצות ב-1959, אך הם כבר הוצאו משירות קדמי בזמן מלחמת איראן-עיראק ב-1980. ההתשה שנגרמה לצבא העיראקי הובילה לשימוש במספר טנקים כאלו בקרב, רובם עם שדרוגים מסוימים. גם במלחמת האזרחים בלבנון הפעילו הצדדים T-34-85; כ-60 טנקים הועברו לידי אש"ף מהונגריה.

טנקי T-34-85 השתתפו בסכסוכים רבים באפריקה משנות ה-70 ועד שנות ה-90, ביניהם הלחימה בין הצבא האתיופי כנגד המורדים האריתראים, בקרבות בין אתיופיה לסומליה ב-1977, בסכסוכים באנגולה, ועוד.

מפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות הבאות הפעילו T-34-85 בצבאותיהן. במדינות המסומנות בכוכבית (*) הטנק עודנו היה בשירות פעיל נכון ל-1996; במדינות המסומנות ב-# הטנק בשירות פעיל נכון ל-2005[47][48][49].

אירופה

אסיה


אפריקה

אמריקה

כלי רכב משוריינים על בסיס T-34[עריכת קוד מקור | עריכה]

SU-122 - תותח מתנייע על בסיס T-34

תותח מתנייע: ההצלחה של תותחי הסער[51] הגרמניים מדגם שטוג סימן 3, ששימשו לסיוע חיילי הרגלים, שיכנעו את הצבא האדום בצורך לכלי שכזה. אלו נעדרו צריח מסתובב, ולפיכך היו פחות מורכבים מטנק והיה קל יותר לייצרם, וחשוב מכל הם יכלו לשאת תותח הוביצר בקליבר גדול המותאם לירי פגזים נפיצים. באפריל 1942, הוציא הדירקטוריון הארטילרי המרכזי (GAU) של צבא ברית המועצות דרישה לעיצוב תותח מתנייע העונה לדרישות אלו. הכלי פותח תחת השם SU-35 והתבסס על תובת T-34, חימושו היה תותח הוביצר בקוטר 122 מ"מ, פרי סיגול של תותח השדה דגם 1938. בדצמבר 1942 הורה סטלין על ייצור המוני של כלי זה, שהוכנס לשירות תחת השם SU-122. בסך הכל הושלמו למעלה מ-1,100 SU-122 עד תום הייצור בקיץ 1944.

משחיתי טנקים: בינואר 1943 שבו הסובייטים בשלמותו טנק גרמני חדש באזור לנינגרד, הטיגר. השריון של הטיגר היה עבה ביותר וחסין מפני תותחי ה-7.62 ס"מ של ה-T-34 וה-KV, וכתוצאה החלו המתכננים הסובייטים לפתח במהרה משחית טנקים על שלדת ה-T-34 עם תותח חזק מספיק שיוכל להתמודד עם האיום החדש. הקליבר שנבחר לתותח הוא 85 מ"מ, והתוצאה הייתה SU-85 שהוכנס לייצור ב-1943. עם כניסתו של ה-T-34-85 לייצור, הוחלט לשדרג את החימוש של ה-SU-85 לתותח 100 מ"מ בעל תכונות בליסטיות משופרות, וביולי 1944 נכנס לשירות בצבא האדום ה-SU-100, המבוסס על שלדת ה-T-34-85. במסגרת אספקת הנשק המאסיבית מברית המועצות לצבאות מצרים וסוריה, סופקו גם משחיתי טנקים מסוג SU-100, והם הופעלו במהלך מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.

רכבי סיוע תכליתיים: ב-1941, טנקי להביור של הצבא האדום היו מבוססים בעיקר על טנקי T-26. האבדות הכבדות העלו את הצורך בטנק להביור חדש, וב-1942 הותקן להביור על T-34, עם הסימון OT-34 ‏(Ognemetiny Tank-34 - טנק להביור 34). הלהביור הותקן בחזית הטנק, בצד ימין במקום מקלע ה-DT, וירה שלושה צרורות בני 10 ליטר ב-10 שניות, לטווח של 60 עד 100 מטר. בנוסף, שלדות ה-T-34 הוסבו לטנקי חילוץ, טנקי גישור ומפלסי מוקשים.

חשיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

T-34/85

ה-T-34 נחשב לאחד הטנקים הטובים והיעילים ביותר ששרתו במלחמת העולם השנייה, ולבטח המשפיע ביותר על תכנון הטנקים במלחמה. פשטותו המכנית של ה-T-34 אפשרה את יצורו ברבבות תוך זמן קצר יחסית ועל ידי כוח עבודה לא מיומן, ולכך הייתה תרומה מכרעת בשנתיים הראשונות של המלחמה, בעת שהצבא האדום סבל מאבדות קשות ומקשיי יצור שנגרמו כתוצאה מהעברת התעשייה הסובייטית מזרחה. לפשטותו המכנית של ה-T-34 היו יתרונות נוספים מלבד יצור מהיר: הוא היה אמין מאוד בחורף הרוסי המושלג והיה קל לבצע בו תחזוקה בתנאי שדה. כוח האש שלו, הניידות ומיגונו היו עדיפים על כל הטנקים הבינוניים בתקופה. אף על פי שדגמים מאוחרים יותר כגון הפנתר והטיגר הגרמניים (הפנתר בעצם היה העתק משופר של ה-T-34) עלו עליו בכוח האש ובשריון, הם היו מורכבים הרבה יותר וסבלו מבעיות אמינות וניידות, ולכן יוצרו במספרים קטנים בהרבה. תרומתו המכרעת לניצחון הסובייטי על גרמניה הנאצית הקנתה לו מקום חשוב בדברי הימים של הטנקים ובהיסטוריה הסובייטית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Forczyk, Robert. Panther vs T-34, Ukraine 1943, Osprey Publishing (2007)
  • J. M. Brereton, Michael Norman. AFV Weapons Profile: Russian T34, Profile Publications, (1972)
  • Schiebert, Horst. Russian T-34 Battle Tank, Schiffer Military History, (1992)
  • Sewell, Stephen 'Cookie'. "Why Three Tanks?" in Armor vol. 108, no. 4, p. 21. Fort Knox, KY: US Army Armor Center. (1998)
  • Spielberger, Walter J. Panther & Its Variants, Schiffer Military History
  • Walter S. Dunn, Jr . Stalin's keys to victory : the rebirth of the Red Army. Mechanicsburg, PA: Stackpole Books (2007).
  • DR. Regenber, Werner, Schiebert, Horst. Captured Tanks Under German Flag, Schiffer Military History, (1990)
  • Zaloga, Steven J. T-34-85 vs. M26 Pershing, Korea 1950. Oxford: Osprey Publishing, (2010)
  • Zaloga, Steven, J., George Balin. Tank Warfare In Korea, 1950-1953, Concord Publication, (1994)
  • Zaloga, Steven J., James Grandsen. T-34 in Action, Carrollton, Texas: Squadron/Signal (1983)

ברוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Zaloga, Steven J., Peter Sarson (1994). T-34-76 Medium Tank 1941–45, Osprey Publishing, p.3
  2. ^ Halberstadt, Hans. Inside The Great Tanks, Crowood Press, 1997, p.97
  3. ^ Zaloga, Steven J., James Grandsen (1984). Soviet Tanks and Combat Vehicles of World War Two, London: Arms and Armour Press, p.110
  4. ^ ראשי תיבות של: Харківський паровозобудівний завод імені Комінтерна - מפעל קטר קומינטרן (ב)חרקוב.
  5. ^ בראשית 1937 החלה סדרת מעצרים במפעל חרקוב במסגרת הטיהורים הגדולים, ביניהם נעצרו פירסוב, ראש צוות התכנון של טנקי ה-BT, ורבים ממהנדסיו המוכשרים. בעקבות טיהורים אלו, המפעל כמעט וחדל לתפקד. את מקומו של פירסוב תפס קושקין, מהנדס צעיר שהועבר ממפעל לטנקים כבדים OKMO בלנינגרד.
  6. ^ Bean, Tim; Fowler Will. Russian Tanks of World War II: Stalin's Armoured Might, Ian Allan Publishing (2002). p. 78
  7. ^ ההשפעה של שריון משופע הייתה ידוע עוד קודם לכן, וייתכן כי מספר ספינות קרב מהמאה ה-19 נבנו עם שריון משופע בכוונת תחילה. ה-T-34 גם איננו הטנק הראשון שנעשה בו שימוש בשריון משופע: ייתכן וטנקי ה-רנו R-35 והסומואה הצרפתיים משנות ה-30 תוכננו בצורה זו. לקריאה נוספת על שריון משופע, ראו: Sergyi Way, ‏ Sloped Armour ‏, Army-Guide
  8. ^ (Zaloga (1984, עמ' 112-111
  9. ^ Zaloga & Sarson, עמ' 5
  10. ^ דגם האב-טיפוס של ה-A-20 ניתן לבריגדת הטנקים ה-22 וייתכן כי השתתף בקרב ב-1941. ראו A-20 in Combat באתר Archive Awareness
  11. ^ Zaloga & Sarson, עמ' 6
  12. ^ Zaloga & Garndsen, עמ' 130. ה-T-50 למעשה היה אולי הטנק הקל הטוב ביותר בתקופה, עם תותח 45 מ"מ, מיגון יעיל ומהירות מרבית של 60 קמ"ש.
  13. ^ קליבר התותח הוא היחס שבין אורך הקנה לבין קוטרו. כלומר, תותח ה-L-11 היה בעל אורך קנה של 2286 מ"מ (30*76.2=2286). אורך התותח משפיע על דיוק התותח ועל כושר החדירה של הקליע.
  14. ^ Zaloga & Garndsen, עמ' 130
  15. ^ Zaloga & Garndsen, עמ' 131-130
  16. ^ Bean & Fowler, עמ' 94
  17. ^ במהלך המלחמה ייצרה ברית המועצות למעלה מ-79,000 טנקים, בהשוואה ל-25,000 טנקים שייצרה גרמניה.
  18. ^ Michulec, Robert; Mirosław Zientarzewski (2006). T-34: mythical weapon. Armagedon & Airconnection, p.218
  19. ^ 115 + שתי דגמי אב-טיפוס
  20. ^ ההערכה זו מבוססת על אומדן המודיעין האמריקני.
  21. ^ Zaloga, Steven J., Jim Kinnear (1996). T-34-85 Medium Tank 1944–94, Oxford: Osprey Publishing, pp.22-24
  22. ^ Zaloga & Sarson, עמ' 35
  23. ^ Bean & Fowler, עמ' 85-84
  24. ^ Zaloga & Sarson, עמ' 40-38
  25. ^ ‏ג'יימס קארי, הטנקים עולים (עמ' 206, 208), הוצאת "מערכות", 1968‏
  26. ^ אורגיל, דאגלס. הטנק: עיונים בתולדות הטנק ובהתפתחותו, הוצאת מערכות, 1980. עמ' 161. למעשה, היטלר הורה כבר בסיומה של המערכה בצרפת שתותח ה-37 מ"מ המקורי של הפאנצר 3 יוחלף לא ב-50 מ"מ הקצר, אלא ב-L-60, שהיה זמין באותה עת. לא ברור מדוע לא בוצעה פקודה זאת; נראה שהייתה כאן הפגנת עצמאות בלתי שקולה מצד משרד החימוש של הצבא הגרמני.
  27. ^ Doyle, Hillary; Jentz, Tom. Panzerkampfwagen IV Ausf.G, H and J 1942-45. Osprey Publishing, 2001' p.33
  28. ^ Zaloga & Sarson, עמ' 37
  29. ^ ח"ש מנעל - (APDS - Armour Piercing Discarding Sabot) - פגז חודר שריון בעל ליבת מתכת כבדה הנתונה בתוך מנעל, שקוטרו גדול מקוטרה של הליבה.
  30. ^ Bean & Fowler, עמ' 90-89
  31. ^ 115 טנקי ה-T-34 הראשונים צוידו גם במקלע נוסף בחלקו האחורי של הצריח.
  32. ^ 32.0 32.1 אורגיל, עמ' 160
  33. ^ Zaloga & Garndsen, עמ' 184
  34. ^ פנצרגרופ - Panzergruppen - יחידת שריון בצבא הגרמני הגדולה מגיס. מ-1942 שונה שמן לארמיות.
  35. ^ Zaloga & Sarson, עמ' 10-9
  36. ^ מצוטט אצל רוברטס, אנדרו. סערת המלחמה: היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, 2011. עמ' 462
  37. ^ Zaloga & Sarson, עמ' 12-11
  38. ^ אורגיל, עמ' 160-159
  39. ^ Milsom, John. Russian Tanks 1900-1970, Galahad Books, 1970, p.65
  40. ^ Zaloga, Steven J., Jim Kinnear (1996). T-34-85 Medium Tank 1944–94, Oxford, pp.4-19
  41. ^ Zaloga & Kinnear, עמ' 10-9
  42. ^ Zaloga & Kinnear, עמ' 14
  43. ^ Zaloga, Steven J. Tank Battles of the Mid-East Wars (1), Concord, 1996, pp.4-6
  44. ^ טנק טי 34/85 באתר יד לשריון
  45. ^ D-30 T-34 באתר חיל התותחנים
  46. ^ תותח נגד טנקים מתנייע T100
  47. ^ Zaloga & Kinnear, עמ' 34
  48. ^ Foss, Christopher. Jane's Armour and Artillery 2005-2006, Jane's Information Group 2005, pp. 1011-1023
  49. ^ Chant, Chris. The World's Armies, Chartwell Books 1979
  50. ^ Namibia Defence Force ‏ Anton Kruger/Guy Martin‏, Defence Web
  51. ^ תותח סער - הכוונה היא לרכב משוריין מחוסר צריח, החמוש בתותח מקובע בתובה המותאם לירי פגזים נפיצים בכינון ישיר או לא ישיר, כנגד ביצורי אויב והגנות נ"ט.