טיגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svgערך זה עוסק בטנק. אם התכוונתם לסרט, ראו טיגר: הסרט.
פאנצרקאמפפווגן סימן 6 טיגר, דגם E
Bundesarchiv Bild 101I-299-1805-16, Nordfrankreich, Panzer VI (Tiger I) cropped .jpg
מידע כללי
סוג טנק כבד
מדינה מייצרת Flag of the NSDAP (1920–1945).svg גרמניה הנאצית
שנת ייצור ~1942
דגם קודם פאנצר סימן 5 (פנתר)
דגם עוקב טיגר II (קניגסטיגר)
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה (כל החזיתות)
מידע טכני
אורך 8.45 מטרים
רוחב 3.7 מטרים
גובה 2.93 מטרים
משקל 57 טון מוכן לקרב
מהירות 38 קמ"ש על כביש
טווח פעולה 195-110 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 88 מ"מ L/56 KwK
חימוש משני שני מקלעים MG34 ‏ 7.92 מ"מ
מנוע מנוע בנזין 700 כ"ס, מייבאך HL230 P45
מיגון 110-25 מילמטר
צוות 5

הטיגר (או בשמו המלא: פאנצרקאמפפווגן סימן 6 טיגר דגם E) היה טנק גרמני כבד במלחמת העולם השנייה, אשר פותח על ידי חברת הנשל ונכנס לייצור ב-1942. בזכות השריון העבה, ותותח ה-88 מ"מ העוצמתי שהתבסס על תותח הנ"מ 88, היה הטיגר לטנק החזק ביותר בעולם בשעתו. הוא שירת בכל החזיתות עד לסוף המלחמה.

על אף המוניטין שרכש לעצמו הטיגר בשדה הקרב הוא דרש משאבים רבים, סבל מעלות גבוהה, וייצור מסובך שארך זמן. בנוסף סבל מלא מעט בעיות מכניות שנבעו מהיותו מהונדס יתר על המידה. הוא נטה להיתקע רבות ודרש טיפולים מתמידים מאנשי הצוות כדי להשאירו כשיר לשירות. אף על פי שרק כ-1,355 יחידות של הטיגר יוצרו, הוא נחשב לאחד הטנקים המפורסמים ביותר במלחמה. באוגוסט 1944 הורד מפס הייצור לטובת הטיגר II.

תוכן עניינים

היסטוריית פיתוח [עריכה]

דגמי האבטיפוס שהובילו לפיתוחו של הטיגר

פיתוחו של טנק הטיגר, שהוצג לראשונה ב-1942, התחיל בינואר 1937, עת החלו הגרמנים לנסות ולפתח טנק שיהיה כבד יותר מהפנצר סימן 4 - הטנק הגרמני הכבד ביותר בשעתו. בינואר 1937 פנה משרד חיל החימוש הגרמני לחברת הנשל וביקש שזאת תפתח Durchbruchwagen (מגרמנית: רכב הבקעה), טנק הבקעה כבד במשקל 30 טון. אבטיפוס אחד לטנק שנקרא בשם Durchbruchwagen I הושלם ללא צריח, אולם עד מהרה התבקשה הנשל לפתח דגם כבד יותר ובעל שריון עבה יותר, שנודע בשם Durchbruchwagen II. שני הפיתוחים לא התקדמו מעבר לדגמי אבטיפוס.

ב-9 בספטמבר 1938 הוציא משרד חיל החימוש מפרט חדש לבניית ה-VK3001‏[1], טנק במשקל 30 טון, עם מיגון בעובי של 50-35 מ"מ, תותח 75 מ"מ ומהירות העולה על 35 קמ"ש. על המכרז לטנק החדש התחרו ביניהן הנשל וחברת פורשה, בראשות פרופסור פרדיננד פורשה[2].

הדגם של הנשל, ה-(VK3001(H (האות בסוגריים מציינת את שם החברה) התבסס על ה-Durchbruchwagen II, וכלל את המאפיין החדשני של בוגים חופפים (מאפיין שיופיע מאוחר יותר גם בטיגר). שתי שלדות הושלמו במרץ 1941 ושתיים נוספות באוקטובר אותה שנה (אף לא אחת עם צריח), אולם עד אז כבר הוחלט לזנוח את הפרויקט לטובת דגם כבד יותר. מאוחר יותר שימשו שתיים מהשלדות לבנייתו של משחית הטנקים שטורר אמיל, המצויד בתותח העוצמתי בקוטר 128 מ"מ[3].

לצד ה-VK3001, הנשל עבדה גם על ה-(VK3601(H שהיה זהה ל-VK3001 בעיצוב ובמרכיביו המכניים. ה-VK3601 היה כבד יותר (40 טון), ובעל מיגון עבה יותר של עד 100 מ"מ בחזית (בדומה לטיגר). הטנק תוכנן לשאת תותח עוצמתי יותר בקוטר 75 מ"מ חלק קדח, או תותח הוביצר בקוטר 105 מ"מ. הנשל הספיקה לייצר כ-7 שלדות לטנק עד מחצית שנת 1941.

ב-26 במאי 1941, במהלך פגישה הנוגעת לפיתוחים צבאיים עתידיים, הורה אדולף היטלר להנשל ולפורשה לפתח טנק הבקעה כבד במשקל 45 טון (VK4501), שיהיה בעל מיגון של 100 מ"מ בחזית, ויצויד בתותח 88 מ"מ 36 L/56 KwK שהתבסס על תותח הנ"מ 88. על פיתוח הצריח לשני הדגמים המתחרים הייתה אחראית חברת קרופ. פורשה ביססה את עבודתה על דגם האבטיפוס שלה - ה-(VK3001(P, ואילו הנשל עבדה על פיתוח גרסה גדולה יותר של ה-VK3601, והשתמשה במרכיבים רבים מהפרויקטים הקודמים לטנק החדש. היטלר דרש ששתי החברות ישלימו 6 דגמי אבטיפוס עד לקיץ 1942[4].

טנק טיגר בחזית המזרחית, 1943.

ב-22 ביוני 1941 שיגרה גרמניה הנאצית את מבצע ברברוסה, הפלישה המסיבית לברית המועצות. הופעתם של הטנק הבינוני T-34 והטנק הכבד KV שביצועיהם התעלו על כל הטנקים הגרמניים הקיימים גרמה לזעזוע בקרב הטנקיסטים הגרמניים, ובקרב הפיקוד הגרמני. אלו היו כמעט חסינים לאש מתותחי הפאנצר סימן 3 ומהפאנצר סימן 4[5], ותותחי ה-76.2 מ"מ הרוסיים יכלו לחדור בקלות את הפנצרים. כתוצאה מכך קיבלה התוכנית של הטיגר דחיפות ומועד חדש להצגת דגמי האבטיפוס של הנשל ופורשה: 20 באפריל 1942, יום הולדתו של היטלר[6].

באפריל 1942 השלימו פורשה והנשל דגם אבטיפוס אחד של הטיגר והציגו אותו בפני היטלר ובכירים נאצים אחרים ברסטנבורג. לשני הדגמים המתחרים היו מספר מאפיינים זהים: שניהם היו מצוידים בצריח זהה של קרופ עם תותח 88 מ"מ, ומקלע מקביל MG34. מלבד זאת, שני הטנקים ששקלו כ-53 טון בקירוב עברו את המשקל המבוקש בגלל הדרישה של הפיקוד הגרמני להעלות את רמת המיגון במהלך הפרויקט. במהלך מבחני שדה שנערכו מאפריל עד ליולי, הטיגר של הנשל הוכיח עצמו כעדיף על זה של פורשה שסבל מבעיות הנעה שונות. הוא אושר לייצור המוני תחת השם הרשמי פאנצר סימן 6 דגם E טיגר. עוד לפני שהטיגר שלה אפילו נבדק, הספיקה פורשה לייצר כ-90 שלדות ללא צריח. אלו שומשו מאוחר יותר לבנייתו של משחית הטנקים אלפנט שנכנס לייצור ב-1943[7].

מאפייני עיצוב [עריכה]

חימוש [עריכה]

החימוש העיקרי של הטיגר היה תותח 88 מ"מ L/56 KwK 36‏[8] מתוצרת חברת קרופ אשר התבסס על תותח הנ"מ 88 האימתני ששימש בהצלחה גם כתותח נ"ט. הטיגר נשא 92 פגזים, מחצית מתוכם פגזים חודרי שריון (ה-Pzgr. 39) והמחצית השנייה פגזים נפיצים (Sprgr‏). סוג נוסף של פגז, ה-Pzgr 40, שהיה בעל כושר חדירה עדיף מה-Pzgr.39 אך קטלני פחות לאחר החדירה נישא לעתים כנגד הטנקים הסובייטים הכבדים (כמו IS-2).

תותח ה-88 היה מדויק ביותר ומסוגל לפגוע במטרה במרחק העולה על 1,000 מטר בניסיון הראשון. ה-88 היה מסוגל לחדור כמעט כל טנק שבעלות הברית ייצרו במלחמה מטווחים ארוכים ביותר (יוצא דופן הוא טנק הסטלין הרוסי). עם פגז חודר שריון היה מסוגל לחדור חזיתית את טנק השרמן האמריקאי ממרחק של עד 2,000 מטר, את הקרומוול הבריטי עד 3,500 מטר, את הצ'רצ'יל עד 1,700 מטר, את הT-34-85 עד 1,400 מטר ואילו את הסטלין רק ממרחק של בין 100 ל-300 מטר[9].

החימוש המשני כלל שני מקלעי MG34 - מקלע אחד מוקם בתובת הטנק והופעל על ידי הקשר והשני הותקן כמקלע מקביל והופעל על ידי התותחן. דגמים מאוחרים של הטיגר צוידו במקלע נוסף אשר הותקן במסילה על צריחון המפקד. שלוש מדוכות עשן הותקנו בכל צד של הצריח למיסוך.

טבלת חדירה של תותח ה-88 מ"מ (הנתונים מתייחסים לחדירה של פלדה בזווית של 30 מעלות מהאנכי)[10]:

פגז חודר שריון Pzgr. 39
משקל הפגז 10.2 ק"ג
מהירות לוע 773 מטר לשנייה		 פגז חודר שריון Pzgr. 40
משקל הפגז 7.3 ק"ג
מהירות לוע 910 מטר לשנייה
מ-100 מטר 120 מ"מ 171 מ"מ
מ-500 מטר 110 מ"מ 156 מ"מ
מ-1000 מטר 99 מ"מ 138 מ"מ
מ-1500 מטר 91 מ"מ 123 מ"מ
מ-2000 מטר 83 מ"מ 110 מ"מ

מיגון [עריכה]

הטנק לא היה מהפכני במיגונו. השריון אף לא היה משופע ולא שאב לקחים מההיתקלויות בT-34. למרות זאת, הודות לעוביו היה המיגון חזק מאוד וחדירה של הטנק מקדימה בטווחי קרב סבירים הייתה קשה מאד. השריון הורכב מלוחות פלדה אחידות מאיכות גבוהה ביותר שהולחמו זה לזו. עובי השריון בחזית הטנק היה 100 מ"מ ו-110 מ"מ בחזית הצריח, ו-80 מ"מ בצדי הטנק ובעורפו. עובי השריון בגג הצריח היה רק 25 מ"מ, אולם מאחר שפגזי ארטילריה בקוטר 150 מ"מ ומעלה חדרו את גג הצריח הוא עובה ל-40 מ"מ החל ממרץ 1944.

תותחי ה-75 מ"מ של השרמן ו-76 מ"מ של ה-T-34 הסובייטי לא יכלו לחדור את הטיגר חזיתית, ונאלצו להתקרב למרחק של בין 100 ל-500 מטר כדי לפגוע בצדי הטנק. אחד התותחים שכן הצליחו להשתוות לתותח ה-88 של הטיגר היה ה-תותח ה-17 ליטראות (בקוטר 76.2 מ"מ) הבריטי שהורכב בשרמן פיירפלי, אך לא היה במלאי מספיק. עם פגז חודר שריון רגיל היה מסוגל לחדור את הטיגר חזיתית ממרחק של 1,700 מטר[11].

מנוע [עריכה]

תא המנוע שכן במרכז ירכתיי הטנק, כשמשתי צדדיו נמצאים מכלי הדלק. 250 טנקי הטיגר הראשונים שיוצרו צוידו במנוע בנזין V-12 בעל הספק של 650 כוחות סוס, דגם מייבאך HL210 P45 בנפח 21 ליטר. על אף שהיה מנוע מצוין בעל ביצועים גבוהים, הוא התברר כחלש מדי לטנק - אחד התוצאות של זמן פיתוח קצר מדי שניתן לתוכנית הטיגר - והוחלף במנוע חזק יותר, ה-HL230 P45 בעל הספק של 700 כוחות סוס, כמו אצל טנק הפנתר והקינג טיגר. שני מכלי דלק שהכילו קרוב ל-500 ליטר נתנו לטיגר טווח פעולה של 195 ק"מ על כביש[12].

מזקו"ם [עריכה]

מבט אל גלגלי המרכוב (בוגים) החופפים של הטיגר.

מזקו"ם הטיגר הורכב מגלגלי הינע קדמיים, גלגלי סרק אחוריים ו-36 גלגלי מרכוב (בוגים) חופפים מפלדה בקוטר של 800 מ"מ כל אחד. המאפיין החדשני בטיגר של גלגלי המרכוב חופפים אומנם העניק יציבות טובה יותר ופיזר את משקל הטנק באופן טוב יותר, אך כלל גם חסרונות: החלפתו של גלגל אחורי פגום דרשה את הוצאתם של מספר גלגלים נוספים, פעולה שצרכה זמן. כמו כן מערכת הגלגלים נטתה להיסתם בבוץ, אבנים וקרח. ב-1944 הוחלפו בגלגלי מרכוב חדשים הזהים לאלו של הקינג טיגר, שהיו בעלי כושר נשיאה טוב יותר.

כדי לתמוך במשקלו הכבד של הטנק, הזחלים היו ברוחב של 725 מ"מ כל אחד והורכבו מ-96 חוליות. סוג נוסף של זחלים ברוחב של 520 מ"מ הותקנו בטנק לצורך שינועו על גבי רכבת. מגיני בוץ הותקנו על השלדה כדי להגן על החלק החשוף של הזחלים. בספרי עזר גרמניים צוין כי צוות של טיגר יכול להחליף זחל אחד בפרק זמן של שלושים דקות[13].

ציוד צליחה [עריכה]

מאפיין חדשני נוסף שהוצג בטיגר היה ציוד צליחה מיוחד שאפשר לטנק לנוע מתחת למים עד עומק של 4 מטרים. בעבר, נמנעו הגרמנים מלפתח טנק שמשקלו עולה על 30 טון בגלל הבעיה הטקטית של מציאת גשרים מתאימים החזקים מספיק כדי לתמוך בטנק כבד. הפתרון שהוצג בפגישה ב-26 במאי 1941 (בה הוחלט על פיתוח הטיגר) היה לצייד את הטיגר בשנורקל שהיה מחובר בעורפו של הטנק ואפשר לצוות לנשום כאשר הכלי היה מגיע למים עמוקים. 495 הטנקים הראשונים צוידו במערכת הצליחה הזו, אולם כדי להקל על הייצור הוחלפה מערכת זו בציוד צליחה פשוט יותר שאפשר לטיגר לנוע בעומק של 1.5 מטרים בלבד[14].

ייצור [עריכה]

ייצורו של הטיגר החל בחודש אוגוסט 1942, וכ-1,355 טנקים יוצרו על ידי הנשל עד הפסקת הייצור באוגוסט 1944. הייצור החודשי המתוכנן גדל בעקביות כדי לספק מספר גדול של טנקי טיגר ככל האפשר, כששיא הייצור הגיע ל-104 בחודש אפריל 1944. הפצצות אוויריות של בעלות הברית ב-1943 האטו את ייצור הטנק וגרמו לאובדן של 79 טנקים באותה שנה. הסיבה העיקרית לכך שרק 1355 יחידות יוצרו הייתה העלות הגבוהה של הטנק וייצור מסובך שדרש משאבים רבים; עלות טיגר בודד הגיע ל-300,000 רייכסמרק, כמעט פי ארבעה מעלות של תותח הסער שטוג סימן 3 ופי שלושה מהפנצר 4[15]. ייצורו של הטיגר הופסק בהדרגה עם הופעתו של דגם חדיש יותר - הטיגר 2 שנכנס לייצור בתחילת 1944, גם הוא של חברת הנשל, אשר היה בעל שריון משופע ותותח 88 ארוך וחזק יותר.

במהלך הייצור של הטיגר הוצגו שדרוגים ושינויים רבים במטרה לשפר את הביצועים המכניים, להגדיל את כוח האש והמיגון, ולפשט את הייצור. לטיגר שלוש גרסאות ייצור: המוקדם, האמצעי, והמאוחר. הדגמים המוקדמים אלו הם 250 הטנקים הראשונים שיוצרו. הדגמים האמצעיים נכנסו לייצור באפריל 1943 עד לינואר 1944. אלו צוידו במנוע העוצמתי יותר - ה-HL230 P45 בעל הספק של 700 כוחות סוס, בתמסורת משופרת יותר, ובצימריט (Zimmerit) - ציפוי קרמי להגנה מפני מוקשים מגנטיים[16]. דגמי הייצור המאוחרים הופיעו בשמונת חודשי הייצור האחרונים של הטיגר (ינואר עד אוגוסט 1944) וכללו שינויים כמו עיבוי השריון בגג הצריח (מ-25 מ"מ ל-40), כוונת משופרת, וגלגלי מרכוב משופרים[17].

ב-1943 רכשו היפנים טיגר בודד מהגרמנים במחיר של 645,000 רייכסמרק, אולם הוא מעולם לא נשלח. הטיגר ניתן מאוחר יותר כמתנה לגרמנים על ידי הממשלה היפנית.

כ-89 טנקי טיגר הוסבו לטנקי פיקוד (Befehlswagen) במהלך המלחמה. אלו צוידו במערכות קשר נוספות ובאנטנות. כדי לפנות מקום לציוד התקשורת, הטנק נשא רק 66 פגזים והמקלע המקביל והפריסקופ בצריח הוסרו.

שירות קרבי [עריכה]

ארגון טקטי [עריכה]

טיגר בטוניסיה, 1943.

במהלך 1945-1942, היחידה העיקרית בה פעל הטיגר היה גדוד שריון כבד (schwere Panzer-Abteilung), שתפקידו לפעול בחוד החנית של דיוויזיות הפנצר. עשרה גדודים כאלו הקים הוורמכט, ושלושה הוואפן אס אס. בתחילה, כל גדוד כזה הורכב משלושה פלוגות של 9 טיגר כל אחת, מלווים ב-10 טנקי פנצר 3 למטרות של סיור וליווי, תפקידים שהטיגר לא תוכנן למלא. מיוני 1943 הורחבו הפלוגות ל-14 טיגרים, יחד עם 3 נוספים במפקדה. בנוסף, שלוש דיוויזיות עילית מאס.אס (לייבשטנדרטה, טוטנקופף, ודאס רייך) ודיוויזיית גרוסדויטשלנד מהצבא קיבלו פלוגה של טיגר במהלך המלחמה.

הטיגר בקרב [עריכה]

ב-23 ביולי 1942 הורה היטלר להקים במהרה פלוגה ראשונה של טיגרים ולשלחה לחזית בלנינגרד. גדוד השריון הכבד ה-502 קיבל לידיו את הטיגרים הראשונים, 4 במספר, ואלו ראו קרב ראשון ב-29 באוגוסט; 2 מהטנקים הושבתו עקב בעיות מכניות בתמסורת אך תוקנו והוחזרו לשירות. ב-21 בספטמבר נכנס הגדוד לקרב בשנית, כשאחד מהטנקים נתקע וחילוצו נכשל בגלל אש האויב, והשמדתו נאסרת על ידי הפיקוד הגרמני העליון. לבסוף, ב-25 בנובמבר ממלאים הגרמנים את הטנק בחומר נפץ ומשמידים אותו, ובכך הוא הופך לטיגר הראשון שאובד בקרב. מאוחר יותר, ב-18 בינואר 1943, הצליחו הסובייטים לשבות בשלמותו את אחד הטיגרים שנתקע במהלך קרב. הטנק הובל במהירות למתחם קובינקה לבדיקות, שם בחנו אותו הסובייטים בדקדקנות[18].

טיגר שהתהפך על צידו בתעלה, צפונה מרומא, 18 ביוני 1944.

מבחינת ה"שילוש הקדוש" של הטנק, כלומר כוח אש-מיגון-ניידות, נראה על הנייר הטיגר כטנק הטוב בעולם עם ייצורו. המציאות הייתה מסובכת בהרבה. הטיגר סבל מבעיות מכניות וטכניות רבות ודרש טיפול מתמיד כדי להשאירו כשיר לשירות. הטנקים נטו להיתקע רבות בפעולה עקב בעיות הנעה, ובשל משקלם רק טיגר אחר יכול היה לחלצם. משקלו הרב של הטנק גם הקשה על מציאת גשרים מתאימים לחצייה. בעיה נוספת הייתה מצויה במערכת הצידוד ההידראולית אשר הייתה איטית וקשה לתפעול. לכל אלו יש להוסיף גם את טווח הפעולה הקצר של הטנק שנגרם בגלל צריכת הדלק הגבוהה שלו; פעמים רבות לא יכלו הטיגרים להתקדם יחד עם הכוח התוקף בגלל מחסור בדלק ונאלצו לעצור או לשנע את עצמם ברכבות לאזור היעד[19].

אולם על אף הבעיות הללו הוכיח עצמו הטיגר בקרב כטנק אימתני המסוגל להילחם ככלי מגן מול שפעת השריון הסובייטי והאמריקאי ולגרום לה אבדות נוראיות. על ההצלחה המרשימה שלו בקרבות בחזית המזרחית ניתן ללמוד מדוחות לאחר הקרב של גדודי השריון 503 ו-506. במהלך קרב קורסק, מה-5 ביולי ועד ה-21 בספטמבר 1943, טען גדוד 503 להשמדתם של 501 טנקי אויב (בעיקר טנקים מסוג T-34, אולם גם טנקי KV, צ'רצ'יל ושרמנים), 388 תותחי נ"ט, 79 כלי ארטילריה ושבעה מטוסים. אבידותיו של הגדוד באותו פרק זמן הסתכמו ב-18 טיגרים. גדוד ה-506 לעומתם דיווח כי השמיד 213 טנקי אויב ו-194 תותחי נ"ט בין ה-20 בספטמבר 1943 ל-10 בינואר 1944 בהפסד של 19 טיגרים. יחס ההריגות ביחידות מסוימות הגיע אפילו לכדי 10 ל-1. הטיגר המשיך לשלוט בשדה הקרב עד 1944 לפחות, עת החלו להופיע כלי שריון של בעלות הברית המסוגלים להתמודד עמו[20].

תגובת בעלות הברית [עריכה]

מרשל גאורגי ז'וקוב יחד עם מרשל קלימנט וורושילוב בוחנים טיגר שנשבה על ידי הצבא האדום (1943).

לאחר ששבו בשלמותו את הטיגר בינואר 1943, החלו הסובייטים לבחון את שריון הטנק. לתדהמתם, התברר כי הטיגר היה חסין בפני כל תותחי הטנקים שברשותם. כפתרון ביניים הציגו הסובייטים את הSU-152, תותח מתנייע אשר צויד בתותח הוביצר בקוטר 152 מ"מ ונבנה על תובת טנק הKV. אף על פי שה-SU-152 תוכנן במקור לתפקיד של תותח סער (שתפקידו לסייע לחיילי הרגלים ולהשמדת ביצורים), הוא נתפס כתשובה אפשרית לטיגר ופיתוחו הואץ. פגזים חודרי השריון של תותח ה-152 מ"מ היו מסוגלים לחדור את השריון הקדמי של הטיגר ממרחק 2000 מטר, ובנוסף הוא ירה פגזים נפיצים במשקל 43 קילוגרמים שהיו חזקים מספיק כדי להשמיד את הטיגר. גרסה משופרת יותר, ה-ISU-152, שנבנה על בסיס השלדה של טנק הIS-2 והשתמש בתותח זהה בקוטר 152 מ"מ נכנס לייצור לקראת סוף 1943 והחל להחליף את ה-SU-152.

הצבא האדום החל לפתח לראשונה גם משחיתי טנקים החל מ-1943. הראשון בהם, ה-SU-85, פותח כולו כאמצעי נגד לטיגר; הוא צויד בגרסת נ"ט של תותח הנ"מ בקוטר 85 מ"מ והופיע לראשונה בשדות הקרב באוגוסט 1943. ב-1944 הורכב התותח בטנק הבינוני T-34 בתור T-34/85, וכתוצאה הופסק ייצורו של ה-SU-85. לקראת סוף 1944 נכנס לייצור משחית הטנקים SU-100, בעל תותח בקוטר 100 מ"מ מדגם D-10 שהיה מסוגל להשמיד את הטיגר ממרחק של 1,000 מטר.

הצבא האמריקאי נתקל לראשונה בטיגר בצפון אפריקה בטוניסיה, פברואר 1943, אולם לא הצליח להעמיד מולו יריב הולם עד יוני 1944 לפחות. המודיעין האמריקאי האמין כי הטיגר לא יופיע במספרים גדולים וכי האיום העיקרי בשדה הקרב יישאר הפאנצר 4. רק לאחר שהבינו האמריקאים כי הטיגר וכך גם טנק הפנתר מהווים איום גדול משחשבו, הם החלו לפרוש את טנקי השרמן עם תותחי ה-76 מ"מ, בזמן לפלישה לנורמנדי[21]. אף על פי שהיה בעל כושר חדירה עדיף על תותח ה-75 מ"מ הסטנדרטי של השרמן, עדיין לא היה מסוגל לחדור את הטיגר ממרחק[22].

טיגר שנפגע ויצא מכלל פעולה בוילר-בוקז', צרפת, 1944.

כמו כן החלו האמריקאים לפרוש בלשהי 1944 את משחית הטנקים M36 ג'קסון ומאוחר יותר את הטנק הבינוני M26 פרשינג, שניהם מצוידים בתותח בקוטר 90 מ"מ - תותח הטנק החזק ביותר שפרסה ארצות הברית במלחמה - שהיה מסוגל לחדור את הטיגר ממרחק.

כבר באפריל 1941 החליט משרד המלחמה הבריטי שיש לפתח תותח שישמש כלי אחיד גם כתותח נגרר נגד טנקים וגם להתקנה בצריחי הטנקים שיחליף את תותח ה-6 ליטראות בקוטר 57 מ"מ. ב-1941 הושלם הפיתוח של תותח ה-17 ליטראות בקוטר 76.2 מ"מ. הופעת טנקי הטיגר סימן I הגרמנים בצפון אפריקה, גרמו לזירוז הייצור ולשליחת 100 תותחים ראשונים לחזית זו באביב 1943. היות שתכנון המרכב לא הסתיים, נשלחו 100 תותחים ראשונים אלה על מרכב של תותח 25 ליטראות ונקראו 17/25 pdr.

הטיגר בתמונה היה אחראי להשמדתו של ה-M26 פרשינג הראשון במלחמה. במהלך הקרב באלסדורף שבגרמניה, פברואר 1943, ארב הטיגר לפרשינג וחיסל אותו בעזרת שלושה פגזים. לאחר מכן ניסה הטיגר לנוע אחורנית ונתקע על ערימת הריסות, וננטש על ידי צוותו.

הבריטים גם החלו במאמצים להתקנת תותח ה-17 ליטראות על מרכב של טנק קיים, וכתוצאה פיתחו ב-1942 את הA30 צ'לנג'ר, טנק שיוט שנבנה על בסיס תובת הקרומוול. אולם הצ'לנג'ר סבל מלא מעט בעיות וחסרונות בעיצוב שהובילו לכך שרק 200 נבנו בפועל, ואלו נכנסו לשירות רק לאחר הפלישה לנורמנדי. בעקבות העיכובים בפיתוח וחוסר שביעות הרצון מהצ'לנג'ר, פנו הבריטים להתקנת התותח על טנקי השרמן האמריקאיים. אף על פי שתוכנן רק כ'פתרון ביניים', השרמן פיירפלי עם תותח ה-17 ליטראות הוכיח עצמו כהצלחה (באחד הקרבות בצרפת הצליח פיירפלי בודד להשמיד 3 טיגרים בפרק זמן של 12 דקות) והיה לטנק היחידי בארסנל הבריטי אשר השתווה לטיגר ולפנתר מבחינת כוח אש. כ-2,000 יחידות נבנו[23]. כתוצאה מכך הוסב גם משחית הטנקים האמריקאי M10 וולברין (שנמסר לבריטים) לנשיאת תותח ה-17 ליטראות ונקרא בשם אכילס. בשלהי 1944 הוכנס לשירות גם הקומט שנועד להתמודד עם הטיגר[24].

רק"ם על בסיס הטיגר [עריכה]

הטיגר שימש בסיס למספר כלי רכב שהיו בדומה לטנק עצמו ממוגנים מאוד וחמושים בחימוש כבד.

  • אלפנט (היה ידוע בחזית המזרחית בשם "פרדיננד") - משחית טנקים
  • שטורמטיגר - מרגמת סער בקוטר 380 מ"מ.
  • ברגטיגר - רק"ם חילוץ על תובת טיגר עם מנוף בעל כושר הרמה של 2 טון.

כלים ששרדו [עריכה]

רק 6 טיגרים שרדו את המלחמה כשהמפורסם מביניהם הוא טיגר 131 אשר שוכן במוזיאון הטנקים בבובינגטון, אנגליה. טיגר 131 מגדוד השריון הכבד 504 נשבה בטוניסיה ב-21 באפריל 1943, לאחר שפגז מטנק צ'רצ'יל פגע בתותח שלו וניתז משם לעבר טבעת הצריח, כשהוא תוקע את הצריח ופוגע ככל הנראה במכשיר הרדיו. הצוות נטש מיד והטנק נשבה והובא לתוניס, שם הוא הוצג בפני המלך ג'ורג' השישי וראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל במהלך ביקורם באזור.

ב-25 בספטמבר 1951 נמסר הטנק למוזיאון הטנקים בבובינגטון. רק כעבור כמעט 40 שנה, ביוני 1990 הוחלט לנסות ולשחזר באופן מלא את הטיגר. מנוע מייבאך HL230 P45 שנלקח מטיגר II הותקן בטנק. כעבור 13 שנים, בדצמבר 2003, הושלם סופית שחזורו של טיגר 131 - הטיגר היחיד בעולם שמסוגל לנסוע[25].

להלן רשימת יתר הכלים ששרדו המוצגים כיום במוזיאונים ברחבי העולם:

  • טיגר מגדוד השריון הכבד ה-102 של האס.אס שוכן באתר זיכרון בעיירה ווימאוטרס, צרפת. הטנק נפגע מחומרי נפץ שהוטמנו על ידי צוותו לאחר שנטשו אותו.
  • דגם מאוחר של הטיגר שוכן במוזיאון הטנקים בסאומור, צרפת. שימש את הכוחות הצרפתיים לאחר ששנטש על ידי הגרמנים ב-1944.
  • גרסת פיקוד שככל הנראה נשבה בינואר 1945 נמצא במוזיאון הטנקים בקובינקה, רוסיה.
  • במוזיאון להיסטוריה צבאית בלנינו שברוסיה מוצג טיגר הנמצא במצב רעוע מאוד. הטנק נפגע קשות לאחר ששימש למטרת אימונים.
  • טיגר נוסף אשר שייך למוזיאון החימוש של צבא ארצות הברית באברדין, מרילנד, נמצא בתהליכי שחזור בבריטניה.

  • טיגר 131 במוזיאון הטנקים באנגליה.

  • הטנק המוצג במוזיאון בסאומור.

  • טיגר בפולין, 1944.

  • תמונה של טיגר בצרפת ששוחזרה בצבע.

הערות שוליים [עריכה]

  1. ^ לדגמי אבטיפוס וניסוי גרמניים ניתנו ראשי התיבות VK, ולאחריהם ארבע ספרות. שתי הספרות הראשונות מציינות את משקלו המוצע של הטנק, והשתיים האחרונות מבדילות בין דגם אחד מהשני. לראשי התיבות VK יש שני פירושים אפשריים: האחד Versuchskonstruktion - עיצוב ניסיוני, והשני Vollkettenfahrzeug - רכב על זחלים.
  2. ^ Melleman, Tadeusz. Tank Power 13: PzKpfw VI Tiger Vol. I, AJ Press 2002, עמ' 13
  3. ^ Chamberlain & Doyle. Encyclopedia Of German Tanks Of World War Two, Cassell 1999, עמ' 134
  4. ^ Jentz & Doyle. Tiger I Heavy Tank 1942-45, Osprey New Vanguard, עמ' 7-5
  5. ^ בזמן הפלישה לברית המועצות, טנקי הפנצר סימן 4 צוידו בתותח 7.5 ס"מ קצר מדגם KwK 37, שלא יועדו לקרבות שריון בשריון אלא יותר להשמדת ביצורים, ולפיכך היו בעלי כוח חדירה נמוך. מ-1942 הותקן בפנצר 4 תותח 7.5 ס"מ KwK 40 בעל קנה ארוך יותר וכושר חדירה עדיף שאפשר לו להתמודד בהצלחה עם הT34.
  6. ^ Melleman, שם, עמ' 34
  7. ^ Hart, Stephen. Sherman Firefly vs Tiger - Normandy 1944 (Duel), Osprey Publishing 2007, עמ' 13-12
  8. ^ KwK 36 מתייחס לדגם התותח, L/56 לקליבר - כלומר התותח היה בעל אורך קנה של 4.93 מ'.
  9. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 20-17.
  10. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 17
  11. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 20. ב-23 ביוני 1944 היו לבריטים בצרפת בסך הכל 109 טנקי פיירפלי.
  12. ^ Green & Brown. Tiger Tanks at War, Zenith Press 2008, עמ' 41
  13. ^ Green & Brown, שם, עמ' 49-48
  14. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 15-7
  15. ^ Panzer Statistics at achtungpanzer.com
  16. ^ במוקשים המגנטיים, פרי פיתוחה של גרמניה, נעשה שימוש על ידי חיילי רגלים אשר הדביקו אותם בקלות ללוחות פלדה בשריון האויב. לאחר שגרמניה החלה לחשוש שמא האויב משתמש במוקשים כאלו, היא פיתחה את הצימריט - ציפוי מיוחד אשר נמרח על הטנק ומנע הידבקות של מוקשים מגנטיים. במציאות, אף מדינה מלבד גרמניה לא עשתה שימוש נרחב במוקשים המגנטיים.
  17. ^ Hart, שם, עמ' 21-20
  18. ^ Zaloga & Kinnear. KV-1&2 Heavy Tanks, 1939-1945, Osprey Military Publishing 2001, עמ' 44. הסובייטים לא היו בטוחים בתחילה עד כמה משמעותי יהיה הטיגר בקרב כוחות השריון הגרמניים; מספר קצינים בכירים חשבו כי מדובר בדגם אבטיפוס.
  19. ^ Green, Michael. Tiger Tanks, MBI Publishing, 1995, עמ' 103
  20. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 40
  21. ^ פיתוחו של תותח ה-76 מ"מ החל עוד באוגוסט 1942 והיה מוכן לייצור המוני זמן קצר לאחר מכן, אולם מחלקת החימוש האמריקאית לא הצליחה לשכנע את הצבא בצורך לכוח אש גדול יותר. רק ב-1944 החלו להרכיב את התותח בטנק השרמן; בזמן למבצע קוברה שנערך ביולי 1944 היו לאמריקאים רק כ-102 טנקי שרמן 76 מ"מ.
  22. ^ Zaloga, Steven. M4 (76mm) Medium Tank 1943-65. Osprey Publishing, 2003, עמ' 16-14
  23. ^ הפיירפלי גם הוצע לאמריקאים, אולם אלה סירבו ומאוחר יותר שינו דעתם, אולם עד אז הסתיימה המלחמה.
  24. ^ Chamberlain, Peter; Chris Ellis. British and American Tanks of World War Two: The Complete Illustrated History of British, American and Commonwealth Tanks, 1939-45. Cassell 2002, עמ' 203. הקומט הגיע לאירופה מאוחר ולא הספיק לקחת חלק בקרבות משמעותיים.
  25. ^ Tiger 131 - Bovington Tank Museum

קישורים חיצוניים [עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: טיגר


רק"מ של גרמניה הנאצית מימי מלחמת העולם השנייה
טנקים קלים

פאנצר 35(t) • פאנצר 38(t) • פאנצר סימן 1 • פאנצר סימן 2
טנקים בינוניים

פאנצר סימן 3 • פאנצר סימן 4 • פנתר
טנקים כבדים

טיגר 1 • טיגר 2 (קינגסטיגר)
משחיתי טנקים

פנצרייגר 1 • מארדר 1 • מארדר 2 • מארדר 3 • יאגדפנצר 38(t) הצר • נאזהורן • יאגדפנצר 4 • יאגדפנתר • אלפנט • יאגדטיגר • RSO
תותחי סער

שטוג סימן 3 • שטוג סימן 4 • שטורמהוביץ 42 • ביסון • שטוג 33B • ברומבר • שטורמטיגר
תותחים מתנייעים

וספה • הומל • קרל גריט • לוריין 37L • גריל • פאנצר 1 siG33 • פאנצר 2 siG33
רק"ם נגד מטוסים

פלאקפאנצר 38(t) • פלאקפאנצר 1 • פלאקפאנצר 4
כלי רכב משוריינים

רק"ם סיור קל: Sd.Kfz. 223 • Sd.Kfz. 222 • Sd.Kfz. 221
רק"ם סיור כבד: Sd.Kfz. 231 • 232 • 233 • 234 • 263 • 247 • M35 ADGZ
זחל"מים

Sd.Kfz. 2 • 4 • 6 • 7 • 8 • 9 • 10 • 11 • Sd.Kfz. 250 • 251 • 252 • 253 • 254 • SWS
רק"ם ניסיוני

פאנצר סימן 7 • פאנצר סימן 8 • הוישרק 10 • פנתר 2 • פרויקט טנקי ה-E • ראט P.1000 • לנדקרוזר P.1500

מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טיגר&oldid=14149205