טיגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פאנצרקאמפפווגן סימן 6 טיגר, דגם E
Bundesarchiv Bild 101I-299-1805-16, Nordfrankreich, Panzer VI (Tiger I) cropped.jpg
מידע כללי
סוג טנק כבד
מדינה מייצרת Flag of German Reich (1935–1945).svg גרמניה הנאצית
שנת ייצור ~1942
דגם עוקב טיגר II (קניגסטיגר)
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה (כל החזיתות)
מידע טכני
אורך 8.45 מטרים
רוחב 3.7 מטרים
גובה 2.93 מטרים
משקל 57 טון מוכן לקרב
מהירות 38 קמ"ש על כביש
טווח פעולה 195-110 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 88 מ"מ L/56 KwK
חימוש משני שני מקלעים MG34 ‏ 7.92 מ"מ
מנוע מנוע בנזין 700 כ"ס, מייבאך HL230 P45
מיגון 110-25 מילמטר
צוות 5

הטיגר (או בשמו המלא: פאנצרקאמפפווגן סימן 6 טיגר דגם E) היה טנק גרמני כבד במלחמת העולם השנייה, אשר נכנס לייצור ב-1942. הטיגר תוכנן בתור 'טנק הבקעה' כבד, שתפקידו להוביל את המתקפה ולפרוץ את קווי הגנת האויב. אף שהטיגר לא פותח כמענה ישיר לשריון הסובייטי המתקדם כגון ה-T-34 וה-KV-1, שביצועיהם התעלו על כל הטנקים הגרמניים הקיימים, הוא נחשב לטנק החזק ביותר בעולם בשעתו בזכות השריון העבה ותותח ה-88 מ"מ העוצמתי.

על אף המוניטין שרכש לעצמו הטיגר בשדה הקרב כטנק אימתני, הוא סבל בתחילת דרכו מלא מעט בעיות מכניות עקב האצתו לשירות (בדומה לטנק הפנתר). בנוסף, ייצורו המסובך שארך זמן ניכר היה בעל עלות גבוהה ודרש משאבים רבים. התוצאה הייתה שרק כ-1,347 יחידות של הטיגר יוצרו בין אוגוסט 1942 לאוגוסט 1944. אלו שירתו בכל החזיתות עד לסיומה של המלחמה.

היסטוריית פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלבים בהתפתחות הטיגר

פיתוחו של טנק הטיגר, שהוצג לראשונה ב-1942, התחיל בינואר 1937, עת החלו הגרמנים לנסות ולפתח טנק שיהיה כבד יותר מהפנצר סימן 4 - הטנק הגרמני הכבד ביותר בשעתו. באותה עת היה המודיעין הנאצי מודאג מאחר שהצבא הצרפתי החל להכניס לשירותו טנקים כבדים דוגמת השאר B1 בן 30 הטונות. בינואר 1937 פנה משרד חיל החימוש הגרמני (Waffenamt) לחברת הנשל וביקש שזאת תפתח טנק הבקעה כבד במשקל 30 טון, שתפקידו לפרוץ את קווי הגנת האויב. אב-טיפוס אחד לטנק שנקרא בשם D.W או Durchbruchwagen Iגרמנית: רכב הבקעה) הושלם ללא צריח, ובעקבותיו פותח ה-Durchbruchwagen II שהיה זהה לקודמו אך כלל שיפורים מכניים. שני הפיתוחים לא התקדמו מעבר לדגמי אב-טיפוס.

ב-9 בספטמבר 1938 הורה משרד חיל החימוש להמשיך בפיתוח טנק בן 30 טונות. כעת נדרש טנק עם תותח 75 מ"מ L/24 בצריח, מרחב לצוות זהה לפנצר סימן 4, מהירות העולה על 35 קמ"ש, ומיגון בעובי של 50-35 מ"מ. שם קוד חדש ניתן לתוכנית - ה-VK 30.01‏‏[1]. על המכרז לטנק החדש התחרו ביניהן הנשל וחברת פורשה, בראשות פרופסור פרדיננד פורשה[2].

הדגם של הנשל, ה-(VK 30.01(H (האות בסוגריים מציינת את שם החברה) התבסס על ה-Durchbruchwagen II, והמשיך בעקרונות התכנון המוכחים של הטנקים גרמנים, עם מנוע בחלקו האחורי של הטנק ותמסורת בחזית התובה. בנוסף כלל הדגם את המאפיין החדשני של גלגלי מרכוב חופפים (מאפיין שיופיע מאוחר יותר גם בטיגר). שתי שלדות הושלמו במרץ 1941 ושתיים נוספות באוקטובר אותה שנה (אף לא אחת עם צריח), אולם עד אז כבר הוחלט לזנוח את הפרויקט לטובת דגם כבד יותר. מאוחר יותר שימשו שתיים מהשלדות כבסיס למשחית הטנקים שטורר אמיל, המצויד בתותח עוצמתי בקוטר 128 מ"מ‏[3].

לצד ה-VK 30.01, עבדה הנשל גם על ה-(VK 36.01(H שהיה זהה ל-VK 30.01 בעיצוב ובמרכיביו המכניים. ה-VK 36.01 היה כבד יותר, ובעל מיגון עבה יותר של 80 מ"מ בחזית. הטנק תוכנן לשאת תותח עוצמתי יותר בקוטר 75 מ"מ חלק קדח, או תותח הוביצר בקוטר 105 מ"מ. הנשל הספיקה לייצר כ-7 שלדות לטנק עד 1942.

פורשה החלה ב-1939 את העבודה על דגם משלה, ה-(VK 30.01(P (נודע גם בסיווגים Typ 100 ולאופרד), אולם קיבלה חופש פעולה מהצבא בתכנון הטנק. כדי למנוע מפירמה אחרת לשבור את המונופול של קרופ על תותחי טנקים, ד"ר מולר מקרופ הציע בפברואר 1941 לפורשה לפתח עבורה צריח שיועד לשאת גרסה מוסבת לטנק של תותח הנ"מ בקוטר 88 מ"מ Flak 18, שהוכיח את יעילותו בלחימה בכינון ישיר כנגד טנקים. שישה צריחים הוזמנו מקרופ באפריל 1941 לשתי השלדות של הלאופרד‏[4].

ב-26 במאי 1941, במהלך פגישה הנוגעת לפיתוחים עתידיים של טנקים ונשקי נגד-טנקים שנערכה בברגהוף, הורה אדולף היטלר להאיץ את פיתוח הטנקים הכבדים של הנשל ופורשה כך ששתי החברות ישלימו 6 דגמי אבטיפוס עד לקיץ 1942. בנוסף, נדרש מיגון של 100 מ"מ בחזית ו-60 מ"מ בצדדי הטנק‏[5]. עוד הצהיר היטלר בפגישה כי הדגם של פורשה יותיר את תותח ה-88 מ"מ; תותח 75 מ"מ חלק הקדח מקובל לדגם של הנשל, אולם יש לבדוק היתכנות הרכבת תותח ה-88 מ"מ על דגם זה‏[6]. עם תוספת המיגון והצריח עם תותח 88 מ"מ עמדה מגבלת המשקל כעת על 45 טון, והדגמים המתחרים פותחו תחת הציון VK 45.

הנשל ביססה את השלדה החדשה שלה, ה-(VK 45.01(H, על ה-VK 36.01 והשתמשה במרכיבים מכניים רבים מהפרויקטים הקודמים שלה. המרכיבים החדשים הבולטים בדגם זה כללו את מנוע המייבאך מדגם HL 210 עם הספק של 650-600 כוחות סוס, מכלי הדלק, מערכת האיוורור, וציוד הצליחה. מאפיין חדשני בשלדה כלל פלטות שריון שתפקידן להגן על הזחלים ועל גלגלי השרשרת. מאחר שלא היה מלאי מספיק של טונגסטן לתחמושת לתותח 75 מ"מ חלק הקדח, הוחלט להתקין את הצריח של קרופ עם תותח ה-88 מ"מ שתוכנן לדגם של פורשה בדגם של הנשל. כתוצאה מכך, הנשל הרחיבה את השלדה כדי לאפשר התקנת צריח בעל טבעת צריח גדולה יותר. בנוסף, מנגנון הצידוד החשמלי בצריח של קרופ הוחלף במנגנון הידראולי. למרות הסיווג VK 45.01, הטנק החדש שקל מעל 55 טון.

המהנדסים בפורשה השתמשו ב-Typ 100 כבסיס לטנק הכבד החדש שלהם, ה-(VK 45.01(P שזכה לכינוי 'טיגר'. פרופסור פורשה, שנחשב למהנדס מבריק, העדיף לעשות שימוש בהינע חשמלי בדגמיו, ההספק לגנרטורים החשמליים מופק על ידי שני מנועי בנזין מקוררי אויר בעלי הספק של 310 כוחות סוס כל אחד. התמסורת שכנה בירכתי התובה. בניגוד לדגם של הנשל, בו מוקם הצריח במרכז התובה, הצריח בטיגר של פורשה מוקם בחזית התובה. כתוצאה התותח היטה את מרכז הכובד הרחק לפנים והטנק הפך לכבד-חרטום. בנוסף, סבלה מערכת המתלים החלשה מדי לטנק כה כבד ממספר בעיות. ששת גלגלי המרכוב בכל צד הובילו ללחץ קרקע לא אחיד לאורך הזחלים, וכתוצאה הטנק נטה לשקוע בקרקע רכה.

טנק טיגר בחזית המזרחית, 1943.

ב-22 ביוני 1941 שיגרה גרמניה הנאצית את מבצע ברברוסה, הפלישה המסיבית לברית המועצות. הופעתם של הטנק הבינוני T-34 והטנק הכבד KV שביצועיהם התעלו על כל הטנקים הגרמניים הקיימים גרמה לזעזוע בקרב הטנקיסטים הגרמניים, ובקרב הפיקוד הגרמני. אלו היו כמעט חסינים לחלוטין מאש תותחי הפאנצר סימן 3 ומהפאנצר סימן 4[7] שהיו הטנקים העיקריים של עוצבות השריון הגרמניות בתקופה, ומאידך יכלו תותחי ה-76.2 מ"מ הסובייטים לחדור בקלות את הפנצרים. כתוצאה מכך קיבלה התוכנית של הטיגר דחיפות ומועד חדש להצגת דגמי האבטיפוס של הנשל ופורשה: 20 באפריל 1942, יום הולדתו של היטלר‏[8].

באפריל 1942 השלימו פורשה והנשל דגם אב-טיפוס אחד בבהילות כדי לעמוד בלוח הזמנים הקצר, והציגו אותו בפני היטלר ובכירים נאצים אחרים ברסטנבורג. לשני הדגמים המתחרים היו מספר מאפיינים זהים: שניהם היו מצוידים בצריח כמעט זהה של קרופ עם תותח 88 מ"מ, ומקלע MG34 בתובה. מלבד זאת, שני הטנקים שקלו מעבר ל-55 טון. כבר בעת הצגתם נתקע הטנק של פורשה בקרקע רכה, לאחר שכשל לעשות פנייה בת 90 מעלות. הטנק של הנשל ניחלץ לעזרתו, אך ללא הועיל. במהלך מבחני שדה שנערכו מאפריל עד יולי, הדגם של הנשל הוכיח עצמו כעדיף על זה של פורשה, האחרון היה בעל כושר תמרון גרוע וסבל ממערכת הינע חשמלית שאף שהייתה מתוחכמת נטתה להתקלקל.

כתוצאה הדגם של הנשל אושר על ידי הצבא לייצור המוני תחת השם הרשמי פאנצר סימן 6 דגם H. השם טיגר ניתן לו באוקטובר 1942, ובמרץ 1943 שונה שמו סופית לפאנצר סימן 6 דגם E 'טיגר' (סימון החימוש: Sd.Kfz.181). הבעיות הנשנות בטיגר של פורשה הובילו לבסוף לביטולו הסופי בנובמבר 1942, לאחר שהושלמו כ-100 שלדות ו-90 צריחים. כדי למנוע בזבוז, הוחלט להשתמש בצריחים לדגם של הנשל. עוד החליט היטלר כי 90 שלדות ישמשו לבנייתו של משחית טנקים מצויד בתותח 88 מ"מ L/71, שנכנס לייצור ב-1943 תחת השם פרדיננד. שלוש שלדות הושלמו כטנק חילוץ, ואחת כטנק פיקוד‏[9].

מאפייני עיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטנק חולק לשלושה תאים: התא הקדמי הכיל את הנהג בצד שמאל ומקלען התובה שתפקד גם כקשר בצד ימין, ביניהם שכנה תבת ההילוכים, ולשניהם פתחי כניסה/מילוט מעל ראשם עם פריסקופים מקובעים. בתא הלחימה במרכז היו עמדות לשלושה אנשי הצוות הנוספים, המפקד, הטען והתותחן. למפקד היה צריחון עם חמישה חריצי ראייה המספק שדה ראייה היקפי, ששימש גם כפתח יציאה/כניסה. בדגמי הייצור האמצעיים הוצג צריחון משופר עם שבעה פריסקופים. בחלקו האחורי של הטנק שכן מנוע המייבאך. צריחו הגדול של הטיגר היה איטי מאוד בפעולה. כוח הצידוד ההידראולי שלו היה מבוקר על ידי לוחית מתחת רגלו של התותחן, וסיבוב שלם של 360 מעלות של הצריח לקח לכל הפחות דקה. במקרה של תקלה במנגנון צידוד הצריח היה צידוד מלא של הצריח בקשת בת 360 מעלות כרוך ב-720 סיבובי גלגל יד על ידי התותחן.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

החימוש העיקרי של הטיגר היה תותח בקוטר 88 מ"מ KwK 36 (ר"ת בגרמנית של Kampfwagenkanone - תותח (ב)רכב קרבי) L/56‏‏[10] מתוצרת חברת קרופ, אשר היה בעצם גרסה מוסבת לטנק של תותח הנ"מ Flak 18. באותה עת, היה לתותח העוצמתי ביותר המותקן בטנק בעולם. התותח היה בעל אורך קנה של 4.93 מטרים ומהירות לוע גבוהה לפגזים חודרי השריון. הודות לקליבר הגדול היו הפגזים הנפיצים בעלי כוח פגיעה הרסני.

אספקת פגזים לתותח ה-88. החייל בצריח נמצא בעמדת הטען.

הטיגר נשא 92 פגזים, מחצית מתוכם פגזים חודרי שריון (ה-Panzergranat-Patrone 39) והמחצית השנייה פגזים נפיצים (Sprenggranat-Patrone). סוג נוסף של פגז חודר שריון היה ה-Pzgr 40, בעל ליבת טונגסטן אך ללא מלוי חומר נפץ, שלפיכך היה בעל כושר חדירה עדיף מה-Pzgr.39 אך קטלני פחות לאחר החדירה. פגזים אלו היו נדירים יותר עקב מחסור בטונגסטן. סוג רביעי היה פגז מסוג מטען חלול (GrPatr 39 HL ), לו כושר חדירה ודיוק פחותים מפגז חודר שריון רגיל, אך תפקיד דו תכליתי של לחימה בשריון וירי על מטרות רכות (כגון זחל"מים, רכבים משוריינים ותותחים נגד-טנקים).

תותח ה-88 היה מדויק ביותר וסבירות לפגיעה במטרה במרחק העולה על 1,000 מטר בניסיון הראשון היה גבוה, הודות לאופטיקה (כוונות) המצוינת של התותח. תעשיית האופטיקה הגרמנית קודם למלחמת העולם השנייה הייתה המובילה בעולם, וכתוצאה היו התותחנים הגרמנים מסוגלים לזהות מטרות הרבה מעבר לטווח של תותחי בעלות הברית. התותחן בטיגר היה מצויד במשקפת טלסקופית (שתי עדשות) המתוקנת במקביל לציר של התותח הראשי. התותחן יכל לבחור בין הגדלה של 2.5X או 5X; הראשונה סיפקה שדה ראות רחב יותר ואילו השנייה שימשה לטיווח מדויק במרחקים ארוכים‏[11].

ה-88 היה מסוגל לחדור כמעט כל טנק שבעלות הברית ייצרו במלחמה מטווחים ארוכים ביותר (יוצא דופן הוא טנק הסטלין הסובייטי). עם פגז חודר שריון היה מסוגל לחדור חזיתית את טנק השרמן האמריקאי ממרחק של עד 2,000 מטר, את הקרומוול הבריטי עד 3,500 מטר, את הצ'רצ'יל עד 1,700 מטר, את הT-34-85 עד 1,400 מטר ואילו את הסטלין רק ממרחק של בין 100 ל-300 מטר‏[12].

החימוש המשני כלל שני מקלעי MG34 - מקלע אחד מוקם בתובת הטנק והופעל על ידי הקשר והשני הותקן כמקלע מקביל והופעל על ידי התותחן. דגמים מאוחרים של הטיגר צוידו במקלע נוסף אשר הותקן במסילה על צריחון המפקד. שלוש מדוכות עשן הותקנו בכל צד של הצריח ליצירת מיסוך בעת נסיגה מבוהלת. מיוני 1943 הופסקה התקנם בטיגר לאחר שחיילים בשטח דיווחו כי פגיעה של נשק קל או רסיסי פגז במדוכות העשן גרמה להצתתם, וכתוצאה נפגמה הראות של צוות הטנק. ב-1944 הותקן על גג הצריח מטול מקובע הנורה מפנים הטנק. התקן זה ירה פגזי רסס או פגזי עשן. פגזי הרסס, אשר נורו למרחק של 7 עד 10 מטרים והתפוצצו בגובה של חצי מטר עד 2 מטר, נועדו לפגוע בחיילי אויב בסמיכות לטנק‏[13].

מסמך רשמי שפורסם על ידי ה-OKH (מפקדה עליונה לכוחות היבשה של הוורמאכט) באפריל 1943 מפרט את הנתונים הבליסטים של התחמושת חודרת שריון (הנתונים מתייחסים לחדירה של פלדה בזווית של 30 מעלות מהאנכי)‏[14]:

פגז חודר שריון Pzgr. 39
משקל הפגז 10.2 ק"ג
מהירות לוע 773 מטר לשנייה
פגז חודר שריון Pzgr. 40
משקל הפגז 7.3 ק"ג
מהירות לוע 910 מטר לשנייה
מ-100 מטר 120 מ"מ 171 מ"מ
מ-500 מטר 110 מ"מ 156 מ"מ
מ-1000 מטר 99 מ"מ 138 מ"מ
מ-1500 מטר 91 מ"מ 123 מ"מ
מ-2000 מטר 83 מ"מ 110 מ"מ

מיגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטנק לא היה מהפכני במיגונו. השריון אף לא היה משופע ולא שאב לקחים מההיתקלויות בT-34. למרות זאת, הודות לעוביו היה המיגון חזק מאוד וחדירה של הטנק מקדימה בטווחי קרב סבירים הייתה קשה מאד. השריון הורכב מלוחות פלדה אחידות מאיכות גבוהה אשר עברו תהליך ערגול (RHA), שרותכו זו לזו. היתרון על פני פלדה מוקשה או יצוקה הוא שקל יותר לייצרו בכמויות גדולות ולחומר מאפיינים זהים בכל עוביו. עובי השריון בחזית הטנק היה 100 מ"מ ו-110 מ"מ בחזית הצריח, ו-80 מ"מ בצדי הטנק ובעורפו. עובי השריון בגג הצריח היה רק 25 מ"מ, אולם מאחר שפגזי ארטילריה בקוטר 150 מ"מ ומעלה חדרו את גג הצריח הוא עובה ל-40 מ"מ החל ממרץ 1944.

תותחי ה-75 מ"מ של השרמן ו-76 מ"מ של ה-T-34 הסובייטי לא יכלו לחדור את הטיגר חזיתית, ונאלצו להתקרב למרחק של בין 100 ל-500 מטר כדי לפגוע בצדי הטנק. אחד התותחים שכן הצליחו להשתוות לתותח ה-88 של הטיגר היה ה-תותח ה-17 ליטראות (בקוטר 76.2 מ"מ) הבריטי שהורכב בשרמן פיירפלי, אך לא היה במלאי מספיק. עם פגז חודר שריון רגיל היה מסוגל לחדור את הטיגר חזיתית ממרחק של 1,700 מטר‏[15].

מנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תא המנוע שכן במרכז ירכתיי הטנק, כשמשני צדדיו נמצאים מכלי הדלק. 250 טנקי הטיגר הראשונים שיוצרו צוידו במנוע בנזין V-12 בעל הספק של 650 כוחות סוס, דגם מייבאך HL210 P45 בנפח 21 ליטר. על אף שהיה מנוע מצוין בעל ביצועים גבוהים, הוא התברר כחלש מדי לטנק - אחת התוצאות של זמן פיתוח קצר מדי שניתן לתוכנית הטיגר - והוחלף במנוע חזק יותר, ה-HL230 P45 בעל הספק של 700 כוחות סוס, כמו אצל טנק הפנתר והקינג טיגר. שני מכלי דלק שהכילו קרוב ל-500 ליטר נתנו לטיגר טווח פעולה של 195 ק"מ על כביש‏[16].

עם המנוע המשופר, יחס הכוח למשקל בטיגר עמד על 12.3 כוח סוס לטון (בהשוואה לכ-13 בפנצר 4). הוא יכל לפתח מהירות מרבית של קרוב ל-40 קמ"ש על כביש, אך רק 20 קמ"ש לפרק זמן ממושך. הודות למשקלו הרב, יכולת התמרון של הטיגר הייתה מוגבלת בתנאי שטח קשים: המנוע אפשר לו יכולת חציית תעלות בעומק של עד 2.5 מטרים, וטיפוס במדרון בזווית בת 35 מעלות‏[17].

מזקו"ם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט אל גלגלי המרכוב (בוגים) החופפים של הטיגר.

מזקו"ם הטיגר הורכב מגלגלי הינע קדמיים, גלגלי סרק אחוריים ו-36 גלגלי מרכוב (בוגים) חופפים מפלדה בקוטר של 800 מ"מ כל אחד. המאפיין החדשני בטיגר של גלגלי המרכוב חופפים אומנם העניק יציבות טובה יותר ופיזר את משקל הטנק באופן טוב יותר, אך כלל גם חסרונות: החלפתו של גלגל אחורי פגום דרשה את הוצאתם של מספר גלגלים נוספים, פעולה שצרכה זמן. כמו כן מערכת הגלגלים נטתה להיסתם בבוץ, אבנים וקרח. ב-1944 הוחלפו בגלגלי מרכוב חדשים הזהים לאלו של הקינג טיגר, שהיו בעלי כושר נשיאה טוב יותר.

כדי לתמוך במשקלו הכבד של הטנק, הזחלים היו ברוחב של 725 מ"מ כל אחד והורכבו מ-96 חוליות. בזכות הזחלים הרחבים, לחץ המשקל על הקרקע (כלומר, כמה שוקע הטנק בקרקע) עמד על 0.735 ק"ג/סמ"ר. סוג נוסף של זחלים ברוחב של 520 מ"מ הותקנו בטנק לצורך שינועו על גבי רכבת. מגיני בוץ הותקנו על השלדה כדי להגן על החלק החשוף של הזחלים. בספרי עזר גרמניים צוין כי צוות של טיגר יכול להחליף זחל אחד בפרק זמן של שלושים דקות‏[18].

ציוד קשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד הטען, כל ארבעת אנשי הצוות בטנק היו מצוידים במערכת אינטרקום לתקשורת פנימית. כל טיגר היה מצויד במשדר 10 ואט עם מקלט הפועל בתדרים קצרים, הטווח השמיש נע בין 4 עד 6 קילומטרים, בהתאם לתנאי מזג האויר. טנקים שתפקדו כמפקדי פלוגות או מחלקות צוידו במקלט נוסף הפועל באותם תדרים קצרים.

ציוד צליחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיין חדשני נוסף שהוצג בטיגר היה ציוד צליחה מיוחד שאפשר לטנק לנוע מתחת למים עד עומק של 4 מטרים. בעבר, נמנעו הגרמנים מלפתח טנק שמשקלו עולה על 30 טון בגלל הבעיה הטקטית של מציאת גשרים מתאימים החזקים מספיק כדי לתמוך בטנק כבד. הפתרון שהוצג בפגישה ב-26 במאי 1941 (בה הוחלט על פיתוח הטיגר) היה לצייד את הטיגר בשנורקל שהיה מחובר בעורפו של הטנק ואפשר לצוות לנשום כאשר הכלי היה מגיע למים עמוקים. 495 הטנקים הראשונים צוידו במערכת הצליחה הזו, אולם כדי להקל על הייצור הוחלפה מערכת זו בציוד צליחה פשוט יותר שאפשר לטיגר לנוע בעומק של 1.5 מטרים בלבד‏[19].

טיגר פיבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיגר פיבל הייתה חוברת הדרכה ייחודית לצוותי הטיגר, שבניגוד לחוברות הדרכה אחרות של הצבא הגרמני, השתמשה בהומור ובאיורים שוביניסטים שכללו תמונות של נשים לבושות למחצה, כדי למשוך את תשומת לב הצוות להיבטים החשובים בתפעול הטנק. לדוגמה, החוברת הפצירה בתותחן לחשוב בטרם הוא יורה, "מאחר ועל כל פגז שירית, אביך שילם 100 רייכסמרק במסים ואימך עבדה שבוע במפעל". עוד הכילה החוברת מידע מאויר על טנקי האויב והיכן יש לפגוע בהם עם סוג התחמושת הנדרשת.

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מבחני הניסוי ב-1942 נבחר הדגם של הנשל להיכנס לייצור סדרתי, תחת השם פאנצרקאמפפוואגן סימן 6 דגם H1. תובות הטנק הורכבו במפעל מספר 3 של הנשל בקאסל, ולאחר מכן הועברו למפעל של Wegmann AG - גם הוא בקאסל - שם חוברו צריחי הטנק תחת הרישיון של קרופ. בסיום התהליך הטנק נצבע והועבר משם לידי הצבא‏[20].

תהליך התקנת הצריח לטיגר במפעל.

בעיות הינע בטנק הובילו לעיכובים ניכרים בתחילת הייצור. בחודש אוגוסט 1942 הושלמו 8 הטיגרים הראשונים, אף שהיעד המתוכנן עמד על עשרה. גם בשלושת החודשים הבאים היה הייצור מתחת ליעד המתוכנן; ההסבר שניתן על ידי הנשל היה כי הדרישה לחלקים חלופים והשינויים שנערכו לתמסורת הקשו על התהליך. בדצמבר 1942 הצליחה לבסוף הנשל לפתור את מרבית הבעיות המכניות, ובראשית 1943 אף עקפה את יעד הייצור המתוכנן. הייצור החודשי גדל בעקביות כדי לספק מספר גדול של טנקי טיגר ככל האפשר, כששיא הייצור הגיע ל-104 בחודש אפריל ו-100 במאי 1944. הפצצות אוויריות של בעלות הברית ב-1943 האטו את ייצור הטנק וגרמו לאובדן של 79 טנקים באותה שנה. כמו כן נתגלו מעשי חבלה בעשרה טנקים שכללו הכנסת שבבי ברזל באורך 10 עד 12 סנטימטר במזקו"ם הטנק‏[21].

הסיבה העיקרית לכך שרק 1,347 יחידות יוצרו הייתה העלות הגבוהה של הטנק וייצור מסובך שדרש משאבים רבים; עלות טיגר בודד הגיע ל-300,000 רייכסמרק, כמעט פי ארבעה מעלותו של תותח הסער שטוג סימן 3 ופי שלושה מהפנצר סימן 4‏[22]. ייצורו של הטיגר הופסק בהדרגה במקביל לכניסתו ההדרגתית של דגם עדיף לייצור - הטיגר II, גם הוא של הנשל - ובאוגוסט הושלמו ששת הטנקים האחרונים.

במהלך הייצור של הטיגר הוצגו שדרוגים ושינויים רבים במטרה לשפר את הביצועים המכניים, להגדיל את כוח האש והמיגון, ולפשט את הייצור. לטיגר שלוש גרסאות ייצור: המוקדם, האמצעי, והמאוחר. הדגמים המוקדמים אלו הם 250 הטנקים הראשונים שיוצרו. הדגמים האמצעיים נכנסו לייצור באפריל 1943 עד לינואר 1944. אלו צוידו במנוע העוצמתי יותר - ה-HL230 P45 בעל הספק של 700 כוחות סוס, בתמסורת משופרת יותר, ובצימריט (Zimmerit) - ציפוי קרמי להגנה מפני מוקשים מגנטיים‏[23]. דגמי הייצור המאוחרים הופיעו בשמונת חודשי הייצור האחרונים של הטיגר (ינואר עד אוגוסט 1944) וכללו שינויים כמו עיבוי השריון בגג הצריח (מ-25 מ"מ ל-40), כוונת משופרת, וגלגלי מרכוב משופרים‏[24].

ב-1943 רכשה ממשלת יפן מספר דגמי טנקים מבעלת בריתה גרמניה, במטרה ללמוד על תכנוני הטנקים הגרמנים. תחילה נשלחו צמד טנקי פאנצר סימן 3, ומאוחר יותר רכשו היפנים טיגר אחד וטנק פנתר אחד, אולם אלו מעולם לא נשלחו בגלל מצבה המדרדר של יפן במלחמה‏[25]. הטיגר ניתן מאוחר יותר כמתנה לגרמנים על ידי הממשלה היפנית.

כ-89 טנקי טיגר הוסבו לטנקי פיקוד (Befehlswagen) במהלך המלחמה. אלו צוידו במערכות קשר נוספות ובאנטנות. כדי לפנות מקום לציוד התקשורת, הטנק נשא רק 66 פגזים והמקלע המקביל והפריסקופ בצריח הוסרו.

טבלת ייצור ואבידות הטיגר:‏[26]

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגון טקטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה גדוד שריון כבד תקני המצויד בטייגרים.

במהלך 1945-1942, היחידה העיקרית בה פעל הטיגר היה גדוד שריון כבד (schwere Panzer-Abteilung), שתפקידו לפעול בחוד החנית של דיוויזיות הפנצר. עשרה גדודים כאלו הקים הוורמכט (מספרם 501 עד 510), ושלושה הוואפן אס אס (101, 102, 103). בתחילה, כל גדוד כזה הורכב משתי פלוגות בנות 9 טנקי טיגר כל אחת, מלווים ב-10 טנקי פנצר 3 למטרות של סיור וליווי, תפקידים שהטיגר לא תוכנן למלא. שתי טנקי טיגר נוספים עמדו לרשות מפקדת הגדוד. בעקבות חוות דעת של מפקדים בשטח, הוחלט במרץ 1943 על שינוי במבנה הגדודים שיכללו כעת רק טיגרים, 45 בכל גדוד; גדוד סטנדרטי כלל שלושה פלוגות בנות 14 טיגרים כל אחת, יחד עם 3 נוספים במפקדה. בנוסף, שלוש דיוויזיות עילית מאס.אס (לייבשטנדרטה, טוטנקופף ודאס רייך) קיבלו פלוגה כבדה של טיגרים, ודיוויזיית גרוסדויטשלנד מהצבא קיבלה גדוד של טיגר במהלך המלחמה.

הטיגר בקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 ביולי 1942 הורה היטלר להקים בחופזה פלוגה ראשונה של טיגרים ולשלחה לחזית בלנינגרד. גדוד השריון הכבד ה-502 קיבל לידיו את הטיגרים הראשונים, 4 במספר, ואלו ראו קרב ראשון ב-29 באוגוסט; 2 מהטנקים הושבתו עקב בעיות מכניות בתמסורת אך תוקנו והוחזרו לשירות. ב-21 בספטמבר נכנס הגדוד לקרב בשנית, כשאחד מהטנקים נתקע וחילוצו כשל בגלל אש האויב, והשמדתו נאסרת על ידי הפיקוד הגרמני העליון. לבסוף, ב-25 בנובמבר ממלאים הגרמנים את הטנק בחומר נפץ ומשמידים אותו, ובכך הוא הופך לטיגר הראשון שאובד בקרב. להיטותו היתרה של היטלר גרמה, שהם יופעלו בשטחים מיוערים בלתי מתאימים. מאוחר יותר, ב-18 בינואר 1943, הצליחו הסובייטים לשבות בשלמותו את אחד הטיגרים שנתקע במהלך קרב. הטנק הובל במהירות למתחם קובינקה לבדיקות, שם בחנו אותו הסובייטים בדקדקנות‏[28].

טיגר בטוניסיה, 1943.

בעקבות נחיתת בעלות הברית בצפון מערב אפריקה, גרמניה שלחה במהירות כוחות לטוניסיה כדי לבלום גישה ללוב ולמנוע מבעלות הברית בסיסים דרכם יוכלו לפלוש לאיטליה. גדוד השריון הכבד ה-501 נחת בביזרטה ב-23 בנובמבר 1942 יחד עם שלושה טיגרים בסך הכל; הגדוד עוד היה עודנו בתהליך הצטיידות עקב עיכובים בייצור הטנק. סך הכל 20 טיגרים נשלחו לטוניסיה. אלו היו כמעט חסינים לחלוטין מאש תותחי הטנקים ומתותחי הנ"ט של בעלות הברית‏[29].

כ-130 טיגרים היו זמינים לכוחות בתחילת מבצע ציטדל, ההתקפה הגרמנית במבלט קורסק. טקטיקת השריון הגרמנית בקורסק הייתה של טריז טנקים, שנקראה בפיהם פנצרקייל. פירוש הדבר היה שהטנקים הכבדים ביותר, הטיגרים או האלפנטים היוו את חוד הטריז במתקפה, וכך הוטלה ההבקעה על הטנקים בעלי הכושר הרב יותר להנחית ולספוג את המהלומות הקשות ביותר. אף שהטיגרים היוו רק חלק קטן מכח השריון הגרמני בקורסק, הם רשמו הצלחה מרשימה כנגד השריון הסובייטי, בזכות החימוש העדיף והמיגון העבה. בעוד תותח ה-88 היה מסוגל להשמיד את הטנקים הסובייטים בטווחי קרב של קילומטר וחצי ומעלה, תותחי ה-76.2 מ"מ הסובייטים (תותחי הנ"ט הנפוצים ביותר של הצבא האדום) היו מסוגלים לחדור את שריון החזית של הטיגר רק מטווח אפס; אולם מאחר שחלק גדול מהלחימה בקורסק התנהל מטווח אפס, אבדו יתרונות אלו של הטיגר. הסובייטים ייחסו חשיבות והערכה רבה לטיגרים, כפי שניתן ללמוד מכותרת עיתון סובייטי בעת הקרב: "הטיגרים בוערים"‏[30].

ארבעה עשר מפקדי טיגר ידועים כי השמידו למעלה ממאה כלי רכב (כגון טנקים, משאיות, תותחים וכדומה), ביניהם קורט קניספל, אוטו קאריוס, יוהנס בולטר ומיכאל ויטמן[31]. ויטמן, קצין בוואפן אס.אס, היה מעורב באחד מקרבות השריון הנודעים ביותר במלחמה, בסביבת העיירה וִילֶר-בּוקַז' (Villers-Bocage) בנורמנדי. שם ארב הטיגר בפיקודו של ויטמן לכוחות מהדיוויזיה הבריטית המשוריינת השביעית והשמיד לבדו בפרק זמן קצר לפחות עשרה טנקי אויב ומספר רכבים נוספים.

הטיגר הוכיח עצמו בקרב כטנק אימתני המסוגל להילחם ככלי מגן מול שפעת השריון הסובייטי והאמריקאי ולגרום לה אבדות נוראיות, הודות לחימושו ושריונו המעולים. בהתקפה הייתה הפעלתו הטובה ביותר כטנק סער המבקיע את מערכי הגנת האויב, ובמגננה כמעוז נייד. מכל טנקי גרמניה נודע ביותר ככול-יכול, ואכן בעיני בעלות הברית נהיה הטיגר אמת מידה להערכת חיל השריון הגרמני. לעתים קרובות דיווחו קציני טנקים שהם מותקפים על ידי טיגר, אף שלרוב היה מדובר בפאנצר סימן 4 שצלליתו דומה לזו של הטיגר ממרחק‏[32].

טיגר בפולין, 1944.

על ההצלחה המרשימה שלו בקרבות בחזית המזרחית ניתן ללמוד מדוחות לאחר הקרב של גדודי השריון הכבדים 503 ו-506: מ-5 ביולי (תחילת קרב קורסק) ועד 21 בספטמבר 1943, טען גדוד 503 להשמדתם של 501 טנקי אויב (בעיקר טנקים מסוג T-34, אולם גם טנקי KV, צ'רצ'יל ושרמנים), 388 תותחי נ"ט, 79 כלי ארטילריה ושבעה מטוסים. אבידותיו של הגדוד באותו פרק זמן הסתכמו ב-18 טיגרים. גדוד ה-506 לעומת זאת דיווח כי השמיד 213 טנקי אויב ו-194 תותחי נ"ט בין 20 בספטמבר 1943 ל-10 בינואר 1944 בהפסד של 19 טיגרים. יחס ההריגות ביחידות מסוימות הגיע אפילו לכדי 10 ל-1. הטיגר המשיך לשלוט בשדה הקרב עד 1944 לפחות, עת החלו להופיע כלי שריון של בעלות הברית המסוגלים להתמודד עמו‏[33].

אולם על אף יתרונותיו, לקה הטיגר במספר תחומים, כגון תמרון ומהירות. הוא סבל מבעיות מכניות וטכניות רבות ודרש טיפול מתמיד כדי להשאירו כשיר לשירות. משקלו הרב של הטנק הקשה על מציאת גשרים מתאימים לחצייה. בעיה נוספת הייתה מצויה במערכת הצידוד ההידראולית אשר הייתה איטית וקשה לתפעול. לכל אלו יש להוסיף גם את טווח הפעולה הקצר של הטנק שנגרם בגלל צריכת הדלק הגבוהה שלו; פעמים רבות לא יכלו הטיגרים להתקדם יחד עם הכוח התוקף בגלל מחסור בדלק ונאלצו לעצור או לשנע את עצמם ברכבות לאזור היעד‏[34].

אחד החסרונות הבולטים של טנקים כה כבדים דוגמת הטיגר היה הקושי בחילוצם. הפתרון הברור היה לגרור טיגר בעזרת טיגר נוסף, אולם אופן חילוץ זה נאסר רשמית עקב פגיעה בתבת ההלוכים ובמערכת ההיגוי לטנק הגורר. החיילים בשטח תכופות התעלמו מפקודה זו. האפשרות הסטנדרטית יותר הייתה לגרור טיגר בעזרת שלושה זחל"מי חילוץ בני 18 טון מסוג Sd.Kfz. 9. צוותי חילוץ, שעבדו פעמים רבות תחת אש, הצליחו לחלץ מספר רב של טנקים שהוחזרו ליחידות תחזוקה, תוקנו וחזרו לפעילות.

שירות בצבאות זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לטנקים אחרים של גרמניה הנאצית, הטיגר לא יוצא לבעלות בריתה במהלך המלחמה. יוצאת הדופן היא הונגריה, לה נמסרו בקיץ 1944 10 טיגרים מגדוד השריון הכבד 503, שנמצא באותה עת בתהליך הסבה לטנקי טיגר II החדישים. הטיגרים, שמעל לכל ספק היו בעלי עליונות טכנולוגית ניכרת לשריון ההונגרי, הועברו בהסכמת מפקד קבוצת ארמיות צפון אוקראינה פילדמרשל וולטר מודל לדיוויזיה ההונגרית המשוריינת השנייה, כדי לתגברה בעקבות אבידותיה בגליציה באפריל 1944. הטיגרים ההונגרים השתתפו לראשונה בקרב ב-26 ביולי 1944, תחילה עוד עם הסימונים הגרמנים עליהם‏[35].

תגובת בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרשל גאורגי ז'וקוב יחד עם מרשל קלימנט וורושילוב בוחנים טיגר שנשבה על ידי הצבא האדום (1943).

לאחר ששבו בשלמותו את הטיגר בינואר 1943, החלו הסובייטים לבחון את שריון הטנק. לתדהמתם, התברר כי הטיגר היה חסין בפני כל תותחי הטנקים שברשותם. כפתרון ביניים הציגו הסובייטים את הSU-152, תותח מתנייע אשר צויד בתותח הוביצר בקוטר 152 מ"מ ונבנה על תובת טנק הKV. אף על פי שה-SU-152 תוכנן במקור לתפקיד של תותח סער (שתפקידו לסייע לחיילי הרגלים ולהשמדת ביצורים), הוא נתפס כתשובה אפשרית לטיגר ופיתוחו הואץ. פגזים חודרי השריון של תותח ה-152 מ"מ היו מסוגלים לחדור את השריון הקדמי של הטיגר ממרחק 2000 מטר, ובנוסף הוא ירה פגזים נפיצים במשקל 43 קילוגרמים שהיו חזקים מספיק כדי להשמיד את הטיגר. גרסה משופרת יותר, ה-ISU-152, שנבנה על בסיס השלדה של טנק הIS-2 והשתמש בתותח זהה בקוטר 152 מ"מ נכנס לייצור לקראת סוף 1943 והחל להחליף את ה-SU-152.

הצבא האדום החל לפתח לראשונה גם משחיתי טנקים החל מ-1943. הראשון בהם, ה-SU-85, פותח כולו כאמצעי נגד לטיגר; הוא צויד בגרסת נ"ט של תותח הנ"מ בקוטר 85 מ"מ והופיע לראשונה בשדות הקרב באוגוסט 1943. ב-1944 הורכב התותח בטנק הבינוני T-34 בתור T-34/85, וכתוצאה הופסק ייצורו של ה-SU-85. לקראת סוף 1944 נכנס לייצור משחית הטנקים SU-100, בעל תותח בקוטר 100 מ"מ מדגם D-10 שהיה מסוגל להשמיד את הטיגר ממרחק של 1,000 מטר.

הצבא האמריקאי נתקל לראשונה בטיגר בצפון אפריקה בטוניסיה, פברואר 1943, אולם לא הצליח להעמיד מולו יריב הולם עד יוני 1944 לפחות. המודיעין האמריקאי האמין כי הטיגר לא יופיע במספרים גדולים וכי האיום העיקרי בשדה הקרב יישאר הפאנצר 4. רק לאחר שהבינו האמריקאים כי הטיגר וכך גם טנק הפנתר מהווים איום גדול משחשבו, הם החלו לפרוש את טנקי השרמן עם תותחי ה-76 מ"מ, בזמן לפלישה לנורמנדי[36]. אף על פי שהיה בעל כושר חדירה עדיף על תותח ה-75 מ"מ הסטנדרטי של השרמן, עדיין לא היה מסוגל לחדור את הטיגר ממרחק‏[37].

כמו כן החלו האמריקאים לפרוש בשלהי 1944 את משחית הטנקים M36 ג'קסון ומאוחר יותר את הטנק הבינוני M26 פרשינג, שניהם מצוידים בתותח בקוטר 90 מ"מ - תותח הטנק החזק ביותר שפרסה ארצות הברית במלחמה - שהיה מסוגל לחדור את הטיגר ממרחק.

כבר באפריל 1941 החליט משרד המלחמה הבריטי שיש לפתח תותח שישמש כלי אחיד גם כתותח נגרר נגד טנקים וגם להתקנה בצריחי הטנקים שיחליף את תותח ה-6 ליטראות בקוטר 57 מ"מ. ב-1941 הושלם הפיתוח של תותח ה-17 ליטראות בקוטר 76.2 מ"מ. הופעת טנקי הטיגר סימן I הגרמנים בצפון אפריקה, גרמו לזירוז הייצור ולשליחת 100 תותחים ראשונים לחזית זו באביב 1943. היות שתכנון המרכב לא הסתיים, נשלחו 100 תותחים ראשונים אלה על מרכב של תותח 25 ליטראות ונקראו 17/25 ליטראות.

טיגר שנפגע ויצא מכלל פעולה בוילר-בוקז', צרפת, 1944.

הבריטים גם החלו במאמצים להתקנת תותח ה-17 ליטראות על מרכב של טנק קיים, וכתוצאה פיתחו ב-1942 את הA30 צ'לנג'ר, טנק שיוט שנבנה על בסיס תובת הקרומוול. אולם הצ'לנג'ר סבל מלא מעט בעיות וחסרונות בעיצוב שהובילו לכך שרק 200 נבנו בפועל, ואלו נכנסו לשירות רק לאחר הפלישה לנורמנדי. בעקבות העיכובים בפיתוח וחוסר שביעות הרצון מהצ'לנג'ר, פנו הבריטים להתקנת התותח על טנקי השרמן האמריקאיים. אף על פי שתוכנן רק כ'פתרון ביניים', השרמן פיירפלי עם תותח ה-17 ליטראות הוכיח עצמו כהצלחה (באחד הקרבות בצרפת הצליח פיירפלי בודד להשמיד 3 טיגרים בפרק זמן של 12 דקות) והיה לטנק היחידי בארסנל הבריטי אשר השתווה לטיגר ולפנתר מבחינת כוח אש. כ-2,000 יחידות נבנו‏[38]. כתוצאה מכך הוסב גם משחית הטנקים האמריקאי M10 וולברין (שנמסר לבריטים) לנשיאת תותח ה-17 ליטראות ונקרא בשם אכילס. בשלהי 1944 הוכנס לשירות גם הקומט שנועד להתמודד עם הטיגר‏[39].

רק"ם על בסיס הטיגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיגר שימש בסיס למספר מועט של כלי רכב שהיו בדומה לטנק עצמו ממוגנים מאוד וכבדים. אחד מכלים אלו היה השטורמטיגר, מרגמת סער בקוטר 380 מ"מ על מרכב הטיגר. השטורמטיגר פותח ב-1943 בהתאם לדרישה מהצבא הגרמני לתותח סער משוריין בכבדות ללחימה באזורים עירוניים בחזית המזרחית. כלי רכב זה מחוסר צריח במשקל 65 טון, היה חמוש במשגר רקטות ענק בקוטר 380 מ"מ בחזית המרכב, אשר שיגר פגזים במשקל של למעלה מ-350 קילוגרם למרחק של 6 קילומטרים ויותר. רק 18 יחידות הוסבו מהטיגר, מאחר שהשטורמטיגר היה כבד, איטי, מסורבל ובעל ערך טקטי מוגבל.

שלושה טנקי חילוץ בשם ברגטיגר נבנו על תובת טיגר. תפקידם היה לגרור טנקי טיגר שהושבתו בקרב או עקב בעיות טכניות. בכלים אלו הוסר התותח, הצריח קובע והותקנה עליו כננת.

כלים ששרדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רק 6 טיגרים שרדו את המלחמה, המפורסם מביניהם הוא טיגר מספר 131 אשר שוכן במוזיאון הטנקים בבובינגטון, אנגליה. טיגר 131 מגדוד השריון הכבד 504 נשבה בטוניסיה ב-21 באפריל 1943, לאחר שפגז מטנק צ'רצ'יל פגע בתותח שלו וניתז משם לעבר טבעת הצריח, כשהוא תוקע את הצריח ופוגע ככל הנראה במכשיר הרדיו. הצוות נטש את הטיגר והטנק נשבה והובא לתוניס, שם הוא הוצג בפני המלך ג'ורג' השישי וראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל במהלך ביקורם באזור.

ב-25 בספטמבר 1951 נמסר הטנק למוזיאון הטנקים בבובינגטון. רק כעבור כמעט 40 שנה, ביוני 1990 הוחלט לנסות ולשחזר באופן מלא את הטיגר. מנוע מייבאך HL230 P45 שנלקח מטיגר II הותקן בטנק. כעבור 13 שנים, בדצמבר 2003, הושלם סופית שחזורו של טיגר 131 - הטיגר היחיד בעולם שמסוגל לנוע‏[40].

להלן רשימת יתר הכלים ששרדו המוצגים כיום במוזיאונים ברחבי העולם:

  • טיגר מגדוד השריון הכבד ה-102 של האס.אס שוכן באתר זיכרון בעיירה ווימאוטרס, צרפת. הטנק נפגע מחומרי נפץ שהוטמנו על ידי צוותו לאחר שנטש אותו.
  • דגם מאוחר של הטיגר שוכן במוזיאון הטנקים בסומיר, צרפת. שימש את הכוחות הצרפתיים לאחר ששנטש על ידי הגרמנים ב-1944.
  • גרסת פיקוד שככל הנראה נשבה בינואר 1945 נמצא במוזיאון הטנקים בקובינקה, רוסיה.
  • במוזיאון להיסטוריה צבאית בלנינו שברוסיה מוצג טיגר הנמצא במצב רעוע מאוד. הטנק נפגע קשות לאחר ששימש למטרת אימונים.
  • טיגר נוסף אשר שייך למוזיאון החימוש של צבא ארצות הברית באברדין, מרילנד, נמצא בתהליכי שחזור בבריטניה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Walter J. Spielberger, Tigers I and II and Their Variants , Schiffer Pub Ltd
  • Thomas Anderson, Tiger, Osprey Publishing 2013
  • Chris Ellis & Peter Chamberlain, Armour in Profile No.2: PanzerKampfwagen 6 Tiger 1(H), Profile Publications Ltd.
  • Thomas L Jentz, Panzerkampfwagen VI P (Sd.Kfz.181), Pen and Sword 2013
  • Christopher W. Wilbeck, Sledgehammers: Strengths and Flaws of Tiger Tank Battalions in World War II, The Aberjona Press 2014
  • Stephen Hart, Sherman Firefly vs Tiger: Normandy 1944 (Duel), Osprey Publishing 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדגמי אבטיפוס וניסוי גרמניים ניתנו ראשי התיבות VK, ולאחריהם ארבע ספרות. שתי הספרות הראשונות מציינות את משקלו המוצע של הטנק, והשתיים האחרונות מבדילות בין דגם אחד למשנהו. לראשי התיבות VK יש שני פירושים אפשריים: האחד Versuchskonstruktion - עיצוב ניסיוני, והשני Vollkettenfahrzeug - רכב על זחלים.
  2. ^ Melleman, Tadeusz. Tank Power 13: PzKpfw VI Tiger Vol. I, AJ Press 2002, עמ' 13
  3. ^ Chamberlain & Doyle. Encyclopedia Of German Tanks Of World War Two, Cassell 1999, עמ' 134
  4. ^ Thomas L. Jentz; Hilary L. Doyle. Germany's Tiger Tanks D.W. to Tiger I: Design, Production & Modifications, Schiffer Publishing, 1999. p.23
  5. ^ Jentz & Doyle. Tiger I Heavy Tank 1942-45, Osprey New Vanguard, עמ' 7-5
  6. ^ Jentz & Doyle, שם (1999), עמ' 30
  7. ^ בזמן הפלישה לברית המועצות, טנקי הפנצר סימן 4 צוידו בתותח 7.5 ס"מ קצר מדגם KwK 37, שלא יועדו לקרבות שריון בשריון אלא יותר לסיוע לחי"ר ולטנקי הפנצר 3, ולפיכך היו בעלי כוח חדירה נמוך. מ-1942 הותקן בפנצר 4 תותח 7.5 ס"מ KwK 40 בעל קנה ארוך יותר וכושר חדירה עדיף שאפשר לו להתמודד בהצלחה עם הT-34.
  8. ^ Melleman, שם, עמ' 34
  9. ^ Jentz & Doyle, שם (1999), עמ' 34-28
  10. ^ המספר שליד האות L מציין את קליבר התותח - כלומר היחס שבין אורך הקנה לבין קוטרו. אורך התותח משפיע על דיוק התותח ועל כושר החדירה של הקליע.
  11. ^ Green, Michael. Tiger Tanks, MBI Publishing, 1995, עמ' 40-43.
  12. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 20-17.
  13. ^ Jentz & Doyle, שם (1999), עמ' 82-78
  14. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 17
  15. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 20. ב-23 ביוני 1944 היו לבריטים בצרפת בסך הכל 109 טנקי פיירפלי.
  16. ^ Green & Brown. Tiger Tanks at War, Zenith Press 2008, עמ' 41
  17. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 18
  18. ^ Green & Brown, שם, עמ' 49-48
  19. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 15-7
  20. ^ Melleman, שם, עמ' 44
  21. ^ Jentz & Doyle, שם (1999), עמ' 68
  22. ^ Panzer Statistics at achtungpanzer.com
  23. ^ במוקשים המגנטיים, פרי פיתוחה של גרמניה, נעשה שימוש על ידי חיילי רגלים אשר הדביקו אותם בקלות ללוחות פלדה בשריון האויב. לאחר שגרמניה החלה לחשוש שמא האויב משתמש במוקשים כאלו, היא פיתחה את הצימריט - ציפוי מיוחד אשר נמרח על הטנק ומנע הידבקות של מוקשים מגנטיים. במציאות, אף מדינה מלבד גרמניה לא עשתה שימוש נרחב במוקשים המגנטיים. לקריאה נוספת ראו: צימריט באתר PanzerWorld
  24. ^ Hart, שם, עמ' 21-20
  25. ^ Zaloga, Steven J. Japanese Tanks 1939–45. Osprey 2007, p.17
  26. ^ Thomas L. Jentz. Panzer Truppen 2: The Complete Guide to the Creation & Combat Employment of Germany's Tank Force 1943 - 1945, Schiffer Military, 1996, p.286
  27. ^ נתון האבידות מתייחס לטנקים שהושמדו בקרב, או לחלופין ניזוקו קשות וננטשו על ידי צוותם.
  28. ^ Zaloga & Kinnear. KV-1&2 Heavy Tanks, 1939-1945, Osprey Military Publishing 2001, עמ' 44. הסובייטים לא היו בטוחים בתחילה עד כמה משמעותי יהיה הטיגר בקרב כוחות השריון הגרמניים; מספר קצינים בכירים חשבו כי מדובר בדגם אבטיפוס.
  29. ^ Jentz, שם, עמ' 17-13.
  30. ^ אורגיל, דאגלס. הטנק: עיונים בתולדות הטנק ובהתפתחותו, הוצאת מערכות 1980, עמ' 185.
  31. ^ רשימת מפקדי הטיגר המעוטרים באתר Alanhamby.
  32. ^ אורגיל, עמ' 162
  33. ^ Jentz & Doyle, שם, עמ' 40
  34. ^ Green, עמ' 103
  35. ^ Zaloga, Steven J. Tanks of Hitler's Eastren Allies 1941–45, Osprey Publishing 2013. pp.23-24
  36. ^ פיתוחו של תותח ה-76 מ"מ החל עוד באוגוסט 1942 והיה מוכן לייצור המוני זמן קצר לאחר מכן, אולם מחלקת החימוש האמריקאית לא הצליחה לשכנע את הצבא בצורך לכוח אש גדול יותר. רק ב-1944 החלו להרכיב את התותח בטנק השרמן; בזמן למבצע קוברה שנערך ביולי 1944 היו לאמריקאים רק כ-102 טנקי שרמן 76 מ"מ.
  37. ^ Zaloga, Steven. M4 (76mm) Medium Tank 1943-65. Osprey Publishing, 2003, עמ' 16-14
  38. ^ הפיירפלי גם הוצע לאמריקאים, אולם אלה סירבו תחילה. מאוחר יותר שינו דעתם, אולם עד אז הסתיימה המלחמה.
  39. ^ Chamberlain, Peter; Chris Ellis. British and American Tanks of World War Two: The Complete Illustrated History of British, American and Commonwealth Tanks, 1939-45. Cassell 2002, עמ' 203. הקומט הגיע לאירופה מאוחר ולא הספיק לקחת חלק בקרבות משמעותיים.
  40. ^ Tiger 131 - Bovington Tank Museum