4′33″

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סימן של "שתק" על גבי חמשה. בחלק מגרסאות הפרטיטורה של היצירה 4′33″ נכתבה היצירה כולה באמצעות סימני שתק.

4′33″ (Four minutes, thirty-three seconds, בעברית: ארבע דקות, שלושים ושלוש שניות, נקרא גם Four Thirty-Three) היא יצירה מוזיקלית בת שלושה פרקים שנוצרה על ידי מלחין האוונגרד ג'ון קייג'. היצירה נכתבה בשנת 1952 עבור כל כלי נגינה שהוא, או עבור שילוב של מספר כלים, והפרטיטורה שלה מכילה הנחיה למבצע שלא לנגן כלל בכלי הנגינה במשך כל זמן היצירה. אורך היצירה הוא 4 דקות ו-33 שניות, ומכאן שמה. היצירה מכונה לעתים רבות "4 דקות ו-33 שניות של שקט", אך למעשה היא כוללת את הקולות, הצלילים והרעשים של הסביבה בה היא מבוצעת - ובכלל זה גם את הקולות שמשמיע הקהל עצמו, עדינים ושקטים ככל שיהיו. עם השנים, נודעה היצירה 4′33″ כיצירה המפורסמת והשנויה במחלוקת ביותר של קייג'.

קייג' הגה את הרעיון ליצירה זו לראשונה בשנים 1947-1948, והיא מסמלת את תמצית האידאולוגיה המוזיקלית שלו, לפיה כל צליל יכול להוות בסיס למוזיקה. רעיון זה מושפע מעקרונות הזן בודהיזם, אותם למד קייג' באותה העת. בראיון שהעניק קייג' בשנת 1982, הוא הצהיר כי זוהי היצירה החשובה ביותר שלו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע והשפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטיב השקט הוא בעל תפקיד מרכזי במספר מיצירותיו של קייג'. כבר ביצירה "דואט לשני חלילים" (Duet for Two Flutes), אותה כתב כשהיה בן 22 בלבד, השתמש קייג' במקטע ארוך של שקט בפתיחה. השקט מהווה אלמנט מבני חשוב גם בחלקים מאוסף היצירות "סונטות ואינטרלודים" (Sonatas and Interludes), ביצירה "מוזיקה של שינויים" (Music of Changes) וביצירה "שתי פסטורלות" (Two Pastorales).

הפעם הראשונה בה הציג קייג' את הרעיון לכתיבת יצירה מוזיקלית הבנויה כולה משקט הייתה במהלך הרצאה שהעביר בסוף שנות ה-40 במכללת Vassar בניו יורק. קייג' סיפר לנוכחים אודות רצונו לכתוב יצירה שתכלול שקט בלתי-מופרע, וטען כי היצירה תהיה בת שלוש דקות או בת ארבע דקות וחצי - האורך הסטנדרטי של "מוזיקה משומרת", לדבריו. מאוחר יותר טען קייג' כי חשש שיצירה שכזו תיתפס כבלתי מובנת בהשוואה לתפיסות המערביות המקובלות, והסביר כי לא רצה שהיצירה תצטייר כבדיחה או כדבר של מה בכך - אלא כיצירה שבאה מתוך כוונה עמוקה.

בשנת 1951 ביקר קייג' בחדר הקלטות באוניברסיטת הארוורד. חדר ההקלטות היה בנוי כך שקירותיו, רצפתו ותקרתו קולטים את כל הצלילים המושמעים בו, דבר שהביא לכך שלא נוצר בו שום הד. כמו כן, היה החדר אטום לחלוטין לקולות חיצוניים. קייג' נכנס לחדר תוך ציפיה לשמוע בו שקט מוחלט, אך בעדותו מאוחר יותר סיפר כי שמע בו שני צלילים - האחד בתדירות גבוהה והשני בתדירות נמוכה. כששאל את טכנאי הקול לפשר הצלילים, הוסבר לו כי הצליל הגבוה הוא רעש הפעולה של מערכת העצבים שלו ואילו הצליל הנמוך הוא קולו של מחזור הדם שלו. אמיתותו של הסבר זה מוטלת בספק, אם כי במקרים בהם אדם לוקה בטיניטוס הוא אכן עלול לשמוע צלילים דקים אשר מקורם במערכות פנימיות בגופו. כך או כך, העובדה שקייג' ציפה לשמוע שקט מוחלט בתוך חדר ההקלטות, אך חרף זאת הצליח עדיין לשמוע צלילים, הביאה אותו להבנה כי הצלילים קיימים בכל מקום ובכל זמן - גם בתוך השקט המוחלט כביכול. הבנה זו היא שהניעה אותו לכתוב את היצירה 4′33″.

גורם נוסף שהשפיע על קייג' ביצירה מקורו באמנות חזותית. בשנת 1951 יצר ידידו של קייג', האמן רוברט ראושנברג, סדרת ציורים לבנים. הרעיון האמנותי שעמד מאחורי הציורים, שנוצרו על ידי צביעת קנבס בצבע ביתי לבן, הוא שהם משתנים לפי תנאי התאורה בחדר בו הם מוצגים ומושפעים מהצל שמטיל עליהם הקהל הצופה בהם. יצירה זו השפיעה על קייג' ליצור יצירה מקבילה בעולם המוזיקה, שבה השקט מתפקד כבד הקנבס הלבן, ובו משתקפים צלילי האמביינט המשתנים - קולות הנגנים, הקהל, והסביבה החיצונית.

שימוש מוקדם ברעיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה של קייג' לא הייתה הראשונה שכללה מקטע ארוך של שקט. להלן מספר דוגמאות ליצירות קודמות של אמנים אחרים שהשתמשו באותו הרעיון:

  • היצירה Funeral March for the Obsequies of a Deaf Man ("מארש הלוויה של איש חירש") שנכתבה בשנת 1897 על ידי ההומוריסטן הצרפתי אלפונס אלֶה מכילה 9 תיבות ריקות. כיוון שאלֶה עבד בשיתוף עם אריק סאטי, אותו העריץ קייג', קיימת אפשרות כי קייג' הכיר את יצירתו של אלֶה. עם זאת, קייג' עצמו העיד כי לא הכיר את היצירה כשכתב את יצירתו 4′33″.
  • בשנת 1919 כתב המלחין הצ'כי ארווין שולהוף יצירה לפסנתר בשם Fünf Pittoresken ("חמישה ציורים"), ואחד הפרקים בה נכתב כולו בסימני שתק במקום בתווים.
  • בשנת 1949 כתב האמן הצרפתי איב קליין יצירה תזמורתית בת 40 דקות בשם Monotone-Silence Symphony (סימפוניית השקט המונוטוני). היצירה נכתבה בשני פרקים - פרק ראשון בן 20 דקות המכיל זמזום קבוע, ופרק שני בן 20 דקות הכולל שקט מוחלט.

אורך היצירה ומשמעותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורך היצירה הוא 4 דקות ו-33 שניות, בחלוקה לשלושה פרקים - הפרק הראשון באורך 30 שניות, הפרק השני באורך 2 דקות ו-23 שניות והפרק השלישי באורך דקה אחת ו-40 שניות. אחת ההשערות היא כי אורכה של היצירה - 273 שניות - קשור לטמפרטורת האפס המוחלט (273 מעלות צלזיוס מתחת לאפס). עם זאת, קייג' עצמו טען כי הדבר לא עלה בדעתו עת כתב את היצירה וקבע את אורכה.

הופעות והקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמעת הבכורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמעת הבכורה ("פרמיירה") של היצירה בוצעה על ידי דיוויד טודור ב-29 באוגוסט 1952 בעיר וודסטוק שבמדינת ניו יורק, במסגרת מופע של יצירות מודרניות לפסנתר. טודור התיישב ליד הפסנתר אל מול הקהל, וכאות לתחילת הקטע סגר את כיסוי הקלידים של הפסנתר. על מנת לסמן את המעבר בין פרק לפרק, פתח טודור את המכסה לרגע וסגר אותו שוב. במשך כל זמן היצירה לא נוגן כל צליל, וטודור שמר על שקט מוחלט. לאחר השמעת הבכורה, טען קייג כי הקהל לא הבין כלל את היצירה ולא הקשיב לה באופן הנכון. הוא הסביר כי שקט הוא דבר שלא קיים במציאות, וכי הדבר אותו חשב הקהל בטעות כ"שקט" היה מלא בקולות מקריים - הרוח הנושבת מחוץ לאולם, טיפות הגשם על הגג ואף קולות שהפיקו המאזינים עצמם במהלך הפרק השלישי, בעודם משוחחים ביניהם אודות היצירה או עוזבים את המקום.

הקלטות והופעות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה 4′33″ בוצעה והוקלטה מספר פעמים, ולהלן פירוט של מעט מהביצועים המוכרים:

  • פרנק זאפה הקליט את היצירה כחלק מאלבום מחווה לג'ון קייג' בשנת 1993.
  • המלחין האמריקאי ג'יימס טני ביצע את היצירה בשנת 2002 לציון 50 שנה לכתיבתה.
  • בחודש ינואר 2004 שודר בתחנת הרדיו "רדיו 3" של BBC ביצוע "תזמורתי" של היצירה, שהוקלט על ידי תזמורת רשות השידור הבריטית. טכנאי הקול של תחנת הרדיו נאלצו לבצע שינויים טכניים במערכות השידור הממוחשבות, כיוון שאלה מתוכנתות לבצע מהלכי חירום במקרה בו השידור שקט למשך פרק זמן מסוים. לטובת שידור היצירה בוטלו מנגנוני חירום אלה.
  • במסגרת תוכנית המערכונים הטלוויזיונית "The Fast Show" ששודרה ב-BBC, הוקלט ביצוע של היצירה בסגנון ג'אז. הביצוע ארך כ-90 שניות בלבד, ויוצרי הסדרה תירצו זאת בכך שמדובר בסגנון מוזיקלי אחר, וכי יצירה מוזיקלית פתוחה לשינויים על פי ראות עיניו של המבצע.

4′33″ מספר 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1962 כתב קייג' את היצירה 0′00″, שכונתה גם "4′33″ מספר 2". הפרטיטורה של היצירה כוללת הוראת נגינה בת משפט אחד בלבד: "במצב של הגברה מרבית, בצע פעולה ממושמעת" ("In a situation provided with maximum amplification, perform a disciplined action."). נהוג להגדיר את אקט כתיבת משפט זה על ידי קייג' כביצוע הראשון של היצירה. מאוחר יותר הוסיף קייג' ארבעה סייגים נוספים להוראות הנגינה: על המבצע לאפשר כל הפרעה שהיא לביצוע הפעולה, על הפעולה לקיים התחייבות כלשהי לאחרים, בכל ביצוע של היצירה יש להשתמש בפעולה שונה, והפעולה לא תהיה ביצוע של יצירה מוזיקלית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Bek, Joseph. "Erwin Schulhoff", Grove Music Online, ed. L. Macy
  • Cage, John. 1961. Silence: Lectures and Writings. Wesleyan Paperback (1973 edition)
  • Dickinson, Peter. 1991. Reviews of three books on Satie
  • Fetterman, William. 1996. John Cage's Theatre Pieces: Notations and Performances. Routledge
  • Kostelanetz, Richard. 2003. Conversing with John Cage. New York: Routledge
  • Lienhard, John H. 2003. Inventing Modern: Growing Up with X-Rays, Skyscrapers, and Tailfins, Oxford University Press US
  • Pritchett, James. 1993. The Music of John Cage. Cambridge University Press
  • Pritchett, James, and Kuhn, Laura. . "John Cage", Grove Music Online, ed. L. Macy
  • Revill, David. 1993. The Roaring Silence: John Cage – a Life. Arcade Publishing
  • Solomon, Larry J. 1998 (revised 2002). The Sounds of Silence: John Cage and 4′33″