McCartney

*McCartney*
	אלבום אולפן מאת פול מקרטני
יצא לאור	17 באפריל 1970
הוקלט	דצמבר 1969 - פברואר 1970
סוגה	רוק
שפה	אנגלית
אורך	34:22
חברת תקליטים	אפל רקורדס
הפקה	פול מקרטני
McCartney; (1970)	Ram; (1971)

McCartney הוא אלבום הבכורה של המוזיקאי האנגלי פול מקרטני. האלבום יצא בהוצאת "אפל רקורדס" באפריל 1970, לאחר שמקרטני דחה את ניסיונות חבריו ללהקת הביטלס שביקשו להשהות את הוצאת האלבום עד ליציאת אלבומה המתוכנן של הלהקה, "Let It Be".

מקרטני הקליט את אלבום הסולו שלו, שנשא את שם משפחתו, בתקופה של דיכאון ובלבול, שבאה בעקבות הודעתו של ג'ון לנון בספטמבר 1969 כי הוא (לנון) עוזב את הביטלס. הסכסוך על מועד השקת אלבומו הפרטי של מקרטני הביא להגברת הניכור בין מקרטני ובין שאר חברי הביטלס. הודעה לעיתונות בצורה של ראיון עצמי של מקרטני, יחד עם משלוח עותקים של האלבום לקידום מכירות בבריטניה, הובילו להכרזה על פירוק הביטלס ב-10 באפריל 1970.

להוציא את הליווי הקולי של אשתו, לינדה, ביצע מקרטני את האלבום כולו בעצמו: הן בשירה והן בנגינה על כל כלי הנגינה. העיבודים המוזיקליים באלבום היו מועטים ובמקרים מסוימים לא גמורים והאלבום התבסס על הקלטות ביתיות. מקרטני ניסה באלבום לחקור מוזיקלית את סגנון "החזרה למקורות" שהיה הבסיס המקורי לפרויקט "Let It Be" של הביטלס בשנת 1969. ייתכן כי חלק מהביקורת השלילית לה זכה האלבום ממבקרי המוזיקה עם יציאתו, נבע מהתפקיד שייחסו למקרטני בפירוק הביטלס, אף על פי שהשיר "Maybe I'm Amazed" בלט בכך שזכה באופן עקבי לשבחים. מבחינה מסחרית, נהנה מקרטני מהפרסום סביב פירוק הביטלס; האלבום שהה במשך שלושה שבועות בראש הבילבורד 200 והגיע למקום השני במצעד המכירות בבריטניה. האלבום יצא לאור בהוצאה מחודשת ביוני 2011, כחלק מהאוסף הארכיוני המוזיקלי של פול מקרטני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשבר בלהקת הביטלס והעזיבה לסקוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בספטמבר 1969 הודיע ג'ון לנון, חבר להקת הביטלס, באחת מפגישות הלהקה שהוא מעוניין לפרוש. לבקשתו של אלן קליין, שותפם העסקי של חברי הלהקה, הוא הסכים לדחות את ההכרזה הציבורית על פרישתו כדי לא לפגוע בהוצאת אלבומם האחרון של הביטלס, Let It Be.

בינו לבין שלושת חברי הלהקה האחרים נוצר קרע גלוי, על רקע מחלוקת בנושא מנהלה העתידי של הלהקה. לנון, האריסון וסטאר סברו כי יש לשכור את שירותיו של אלן קליין, שנודע ביכולתו לחתום על חוזי הקלטה מוצלחים במיוחד עבור לקוחותיו (עמם נמנו אז האבנים המתגלגלות). מקרטני, לעומת זאת, לא בטח בקליין וסבר כי יש לבחור בחותנו, עורך-הדין איסטמן, או באדם אחר שאינו קליין.

המחלוקת הפכה לקרע גלוי, כאשר מקרטני סירב לצרף את חתימתו לחוזה הקלטות חדש לביטלס, בתנאים משופרים, לחמש שנים נוספות. מקרטני חש נבגד במיוחד כאשר נודע לו כי לנון וקליין חכרו את שירותיו של המפיק המוזיקלי פיל ספקטור, שייצור אלבום חדש לביטלס מחומריו הלא מוגמרים של פרויקט Get Back. מקרטני חש כי הבישול המחודש של השירים מעל בעקרונות שהיו מקובלים בלהקה, ואף לווה בפעולות נקמניות וקטנוניות מצד לנון.

בעקבות הפירוק ההולך ומתקרב של הביטלס, נכנס מקרטני למשבר אישי קשה. הוא הסתגר עם לינדה, רעייתו, ושתי בנותיהם בחווה שקנה בקמפבלטאון, סקוטלנד, והרבה לשתות לשכרה. היעלמותו מעין התקשורת הביאה לתחיית גל השמועות והקונספירציות הרחב שטען שמקרטני כבר אינו בחיים^[1], וכתבי הרכילות עקבו אחריו. באחד הימים העיר אותו כתב של המגזין לייף משנתו, ובין השניים התפתחה תקרית אלימה. כדי לתקן את הנזק הציבורי הפוטנציאלי, התראיין מקרטני למגזין ורמז לכתבים שלהקת הביטלס חדלה מלהתקיים.

מקרטני נכנס לדיכאון, והיה קרוב להתמוטטות עצבים. בעידודה של לינדה, הוא החל לתכנן את עתידו ללא הביטלס, וכצעד ראשון, החל לכתוב שירים חדשים ולהשלים שירים שהחל בכתיבתם בתקופה מוקדמת יותר. זמן קצר לפני חג המולד של 1969, חזרו מקרטני ומשפחתו לביתם שבשכונת סנט ג'ונס ווד שבלונדון, ושם החל מקרטני להקליט את השירים לאלבום הבכורה שלו על רשמקול ביתי.

הקלטות ביתיות, דצמבר 1969 - ינואר 1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך ההקלטות מקרטני לקח בהשאלה טייפ 4 ערוצים מחברת EMI, ללא מערבל או מד עוצמה. ההקלטה הראשונה על הקסטה הייתה שיר קצר בשם "The Lovely Linda". הקטע, שאורכו 43 שניות, הוקלט על גיטרה אקוסטית בלבד והיה למעשה ניסוי כלים ובדיקת תקינות המכשיר. לאחר מכן הוסיף ערוצים נוספים של גיטרה נוספת, בס ושירה. השיר נכלל באלבום הסופי כרצועה הפותחת.

שני הקטעים הבאים שהוקלטו היו שני הקטעים הבאים באלבום: השיר "That Would Be Something" והקטע האינסטרומנטלי "Valentine Day".

העבודה על האלבום הופסקה ב-3 בינואר 1970, לטובת יום ההקלטות האחרון של הביטלס באולפני אבי רוד (ללא לנון). ביום למחרת, עבדו שלושת החברים הנותרים על שירו של מקרטני "Let It Be".

אולפני מורגן, פברואר 1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-12 בפברואר הגיע מקרטני, עם קסטת ההקלטות שלו, לאולפני מורגן במטרה להעביר את ההקלטות מפורמט של 4 ערוצים לפורמט של 8 ערוצים, כדי לאפשר הקלטת רצועות נוספות. מקרטני, שרצה לשמור על הפרויקט בסוד, דאג להשתמש בשם הבדוי "בילי מרטין" כשעבד באולפנים.

בין השירים שהועברו לפורמט המשופר היו "Junk" ו-"Teddy Boy", שמקרטני כתב ב-1968 במהלך הנסיעה של הביטלס להודו, הקטע האינסטרומנטלי "Singalong Junk" (גרסה ללא שירה ל-Junk בתוספת מיתרים), הקטע הניסיוני הקצר "Glasses" - שנוגן על כוסות יין - והשיר "Oo You".

באותה תקופה הקליט את הקטע האינסטרומנטלי "Hot as Sun", שהושפע מהמוזיקה של שנות ה-50, והיצירה הניסיונית "Kreen-Akrore", שעתידה לחתום את האלבום.

אולפני אבי רוד, פברואר - מרץ 1970[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-21 בפברואר הגיע מקרטני, תחת השם הבדוי "בילי מרטין", לאולפני אבי רוד המוכרים לו. באולפנים המשיך לערוך חומרים מוקלטים, לצד שירים חדשים שהקליט.

ב-22 בפברואר הקליט את השיר "Every Night", שנכתב בתקופת העבודה על הפרויקט Get Back. באותו היום הקליט את "Maybe I'm Amazed", בלדה המוקדשת ללינדה. ההקלטה האחרונה לאלבום הייתה השיר "Man We Was Lonely", שהלחין ב-25 בפברואר והקליט מאוחר יותר באותו יום.

בימים הבאים, ערך מקרטני את ההקלטות החדשות. בין השאר, חיבר בין הקטעים האינסטרומנטליים "Hot as Sun" ו-"Glasses" לכדי מחרוזת אחת, וסיים את הקטע המחובר עם הקלטה קצרצרה מתוך דמו לשיר שכתב עבור פרנק סינטרה ונדחה, "Suicide". השיר המלא נכלל כבונוס במהדורה המחודשת של האלבום ב-2011. הוא חיבר שני קטעים אינסטרומנטליים שכתב לקטע אחד בשם "Momma Miss America".

התפרקות הביטלס[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך הוצאת האלבום עורר סכסוך בין חברי הביטלס, וכן בין חברות התקליטים המייצגות אותם ביחד ולחוד. אלבומו של מקרטני תוכנן לצאת ב-10 באפריל - בין הוצאת אלבומו הראשון של רינגו סטאר, "Sentimential Journey", ב-27 במרץ לבין הוצאת אלבומם האחרון של הביטלס, "Let It Be".

קליין וחברי הביטלס חששו שהאלבום החדש של מקרטני יפגע במכירות האלבום של הביטלס, ומאחורי גבו של מקרטני יצרו קשר עם חברת EMI וביקשו לדחות את הוצאת אלבומו החדש ל-4 ביוני. סטאר הגיע לביתו של מקרטני כדי למסור לו את ההחלטה באופן אישי, ומקרטני הזועם גירש אותו מביתו. לבסוף, החליטו חברי הביטלס לוותר ולהשאיר את תאריך הוצאת אלבומו של מקרטני ב-10 באפריל כמתוכנן.

ב-9 באפריל, התראיין מקרטני לעיתונאים הבריטים ותיאר את המוטיב המרכזי באלבומו החדש כ"בית, משפחה, אהבה". הוא כתב את השאלות והתשובות מראש. כשנשאל האם ההפסקה שהוא לוקח מעבודה עם הביטלס היא זמנית או קבועה, ענה שהוא לא יודע. בראיון אמר שהוא לא מתגעגע לעבודה עם שאר חברי הלהקה, ושקליין לא מעורב בשום צורה באלבומו החדש.

התקשורת הבריטית פירשה את תשובותיו של מקרטני לא כהכרזה על פירוק הביטלס, אלא כהכרזה אישית שלו על פרישה מהלהקה. כותרת הדיילי מירור ב-10 באפריל טענה כי "פול פורש מהביטלס". בכך, למעשה, הגיע סופה הרשמי של הלהקה והתפרקותה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הוצאתו, ספג האלבום ביקורות שליליות מרוב המבקרים. הגישה הפשטנית והאקוסטית לאלבום, ההקלטה הביתית והשירים הלא-גמורים עמדו בניגוד מוחלט לציפיות המאזינים ממקרטני שישחזר את רמת היצירה שלו מאלבומי הביטלס. גם תגובותיהם של חברי הביטלס לשעבר לאלבום היו שליליות. לצד הביקורת על שירי האלבום, מקרטני הואשם בפירוק הביטלס לשם קידום מכירות האלבום. עם זאת, המבקרים הביעו הערכה רבה לשיר "Maybe I'm Amazed".

בשנים שלאחר יציאת האלבום השתנתה במידת מה דעת המבקרים עליו. הגישה הביתית של מקרטני, שהתקבלה בקרירות ביחס לעבודותיו הקודמות בביטלס, זכתה להערכה, ומספר שירים מתוך האלבום אף נכללו באוספים של מקרטני.

בשנת 1999, עם כניסתו של מקרטני להיכל התהילה של הרוקנ'רול, שיבח המוזיקאי ניל יאנג את האלבום כשאמר: "אהבתי את האלבום כיוון שהיה מאוד פשוט... זה היה פשוט פול... לא היה ניסיון להתחרות עם הדברים שהוא עשה בעבר."

על אף הביקורות השליליות, האלבום זכה להצלחה מסחרית עצומה, בין השאר הודות לשערוריית הפירוק של הביטלס שסבבה את הוצאתו. האלבום עמד בראש המצעדים בארצות הברית ובבריטניה ונמכר היטב.