ניל יאנג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניל יאנג ב-1976

ניל פרסיבל יאנגאנגלית: Neil Percival Young; נולד ב-12 בנובמבר 1945) הוא מוזיקאי קנדי הנחשב אחד מזמרי הרוק החשובים בכל הזמנים. מאמצע שנות ה-60 זוכה יאנג להצלחה ביקורתית ומסחרית מסביב לעולם, והקריירה המוזיקלית שלו, לכל אורכה, מתאפיינת בנסיונות ובשינויים סגנוניים בלתי-מתפשרים, אולם להיטיו הזכורים ביותר בדרך כלל מיוחסים לשני סגנונות: מוסיקת פולק וקאנטרי ("Heart of Gold", "Old Man", "Harvest Moon) ורוק ("Cinnamon Girl", Like A Hurricane", "Keep On Rockin' in the Free World") ביחד עם Crazy Horse, להקת הליווי שלו משנת 1968.

יאנג, הידוע בקולו הגבוה, כותב ומלחין בעצמו את כל שיריו ומנגן בגיטרה, פסנתר ומפוחית. היכל התהילה של הרוק אנד רול ציין כי "ניל יאנג הוא מהיוצרים המשפיעים ביותר של עולם המוסיקה הפופולרית." בין היתר, הוא נחשב לנביא הצליל של הגראנג'.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הדרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

יאנג נולד בטורונטו. בגיל 6 חלה בשיתוק ילדים, אשר גרמה להחלשות של צד שמאל בגופו, וכיום הוא עדיין הולך עם צליעה קלה. הוא עבר לפלורידה לשנה כדי להחלים, ומאוחר יותר אמו עברה לשם לצמיתות. כשהיה יאנג בן 12 התגרשו הוריו, והוא עבר עם אמו לשכונת מצוקה במניטובה. מצבם הכלכלי היה דל ביותר ויאנג נאלץ לנשור מהלימודים ולעבוד בבנייה בגיל צעיר. חשיפתו המוסיקלית הראשונה הייתה דווקא למוסיקה שחורה ולא לרוק אנד רול, כשהתחיל לבקר רבות במועדוני בלוז, דו-וופ וג'אז. הוא הקים את להקתו הראשונה שנקראה "The Jades", שהושפעה רבות מלהקת הביץ' בויז.

ב-1965, יאנג ביצע סיבוב הופעות כאומן סולו ברחבי קנדה, כשהוא מצויד בגיטרה אקוסטית ובמפוחית בלבד.

בשנת 1967 יאנג עקר לסן פרנסיסקו, קליפורניה והצטרף ללהקת באפלו ספרינגפילד המצליחה בתור גיטריסט ליווי. הלהיט הגדול ביותר של הלהקה, "For What It's Worth", היה שיר שהתייחס למהומות הסטודנטים של הפנתרים השחורים בשנות ה-60. למרות הנושא הטעון השיר הגיע לראש מצעדי הפזמונים ברחבי העולם ונחשב לאחת מהיצירות הבולטות של העשור הזה.

שנות ה-70: ההצלחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעבור שנה אחת בלבד, דווקא בשיא ההצלחה של הלהקה יאנג החליט לעזוב אותה והצטרף לסופרגרופ דייוויד קרוסבי, סטפן סטילס וגרהאם נאש. במסגרת זו שרד יאנג שנתיים בלבד, במהלכן הקליטו הארבעה אלבום אולפן אחד ("דה ז'ה וו") ב-1970, ואלבום הופעה כפול ("Four Way Street") ב-1971. השיר הנודע ביותר של יאנג מתקופה זו הוא שיר מחאה הנקרא "Ohio", והוא מדבר על משלחת החיילים ששלח הנשיא המושחת ריצ'רד ניקסון כדי לפזר הפגנת מחאה נגד מלחמת וייטנאם באוניברסיטת קנט-סטייט שבמדינת אוהיו. משלחת זו השתמשה באש חיה וגרמה להרג ארבעה סטודנטים. השיר כולל אזכור ספציפי של שמו של ניקסון וביקורת ישירה על פעולותיו, דבר שהיה חדשני ושנוי במחלוקת בתקופה שמרנית זו.

במקביל, בשנת 1968 יצא יאנג לקריירת סולו עם הוצאת אלבום בהפקתו של המוזיקאי ג'ק ניטשה, שעבד, בין היתר, עם בוב דילן ולהקת הרולינג סטונס. למרות ההפקה המושקעת האלבום זכה להצלחה בינונית. לאחר חודשיים בלבד אימץ יאנג הרכב גראז' רוק מקומי בתור להקת הליווי שלו: "Crazy Horse", שנקראה על שם לוחם אינדיאני אגדי מקרב ליטל ביגהורן של 1876. כעבור זמן קצר הם הוציאו אלבום בהפקה עצמאית ובסאונד מחוספס בשם "Everybody Knows This is Nowhere" שהכיל את הלהיטים "Cinnamon Girl" ו-"Down By the River". הוא זכה לשבחים גם מצד המבקרים ומאוחר יותר באותה שנה הופיע יאנג בפסטיבל וודסטוק.

את הפריצה הגדולה שלו רשם יאנג באלבומו השלישי "After The Gold Rush" בשנת 1970. האלבום התאפיין בצליל רך יחסית וכלל שילוב של מוזיקת פולק, בלוגראס, קאנטרי ורוק, ומילים שבין היתר כללו ביקורת על הגזענות במדינות הדרום של ארצות הברית ועל ההתנהלות הבזבזנית של העם האמריקני בכל הקשור לאקולוגיה. למרות שכלל פחות להיטי רדיו מהקודם הוא נחשב על ידי רבים ליצירת מופת, וב-2003 דורג האלבום במקום ה-70 ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים של המגזין רולינג סטון, וב-2006 נבחר על ידי מגזין Time כאחד ממאה האלבומים הטובים בכל הזמנים.

ב-8 בספטמבר 1972, נולד בנו הראשון מהשחקנית קארי סנודגראס, ז'קי, שמאוחר יותר אובחן כלוקה בשיתוק מוחין. האלבום "Harvest" יצא מיד אחר-כך, ובו הוא שילב כלים קלאסיים במספר שירים. הוא כולל להיטים כגון "Old Man" ו-"Heart of Gold", האחרון אשר הפך לשיר הראשון של יאנג שהגיע לראש מצעד הפזמונים. האלבום היה אקוסטי ברובו וזכה להצלחה אדירה: בצפון אמריקה היה זה האלבום המצליח ביותר מסחרית של 1972.

לאחר ההצלחה של "Harvest" החלו יאנג ולהקתו להתכונן למסע הופעות ברחבי ארצות הברית, אך החזרות נקטעו בשל מותו של הגיטריסט דני וויטן ממנת יתר של סמים ב-18 בנובמבר 1972. בנוסף לכך, ברוס בארי, אחד מצוות עובדי הבמה של הלהקה וחבר קרוב של יאנג, נהרג בתאונת דרכים. הטרגדיות השפיעו על יאנג עמוקות, ובשנים אלה הוציא את טרילוגיית האלבומים שנקראת "The Ditch Trilogy". בטרילוגיה זו, שמאופיינת בשירים מחוספסים ובסאונד ראשוני וכמעט לא ערוך, מופיעים האלבומים:

  • "Time Fades Away" - אלבום הופעה שהוקלט זמן קצר לאחר מותו של וויטן.
  • "On The Beach" - האלבום המצליח בטרילוגיה, הכולל נגנים אורחים רבים (בין היתר הבנד) ונחשב לאחד מאלבומי המופת שהוציא יאנג.
  • "Tonight's The Night" - אלבום בעל צליל כבד ואפל יותר. תחילה סירבה חברת ההקלטות לשחרר אותו, ולבסוף הוא יצא לאחר לחץ של יאנג והלהקה.

טרילוגיה זו יצאה בדיוק בשיא ההצלחה של יאנג והצליחה לבלבל ולתסכל רבים ממעריציו.

ב-1974 התאחדו קרוסבי סטילס נאש ויאנג למסע הופעות. אחד מהם (14.9.1974) היה כחלק מקונצרט רוק באיצטדיון "וומבלי" - לונדון, שם הופיעה גם הזמרת הקנדית ג'וני מיטשל שאף שרה איתם.

בשנת 1977 זכה יאנג להצלחה מחודשת עם הסינגל "Like a Hurricane", אולי שירו הידוע ביותר בזירה הבינלאומית, וכן היה גם להיט גדול ברדיו הישראלי. כמו כן הוציא יאנג את אלבום הפולק המצליח "Comes a Time", שהיווה חזרה למוזיקה לה האזין בנעוריו. האלבום כלל גם ביצוע לשירו של איאן טייסון, "Four Strong Winds", שהפך מאז לאחד מהשירים המזוהים ביותר עם יאנג. הוא אף הופיע בסרט של מרטין סקורסזה "הואלס האחרון", אשר מתעד את ההופעה האחרונה של הבנד וכלל אורחים רבים.

בשנת 1979 יצא האלבום "Rust Never Sleeps", אלבום הופעה שעבר עריכה בה נגנז רעש הקהל. האלבום הכיל את המנון הרוק המיתולוגי "My My, Hey Hey" שגם כן זכה להצלחה. מילות השירים באלבום מתייחסים למצב המוסיקלי של אותה תקופה ולחוסר רלוונטיות שהרגיש יאנג בתור יוצר ותיק בתקופת הפאנק רוק. באופן אירוני, דווקא בזמן שרבים מעמיתיו, כגון בוב דילן, ואן מוריסון ואף ג'ון לנון, לא הצליחו להוציא הקלטות מצליחות בתקופה זו, יאנג אכן עשה זאת, תוך כדי שהוא מעביר ביקורת עליה.

יאנג הגיע לשיאו ככותב-מבצע אישי במהלך שנות ה-70, עידן זהב במוסיקה הפופולרית שכלל להקות ויוצרים כגון לד זפלין, קווין, ג'יימס טיילור, פינק פלויד, דיוויד בואי ולהקת האחים אולמן. מגזין הרולינג סטון אף הכתיר אותו ב-1980 כיוצר החשוב ביותר של אותו עשור.

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981 חתם יאנג על חוזה הקלטות עם חברת התקליטים גפן רקורדס, שהייתה אחראית בין היתר על אמנים כגון שר ו-אלטון ג'ון, הנמנים מהמצליחים בכל הזמנים. יאנג נקלע לאינספור סכסוכים עם ראשי החברה, אשר טען כי אינם מאפשרים לו לדבוק ביושרו האומנותי ומנסים לשחזר הצלחות מהעבר, והדבר השפיע על יצירתו המוסיקלית. בתחילת העשור הקליט יאנג אלבומים בעלי צליל בלתי מסחרי בעליל, כגון "Trans" הכולל נסיונות חדשניים במוסיקה אלקטרונית ו-"Everybody's Rockin'" הכולל גרסאות כיסוי לשירי רוק אנד רול קלאסיים. יאנג, אשר עד אמצע שנות ה-80 היה מוכר כיוצר שעובד באינטסיביות ומשחרר לפחות אלבום אחד מדי שנה, החל להאט את קצבו באופן משמעותי. בשנת 1985 הופיע במופע הצדקה לייב אייד.

בשנת 1988 עזב יאנג את חברת "גפן" וחזר אל וורנר מיוזיק גרופ. כעבור שנה יצא האלבום "Freedom" הכולל את הלהיט הבינלאומי הראשון שלו מזה כמעט עשור, "Keep on Rocking in the Free World" בעל התכנים הפוליטיים.

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 שב יאנג לתחום בתנופה מחודשת והחל להקליט אלבומים נוספים. ב-1990 הקליט יאנג יחד עם קרייזי הורס את "Ragged Glory" שלווה במסע הופעות מצליח, וכעבור שנה החליף סגנון כמעט לחלוטין כשהוציא את Harvest Moon, אשר החזיר אותו לשורשי הפולק והיווה מעין המשך לאלבום המיתולוגי מ-1972 בעל השם הדומה.

"Sleeps with Angels" מ-1994 היה אלבום שהקדיש לקורט קוביין המנוח שציטט שיר של יאנג במכתב ההתאבדות שלו. באותה שנה תרם יאנג שיר לפסקול הסרט "פילדלפיה" שזיכה אותו במועמדות בטקס פרסי האוסקר.

ב-1995, נכנס יאנג להיכל התהילה של הרוק אנד רול. באותה שנה הגיע ניל יאנג לשתי הופעות בישראלקיסריה ובריכת הסולטאן) בלווי להקת פרל ג'ם לאחר הוצאת אלבומו המצליח MIRROR BALL בו שיתף פעולה עם הלהקה. בהופעה זו ביצע ניל יאנג מגוון רחב של שירים מאלבומיו השונים.

שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 התאחד יאנג עם קרייזי הורס והוציא את "Greendale", אלבום קונספט על עיירת רפאים נידחת במדברי ערבות קליפורניה ומלווה במסרים אקולוגים.

במהלך הקלטת אלבומו הבא של יאנג, "Prarie Wind", הכולל שירים אישיים ואקוסטים, חטף שבץ מוחי חמור, אשר השבית אותו מוסיקלית למרבית 2004-2005. כשחזר לעבוד על אותו אלבום השירים קיבלו צבע שונה לחלוטין בעקבות החוויה הקשה.

ב-2 ביולי 2005, הופיע בלייב 8 באונטריו, קנדה.

ב-2006, תוך פחות מחודש הקליט והוציא את "Living with War", אלבום מחאה אגרסיבי נגד משטרו של ג'ורג' ווקר בוש. באותה שנה שיווק יאנג מכונית ירוקה פרי עיטו בשם LINCVOLT, שדוגלת בהנעה היברידית.

אלבומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלבומי סולו
  • 1968 — Neil Young
  • 1970 — After the Gold Rush
  • 1972Harvest
  • 1974 — On the Beach
  • 1975 — Tonight’s Night
  • 1977 — American Stars ’n Bars
  • 1978 — Comes a Time
  • 1980 — Hawks and Doves
  • 1982 — Trans
  • 1983 — Everybody’s Rockin’
  • 1985 — Old Ways
  • 1986 — Landing on Water
  • 1988 — This Note’s for You
  • 1989 — Freedom
  • 1992 — Harvest Moon
  • 1995 — Mirror Ball
  • 2000 — Silver & Gold
  • 2002 — Are You Passionate?
  • 2005 — Prairie Wind
  • 2006 — Living with War
  • 2006 — Living with War: „In the Beginning”
  • 2007 — Chrome Dreams II
  • 2009 — Fork in the Road
  • 2010 — Le Noise
  • 2012 - Americana
  • 2012 - Psychedelic Pill
עם The Stills-Young Band
  • 1976 — Long May You Run
עם Crazy Horse
  • 1969 — Everybody Knows This Is Nowhere
  • 1975 — Zuma
  • 1981 — Re-ac-tor
  • 1987 — Life
  • 1990 — Ragged Glory
  • 1994 — Sleeps with Angels
  • 1996 — Broken Arrow
  • 2003 — Greendale
  • 2012 — Americana
  • 2012 — Psychedelic Pill
עם Buffalo Springfield
  • 1966 — Buffalo Springfield
  • 1967 — Buffalo Springfield Again
  • 1968 — Last Time Around
עם Crosby, Stills & Nash
  • 1970 — Déjà Vu
  • 1988 — American Dream
  • 1999 — Looking Forward
אלבומי אולפן שלא שוחררו
  • 1975 — Homegrown
  • 1977 — Chrome Dreams
  • 1982 — Island in the Sun
  • 1988 — Blue Note Cafe
  • 1989 — Times Square
  • 2000 — Toast

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]