הביטלס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא: ערך מבולגן, לא מדויק, חסרים מקורות. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| הביטלס | |
|---|---|
 |
|
| מקור | ליברפול, אנגליה |
| שנות פעילות | 1960 - 1970 |
| ז'אנר | רוק רוקנרול |
| חברת תקליטים | פרלופון קפיטול אפל יונייטד ארטיסטס Vee-Jay סוואן רקורדס פולידור |
| חברי ההרכב | ג'ון לנון פול מקרטני ג'ורג' האריסון רינגו סטאר |
| חברים לשעבר | פיט בסט סטוארט סאטקליף |
הביטלס (The Beatles) היא להקת רוק בריטית מהחשובות ומהמצליחות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. לביטלס יותר שירים שהגיעו למקום הראשון במצעד הפזמונים מכל להקה אחרת. מגזין הרולינג סטון בחר את הלהקה למקום הראשון מבין "הנצחיים" - רשימת מאה האמנים הגדולים ביותר של כל הזמנים [1]. ברשימה אחרת, של 500 האלבומים החשובים בכל הזמנים של אותו מגזין נבחר אלבום הלהקה "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" במקום הראשון ו- 3 אלבומים נוספים שלהם נמצאים בעשיריה הראשונה (Revolver במקום השלישי, Rubber Soul במקום החמישי, והאלבום הלבן במקום העשירי). ההצלחה חסרת התקדים של הלהקה עוררה תופעה שכונתה "ביטלמניה". הביטלס הייתה להקת הרוק הבריטית הראשונה שהצליחה בארצות הברית, ופרצה את הדרך עבור להקות רוק בריטיות רבות (כמו הרולינג סטונז, לד זפלין, המי ואחרות). גל הצלחות זה של להקות בריטיות זכה לכינוי הפלישה הבריטית. לביטלס הייתה השפעה גדולה על מוזיקת הרוק ועל המוזיקה הפופולרית בזכות צלילים ועיבודים חדשים שיצרו. להבדיל מרוב הלהקות שפעלו לפניהן, הביטלס כתבו בעצמם את שיריהם, ולאחריהם הרוב הגדול של להקות הרוק המשיכו במגמה זאת.
הלהקה צמחה מהעיר ליברפול, פעלה לאורך שנות ה-60 וחבריה הקבועים היו ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר, אם כי בתחילת דרכה ולזמן קצר היו גם חברים אחרים. לנון ומקרטני כתבו את רוב שירי הלהקה, וחתמו עליהם במשותף תחת השם: "לנון-מקרטני". במהלך שמונה השנים העיקריות בהן הייתה פעילה, משנת 1962 עד 1970, יצרו חבריה מוזיקה מגוונת, מפופ פשוט עד רוק אנד רול. ביצירותיה ניכרות השפעות של סגנונות שונים - החל ממוזיקה הודית וכלה ברוק פסיכדלי.
תוכן עניינים |
[עריכה] שם הלהקה
The Beatles - הלחם של המילים האנגליות beetles (חיפושיות) ו-beat (קצב). בעברית תורגם השם ל"חיפושיות הקצב" כדי לא לאבד את כפל המשמעות, ורק בהמשך קוצר ל"חיפושיות". בביוגרפיה של פול מקרטני, Many Years from Now, הוא מספר שההשפעה הראשונית על ג'ון הייתה שם להקתו של באדי הולי (זמר רוק אמריקני שנערץ עליהם באותה תקופה): The Crickets – "הצרצרים". ג'ון חשב שזהו שם נפלא כיוון שהוא דו משמעי – גם חרקים וגם משחק (קריקט), ולכן חיפש בעצמו שם כזה. בדיעבד התברר להם ש"הצרצרים" כלל לא היו מודעים לכפל משמעות זה, מאחר שהיו אמריקנים וקריקט לא היה משחק נפוץ במדינתם אז.
מאוחר יותר טען ג'ון שהרעיון לאיית Beatles ב-A נגלה לו בחלום: "אדם הופיע על פאי בוער ואמר לי "מיום זה ואילך תהיו ביטלס ב-A".
פול מציין תאוריה נוספת: ג'ון וסטיוארט סטאקליף אהבו את סרטו של מרלון ברנדו "הפרא", שבו נעשה שימוש בסלנג beetles. למחרת הצפייה קבע ג'ון את שם הלהקה, בלי להיות מודע לכך שמשמעות הסלנג האמריקני היא "בחורות".
בספרה "John" תומכת סינתיה לנון בתאוריית "הצרצרים", אך מוסיפה הסבר שונה לאיות: ג'ון אמר לה שבחר לאיית ב-A כיוון שאם הופכים את ההברות, מקבלים "les beat" ("הקצב") וזה נשמע "צרפתי ומגניב".
באחד הראיונות לקח פול מקרטני לעצמו את הקרדיט לשם: "לג'ון היה רעיון לקרוא לנו 'החיפושיות', ואני אמרתי: " מה דעתכם על ביט-לס (חסרי קצב, beatles), אתה יודע, כמו הקצב בתופים?" באותו זמן, מצאו כולם את ההצעה הזו כבדיחה מצחיקה. זה מוזר איך שנעשתה הסטוריה"
[עריכה] חברי הלהקה
- ג'ון לנון: שירה, גיטרות, מפוחית, קלידים וכלים נוספים.
- פול מקרטני: שירה, גיטרה בס - לעתים גם גיטרות שונות, קלידים, תופים, פסנתר, פלוגלהורן וכלים נוספים.
- ג'ורג' האריסון: שירה, קולות רקע, גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית - לעתים גם סיטאר, קלידים, גיטרה בס וכלים נוספים.
- רינגו סטאר (ריצ'ארד סטארקי): תופים וכלי הקשה, קולות רקע, קלידים וכלים נוספים.
[עריכה] היסטוריה של הלהקה
[עריכה] השנים המוקדמות (1955-1962)
בחודש מרץ 1957 הקים ג'ון לנון את להקת "הקוורימן" (The Quarrymen) עם חבריו מבית הספר יחד עם מקרטני. מקרטני הצטרף ללהקה והביא עמו מאוחר יותר גם את ג'ורג' האריסון. ב-1958 "הקוורימן" הקליטו תקליטון דֶמוֹ ובו שני שירים. לאחר פרידה קצרה הלהקה שבה והופיעה בשנת 1960 כלהקת ליווי לזמר האלמוני ג'וני ג'נטל תחת השם "חיפושיות הכסף המפוארות" (The Fabulous Silver Beetles). בהמשך עבר השם מספר ואריאציות (Silver Beatles, the Silver Beetles, Silver Beats) ולבסוף נקבע סופית כ–The Beatles באוגוסט 1960.
הלהקה החדשה כללה את לנון, מקרטני, האריסון, סטוארט סאטקליף בגיטרה בס ופיט בסט על התופים. הלהקה יצאה למסע הופעות בהמבורג בגרמניה שם עזב סאטקליף לטובת קריירה בציור, ומקרטני החליף אותו בנגינה על הבס. זמן קצר לאחר מכן, באפריל 1962, נפטר סטוארט סאטקליף מגידול ממאיר במוחו, והוא בן 21 בלבד. חברי הלהקה חזרו לליברפול, שם התבלטו בין הלהקות המקומיות בזכות הנסיון הרב שצברו בהמבורג.
בנובמבר 1961 פגשו בבריאן אפשטיין, איש עסקים יהודי מליברפול, שהפך למנהל הלהקה. אפשטיין שמע על הלהקה לראשונה כשמספר מאזינים ביקשו לשמוע שירים של הלהקה בתחנת הרדיו של משפחתו. הוא ניסה להשיג לביטלס חוזה בחברת תקליטים ארצית: מבחן הבד הראשון שהשיג להם היה בחברת "דקה" ב-1 בינואר 1962, אך הלהקה נדחתה בטענה ש"להקות גיטרה הן בדרכן החוצה".
הביטלס חתמו לבסוף בחברת הבת הקטנה של EMI, פרלופון, בתחילת 1962. הם התחברו למפיק המוזיקלי ג'ורג' מרטין, אשר לא היה מרוצה מהמתופף פיט בסט, ודרש להחליפו במתופף ההקלטות אנדי ווייט. הלהקה התנגדה והביאה להקלטות את המתופף רינגו סטאר, אותו הכירו עוד מליברפול והתיידדו עימו במועדוני המבורג, כאשר ניגן בלהקת הליווי של הזמר רורי סטורם. כך התגבש ההרכב הסופי של הלהקה. ישנה שמועה, שהחלפתו של בסט לא נבעה בהכרח רק מרצונו של מרטין אלא גם מדרישתם של שלושת חברי הלהקה האחרים, שלא היו מרוצים מן העובדה שהוא נהנה מפופולריות רבה מהם בקרב המעריצים.
[עריכה] ביטלמניה (1962-1964)
-
ערך מורחב – ביטלמניה
אחרי הצלחה בינונית עם הסינגל הראשון שלהם, "Love Me Do" (באוקטובר 1962), שהגיע למקום ה-17 בלבד במצעד הבריטי, שירם השני, "Please Please Me" זינק ישירות למקום הראשון (פברואר 1963). אחרי הצלחה זו נפנו הביטלס להקלטת אלבומם הראשון.
האלבום, שנקרא "Please Please Me" כשם להיטם הגדול, הוקלט בהקלטה אחת שנמשכה 12 שעות והגיע ישירות למקום הראשון במצעד הפזמונים. הלהקה המשיכה להופיע בהצלחה גוברת והולכת בבריטניה, כשבמקביל היא הוציאה שרשרת להיטים מצליחים בהם "From Me To You" ,"She Loves You", ו-"I Want to Hold Your Hand" ואלבום נוסף, "With The Beatles". התקליטים הראשונים של הלהקה מכילים, כנהוג באותה תקופה, גרסאות כיסוי רבות (קאברים) לשירי אחרים.
באוקטובר 1963 הופיעו הביטלס לראשונה בתוכנית טלוויזיה בלונדון בשידור חי בטלוויזיה הבריטית בה צפו 15 מיליון איש. למחרת, יצאו כל עיתוני אנגליה בכותרות ענק ובתמונות שער של הלהקה. כשהופיעו בסוף אותו החודש באנגליה חיכו 600 אנשים במשך 36 שעות כדי לקנות כרטיסים; כשנפתחה קופת הכרטיסים התמוטט המשרד מלחץ הקהל. תופעת ההערצה חסרת הפרופורציות הזו כונתה לימים "ביטלמניה".
ב-9 בפברואר 1964, לאור התעניינות מצד חברת קפיטול האמריקאית ולאחר מסע יחסי ציבור חסר תקדים בהיקפו ובתקציבו, הופיעו הביטלס בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן, ויומיים לאחר מכן הופיעו לראשונה על במה בארצות הברית, כשהם מעוררים התנפלות היסטרית, בדומה לזו שעוררו קודם לכן בבריטניה. אלפי אנשים צווחו בהיסטריה וקרעו בגדים בהופעותיהם ורדפו אחריהם לכל מקום. תופעה זו, שנמשכה עד תום תקופת ההופעות של הביטלס בשנת 1966, תועדה בסרטיהם המוקדמים של הביטלס "A Hard Day's Night" ו-"Help!" שבוימו על ידי ריצ'רד לסטר. הופעתם של הביטלס אצל אד סאליבן התחילה את מה שכונה "הפלישה הבריטית".
הופעתם בארצות הברית עוררה תעשייה שלמה של כרזות, סטיקרים וחולצות עליהם הכותרת "הביטלס באים", אשר נוצרה בן לילה כדי לקדם את בואם. 5,000 צעירים נלהבים חיכו בנמל התעופה קנדי כדי לקבל את בואם.
הביטלס הפכו ב-1963, תוך תקופה של שלוש שנים, מלהקה אופנתית לשיגעון בינלאומי של ממש. הם הפכו לסמל וכל דבר שעשו או אמרו זכה מיד לפרסום בהיקף עצום בכלי התקשורת באנגליה ובעולם. הממסד השמרני הכיר בהם, והיו שמועות על כך שאפילו משפחת המלוכה אוהבת את שיריהם. דמויותיהם הוצבו במוזיאון השעווה "מאדאם טוסו" ונכתב עליהם ערך באנציקלופדית בריטניקה, מעשה יוצא דופן עד אז בהקשר של אמנים פעילים.
בשנת 1963 היו הביטלס במקום הראשון במצעד הפזמונים במשך 37 שבועות. בשנת 1964, חמשת הראשונים במצעד הפזמונים השנתי האמריקאי היו שירים של הביטלס (מקום ראשון: Can't Buy Me Love, השני Twist and Shout (גרסת כיסוי בביצוע הביטלס), השלישי She Loves You, הרביעי I Want to Hold Your Hand, והחמישי All My Loving), ובנוסף להם שבעה שירים נוספים היו במאה הראשונים. באותה השנה הביטלס יצאו לסיבוב ההופעות העולמי הראשון שלהם, אשר כלל את סקנדינביה, הולנד, המזרח התיכון ואוסטרליה. ב-1965 הוכתרה להקת הביטלס כלהקה המצליחה ביותר בעולם.
בשנת 1965, בשיא הצלחתם, ערכו הביטלס מופע ענק באצטדיון שיי (Shea Stadium) שבצפון קווינס שבניו יורק בו היו 56,000 מושבים. ההופעה נחשבת לאגדית משום שקודם לכן לא הופיעה באצטדיון אף להקה. במפתיע, אנשים חיכו שעות לפתיחת הקופות, וכשנפתח המשרד הוא כמעט קרס, כל הכרטיסים נמכרו תוך מספר שעות.
[עריכה] שיא היצירה (1965-1967)
בשיא הצלחתם המשיכו הביטלס להתפתח כיוצרים, כשבולטים ביניהם במיוחד לנון ומקרטני, שרוב שירי הלהקה חתומים בקרדיט המשותף שלהם (אף כי שיתוף פעולה שלהם בעת הכתיבה היה תופעה שהפכה נדירה יותר ויותר עם הזמן). באלבומים שלאחר "A Hard Day's Night" החלו הביטלס מתפתחים כמוזיקאים בעלי תחומי עניין והתמחות שונים. מקרטני הפגין עניין כמעט בכל תחום במוזיקה, ובמיוחד במוזיקה קלאסית, מוזיקה תקופתית ובעבודת אולפן; לנון הושפע מבוב דילן ואילו האריסון החל להתעניין, החל מסוף 1965, באלמנטים הקשורים למוזיקה הודית.
כבר כשהופיעו בגרמניה בתחילת דרכם, התנסו בשימוש בסמים בפעם הראשונה, כאשר קיבלו מחברים גרמנים סמים ממריצים (בעיקר מסוג פרלודין) כדי לעמוד בלוח הזמנים המתיש של ההופעות. לאחר מכן הכיר להם בוב דילן את סם הקנאביס בעת שהותם בניו יורק, כשפירש בצורה שגויה את אחד משיריהם וטעה לחשוב כי הם כבר מכירים את הסם. מאוחר יותר התנסו גם בסמי הזיה. השפעת השימוש בסמים ניכרת ברבים משירי "Rubber Soul" ו"Revolver".
באוקטובר 1965 קיבלו הביטלס את עיטור "אביר מסדר האימפריה הבריטית" מהמלכה אליזבת השנייה על "תרומה לייצוא". לנון החזיר את העיטור שלו בשנת 1969 על מנת למחות על מעורבות בריטניה במלחמת וייטנאם.
בשנת 1966 עורר לנון שערורייה כאשר טען כי הדת הנוצרית נמצאת במגמת שקיעה ואילו הרוק אנד רול יחיה לנצח, וכי כבר עכשיו החיפושיות פופולריות יותר מישו. אמירה זו הביאה לגל של מחאות והחרמות, בעיקר במדינות הדרום הדתיות יותר בארצות הברית.
הופעתה האחרונה של הלהקה על במה הייתה בסן פרנסיסקו, באוגוסט 1966. לאחר מכן נמנעו מהופעות ממספר סיבות: הלהקה הייתה מותשת מה"ביטלמניה" והתקשו לנגן בתנאי הרעש שיצרו המעריצים הצורחים, ללא קשר לשירים המנוגנים על הבמה. גם ההתפתחות של המוזיקה שלהם, שהפכה להיות מורכבת יותר ויותר, הקשתה על ביצוע בימתי של חלק מהשירים. בתמיכתם הנלהבת של לנון והאריסון, ופושרת יותר מצד פול, החליטה הלהקה להפסיק להופיע ולהקליט שירים באולפן בלבד, ואף לקחה פסק זמן, בו חבריה פנו לעיסוקים שונים: לנון השתתף בסרט "איך ניצחתי את המלחמה"; סטאר נסע לחופשה בספרד; האריסון נסע להודו ואילו מקרטני כתב פסקול אינסטרומנטלי לסרט "The Family Way".
כשנטל ההופעות מאחוריהם, הסתגרו הביטלס באולפן ביחד עם ג'ורג' מרטין, ויצרו מספר שירים שהדגימו את התפתחותם האישית האומנותית והטכנולוגית. הסינגל "Strawberry Fields Forever" (בתרגום חופשי: שדות תות לנצח) נכתב על ידי לנון (אך גם מקרטני חתום עליו) והיה אבן דרך ביצירת הרוק הפסיכדלי. הסינגל כלל גם את השיר "Penny Lane", בו שיכלל מקרטני את השילוב בין מוזיקה מודרנית למוזיקה קלאסית, בהמשך לשיר קודם שפירסמה הלהקה, "Eleanor Rigby".
באותו הזמן נפנו הביטלס להקלטת האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" (בתרגום חופשי: תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר), שיצא ב-1 ביוני 1967 והפך לסמל רוח התקופה. עטיפתו התפרסמה מאוד וזכתה לגרסאות רבות על ידי אמנים אחרים. יש הטוענים כי במבט לאחור, מקבץ השירים באלבום אינו הטוב שבאלבומי הביטלס, וגם לרעיון "אלבום הנושא" לא היה בסיס ממשי באלבום עצמו, אך התקליט פרץ נתיבים חדשים בהיותו הפעם הראשונה בה תקליט פופ נוצר ונבנה כיצירת אמנות.
[עריכה] ראשית הסוף (1967-1968)
באמצע שנת 1967, החלו שידורי הלוויין. את השידורים פתחה הלהקה עם שירם "All You Need is Love" שנחשב לסמל של ילדי הפרחים. המנהל, בריאן אפשטיין, שחש מיותר אחרי תום עידן ההופעות של הביטלס, התאבד (או על פי גרסה אחרת, מת כתוצאה מנטילת מנת יתר של כדורי שינה ואלכוהול) והותיר את הביטלס אבודים מעט. חברי הלהקה התרגלו לכך שענייניהם מנוהלים על ידי אנשים אחרים ובהיעדרו החל כל אחד מהם לפנות לעיסוקיו הפרטים או להעלות יוזמות שעוררו חיכוכים קשים בין חברי הלהקה. הנסיון העצמאי הראשון היה סרט הטלוויזיה Magical Mystery Tour (בתרגום חופשי: מסע הקסם המסתורי), יוזמה של מקרטני להשיב את הביטלס לפעולה באמצעות מסע מצולם והזוי ברחבי בריטניה. הסרט נכשל וזכה לביקורות קטלניות, לראשונה בתולדות הביטלס. ב-1968 הודיעו הביטלס על הקמת חברת תקליטים בשם "אפל", שהייתה אמורה לעודד ולטפח יוצרים צעירים ולשמש תווית העל של הלהקה. היוזמה גם היא הייתה לכשלון עסקי ואמנותי שהחריף את המתחים בין חברי הלהקה.
השנים 1968-1969, שנות הדמדומים של הלהקה, אופיינו בפעילות כמעט עצמאית ונפרדת של כל אחד מחברי הלהקה. הפרידה שבדרך ניכרת באלבום הכפול "The Beatles" (המכונה גם "האלבום הלבן"), ובו בפעם הראשונה חברי הביטלס תיפקדו כנגני אולפן האחד של השני, ולא כשותפים פעילים ליצירה. כמה מהשירים אף הוקלטו כשירי סולו, כשרק אחד מחברי הביטלס נוכח בהקלטה. במהלך ההקלטות הייתה אווירה קשה ומתוחה בין חברי הביטלס. רינגו סטאר אף איים לעזוב את הלהקה בשלב מסוים, ונסע לארצות הברית באמצע ההקלטות. פול מקרטני החליף אותו בעמדת התופים בחלק מהשירים. לראשונה, נכלל באלבום שיר שנכתב על ידי רינגו, "Don't Pass Me By" וכן הייתה זו הפעם הראשונה בה הביטלס שיתפו מוזיקאי חיצוני בתהליך היצירה: אריק קלפטון התארח בשירם "While My Guitar Gently Weeps". האלבום התקבל בתגובות מעורבות. רבים, לרבות ג'ורג' מרטין, אשר היה חתום על הפקת האלבום, טענו כי מוטב היה לנפות מתוכו שירים ולהוציא אלבום בודד ומוצלח במקום אלבום כפול ובעייתי.
בסוף שנת 1968 הביטלס תרמו כמה שירים לסרט "צוללת צהובה", סרט מצויר בכיכוב בני דמותם המצוירים. חרף חוסר העניין של הביטלס בסרט, הוא היה להצלחה. השירים נכללו באלבום באותו שם, אשר כלל בצידו השני את הפסקול התזמורתי של הסרט, שנכתב על ידי ג'ורג' מרטין.
[עריכה] אקורד אחרון (1969-1970)
בתחילת שנת 1969 עשה פול מקרטני נסיון נוסף לאחד את הלהקה לפרויקט משותף, צילומם לסרט בעת הקלטת אלבום חדש בשם "Get Back" (חזור). בצילומי הסרט, שיצא שנה מאוחר יותר תחת השם "Let It Be" ניכרת המתיחות הרבה בין חברי הלהקה. במהלך הסרט הופיעו הביטלס על גג אולפן ההקלטות שלהם, באופן מפתיע ומבלי להודיע לאיש. הייתה זו הופעתה האחרונה של הלהקה ואף היא הופסקה על ידי המשטרה בטענה כי הם מפריעים למנוחת השכנים. הביטלס לוו בהופעה זו ובשירים שהוקלטו באותה התקופה בקלידן בילי פרסטון. ההקלטות נמסרו בשנת 1970 למפיק פיל ספקטור שיצר מהן את האלבום "Let It Be". חלק מחברי הלהקה לא היו מרוצים מהתוצאה, שכללה תזמור מנופח ומקהלות של קולות רקע ובשנת 2003 יצאה גרסה שונה של אותו התקליט, ללא התזמור והמקהלות, שנקראה "Let It Be - Naked".
במקביל לאירועים אלו, החל ג'ון לנון לצאת עם האמנית היפנית יוקו אונו, למענה נטש את אשתו סינתיה ובנו ג'וליאן. בהשפעתה, החל לנון להיות מעורב בפעילות פוליטית כנגד מלחמת וייטנאם וביזמות אמנותיות שונות, שלא היו לרוחם של שאר חבריו ללהקה. הנושא יצר חיכוכים נוספים בין חברי הלהקה, כאשר לנון רצה להכניס לתוך התכנים המוזיקליים של הלהקה גם תכנים שנוצרו תחת השפעתה של אונו; דוגמה לכך הוא השיר "Revolution 9" (מהפכה 9), רצף הקלטות של קולות, קטעים מתחנות רדיו ומסרטים.
נסיונו האחרון של מקרטני להביא את חברי הלהקה לפעולה משותפת הוכתר בהצלחה. ביוזמתו, הארבעה התכנסו בקיץ 1969 להקלטת אלבום נוסף עם ג'ורג' מרטין, "Abbey Road", שהיה לאקורד סיום הולם לדרכה המוזיקלית של הלהקה.
מותו של בריאן אפשטיין, כאמור קודם, הביא להיווצרות חור שחור ניהולי אשר שאב אליו את מיטב האנרגיות והמשאבים של חברי הלהקה והסובבים אותה. לאור כשלונה הכלכלי של חברת אפל, שעל אף המיליונים שזרמו אליה הצליחה להפסיד מיליונים רבים יותר, ביקש לנון לגייס את שירותיו של אלן קליין, מנהלה הכריזמטי של להקת "הרולינג סטונז" אולם מקרטני סירב לכך בתוקף והציע כחלופה את עורך הדין הניו יורקי לי איסטמן, אביה של אשתו לינדה. משבר זה, מסתבר, התגלה כחסר פתרון היות שלטענת מקרטני, קליין דרש אחוזים גבוהים מדי, ומנגד, לטענת שאר חברי הלהקה, היה איסטמן מגלה העדפה ברורה ומובהקת לתנאיו של מקרטני על חשבון השאר.
יש כמה השערות לגבי הסיבה לפירוק הלהקה. אחת מהן היא כי יוקו אונו, אשתו השנייה של ג'ון אשר נכחה כמעט כל הזמן באולפן ההקלטות, הביאה לסכסוכים בין חברי הקבוצה ולבסוף לפירוקה. ההשערה המקובלת ביותר היא שכל אחד מחברי הביטלס החל מתפתח מבחינה מוזיקלית ואישית בדרך שונה משאר חברי הלהקה, ההבדלים וחילוקי הדעות הם שהביאו לפירוק הלהקה. לנון טען כי מקרטני מכניס מסרים לתוך שיריו, שהוא לא מסכים איתם. האריסון לא ראה טעם בהמשך קיום הלהקה, ועוד.
על אף שלנון איים בעבר בפרישה מהלהקה, והאריסון עשה זאת אך חזר בו לאחר מסע שכנועים מצד האחרים, היה זה מקרטני שהודיע לתקשורת ב-10 באפריל 1970 כי נואש מהנסיונות להקים את הלהקה לתחיה, והביא בכך לפירוקה הרשמי והסופי של הלהקה.
[עריכה] אחרי הלהקה
חברי הלהקה המשיכו בקריירות סולו. חלקן מוצלחות יותר, חלקן פחות אם כי חלוקת הרווחים מאלבומי הסולו שלהם נעשתה על פי החוזים הקבוצתיים שהיו בתוקף עד שנת 1974. בשנת 1973 יצאו שני אוספים רשמיים של הביטלס המקבצים את שיריהם המפורסמים: The Beatles 1962-1966 ו-The Beatles 1967-1970. כמו כן, במהלך שנות השבעים יצאו אוספים לא רשמיים לביטלס, ולרוב לכל אוסף היה נושא מיוחד (כגון שירי אהבה, שירי רוק כבד, וכדומה).
ב-8 בדצמבר 1980 נרצח לנון ליד ביתו בניו יורק, על ידי מעריץ מטורף בשם מרק דייוויד צ'פמן. מקרטני כתב לזכרו את השיר "Here Today" והאריסון כתב לזכרו את השיר "All Those Years Ago". אחרי מותו הקליטו שלושת חברי הלהקה הנותרים שני שירים של לנון שטרם פורסמו רשמית: Free as a Bird ו- Real Love; שניהם יצאו באלבום המשולש The Beatles Anthology.
ב-1994 יצא האלבום Live At The BBC, המקבץ הקלטות ישנות של הביטלס מתוך תוכניות ה-BBC בהן השתתפו. מרבית השירים באלבום כפול זה הם גרסאות כיסוי לשירי רוק אנד רול מפורסמים, אך ישנם גם מספר שירים מקוריים של הלהקה. בשנת 1996 יצאו שלושת אלבומי האנתולוגיה של הביטלס, הכוללים גרסאות שלא פורסמו לשירי הלהקה וכן שני השירים שצוינו לעיל. בשנת 2000 יצא האוסף "1", הכולל את 27 השירים של הביטלס שהגיעו למקום הראשון במצעדים.
ג'ורג' האריסון נפטר בשנת 2001 מסרטן הריאות.
בשנת 2003 האלבום Let It Be יצא מחדש, לאחר שעבר עריכה והוספו לו מספר קטעים.
בשנת 2006 הוציאו חברי הביטלס הנותרים (מקרטני וסטאר), ביחד עם המפיק ג'ורג מרטין, את האלבום "LOVE" שכלל גרסאות מיוחדות לשירים הקלאסיים של הביטלס. השירים באלבום משלבים קטעים משירים שונים - קטעי נגינה משיר אחד שולבו בשיר אחר, קולות רקע משיר אחד מופעים בשיר אחר ועוד. מפיקיו של האלבום הם ג'ורג' מרטין ובנו ג'יילס.
[עריכה] השפעתם על המוזיקה ועל תרבות הפופ
הופעת הביטלס היוותה נקודת מפנה בתולדות המוזיקה הפופולרית. בשנים שלפני הופעתם, מוזיקת הרוק סבלה מירידה מסוימת בהשפעתה, והביטלס הפיחו בה חיים חדשים. כמו כן הם פרצו את הדרך למוזיקת רוק עשירה ומורכבת יותר. יש הרואים בהופעתם כבישור על קיצו של הרוק אנד רול הקלאסי ותחילת הרוק המודרני. כך לדוגמה, המפיק ריק סקלאר (Rick Sklar) מתחנת הרדיו WABC בניו-יורק, אסר בשלב מסוים על התקליטנים בתחנה לנגן שירים מלפני תקופת הביטלס.
עד לביטלס רוב להקות וזמרי פופ לא כתבו בעצמם את שיריהם, ותפקידם התמצה בעיקר בהעברת השירים לקהל הרחב בעזרת קול נעים ומראה מושך.
הביטלס, יחד עם מפיקם ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטות ג'ף אמריק, הכניסו חידושים רבים לטכניקות ההקלטה, בזכות הניסיון המתמיד שלהם לחפש צלילים חדשים ומגוונים. אלבומם "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" נחשב לאלבום הנושא הראשון - לראשונה התייחסות לאלבום כאל יצירה אמנותית בפני עצמה ולא רק כאוסף שירים. כמו כן לראשונה הושקעו מאמצים רבים לא רק בשירים עצמם, אלא גם בחיצוניות האלבום.
בשנות ה-60 הביטלס היו חלק מהתופעה הפסיכדלית, קריאה לשלום ולאחווה מצד אחד, והשפעות רבות של סמים מצד שני. הביטלס השתמשו לעתים קרובות בסמים, ויש שרואים בשירים רבים שלהם עדויות לכך (לדוגמה יש הטוענים ששם השיר "Lucy in the Sky with Diamonds" יוצר את ראשי התיבות LSD, והשיר נשמע כתיאור של הזית LSD).
עם התבססות הלהקה, חבריה החלו להבין שיש להם גם תפקיד פוליטי, גם בעקבות פגישתם עם בוב דילן. הלהקה הוציאה שירים רבים כמו - "All You Need is Love", שהפכו להמנונים להאדרת שלום. בעקבות נישואיו של ג'ון לנון ליוקו אונו, הוא הפך קיצוני יותר בפעולותיו הפוליטיות.
כשנשאלו מקרטני, האריסון וסטאר אודות תרומתם התרבותית, אמרו שלושתם כי הם שבעי רצון בייחוד מכך שמסריהם של השירים היו ברובם חיוביים והאדירו נושאים כשלום, אהבה, אחווה וחופש הפרט.
[עריכה] בקולנוע
הקריירה קולנועית של הביטלס החלה בסרט "A Hard Day's Night" (בתרגום חופשי: לילה של יום מפרך) משנת 1964, שבוים על ידי הבמאי האמריקאי ריצ'רד לסטר והיה מעין תיעוד של "יום טיפוסי" בחיי הביטלס בתקופת הביטלמניה. בשנת 1965 צולם "Help!" - מופע ראווה טכניקולורי באתרים אקזוטיים.
הסרט Magical Mystery Tour משנת 1967 הוקרן פעם אחת בטלוויזיה האנגלית וזכה לביקורות קטלניות, אך נחשב כיום לסרט פולחן. סרט האנימציה "צוללת צהובה" יצא בסוף שנת 1968 ולא כלל את הביטלס עצמם, למעט סצינה קצרה בסופו, שכללה צילום חי שלהם. הסרט כלל מבחר שירים מהאלבומים Revolver ,Rubber Soul, ו-Sgt. Pepper בתוספת חמישה שירים חדשים שנכתבו עבורו במיוחד. הוא נחשב לפורץ דרך בזכות שיטת האנימציה המיוחדת שלו. סרטה האחרון של הלהקה הוא "Let It Be" שצולם בשנת 1969 ומתעד את התפוררותה. הסרט והתקליט הופצו לאחר שהביטלס כבר התפרקו.
[עריכה] המוזיקה
שלא כמו להקת הרולינג סטונז, שפעלה אף היא באותה התקופה (וזמן רב לאחר מכן), הביטלס לא הושפעו ישירות ממוזיקת הבלוז. יצירותיהם של הביטלס שאבו השראה ממקורות שונים, אך ניתן לומר שמקור ההשראה שלהם היה רוק אנד רול של שנות החמישים. ההרמוניות הקוליות הושפעו ישירות מהאמנים השחורים של חברת מוטאון בארצות הברית, והיצירה המוקדמת שלהם מצ'אק ברי. השפעה נוספת על הביטלס הייתה להקת "The Beach Boys", שהצטיינה אף היא בהרמוניות קוליות, אך ההשפעה כאן הייתה הדדית.
באופן אישי שאבו חברי הלהקה השראה ממקורות שונים - ג'ון לנון הושפע בתחילה מבאדי הולי ורוי אורביסון, אך לאחר מכן הכיר את עבודתו של בוב דילן ובעקבותיו הוסיף ליצירתו השפעות ממוזיקה עממית. לנון שיחק תפקיד חשוב בכיוון הלהקה אל הפסיכדליה. בסוף דרכה של הלהקה ובשנים אחרי כן חזר לנון להתעניין בעיקר במוזיקת רוק בסיסית יותר.
מקרטני היה האיש שחיבר את השירים המלודיים יותר בלהקה וכן את הבלדות הרומנטיות כמו "Yesterday". בה בעת הוסיף להתעניין במוזיקת רית'ם אנד בלוז. כמו כן נחשב לחבר בעל ההכשרה המוזיקלית המקיפה ביותר מבין חברי הלהקה, ואחראי לכמה מהחידושים שלהם בתחום העיבוד וההקלטה, זאת לצד השפעתו החשובה של מפיקם, ג'ורג' מרטין, בתחום זה.
האריסון קיבל את סגנונו המיוחד בנגינת הגיטרה מאמני הרוקבילי הגדולים של שנות החמישים כקארל פרקינס, סקוטי מור ודווין אדי. ב-1965 פרץ האריסון דרך חדשה כאשר ניגן בסיטאר בשיר "Norwegian Wood", ולאחר מכן המשיך בדרך זו ושילב מוטיבים הודיים בשירים נוספים של הלהקה. באלבומיהם האחרונים של הביטלס ניתן להבחין כי האריסון עובר לקדמת הבמה בלהיטים כמו "While My Guitar Gently Weeps" (בו משתתף גם אריק קלפטון בסולו גיטרה), "Here Comes the Sun" ו"Something".
תרומתו של רינגו ללהקה אינה מוערכת דיה. יש לציין כי בנוסף לאימוץ סגנון נגינה חדשני וחופשי יותר (לדוגמה בשיר "Ticket to Ride") שהרחיב את גבולות ז'אנר שירי הפופ, תרם רינגו להרחבת היריעה וקהל היעד בכך שדמותו המוזיקלית והאישית הנעימה ואף הקריקטוריסטית התגלתה כפופולרית ומתאימה מאוד לשירי ילדים. בנוסף רינגו אחראי לגלישות אקראיות של הלהקה למוזיקת הקאנטרי, וכן יזכרו תרומותיו בשירים "A Day in the Life", סולו התופים שלו בשיר "The End" (שאכן היה אחד האחרונים שהקליטה הלהקה) ובשיר "Come Together" שבו ניגן קטע מעניין לאורך כל השיר. השיר היחיד שכתב ופורסם באלבום של הלהקה הוא "Octopus's Garden" אותו גם שר.
המוזיקה של הביטלס עדיין מנוגנת ומושמעת על ידי להקות, אמנים בודדים ותזמורות בכל רחבי העולם.
[עריכה] הביטלס וישראל
הביטלס (או כפי שנקראו בתחילה בארץ: "חיפושיות הקצב") השפיעו רבות על המוזיקה הפופולרית בישראל. באמצע שנות ה-60 הייתה נסיון שלא יצא לפועל להביאם להופעה בארץ. למרות זאת הגיעו שירי החיפושיות בעיתוי תרבותי והיסטורי (מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה) שעיצב דור חדש של יוצרים. המדינה נפתחה לתרבות הפופ, עקב המאורעות ההיסטוריים שיצרו "חלון" בין 1967 ו-1973 שהתאים בדיוק לרוח החדשה שהגיעה מליברפול ומלונדון. יוצרים כאריק איינשטיין ושלום חנוך, ולהקות כגון החלונות הגבוהים, השלושרים ולהקת אחרית הימים, יצרו תקליטים שלמים בהשפעתם. יונתן גפן הודה בספרו "חומר טוב" כי רבים מהשירים שנכתבו בתקופת "חבורת לול" היו פשוט תרגומים לעברית של שירי הביטלס. [1] לדוגמה: השירים "אני אוהב לישון" של אריק איינשטיין ו"מה שמתחשק לי זה לישון" של אושיק לוי היו בעצם "I'm Only Sleeping", והשיר "מה שיותר עמוק יותר כחול" של שלום חנוך, שידוע בשם "היא באה השמש" הוא תרגום של השיר "Here Comes the Sun". שיר מעוברת נוסף הוא השיר "ערב של יום בהיר", התורגם מהשיר Hard Day's Night. בשירם של יהודית רביץ ויענק'לה רוטבליט "רחבת הריקודים" כתב רוטבליט: "האושר הוא הפשע המושלם", תרגום מהותי של השורה Happiness is a Warm Gun.
רבים משירי הלהקה תורגמו לעברית, לרוב בביצועים הומוריסטיים של אריק איינשטיין כגון "מזל - כמה זמן את מתלבשת" ככיסוי לשיר Do You Want to Know a Secret, גרסה מיוחדת לשיר "Ob-La-Di, Ob-La-Da", ו"היה לנו טוב - נהיה לנו רע" ככיסוי ל"The Ballad of John and Yoko" (ראה מסגרת). יש לציין ביצוע של אומנים ישראלים רבים כקבוצה, לרבות אורי זוהר, לשיר תנו צ'אנס לשלום. דוגמה נוספת להשפעתם של הביטלס על יוצרים ישראלים ניתן למצוא בשיר "לו יהי", שנולד כגרסה עברית לשיר "Let it Be" של הביטלס, ואחר כך הוצמדה לו מנגינה בהשראתו. שירים נוספים שתורגמו:
| שם השיר במקור | שם הגרסה העברית | מתרגם | מבצעים |
|---|---|---|---|
| All Together Now | שירו אחרי חזרה כללית |
רימונה דינור גידי קורן |
חוה אלברשטיין האחים והאחיות הדודאים |
| Can't Buy Me Love | לי לא אכפת | דרורה חבקין | ישראל גוריון |
| Do You Want to Know a Secret | מזל | יורם טהרלב | אריק איינשטיין |
| From Me to You | למה את לא יוצאת איתי | חיים חפר | שלישיית גשר הירקון |
| Girl | גזר | דידי מנוסי | להקת שבעת המינים |
| Good Day Sunshine | כמה שמש | יורם טהרלב | להקת פיקוד מרכז |
| Good Night | לילה טוב | עלי מוהר | גידי גוב |
| Here, There and Everywhere | אין בגני שקדיה | נעמי שמר | צוות הווי פיקוד המרכז |
| Hey Jude | היי רות | יורם טהרלב | חוה אלברשטיין |
| I Should Have Known Better | לא לא לא | נעמי שמר | האחיות שמר |
| I Want to Hold Your Hand | זה נדבק | יוסי גמזו | יהורם גאון |
| I Will | תמיד | עלי מוהר | גידי גוב ושלמה יידוב |
| Jealous Guy | בחור קנאי | נירית ירון גרוניך | צעירי תל אביב |
| Lady Madonna | טעם של עוד | גידי קורן | האחים והאחיות |
| Maxwell's Silver Hammer | פטיש הכסף של מקסוול אם לעגתם לי |
דן אלמגור גידי קורן |
ישראל גוריון האחים והאחיות |
| Mother Nature's Son | אמא טבע | שמוליק קראוס | שמוליק קראוס |
| Ob-La-Di, Ob-La-Da | אובלדי אובלדה אובלדי |
אריק איינשטיין גידי קורן |
אריק איינשטיין האחים והאחיות |
| Piggies | חיפושית הזבל | גידי קורן | האחים והאחיות |
| The Ballad of John and Yoko | היה לנו טוב נהיה לנו רע | אריק איינשטיין | אריק איינשטיין |
| The Fool on the Hill | השוטה על הגבעה | רימונה דינור | צוות הווי הצנחנים |
| We Can Work It Out | נתגבר יחדיו | אבי קורן | להקת פיקוד מרכז |
| When I'm Sixty-Four | עוד 70 שנה | רימונה דינור | להקת פיקוד דיזנגוף |
| Yellow Submarine | התנדבה לחיל הימאים צוללת צברית |
יורם טהרלב תלמה אליגון |
להקת חיל הים חוה אלברשטיין |
בשנת 1981 הקליט השדר יואב קוטנר בגלי צה"ל סידרת תכניות בשם "מסע הקסם המסתורי", שהייתה סקירה מעמיקה וארוכה של הקריירה של הלהקה, ושודרה במשך כשנה. הסדרה נחשבת עד היום לאחד מהפרויקטים המוצלחים והמשפיעים ברדיו הישראלי. בשנת 2004 הגיש השר והח"כ דאז מודי זנדברג תוכנית רדיו על הביטלס וחבריה בשם "שומעים חיפושיות" בתחנה 88fm, אשר הוקלטה כל שישי בין השעות 16:00-17:00. התוכנית עסקה בנושאים ספציפיים בלהקה, תובלה בפרטים על התרחשויות הלהקה וחבריה ועסקה גם בתקופת הסולו של חברי הלהקה.
[עריכה] מחוות
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
בשנת 2000 יצא סרט דרמה בשם "שנינו" (Two of Us) המדבר על היחסים של חברי הלהקה לאחר ההתפרקות. במהלך הסרט נחשפים מספר פרטים על המשך החיים של חברי הלהקה אחרי שנפרדו. שם הסרט זהה להשיר הראשון בדיסק האחרון של הלהקה.
בשנת 2007 יצא סרט בשם "מסביב ליקום" (Across The Universe) שהינו בעצם סרט עלילתי שמבוסס על שירי הלהקה. הדמות הראשית היא ג'וד שיוצא למצוא את מזלו בניו יורק, כשבדרך הוא פוגש בלוסי, פרודנס, מר קייט ועוד דמויות משירי הביטלס.
[עריכה] דיסקוגרפיה
ראו גם:
| אלבומים | סינגלים בארצות הברית |
|---|---|
|
|
| סינגלים בבריטניה | |
|
|
| תקליטי EP | |
*Twist and shout #1 07/63
|
[עריכה] הערות שוליים
- ^ הוצאת דביר, עמוד 68
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: הביטלס |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הביטלס |
[עריכה] באנגלית
- האתר הרשמי
- Beatles-mania.com
- The Beatles Lyrics
- Steve's Beatles Page
- Steve Clifford's Beatles website
- RealBeatles.com
- שירי הביטלס
- The Beatles
- הביטלס והפלישה הבריטית לאמריקה
- תמונות של הביטלס
- הביטלס ב-Allmusic
- קובצי אודיו של החיפושיות לשמיעה אונליין
- האתר של ירדן אוריאל. גדול אספני הביטלס בארץ
[עריכה] בעברית
- חדשות ביטלס באתר ביטלמניה
- פורום הביטלס באתר הייד פארק
- פורום הביטלס באתר תפוז
- פורום הביטלס באתר נענע
- הביטלס, באתר MOOMA
- עמית קוטלר, שירי הביטלס החדשים, nrg
| הביטלס | |
|---|---|
| ג'ון לנון | פול מקרטני | ג'ורג' האריסון | רינגו סטאר |
|
| הנהלה | הפקה |
| בריאן אפשטיין | אלן קליין | הקלטות אפל | ג'ורג' מרטין | ג'ף אמריק | פיל ספקטור | נורמן סמית' | אולפני אבי רוד |
| אלבומי אולפן | סרטים |
|
Please Please Me (1963) | With the Beatles (1963) | A Hard Day's Night (1964) | Beatles for Sale (1964) | Help! (1965) | Rubber Soul (1965) | Revolver (1966) | Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band (1967) | Magical Mystery Tour (1967) | The Beatles (1968) | Yellow Submarine (1969) | Abbey Road (1969) | Let It Be (1970) |
A Hard Day's Night (1964) | Help! (1965) | Magical Mystery Tour (1967) | Yellow Submarine (1968) | Let It Be (1970) |
| ערכים נוספים | |
| ביטלמניה | ריצ'רד לסטר| תאוריית הקשר על מותו של פול מקרטני | קלאוס פורמן | יוקו אונו | אנתולוגיה | |