הביטלס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "The Beatles" מפנה לכאן. לערך העוסק באלבום בשם זה, ראו The Beatles (אלבום).
הביטלס
Beatles logo.png The Fabs.JPG
הביטלס בניו-יורק, 7 בפברואר 1964
בכיוון השעון (מימין למעלה): פול מקרטני, רינגו סטאר, ג'ורג' האריסון, ג'ון לנון
מידע כללי
מקור ליברפול, אנגליה
שנות פעילות 1960 - 1970
סוגה רוק
רוק פסיכדלי
רוקנרול
פופ
חברת תקליטים פרלופון
קפיטול רקורדס
אפל רקורדס
יונייטד ארטיסטס
Vee-Jay
סוואן רקורדס
פולידור
www.beatles.com
חברים
ג'ון לנון
פול מקרטני
ג'ורג' האריסון
רינגו סטאר
חברים לשעבר
פיט בסט
סטוארט סאטקליף

הביטלסאנגלית: The Beatles; נקראים גם החיפושיות, ולעתים גם חיפושיות הקצב), הייתה להקה בריטית, שנחשבת לאחד הלהקות הגדולות והמשפיעות בכל הזמנים. הלהקה זכתה להצלחה רבה בשנות השישים של המאה העשרים, ומילאה תפקיד מרכזי בתרבות אותה התקופה. המוזיקה שיצרה הלהקה הייתה בעלת השפעה מכרעת ומתמשכת על התפתחות המוזיקה הפופולרית. חברי הלהקה בהרכבה הסופי היו: ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר (ריצ'רד סטארקי). בתקופות מוקדמות יותר היו חברים בה סטיוארט סאטקליף (1960) ופיט בסט (1960-62).

הלהקה נוצרה והתגבשה סביב הצמד לנון ומקרטני, שהיו המוזיקאים הבולטים בה לכל אורך דרכה, וכותבי רוב השירים של הלהקה. בראשית דרכה (1962) שאבו חבריה השראה בעיקר ממוזיקת רוק אנד רול אמריקנית. מאוחר יותר, התעשרו מקורות ההשפעה שלהם, וכללו בין השאר: מוזיקה קלאסית, פולק ומוזיקה הודית. שילובן של השפעות אלו בשירי פופ, המבנים המלודיים וההרמוניים המורכבים, ופריצות הדרך החשובות של הביטלס בתחום הקלטת המוזיקה העלו תרומה מכרעת להפיכת מוזיקת הרוק והפופ לסוגה אמנותית ממשית, והעמידו את הביטלס כיוצרים הבולטים ביותר של המוזיקה הפופולרית בשנות ה-60.

הצלחתה של הלהקה החל משנת 1962 יצרה סביבה תופעה של היסטריה המונית שכונתה "ביטלמניה". התופעה התפשטה מבריטניה לארצות הברית ומשם למדינות רבות נוספות, ופילסה את הדרך לשורה ארוכה של להקות רוק בריטיות (במה שכונה בשם הפלישה הבריטית). פרסומה הגדול של הלהקה, כמו גם העיסוק בסמים קלים והזייתיים, שלום ואהבה, קיבעו את היותה של הלהקה כסמל של התקופה, והקנו לה מעמד החורג בהרבה מזה של להקות אחרות. בשנת 2004 דירג מגזין הרולינג סטון את הביטלס במקום הראשון ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים.‏[1]

שם הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הלהקה הוא הלחם של המילים האנגליות beetles (חיפושיות) ו-beat (קצב).‏[2] הסיבה המדויקת לבחירה בשם זה אינה ידועה בוודאות, אך ככל הנראה שאב ג'ון את השם ללהקה כהשראה מהנוהג הנפוץ אצל להקות אחרות לבחור בשם בעל משמעות כפולה.‏[3] השערה רווחת אחת, שגם חברי הביטלס נתנו לה חיזוק, הייתה שהשם נוצר בהשראת ה-Crickets, להקתו של באדי הולי, שפירושו "צרצרים", אך גם מרמז למשחק הקריקט.‏[4] השערה נוספת, של מקרטני, היא כי השם התבסס על ביטוי סלנג בסרט "הפרא", שהיה חביב על לנון וסאטקליף.‏[5] לנון, מקרטני ואחרים העלו גם פירושים אחרים, חלקם שגויים במתכוון.‏[6]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות (1962-1957)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של הלהקה בלהקת סקיפל בשם "הקוורימן" (The Quarrymen), שהקים ג'ון לנון בליברפול.‏[7] חבר משותף לפול מקרטני ולג'ון לנון הזמין את הראשון להופעת אחר־צהריים של הלהקה בכנסיית סט. פיטר'ס. מקרטני התרשם מהופעתו של לנון ומיכולתו לאלתר מילים. אחרי ההופעה נפגש מקרטני עם לנון והרשים אותו ביכולת הנגינה שלו. כשבוע לאחר המפגש הציע פיטר שוטון, חבר להקת הקוורימן, למקרטני להצטרף והוא נענה. למרות שחשש למעמדו כמנהיג הלהקה הסכים לנון לצרף את מקרטני עקב יכולת הנגינה שלו. מעט מאוחר יותר, הביא מקרטני לצירופו של ידידו הצעיר לבית הספר התיכון ג'ורג' האריסון. תקופה ממושכת התקיימה הלהקה בהרכבים שונים ומשונים וללא מתופף, עם מגוון שירים שעיקרו שירי רוק אנד רול אמריקניים.

בתחילת 1960 ארגן מנהל הלהקה, אלן ויליאמס, הופעות במועדון לילה קטן בהמבורג שבגרמניה. חברי הלהקה צרפו אליהם את פיט בסט כמתופף.‏[8] החבר החמישי בלהקה היה חברו הטוב ביותר של ג'ון לנון, צייר מוכשר בשם סטיוארט סאטקליף. הביטלס ניגנו משך שבועות ארוכים ברובע סט. פאולי בהמבורג—עיר נמל שאופיה היה דומה לזה של עיר מולדתם—תחילה במועדון אינדרה ואחר־כך במועדון מעט גדול יותר, הקייזרקלר. עם שובם לליברפול‏[9] התפרקה הלהקה למעשה, אך כעבור חודשים אחדים שבו חבריה והתקבצו שוב להופעות בהמבורג, כשהפעם ממלא מקרטני את תפקידו של סאטקליף, שעזב את הלהקה לטובת חברתו מהאמבורג, הצלמת אסטריד קרישהר, בנגינה על גיטרת בס.‏[10] ארבעת מסעות ההופעה הארוכים בהמבורג נחשבו בעיני חבריה לנקודת מפנה חשובה בתולדות הלהקה. הנגינה משך שעות ארוכות על הבמה ליטשה את כישורי הנגינה וההופעה שלהם, וסייעה להם בגיבוש רפרטואר מוזיקלי.

מועדון ה"מערה"

לאורך שנת 1961 הרבו הביטלס להופיע גם בליברפול ובסביבתה, כשהם תופסים מקום חשוב יותר ויותר בזירה המקומית המשגשגת. מספר מאזינים נלהבים, שפנו לחנות המוזיקה של NME בליברפול וביקשו לקנות מתקליטיהם,‏[11] עוררו את תשומת לבו של מנהל החנות, בריאן אפשטיין, שמצא אותם מנגנים במועדון ה"מערה" בליברפול, והציע להם את ניהולו. הוא החל לנהל את הלהקה בנובמבר 1961.

אפשטיין, שהיה בעל חוש בימתי מפותח, שינה את לבושם של חברי הלהקה, שוויתרו על בגדי עור ובלוריות משוחות ברילנטין לטובת חליפות, עניבות ושיער מסורק לפנים, והחל לפעול להשגת חוזה הקלטות ללהקה. הביטלס ביצעו הקלטת מבחן בחברת התקליטים החשובה "דקה" (1 בינואר 1962) אך נדחו בטענה ש"להקות גיטרה הן כבר לא באופנה".‏[12] מעט מאוחר יותר, נוצר קשר בין אפשטיין לג'ורג' מרטין, מפיק מוזיקלי בעל הכשרה קלאסית, ששימש בעיקר כמפיק תקליטי קומדיה בפרלופון, חברה־בת של EMI. עם שובם של הביטלס ממסע הופעות בהמבורג (אפריל-מאי 1962) ניגנו חברי הלהקה לפני מרטין (יוני 1962), שלא התרשם במיוחד מנגינתם, אך התרשם מאישיותם.

מרטין דחק בחברי הלהקה להחליף את פיט בסט, שנגינתו לא השביעה את רצונו, במתופף טוב יותר, ובאוגוסט 1962, הוחלף בסט ברינגו סטאר, מתופפה של להקת רורי סטורם וההוריקנים,‏[13] שהייתה אף היא אחת הלהקות הבולטות ביותר בליברפול. גם נגינתו של סטאר, שלא היה בקי די צורכו ברפרטואר המוזיקלי של הביטלס, לא הייתה טובה דיה לדעתו של מרטין,‏[14] ובהקלטה הרשמית הראשונה של הביטלס, ב-11 בספטמבר 1962 נשכר לצורך התפקיד מתופף אולפן בשם אנדי ווייט.

שני השירים הראשונים אותם בחרו הביטלס להקליט לתקליטון הבכורה שלהם היו Love Me Do,‏‏[15] שנכתב על ידי מקרטני, כשלנון תורם את המעבר;‏[16] ועל צידו השני של התקליטון P.S. I Love You, שהולחן אף הוא על ידי מקרטני.‏[17]

1963[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביטלמניה

התקליטון הראשון של הביטלס, עם Love Me Do ו-P.S. I Love You הוצא לאור באוקטובר 1962 וזכה להצלחה ניכרת באזור ליברפול, אך להצלחה פושרת בשאר המקומות באנגליה,‏[18] והגיע רק למקום ה-17 במצעד התקליטונים הבריטי.‏[19] זמן קצר אחריו (26 בנובמבר 1962) הקליטו הביטלס תקליטון נוסף, שכלל את Please Please Me ו-Ask Me Why. בעצתו של מרטין,‏[20] האיצו הביטלס את קצב הנגינה והשירה ב-Please Please Me, שינוי שהוכיח את עצמו כאשר יצא התקליטון בתחילת 1963 וכבש את המקום הראשון במצעד.‏[21]

הביטלס פנו מכאן להקלטת אלבום הראשון, Please Please Me. התקליט כולו הוקלט בתוך פחות מעשר שעות ב-11 בפברואר 1963.‏[22] התקליט כלל, נוסף לארבעת שירי התקליטונים שפורסמו, סדרה של שירים, רובם משל כותבים אחרים, שהביטלס ביצעו בקביעות בהופעותיהם, והקליטו אותם באולפן במעין הופעה חיה.

הביטלס ב- 1963 עם הזמרת השבדית ליל-באבס

התקליט זכה להצלחה מידית ומרשימה.‏[23] והמשיך את קו העלייה בפופולריות של הביטלס. הלהקה המשיכה להופיע ברחבי בריטניה, כשהיא קוצרת הערצה הולכת ומתעצמת, אך פריצת הדרך המשמעותית הבאה הגיעה בשלהי הקיץ של 1963, כאשר הוציאה הלהקה את התקליטון She Loves You‏‏[24] התקליטון זכה להצלחה מסחררת ושבר את כל שיאי המכירות בבריטניה. ב-13 באוקטובר 1963 הופיעו הביטלס בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "יום א' בפלדיום של לונדון," ‏[25] שזכתה לצפייה של 15 מליון צופים ומעט מאוחר יותר השתתפו במופע הגאלה השנתי בפני משפחת המלוכה.‏[26] שתי ההופעות האלו, שזכו לסיקור נרחב, חשפו לראשונה את ההיסטריה ההמונית העצומה, בעיקר של צעירות בגילאי העשרה, שהתפתחה בבריטניה סביב הלהקה. בתוך זמן קצר, זכתה התופעה לכינוי "ביטלמניה."‏[27]

במקביל לכל אלו, הצליחו הביטלס להקליט את תקליטם השני, With The Beatles,‏[28] שכלל שורה מרשימה נוספת של שירים חדשים,‏[29] וכמה שירים נוספים של יוצרים אחרים, ובמיוחד שירים של יוצרים כמו סמוקי רובינסון ואמני חברת מוטאון. זמן קצר אחרי כן הקליטו הביטלס תקליטון חשוב נוסף, I Want to Hold Your Hand.‏[30] אלו לא רק ליבו את הצלחתה של הלהקה, אלא גם משכו את תשומת לבם של מבקרי מוזיקה, שהעתירו על ראשם של לנון ומקרטני שבחים רבים, כשחלקם מרחיקים לכת עד כדי השוואות לשוברט ובראהמס.

היעד הבא שהציבו הביטלס בפניהם היה כיבושה של אמריקה.‏[31] הלהקה הופיעה בסוף שנת 1963 בשבדיה, שם נחלה הצלחה, ואחר־כך בצרפת, שם נחלה הצלחה פחותה,‏[32] אך המטרה הראשית שלהם נותרה הצלחה בארצות הברית, המדינה ממנה הגיעו רוב היוצרים הנערצים עליהם.

1964[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך שנת 1963 הוצאו בארצות הברית מספר תקליטונים של הביטלס על ידי חברות תקליטים קטנות,‏[33] ללא קידום מכירות, וכמעט ללא הצלחה. למרות זאת, הצליח אפשטיין, בהסתמך על הצלחתה המרשימה של הלהקה בבריטניה, להחתים אותה לשלוש הופעות בתוכנית האירוח של אד סאליבן בפברואר 1964, וניצל את ההחתמה כדי לשכנע את דייב דקסטר, האחראי על הרפרטואר בחברת Capitol Records, אחותה האמריקנית של EMI, להשקיע בקידום מכירות של הלהקה, שהיה אמור להתרחש עם הוצאתו של I Want to Hold Your Hand בארצות־הברית באמצע ינואר, ולקראת הופעותיהם בטלוויזיה.

הביטלס מופיעים ב- 1964

האירועים התגלגלו במהירות רבה מן הצפוי, וההשמעות הרבות להן זכה עותק מיובא מבריטניה של I Want to Hold Your Hand הובילו להוצאת התקליטון כבר בסוף דצמבר. התקליטון זכה להצלחה מרשימה וב-1 בפברואר 1964 טיפס למקום הראשון במצעדי המכירות בארצות־הברית. הגעתם של הביטלס, כעבור מספר ימים, התקבלה בהיסטריה שהפתיעה את חברי הלהקה ואת כל מי שהיה נוכח במקום. בנמל התעופה התקבלו חברי הלהקה על ידי אלפי צעירים נלהבים, נושאי כרזות, והופעתם הראשונה, ב-9 בפברואר 1964, ב"מופע של אד סאליבן" זכתה להצלחה חסרת תקדים, עם שיא צפייה של 73 מליון איש.‏[34]

חוות הדעת הרווחת ביותר בעיתונות אחרי ההופעה הראשונה בתוכנית של אד סאליבן הייתה כי הביטלס הם שיגעון חולף. "הם ייעלמו בתוך שנה" גרס המנהל המוזיקלי של אד סאליבן, ומיצה בכך את הדעה הרווחת. ההארלד־טריביון של ניו־יורק גרס כי הלהקה מורכבת מ"שבעים וחמישה אחוז פרסום, עשרים אחוז תספורת וחמישה אחוז יללות", הוושינגטון פוסט גרס כי הם "א-מיניים ומכוערים" ואילו הניו־יורק טיימס גרס כי מדובר ב"תרופת דמי להמונים".‏[35]

למרות הנבואות להיעלמותה המהירה של הלהקה ושל הביטלמניה, נמשכה התופעה כמעט שלוש שנים. בשנים אלו משלו הביטלס ברמה במצעדי המכירות של התקליטונים והתקליטים אריכי־הנגן, כששיריהם ואלבומיהם מככבים בראש המצעד בלמעלה משליש הזמן מאותן שנים.‏[36] מכירות התקליטים היוו רק חלק קטן מהתעשייה הענפה שהתפתחה סביב הביטלס. חולצות, בובות, שעונים, פאות, כרזות, נעליים, וכל מוצר אחר אותו ניתן להעלות על הדעת נשא את צילומיהם של "ארבעת המופלאים" (fab four).‏[37] הביטלס עצמם, אף שתמונתם נישאה כמקדמי מכירות על כל מוצר תחת השמש, לא זכו לתמלוגים או תשלום כלשהו עבור תעשיית הביטלס, שגלגלה סכומים של עשרות מיליוני דולרים (בערכים של היום, מיליארדי דולרים).‏[38]

תיעוד מדויק של רוח התקופה סיפק הסרט "A Hard Day's Night", בבימויו של ריצ'רד לסטר, שתיאר יום בדיוני בפרטיו, אך מציאותי ברוחו, בחייהם של חברי הלהקה. הסרט צולם בבריטניה בין ה-6 במרץ 1964 ל-24 באפריל 1964—בימי השיא של הביטלמניה—כשבמקביל מקליטים חברי הלהקה את השירים העתידים לשמש פסקול לסרט.‏[39] הסרט והתקליט זכו להצלחה רבה, ואפיוניהם של חברי הלהקה בסרט (פול "החמוד", רינגו "הנוגה", ג'ון "הסרקסטי" וג'ורג' "אוהב הכסף"), אף שמידת האמת בהם הייתה מוגבלת, שימשו אחרי כן לאפיונם.

הגעת הביטלס לארצות הברית במהלך 1964 וההופעה בתוכנית האירוח של אד סאליבן סימנה את תחילת תקופת "הפלישה הבריטית" בתולדות המוזיקה.

תופעה משמעותית אחרת שחוללו הביטלס הייתה הזנקת "הפלישה הבריטית": הצלחה מהירה ומסחררת של להקות בריטיות בארצות־הברית. להקות אלו היו ברובן להקות גיטרות, שהסתמכו ישירות על הצלחת הביטלס. בשלב הראשון בלטו ביניהן להקות כמו המחפשים, בילי ג'יי קריימר והדקוטות, או ג'רי והפייסמייקרס, שמקורן היה בליברפול. אחריהן הגיעה שורה ארוכה של להקות פופ ורוק אנד רול, רובן מערי שדה בצפון בריטניה שניגנו רוק אנד רול בהשראה אמריקנית, אך בעיבוד ובניחוח בריטי מובהק. בלטו ביניהן להקות כמו האבנים המתגלגלות, המי, ציפורי החצר, האנימלס, הטרוגס, הפנים הקטנות, הקינקס, דונובן, הזומביז ועשרות אחרות.

בסוף שנת 1964, החלו חברי הביטלס לחוש תשישות מסוימת מעומס האירועים ומהלחץ המתמיד שהופעל עליהם מצד מעריצים, עיתונאים, חברים למקצוע ואחרים. באותה שנה השתתפו חברי הלהקה ב-186 הופעות, ימי הקלטה וימי צילום, השלימו צילום סרט, כתבו את המלים והלחן לשני תקליטים ולמספר תקליטונים, טסו ברחבי העולם, מניו־זילנד ועד ארצות הברית, ונטלו חלק במאות ראיונות וקבלות פנים.‏[40] העומס הרב החל לתת אותותיו בלהקה. תקליט סוף השנה שלהם, Beatles for Sale הוקלט בין ה-11 באוגוסט 1964 וה-4 בנובמבר,‏[41] כשבמקביל עורכת הלהקה מסע הופעות גדול בארצות־הברית ומסע הופעות מצומצם יותר בבריטניה. בתקליט, כמו גם בעטיפתו, ניכרת עייפותם של חברי הלהקה. רק שמונה משירי התקליט הולחנו על ידי לנון ומקרטני, ושאר השירים נלקחו מהמאגר הוותיק של גרסאות הכיסוי של הלהקה.‏[42]

1965[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1965 הייתה דחוסה לא פחות מבחינתם של חברי הלהקה, אך ניכר בה שינוי בולט בגישתם של חברי הלהקה ליצירתם. בתחילת דרכה, היו ההופעות הפומביות ההיבט המרכזי ביותר בפעילות הלהקה, אך ההופעות הקצרות מול קהל נערות צעירות צורחות, בלי שלחברי הלהקה תהיה יכולת לשמוע את עצמם או את נגינתם,‏[43] מסיבות העיתונאים והקלטות הרדיו והטלוויזיה החוזרות על עצמן, ייגעו את חברי הלהקה יותר ויותר.

הביטלס מבצעים את השיר Another Girl מהסרט Help! ב- 1965

בתחילת השנה‏[44] החלו חברי הלהקה בעבודה על תקליטם הבא ועל סרטם השני, Help!.‏[45] הסרט היה לא יותר ממהתלה עם עלילה קלושה.‏[46] התקליט, אף שאינו נחשב אחד הטובים מבין תקליטיה של הלהקה, היווה נקודת מפנה חשובה. שירי הלהקה החלו בפעם הראשונה חורגים מהמסגרת המוכרת של שירי פופ העוסקים באהבה בין נער לנערה או בין גבר לאישה, ובהשפעת יוצרים כמו בוב דילן החלו עוסקים גם בנושאים אחרים (השיר Help! והשיר You've got to Hide your Love Away, שנכתבו על ידי לנון); בפעם הראשונה מאז 1963 הופיעו בתקליט של הלהקה שירים שכתב האריסון; וחשוב מכל, בשיר Yesterday שכתב מקרטני לווה הזמר ברביעיית כלי מיתר. הביטלס חרגו כאן לראשונה מדפוס של הקלטת שיר המלווה בנגינת חברי הלהקה, לטובת שיר שהנגינה והעיבוד שלו הותאמו באופן ספציפי לאופיו, בלי התחשבות בצורך לנגנו על במה. ב-12 ביוני 1965, זמן קצר לפני צאת האלבום, זכו הביטלס בפעם הראשונה לכיבוד רשמי מטעם המלכה, כאשר הוענק להם תואר MBE על תרומתם לייצוא הבריטי.

זמן קצר אחרי הוצאת האלבום Help, ב-15 באוגוסט 1965, הופיעו הביטלס באצטדיון שיי בניו יורק מול 55,600 צופים.‏[47] הופעה זו הייתה הפעם הראשונה בה התקיימה הופעת רוק או פופ באצטדיון, והייתה נקודת השיא בביטלמניה.

אחרי סיור הופעות קצר ודחוס בארצות־הברית ובקנדה עד סוף אוגוסט,‏[48] שבו הביטלס להקלטות האלבום Rubber Soul, שנועד לצאת בסוף השנה. הביטלס הגיעו להקלטות ב-12 באוקטובר 1965, כשלרשותם עומד רק קומץ שירים. לוח הזמנים היה רצחני, שכן בתחילת דצמבר כבר היו חברי הלהקה אמורים לצאת למסע הופעות באנגליה, עם חומרים מן התקליט החדש.‏[49] למרות לחץ הזמן, ואף שהלהקה נאלצה לדלות שירים מן העבר‏[50] או לאלתר שירים חדשים,‏[51] היה האלבום פריצת דרך חשובה נוספת עבור הלהקה, שהתרחקה עוד יותר מהמסגרת המקובלת של להקת גיטרות השרה ומנגנת שירים על אהבת נעורים, עם שירים שלוו בנגינת סיטאר (Norwegian Wood), קטע ביניים בסגנון באכי (In My Life), שיר על שימוש בסמים קלים (Day Tripper), ועוד.

1966[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1966 הייתה שנת מפנה מכרעת בתולדות הביטלס, והשינויים שחלו בה השפיעו בהמשך גם על אופיה של מוזיקת הפופ והרוק בכלל.

אירועים משמעותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הופעותיהם בפיליפינים התרחשה תקרית קשה, אחרי שהביטלס לא הופיעו בקבלת פנים מיוחדת שארגנה אימלדה מרקוס, אשת נשיא הפיליפינים, וזו הכריזה כי הלהקה עלבה באומה הפיליפינית כולה. חברי הלהקה, נטולי הגנת כוחות ביטחון, ספגו דחיפות ומהלומות בדרכם מן המלון לנמל התעופה, שם עוכבו זמן ממושך. כאשר שבו לבסוף לאנגליה, נשאל האריסון על תוכניות הלהקה לעתיד והשיב: "יש לנו שבועיים להתאושש, ואחר כך ניסע לחטוף מכות באמריקה".‏[52]

תחזיתו של האריסון הייתה נכונה יותר מששיער. בראיון שהעניק לנון בפברואר 1966, ופורסם אז בבריטניה ב"איבנינג סטנדרד", העיר לנון כי קרא באחרונה את הספר "קשר הפסחא", והתרשמותו היא ש"הנצרות בדרך החוצה. היא תתכווץ ותעלם... היום אנחנו [הביטלס] יותר פופולריים מישו".‏[53] ההערה לא עוררה תגובה כלשהי בבריטניה, אך כאשר פורסמה שוב בארצות־הברית (29 ביולי) תחת כותרת פרובוקטיבית, עוררה סערה רבתי, מלווה בהחרמה מצד תחנות רדיו ואפילו שריפה של תקליטי הלהקה. אפשטיין חש לארצות־הברית כדי להרגיע את הסערה, ולנון עצמו נאלץ להתנצל בחצי פה על דבריו, כדי שהלהקה תוכל לצאת למסע ההופעות שלה במדינה.‏[54]

פרשה צדדית, שאף לה הייתה השפעה מצננת על הקשר בין הביטלס לקהלם באמריקה, הייתה כריכת האלבום yesterday and Today (לקט שירים מהשנים 1965-6), בה הופיעו חברי הלהקה בין נתחי בשר וחלקי בובות ועל כן נקראה "Butcher Album". המחאות הובילו לשינוי העטיפה. והעטיפה המקורית של האלבום הפכה לפריט אספנים.

הפסקת ההופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנה החלה בחופשה ארוכה מהופעות ומהקלטות. הם שבו להקלטות ב-6 באפריל ועלו על הבמה שוב רק ב-1 במאי.‏[55] החופשה הארוכה מהופעות שיקפה את המיאוס שחשו רוב חברי הלהקה מהופעות, במיוחד בתנאי ההגברה וההופעה הקיימים. לבד מההופעה החד־פעמית במאי, שבה הלהקה להופיע במסע הופעות קצר בגרמניה, יפן והפיליפינים. מסע ההופעות נמשך מה-12 באוגוסט עד ל-29 באוגוסט 1966, וכלל גם הופעה נוספת, מוצלחת הרבה פחות, באצטדיון שיי. ההופעה האחרונה, באצטדיון "קנדלסטיק פארק" (Candlestick Park) בסן פרנסיסקו, הייתה הופעתה הרשמית האחרונה של הלהקה.

ההחלטה להפסיק להופיע התקבלה, ככל החלטה עד כה, בהסכמת כל חברי הלהקה. אפילו החבר היחיד שעדיין ביקש להופיע, פול מקרטני, הגיע למסקנה ש"מופע הקרקס" חייב להפסק.‏[56] במטוס, בדרך חזרה מסן־פרנסיסקו, העיר האריסון: "זהו זה, אני כבר לא ביטל".‏[57] האריסון העיד בכך לא רק על הקץ למסע הופעות ארוך, שכלל יותר מ-1,400 הופעות בשש השנים הקודמות, אלא גם על התפיסה המקובלת, לפיה להקה קיימת רק כל עוד היא מקיימת הופעות בפני קהל. החלטתם של חברי הלהקה להמשיך לפעול יחד בלי הופעות פומביות לא הייתה ידועה בציבור אז, אך היו לה אחר־כך השלכות על להקות אחרות שבחרו לפעול במתכונת דומה, של הקלטות אולפן בלי הופעות חיות.

שינוי חשוב נוסף שחוללה הפסקת ההופעות הייתה שינוי במערך הכוחות בלהקה. במהלך השנים שקדמו לביטלמניה ובשנות הביטלמניה היה בריאן אפשטיין האחראי לניהול חוזיה והופעותיה של הלהקה. חברי הלהקה, על־כל ההבדלים ביניהם, היו יחידה מגובשת, שלא נתנה לאדם מבחוץ לחדור לתוכה ולהיות מעורב בתהליכי קבלת ההחלטות בה.‏[58] הפסקת ההופעות והדגש ההולך ומתעצם על הקלטות ועל גילוי עצמי מוזיקלי ואישי דחק את אפשטיין הצידה, והחל מדגיש את ההבדלים בטעמם האישי והמוזיקלי של חברי הלהקה.

שינויים ביצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי בולט אחר בשנת 1966 הייתה ההשפעה הגוברת והולכת שהייתה לשימוש בסמים על יצירת הלהקה. חברי הביטלס השתמשו בסמים ממריצים שונים כבר מאז הופעותיהם בגרמניה, אז נעזרו בסמים כדי לאפשר להם להמשיך ולנגן במשך שעות ברציפות. בשנת 1964, עם זאת, ערכו חברי הלהקה בחסותו של בוב דילן היכרות ראשונה עם המריחואנה,‏[59] ומאוחר יותר חוו גם שימוש ב-LSD. המריחואנה הפכה בת־לווייה קבועה של הלהקה מעתה ואילך – המשתמש הנלהב ביותר היה מקרטני – ואילו סמים הזייתיים, כמו LSD, אף שלא שימשו את חברי הלהקה באולפן (לבד ממקרה חריג אחד), העניקו השראה לעולם דימויים לשוני ומוזיקלי חדש.

ביטוי לשינויים אלו נמצא בתקליטה הבא של הלהקה, Revolver. הקלטות התקליט, שהיה היחיד שהוציאה הלהקה באותה שנה, נמשכו מה-6 באפריל 1966 עד ה-22 ביוני אותה שנה.‏[60] ההקלטות החלו, בהתאם לנוהג המקובל בלהקה, בהקלטת שיר של לנון, Tomorrow Never Knows שגילם, באופן תמציתי, את השינויים הרבים שחלו אותה שנה בלהקה. המלים לשיר התבססו באופן רופף על "ספר המתים הטיבטי", ובאופן מהותי יותר בהעצמת התודעה באמצעות סמים, וקראו לשומעים: "האזינו לצבעי החלומות שלכם". לנון רצה שהשיר יישמע כאילו הוא מושר על ידי 4,000 נזירים טיבטים. צוות ההפקה, ובמיוחד הטכנאי החדש של הלהקה, ג'ף אמריק, השתמשו בטכניקות אולפן חדשניות כדי ליצור אפקט רב עוצמה ומרוחק לשירה. היום השני של הקלטת השיר הוקדש ברובו לנסיונות למצוא צלילים נוספים שיעשירו את מרקם השיר. רוב הצלילים התבססו על סדרת הקלטות של צלילים מעוותים או מנוגנים במהופך, שעל הכנתם טרח מקרטני בלילה הקודם.‏[61]

שאר האלבום שיקף את הרוח שנשבה בהקלטת שירו הראשון. שיריו של מקרטני, שגילה התעניינות רבה יותר מחברי הלהקה האחרים בחידושים מוזיקליים ובשיטות הקלטה, תפסו מקום בולט במיוחד באלבום זה – גם מבחינת זמן ההקלטה שהוקדש להם וגם בתשומת הלב שהוקדשה בהם למציאת דרכי הבעה חדשות, החורגות ממסגרת שיר פופ קונבנציונלי. ב-Eleanor Rigby, אחד משירי הפופ הראשונים שעסקו בגלוי בזקנה, בדידות ומוות, מלווה מקרטני ברביעייה כפולה של כלי מיתר, בשיטת הקלטה חריגה ביחס להקלטה המקובלת של כלי מיתר;‏[62] ב-For No One מלווה השיר בקרן יער, המגיעה לגובה חריג של צליל; ואילו ב-Got to Get You Into My Life – שיר הלל לשימוש בסמים‏[63] – נוספו כלי נשיפה, בסגנון טרום-פאנקי.‏[64] נכונותו של מקרטני להשקיע מחשבה ועבודה בהקלטות שיריו ושירי האחרים, כמו גם נכונותו לתפוס מקום מרכזי יותר, העניקה לו בהדרגה מעמד של החבר היוזם והמוביל העיקרי בלהקה.

1967[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנטל ההופעות מאחוריהם, הסתגרו הביטלס באולפן ביחד עם ג'ורג' מרטין, ויצרו מספר שירים שהדגימו את התפתחותם האישית, האמנותית והטכנולוגית. הסינגל "Strawberry Fields Forever" (שדות תות לנצח) נכתב על ידי לנון והיה אבן דרך ביצירת הרוק הפסיכדלי. הסינגל כלל גם את השיר "Penny Lane", בו שיכלל מקרטני את השילוב בין מוזיקה מודרנית למוזיקה קלאסית, בהמשך לשיר הקודם שפירסמה הלהקה, "Eleanor Rigby".

באותו הזמן פנו הביטלס להקלטת האלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" (בתרגום חופשי: תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סמל פפר), שיצא ב-1 ביוני 1967 והפך לסמל רוח התקופה. עטיפתו התפרסמה מאוד וזכתה לגרסאות כיסוי רבות על ידי אמנים אחרים. יש הטוענים כי במבט לאחור, מקבץ השירים באלבום אינו הטוב שבאלבומי הביטלס, וגם לרעיון "אלבום הנושא" לא היה בסיס ממשי באלבום עצמו, אך התקליט פרץ נתיבים חדשים בהיותו הפעם הראשונה בה תקליט רוק נוצר ונבנה כיצירת אמנות.

בשנה זו למדו הביטלס את טכניקת המדיטציה הטרנסצנדנטלית. באותה שנה הם נסעו לאשראם של מהרישי מהש יוגי - מי שהביא את המדיטציה הטרנסצנדנטלית למערב - ברישיקש, הודו. התקופה בה שהו אצל מהרישי נחשבת לתקופה הפורייה ביותר שלהם, שם כתבו עשרות שירים. ביניהם את רוב השירים לאלבום הכפול "האלבום הלבן" וחלק גדול מהשירים של "Abbey Road".

ראשית הסוף (1968-1967)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-25 ביוני 1967, נפתח שידור הלוויין הראשון בהיסטוריה עם השיר "All You Need Is Love" שנחשב לסמל של ילדי הפרחים. ב-27 באוגוסט, המנהל בריאן אפשטיין - שחש מיותר אחרי תום עידן ההופעות של הביטלס - התאבד (או על פי גרסה אחרת, מת כתוצאה מנטילת מנת יתר של כדורי שינה ואלכוהול) והותיר את הביטלס אבודים במידת מה. חברי הלהקה התרגלו לכך שענייניהם מנוהלים על ידי אנשים אחרים, ובהיעדרו של אפשטיין החל כל אחד מהם לפנות לעיסוקיו הפרטים, כמו גם להעלות יוזמות שעוררו חיכוכים קשים בין חברי הלהקה. הנסיון העצמאי הראשון היה סרט הטלוויזיה Magical Mystery Tour (בתרגום חופשי: מסע הקסם המסתורי), יוזמה של מקרטני להשיב את הביטלס לפעולה באמצעות מסע מצולם והזוי ברחבי בריטניה. הסרט נכשל וזכה לביקורות קטלניות, לראשונה בתולדות הביטלס. ב-1968 הודיעו הביטלס על הקמת חברת תקליטים בשם "אפל", שהייתה אמורה לעודד ולטפח יוצרים צעירים ולשמש תווית העל של הלהקה. היוזמה גם היא הייתה לכישלון עסקי ואמנותי שהחריף את המתחים בין חברי הלהקה.

מותו של בריאן אפשטיין באוגוסט 1967 הביא להיווצרות "חור שחור: ניהולי, אשר שאב אליו את מיטב האנרגיות והמשאבים של חברי הלהקה והסובבים אותה. לנון ביקש לגייס את שירותיו של אלן קליין, מנהלה הכריזמטי של להקת הרולינג סטונז, אולם מקרטני סירב לכך בתוקף והציע כחלופה את עורך הדין הניו יורקי לי איסטמן, אביה של אשתו לינדה. משבר זה, מסתבר, התגלה כחסר פתרון היות שלטענת מקרטני, קליין דרש אחוזים גבוהים מדי, ומנגד, לטענת שאר חברי הלהקה, היה איסטמן מגלה העדפה ברורה ומובהקת לתנאיו של מקרטני על חשבון השאר.

השנים 1968-1969, שנות הדמדומים של הלהקה, אופיינו בפעילות כמעט עצמאית ונפרדת של כל אחד מחברי הלהקה. הפרידה שבדרך ניכרת באלבום הכפול "The Beatles" (המכונה גם "האלבום הלבן"), ובו בפעם הראשונה חברי הביטלס תיפקדו כנגני אולפן האחד של השני, ולא כשותפים פעילים ליצירה. כמה מהשירים אף הוקלטו כשירי סולו, כשרק אחד מחברי הביטלס נוכח בהקלטה. במהלך ההקלטות הייתה אווירה קשה ומתוחה בין חברי הביטלס. רינגו סטאר אף איים לעזוב את הלהקה בשלב מסוים, ונסע לארצות הברית באמצע ההקלטות. פול מקרטני החליף אותו בעמדת התופים בחלק מהשירים. לראשונה, נכלל באלבום שיר שנכתב על ידי רינגו, "Don't Pass Me By" וכן הייתה זו הפעם הראשונה בה הביטלס שיתפו מוזיקאי חיצוני בתהליך היצירה: אריק קלפטון התארח בשירם "While My Guitar Gently Weeps". האלבום התקבל בתגובות מעורבות. רבים, לרבות ג'ורג' מרטין, אשר היה חתום על הפקת האלבום, טענו כי מוטב היה לנפות מתוכו שירים ולהוציא אלבום בודד ומוצלח במקום אלבום כפול ובעייתי.

בסוף שנת 1968 הביטלס תרמו כמה שירים לסרט "צוללת צהובה", סרט מצויר בכיכוב בני דמותם המצוירים. חרף חוסר העניין של הביטלס בסרט, הוא היה להצלחה. השירים נכללו באלבום באותו שם, אשר כלל בצידו השני את הפסקול התזמורתי של הסרט, שנכתב על ידי ג'ורג' מרטין.

אקורד אחרון (1970-1969)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולפני אפל רקורדס בהם הביטלס הקליטו את אלבומם Let It Be והופיעו את הופעתם האחרונה על גג האולפנים

בתחילת שנת 1969 עשה מקרטני ניסיון נוסף לאחד את הלהקה לפרויקט משותף - צילומים לסרט בעת הקלטת אלבום חדש בשם "Get Back". בצילומי הסרט, שיצא שנה מאוחר יותר תחת השם "Let It Be" ניכרת המתיחות הרבה בין חברי הלהקה. במהלך הסרט הופיעו הביטלס על גג אולפן ההקלטות שלהם, באופן מפתיע ומבלי להודיע לאיש. הייתה זו הופעתה האחרונה של הלהקה, והיא הופסקה על ידי המשטרה בטענה כי הם מפריעים למנוחת השכנים. הביטלס לוו בהופעה זו ובשירים שהוקלטו באותה התקופה בקלידן בילי פרסטון. ההקלטות נמסרו בשנת 1970 למפיק פיל ספקטור, שיצר מהן את האלבום "Let It Be". חלק מחברי הלהקה (בעיקר מקרטני), לא היו מרוצים מהתוצאה שכללה תזמור מנופח ומקהלות של קולות רקע, ובשנת 2003 יצאה גרסה שונה של אותו התקליט, ללא התזמור והמקהלות, שנקראה "Let It Be... Naked".

במקביל לאירועים אלו, החל לנון להתראות עם האמנית היפנית יוקו אונו, למענה נפרד מאשתו סינתיה ומבנו ג'וליאן. בהשפעתה, החל לנון להיות מעורב בפעילות פוליטית מחאתית נגד מלחמת וייטנאם, וביזמות אמנותיות שונות, שלא היו לרוחם של שאר חבריו ללהקה. הנושא יצר חיכוכים נוספים בין חברי הלהקה, כאשר לנון רצה להכניס לתוך התכנים המוזיקליים של הלהקה גם תכנים שנוצרו תחת השפעתה של אונו; דוגמה לכך הוא השיר "Revolution 9" (מהפכה 9), רצף הקלטות של קולות, קטעים מתחנות רדיו ומסרטים.

ניסיונו האחרון של מקרטני להביא את חברי הלהקה לפעולה משותפת הוכתר בהצלחה. ביוזמתו, הארבעה התכנסו בקיץ 1969 להקלטת אלבום נוסף עם ג'ורג' מרטין, "Abbey Road", שהיה לאקורד סיום הולם לדרכה המוזיקלית של הלהקה.

ישנן מספר השערות באשר לסיבה הסופית לפירוק הלהקה. אחת מהן היא כי יוקו אונו, אשתו השנייה של לנון אשר נכחה כמעט כל הזמן באולפן ההקלטות, הביאה לסכסוכים בין חברי הקבוצה ולבסוף לפירוקה. ההשערה המקובלת ביותר היא שכל אחד מחברי הביטלס החל מתפתח מבחינה מוזיקלית ואישית בדרך שונה משאר חברי הלהקה, וההבדלים וחילוקי הדעות הם שהביאו לפירוק הלהקה. לנון טען כי מקרטני מכניס מסרים לתוך שיריו, שהוא לא מסכים איתם. האריסון לא ראה טעם בהמשך קיום הלהקה.

על אף שלנון איים בעבר בפרישה מהלהקה, והאריסון עשה זאת אך חזר בו לאחר מסע שכנועים מצד האחרים, היה זה מקרטני שהודיע לתקשורת ב-10 באפריל 1970 כי נואש מהנסיונות להקים את הלהקה לתחיה, והביא בכך לפירוקה הרשמי והסופי של הלהקה.

אחרי הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הלהקה המשיכו בקריירות סולו. חלקן מוצלחות יותר, חלקן פחות, אך חלוקת הרווחים מאלבומי הסולו שלהם נעשתה על פי החוזים הקבוצתיים שהיו בתוקף עד שנת 1974. בשנת 1973 יצאו שני אוספים רשמיים של הביטלס המקבצים את שיריהם המפורסמים: The Beatles 1962-1966 ו-The Beatles 1967-1970. כמו כן, במהלך שנות השבעים יצאו אוספים לא רשמיים לביטלס, ולרוב לכל אוסף היה נושא מיוחד (כגון שירי אהבה, שירי רוקנ'רול וכדומה).

ב-8 בדצמבר 1980 נרצח לנון ליד ביתו בניו יורק, על ידי מעריץ מטורף בשם מרק דייוויד צ'פמן. מקרטני כתב לזכרו את השיר Here Today, והאריסון כתב לזכרו את השיר All Those Years Ago. אחרי מותו הקליטו שלושת חברי הלהקה הנותרים שני שירים של לנון שטרם פורסמו רשמית: Free as a Bird ו-Real Love; שניהם יצאו באלבום המשולש The Beatles Anthology.

ב-1994 יצא האלבום Live At The BBC, המקבץ הקלטות ישנות של הביטלס מתוך תוכניות ה-BBC בהן השתתפו. מרבית השירים באלבום כפול זה הם גרסאות כיסוי לשירי רוק אנד רול מפורסמים, אך ישנם גם מספר שירים מקוריים של הלהקה. בשנת 1996 יצאו שלושת אלבומי האנתולוגיה של הביטלס, הכוללים גרסאות שלא פורסמו לשירי הלהקה, וכן שני השירים שצוינו לעיל. בשנת 2000 יצא האוסף "1", הכולל את 27 השירים של הביטלס שהגיעו למקום הראשון במצעדים.

פול מקרטני ורינגו סטאר בהשקת המשחק The Beatles:Rock Band ב- 2009

ג'ורג' האריסון נפטר בשנת 2001 מסרטן הריאות.

בשנת 2003 האלבום Let It Be יצא מחדש בשם "Let It Be...Naked", לאחר שעבר עריכה ונוספו לו מספר קטעים.

בשנת 2006 הוציאו חברי הביטלס הנותרים (מקרטני וסטאר), ביחד עם המפיק ג'ורג מרטין, את האלבום "LOVE" שכלל גרסאות מיוחדות לשירים הקלאסיים של הביטלס. השירים באלבום משלבים קטעים משירים שונים - קטעי נגינה משיר אחד שולבו בשיר אחר, קולות רקע משיר אחד מופעים בשיר אחר ועוד. מפיקיו של האלבום הם ג'ורג' מרטין ובנו ג'יילס.

בשנת 2009 יצא משחק הווידאו The Beatles:Rock Band המאפשר למשתמשים "לנגן" בשלטי-משחק דמויי גיטרות את שירי הלהקה. באותה שנה יצאו גם מהדורות מחודשות הכוללות עריכה דיגיטלית (remastered) לכל אלבומי הלהקה. כך יצאה The Beatles Stereo Box Set, קופסת סט עם כל אלבומי האולפן של הביטלס (בגרסת סטריאו), וגם קופסת סט נוספת של אלבומי הביטלס בגרסת מונו (The Beatles In Mono).

ב-16 בנובמבר 2010 חנות המוזיקה המקוונת iTunes השייכת לחברת Apple האמריקאית החלה במכירת אלבומי הלהקה המקוריים (כולל האלבום הכחול, האלבום האדום, Past Masters, Volume One ו-Past Masters, Volume Two). שאר אלבומי הלהקה הוצעו בשלב מאוחר יותר (כולל Live at the BBC, Anthology 1, Anthology 2, 3, Yellow Submarine Songtrack, Let It Be... Naked, Love ו-1).

המוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיהם של הביטלס שאבו השראה ממקורות שונים. ניתן לומר שמקור ההשראה העיקרי היה רוק אנד רול של שנות ה-50. ההרמוניות הקוליות הושפעו ישירות מהאמנים השחורים של חברת מוטאון בארצות הברית, והיצירה המוקדמת שלהם, מצ'אק ברי וליטל ריצ'רד. השפעה נוספת על הביטלס הייתה להקת "The Beach Boys", שהצטיינה אף היא בהרמוניות קוליות, אך במקרה זה ההשפעה הייתה הדדית.

באופן אישי שאבו חברי הלהקה השראה ממקורות שונים - לנון ומקרטני הושפעו בתחילה מאלביס פרסלי, באדי הולי ורוי אורביסון. לאחר מכן הכיר לנון את עבודתו של בוב דילן ובעקבותיו הוסיף ליצירתו השפעות ממוזיקה עממית. לנון שיחק תפקיד חשוב בכיוון הלהקה אל הפסיכדליה. בסוף דרכה של הלהקה ובשנים שאחרי כן חזר לנון להתעניין בעיקר במוזיקת רוק בסיסית יותר.

מקרטני אחראי להלחנתם של כמה מן השירים המלודיים יותר בלהקה, כמו הבלדות "Yesterday", ו-"Hey Jude". בה בעת הוסיף להתעניין במוזיקת רית'ם אנד בלוז. כמו כן נחשב לחבר בעל ההכשרה המוזיקלית המקיפה ביותר מבין חברי הלהקה, ואחראי לכמה מהחידושים שלהם בתחום העיבוד וההקלטה, זאת לצד השפעתו החשובה של מפיקם, ג'ורג' מרטין, בתחום זה.

האריסון הושפע מאמני הרוקבילי הגדולים של שנות ה-50 כקארל פרקינס, סקוטי מור ודווין אדי. ב-1965 פרץ האריסון דרך חדשה כאשר ניגן בסיטאר בשיר "Norwegian Wood", ולאחר מכן המשיך בדרך זו ושילב מוטיבים הודיים בשירים נוספים של הלהקה. באלבומיהם האחרונים של הביטלס החל האריסון לעבור לקדמת הבמה, בלהיטים כמו "While My Guitar Gently Weeps" (בו משתתף גם אריק קלפטון בסולו גיטרה), "Here Comes the Sun" ו"Something".

תרומתו של רינגו סטאר ללהקה אינה מוערכת דיה. יש לציין כי בנוסף לאימוץ סגנון נגינה חדשני וחופשי יותר (לדוגמה בשיר "Ticket to Ride") שהרחיב את גבולות ז'אנר שירי הפופ, תרם רינגו סטאר להרחבת היריעה וקהל היעד, בכך שדמותו המוזיקלית והאישית הנעימה ואף הקריקטוריסטית התגלתה כפופולרית ומתאימה מאוד לשירי ילדים. בנוסף, אחראי רינגו סטאר לגלישות האקראיות של הלהקה למוזיקת הקאנטרי, וכן יזכרו תרומותיו בשירים "A Day in the Life", סולו התופים שלו בשיר "The End" (שאכן היה אחד האחרונים שהקליטה הלהקה) ובשיר "Come Together" שבו ניגן תפקיד מעניין לאורך כל השיר. שני שירים שכתב (בעזרת שאר חברי הלהקה, ובעיקר האריסון) ופורסמו באלבומי הלהקה הם: "Don't Pass Me By" ו "Octopus's Garden", אותם גם שר.

המוזיקה של הביטלס עדיין מנוגנת ומושמעת על ידי להקות, אמנים בודדים ותזמורות בכל רחבי העולם.

השפעתם על המוזיקה ועל תרבות הפופ[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת הביטלס היוותה נקודת מפנה בתולדות המוזיקה הפופולרית. בשנים שלפני הלהקה, מוזיקת הרוק סבלה מירידה מסוימת בהשפעתה, והביטלס הפיחו בה חיים חדשים. כמו כן הם פרצו את הדרך למוזיקת רוק עשירה ומורכבת יותר (החל מהאלבום Rubber Soul). יש הרואים בהופעתם את קיצו של הרוק אנד רול הקלאסי ותחילת הרוק המודרני. כך לדוגמה, המפיק ריק סקלאר (Rick Sklar) מתחנת הרדיו WABC בניו יורק, אסר בשלב מסוים על התקליטנים בתחנה לנגן שירים מלפני תקופת הביטלס.

עד לביטלס, רוב להקות וזמרי פופ לא כתבו בעצמם את שיריהם, ותפקידם התמצה בעיקר בהעברת השירים לקהל הרחב בעזרת קול נעים ומראה מושך.

הביטלס, יחד עם מפיקם ג'ורג' מרטין וטכנאי ההקלטות ג'ף אמריק, הכניסו חידושים רבים לטכניקות ההקלטה, בזכות הניסיון המתמיד שלהם לחפש צלילים חדשים ומגוונים. אלבומם "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" נחשב לאלבום הנושא הראשון - התייחסות ראשונה לאלבום כאל יצירה אמנותית בפני עצמה ולא רק כאוסף שירים. כמו כן, לראשונה הושקעו מאמצים רבים לא רק בשירים עצמם, אלא גם בצורה החיצונית של האלבום.

בשנות ה-60 היו הביטלס חלק מהתופעה הפסיכדלית, קריאה לשלום ולאחווה מצד אחד, והשפעות רבות של סמים מצד שני. הביטלס השתמשו לעתים קרובות בסמים, ויש שרואים בשירים רבים שלהם עדויות לכך (לדוגמה יש הטוענים ששם השיר "Lucy in the Sky with Diamonds" יוצר את ראשי התיבות LSD, והשיר נשמע כתיאור של הזית הסם LSD).

עם התבססות הלהקה, חבריה החלו להבין שיש להם גם תפקיד פוליטי, גם בעקבות פגישתם עם בוב דילן. הלהקה הוציאה שירים רבים, דוגמת "All You Need Is Love", שהפכו להמנונים לקידום השלום. בעקבות נישואיו של לנון ליוקו אונו, הוא הפך קיצוני יותר בפעולותיו הפוליטיות.

כשנשאלו מקרטני, האריסון וסטאר אודות תרומתם התרבותית, אמרו שלושתם כי הם שבעי רצון בייחוד מכך שמסריהם של השירים היו ברובם חיוביים והאדירו נושאים כשלום, אהבה, אחווה וחופש הפרט.

המוזיקולוג הבריטי וילפריד מלרס היה הראשון שחקר באופן מעמיק את שירי הביטלס. מלרס ביקש להראות כיצד מבנים, הרמוניות, מסורת מלודית ותזמור של שירי הביטלס מוצאים את מקומם כחלק מהמסורת של מוזיקה אירופאית תזמורתית וקאמרית, וטען שלא ניתן "לבודד" את מוזיקת הרוק והפופ מהמסורת המוזיקלית הכללית. הוא אף טען כי לנון ומקרטני הם "כותבי השירים הטובים ביותר מאז שוברט". מלרס שילב הוראה אקדמית והרצאות פומביות (למשל: סדרת הרצאות פומביות אודות Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band סמוך ליציאת האלבום) יחד עם כתיבה אקדמית ופרסומים רבים. ספרו Twilight of the Gods: the Beatles in Retrospect מ-1973 הוא ספר יסוד במחקר האקדמי של הלהקה.

החל משנת 2009 מציעה אוניברסיטת הופ בליברפול תואר שני בלימודי הביטלס.‏[65].

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה קולנועית של הביטלס החלה בסרט "A Hard Day's Night" (בתרגום חופשי: לילה של יום מפרך) משנת 1964, שבוים על ידי הבמאי האמריקאי ריצ'רד לסטר והיה מעין תיעוד של "יום טיפוסי" בחיי הביטלס בתקופת הביטלמניה. בשנת 1965 צולם "Help!‎" - קומדיה המצולמת בצבעים מרהיבים ובאתרים אקזוטיים. הסרט Magical Mystery Tour משנת 1967 הוקרן פעם אחת בטלוויזיה האנגלית וזכה לביקורות קטלניות, אך נחשב כיום לסרט פולחן. סרט האנימציה "צוללת צהובה" יצא בסוף שנת 1968 ולא כלל את הביטלס עצמם (את הקולות תרמו מדובבים מקצועיים ש"אימצו" מבטא ליברפולי), למעט סצנה קצרה בסופו, שכללה צילום חי שלהם מדברים על המצלמה. הסרט כלל מבחר שירים מהאלבומים Revolver ,Rubber Soul, ו-Sgt. Pepper בתוספת חמישה שירים חדשים שנכתבו עבורו במיוחד. הוא נחשב לפורץ דרך בזכות שיטת האנימציה המיוחדת שלו. סרטה האחרון של הלהקה הוא "Let It Be" שצולם בשנת 1969 ומתעד את התפוררותה. הסרט והתקליט הופצו לאחר שהביטלס כבר התפרקו.

סרטים על ובהשראת הלהקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1994 יצא סרט בשם  Backbeat המגולל את סיפורם של הביטלס בהמבורג בתחילת דרכם. הסרט מתרכז בעיקר ביחסים הקרובים בין לנון לסטיוארט סאטקליף, (שכאמור לא נכלל בהרכבה הסופי של הלהקה) ובהתלבטויותיו של האחרון אם לעזוב את המבורג ולחזור לליברפול עם שאר חבריי הלהקה, או להישאר ולהשתקע יחד עם חברתו. הסרט גם מזכיר את סיפור גירושם של הלהקה מהמבורג בפעם הראשונה, (עקב הסתבכות עם המפיק שלהם) חזרתם לשם ושובם לליברפול כלהקה מצליחה. במהלך הסרט נשמעים כמה מהשירים שביצעו הלהקה בעת שהותם בגרמניה.

בשנת 2000 יצא סרט דרמה בשם "שנינו" (Two of Us) המדבר על היחסים של חברי הלהקה לאחר ההתפרקות. במהלך הסרט נחשפים מספר פרטים על המשך החיים של חברי הלהקה אחרי שנפרדו. שם הסרט זהה לשיר הראשון בדיסק האחרון של הלהקה.

בשנת 2002 יצא סרט בשם קוראים לי סם עלילת הסרט איננה קשורה כלל לביטלס אך הלהקה מוזכרת בסרט עשרות פעמים. כך שמות הגיבורים לקוחים משמות חברי הלהקה. הסרט מכיל שאלות טריוויה רבות שגיבור הסרט שואל על הביטלס. וכן הפסקול של הסרט שמורכב בעיקר מגרסאות כיסוי של שירי הלהקה.

בשנת 2007 יצא סרט מוזיקלי בשם מעבר ליקום (Across the universe) גם עלילה זו אינה קשורה לביטלס, אך שירי הלהקה הם הפסקול של הסרט, וכן משמשים כחלק ממשי מהסרט (כלומר חלקים גדולים מאירועי הסרט קורים דרך השירים כמו במחזמר) כששמות הגיבורים לקוחים משירי הלהקה (למשל - jude, prudence). בנוסף לכך הסצנה האחרונה של הסרט היא הופעה בלתי חוקית של הגיבורים על אחד הבניינים שאותה המשטרה מפזרת. זוהי מחווה להופעה האחרונה של הביטלס שהייתה על הגג של אולפן ההקלטות שלהם ופוזרה על ידי המשטרה.

הביטלס וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטלס (או כפי שנקראו בתחילה בארץ: "חיפושיות הקצב") השפיעו רבות על המוזיקה הפופולרית בישראל. בשנת 1965 היה ניסיון להביאם להופעה בארץ, אך ניסיון זה לא צלח לאחר התנגדות של גורמים שונים. הנימוק הרשמי להתנגדות היה שבואם של הביטלס ישפיע על נוער ישראל לרעה. סגן שר החינוך והתרבות, אהרן ידלין, נימק במליאת הכנסת את ביטול הביקור ב"רמה אמנותית נמוכה של האלילים הצעירים, ובכך שהם גורמים להתפרצויות היסטריות המצריכות גיוס כוחות משטרה"[66] הסברה היא כי הביקור בוטל עקב ריב בין אמרגנים שונים, לאור עדויות בסרט על חייו של האמרגן גיורא גודיק. ‏‏‏[67] בכתבה בעתון הארץ מגולל ההיסטוריון אלון גן את פרטי הפרשה. ‏‏‏[68] בדצמבר 2013 פורסמו הפרוטוקולים של "הוועדה הבין-משרדית לאישור הבאת אמנים מחו"ל", לפיהן הוועדה קבעה כי "ללהקה זאת אין כל ערך אמנותי", וכן "הופעות הלהקה גרמו להיסטריה ולהשתוללות המונית של בני נוער".‏[69]

למרות זאת, הגיעו שירי החיפושיות בעיתוי תרבותי והיסטורי (מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה) שעיצב דור חדש של יוצרים. המדינה נפתחה לתרבות הפופ, עקב המאורעות ההיסטוריים שיצרו "חלון" בין 1967 ו-1973 שהתאים בדיוק לרוח החדשה שהגיעה מליברפול ומלונדון. יוצרים כגון אריק איינשטיין ושלום חנוך, ולהקות כגון החלונות הגבוהים, השלושרים ולהקת אחרית הימים, יצרו תקליטים שלמים בהשפעתם. יהונתן גפן הודה בספרו "חומר טוב" כי רבים מהשירים שנכתבו בתקופת "חבורת לול" היו פשוט תרגומים לעברית של שירי הביטלס,‏[70] לדוגמה: השירים "אני אוהב לישון" של אריק איינשטיין ו"מה שמתחשק לי זה לישון" של אושיק לוי היו בעצם "I'm Only Sleeping", והשיר "מה שיותר עמוק יותר כחול" של שלום חנוך, שידוע בשם "היא באה השמש" הוא תרגום של השיר "Here Comes the Sun". שיר מעוברת נוסף הוא השיר "ערב של יום בהיר", שתורגם מהשיר A Hard Day's Night. בשירם של יהודית רביץ ויענק'לה רוטבליט "רחבת הריקודים" כתב רוטבליט: "האושר הוא הפשע המושלם", תרגום מהותי של השורה Happiness Is a Warm Gun. נוסף על כך, ראויות לציון גרסאות הכיסוי שהקליטה להקת רוקפור לשלושה משירי הלהקה: Strawberry Fields Forever, Tomorrow Never Knows ו-Rain אשר שוחררו במסגרת !For Fans Only משנת 2002, אלבום שכולל בתוכו את עיבודיה של הלהקה לשירים שהשפיעו עליה לאורך השנים.

רבים משירי הלהקה תורגמו לעברית, לרוב בביצועים הומוריסטיים של אריק איינשטיין כגון "מזל - כמה זמן את מתלבשת" ככיסוי לשיר Do You Want to Know a Secret, גרסה מיוחדת לשיר "Ob-La-Di, Ob-La-Da", ו"היה לנו טוב - נהיה לנו רע" ככיסוי ל"The Ballad of John and Yoko" (ראה מסגרת). דוגמה נוספת להשפעתם של הביטלס על יוצרים ישראלים ניתן למצוא בשיר "לו יהי", שנולד כגרסה עברית לשיר "Let it Be" של הביטלס, ואחר כך הוצמדה לו מנגינה בהשראתו.

שירים נוספים שתורגמו לעברית:

שם השיר במקור שם הגרסה העברית מתרגם מבצעים
All Together Now שירו אחרי
חזרה כללית
רימונה דינור,
גידי קורן
חוה אלברשטיין
, האחים והאחיות,
הדודאים
Can't Buy Me Love לי לא אכפת דרורה חבקין ישראל גוריון
Do You Want to Know a Secret מזל יורם טהרלב אריק איינשטיין
From Me to You למה את לא יוצאת איתי חיים חפר שלישיית גשר הירקון
Girl גזר דידי מנוסי להקת שבעת המינים
Good Day Sunshine כמה שמש יורם טהרלב להקת פיקוד מרכז
Good Night לילה טוב
לילה טוב
עלי מוהר
, דודו זר
גידי גוב,
דודו זר
Here, There and Everywhere אין בגני שקדיה נעמי שמר צוות הווי פיקוד המרכז
Hey Jude היי רות יורם טהרלב חוה אלברשטיין
I Should Have Known Better לא לא לא נעמי שמר האחיות שמר
I Want to Hold Your Hand זה נדבק יוסי גמזו יהורם גאון
I Will תמיד עלי מוהר גידי גוב ושלמה יידוב
Lady Madonna טעם של עוד גידי קורן האחים והאחיות
Maxwell's Silver Hammer פטיש הכסף של מקסוול,
אם לעגתם לי
דן אלמגור,
גידי קורן
ישראל גוריון
, האחים והאחיות
Mother Nature's Son אמא טבע שמוליק קראוס שמוליק קראוס
Ob-La-Di, Ob-La-Da אובלדי אובלדה
אריק איינשטיין
, גידי קורן
אריק איינשטיין
, האחים והאחיות
Piggies חיפושית הזבל גידי קורן האחים והאחיות
The Ballad of John and Yoko היה לנו טוב נהיה לנו רע אריק איינשטיין אריק איינשטיין
, זקני צפת
The Fool on the Hill השוטה על הגבעה רימונה דינור צוות הווי הצנחנים
We Can Work It Out נתגבר יחדיו אבי קורן להקת פיקוד מרכז
When I'm Sixty-Four עוד 70 שנה רימונה דינור להקת פיקוד דיזינגוף
Yellow Submarine התנדבה לחיל הימאים,
צוללת צברית
יורם טהרלב,
תלמה אליגון
, חיים אידיסיס,
שפרירה זכאי
, דן אלמגור
להקת חיל הים,
חוה אלברשטיין
, גידי גוב ודב גליקמן,
צוות רחוב סומסום,
מספר אומני ישראל
, דב גליקמן, מוני מושונוב ואבי קושניר
Yesterday רק אתמול חיים חפר יפה ירקוני
Get Back חזור - מתי מישה סגל מישה סגל
Back in the USSR בחזרה לברית המועצות יהונתן גפן מישה סגל
A Hard Day's Night לילה של יום מפרך אלברט כהן

בשנת 1981 יצרו יואב קוטנר בגלי צה"ל ועודד היילברונר סדרת תוכניות רדיו בשם "מסע הקסם המסתורי", שהייתה סקירה מעמיקה וארוכה של הקריירה של הלהקה, ושודרה במשך יותר משנה. הסדרה נחשבת עד היום לאחד מהפרויקטים המוצלחים והמשפיעים ברדיו הישראלי. הסדרה שודרה שנית במתכונת יומיומית החל מה-1 ביוני 1987. משנת 2004 מגיש השר והח"כ דאז מודי זנדברג תוכנית רדיו על הביטלס וחבריה בשם "שומעים חיפושיות" בתחנה 88FM, אשר מוקלטת בכל יום שישי אחר הצהריים. התוכנית עוסקת בנושאים ספציפיים הקשורים ללהקה, מתובלת בפרטים על התרחשויות הלהקה וחבריה, ועוסקת גם בתקופת הסולו של חברי הלהקה.

פול מקרטני הופיע בתל אביב בשנת 2008, לפני כ-45 אלף איש.

דיסקוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דיסקוגרפיה של הביטלס

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: הביטלס
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 100Greatest Artists of All Time, באתר הרולינג סטון
  2. ^ בעברית תורגם השם ל"חיפושיות הקצב" כדי לא לאבד את כפל המשמעות, ורק בהמשך קוצר ל"החיפושיות".
  3. ^ לדוגמה, Bill Haley & His Comets (ביל היילי (שם של כוכב שביט) והשביטים שלו)
  4. ^ בדיעבד, התברר כי הקריקטס לא היו מודעים לדו־המשמעות, שכן משחק הקריקט לא היה ידוע כלל בארצות־הברית.
  5. ^ גם כאן, כפי שמציין מקרטני, ההשפעה התבססה על טעות בהבנה, שכן המונח beetles בסרט הוא ביטוי סלנג שמשמעותו "בחורות".
  6. ^ לנון גרס, בדברים שכתב למגזין המוזיקלי הליברפולי Mersey Beat, כי השימוש ב-A נגלה לו בחלום, ואילו סינתיה לנון, רעייתו בשנים הראשונות לפרסומה של הלהקה, גורסת כי ציין בפניה שהבחירה באיות נבעה מכך שהיפוך ההברות (les Beat) נשמע "צרפתי ומגניב"
  7. ^ שם הלהקה התבסס על שם בית הספר התיכון בו למד.
  8. ^ לפי תיאורים רבים, בעלותו של בסט על תופים משלו הייתה שיקול מכריע בהחלטה לצרפו ללהקה.
  9. ^ הלשנה מצידו של בעל מועדון קייזרקלר בגלל שגילה שהביטלס פזלו להופיע במועדון המתחרה הטופ טן, לצדו של הזמר הבריטי טוני שרידן, שמה קץ להופעותיהם בקייזרקלר. בעל המועדון הביא לידיעת הרשויות את העובדה שג'ורג' האריסון, שהיה אז בן 17, מנגן במועדון לילה בעודו קטין.
  10. ^ סאטקליף, שכישורי נגינתו בבאס היו דלים יחסית, פנה ללימודי ציור ובאפריל 1962 נפטר בעקבות גידול במוחו. צילומיה של חברתו, אסטריד קירשהר, שימשו השראה לצילום שעיטר את עטיפת תקליטם השני של הביטלס. ציורו של חבר אחר, קלאוס פורמן, היה לכריכת האלבום רבולבר.
  11. ^ הביטלס ניגנו כמלוויו של טוני שרידן במספר שירים, באנגלית ובגרמנית, ואף שרו כמה שירים משלהם. ההקלטה הוצאה לאור בגרמניה ולא זכתה להצלחה רבה.
  12. ^ Philip Norman, Shout!: The Beatles in their Generation, New York: Simon and Schuster, 1981 עמ' 167. הסברה הרווחת הייתה שהעתיד טמון בזמרי סולו עם להקות ליווי.
  13. ^ שמועות רווחות גרסו כי בסט סולק לא רק בגלל כישורי התיפוף שלו אלא גם בגלל חזותו הנאה, שהקנתה לו פופולריות בקרב מעריצים ועוררה את קנאתם של חברי הלהקה האחרים. מידת האמת בשמועות אלו אינה ידועה, אך ידוע כי פול מקרטני, שהיה גם זה שבישר לבסט על סילוקו, לא רווה נחת מאיכות נגינתו גם קודם לכן, וכי בסט, שהמשיך לדבוק בבגדי עור ובבלורית משוכה לאחור, התקשה להשתלב בהווי הלהקה כאחד מהם. תיאור מפורט של הפרשה: Philip Norman, Shout! עמ' 157-165.
  14. ^ הקלטת המבחן התבצעה ב-4 בספטמבר 1962.
  15. ^ השיר הוקלט שלוש פעמים: פעם אחת עם פיט בסט ב-6 ביוני 1962, פעם נוספת עם רינגו סטאר, בגרסה ששימשה בתקליטון, ופעם שלישית עם אנדי ווייט, גרסה ששימשה בתקליט הראשון של החיפושיות וכמעט בכל הגרסאות המוכרות של השיר.
  16. ^ השיר תוארך על ידי לנון ומקרטני לשנים 1958-9.
  17. ^ לנון תיארך את כתיבת השיר לשנת 1960.
  18. ^ אחת הטענות הייתה שהצלחתו הפושרת של התקליטון נבעה מכך שהביטלס לא יכלו לקדם את מכירותיו בגלל מסע הופעות אחרון לו התחייבו בהמבורג. הטענה, ככל הנראה, שגויה: הביטלס היו מחויבים להופעה של שבועיים בדצמבר ובזמן הוצאת התקליטון ואחריו שהו בבריטניה.
  19. ^ טענה רווחת (ר' למשל Norman, Shout!, עמ' 168) הייתה כי הצלחתו של התקליטון התבססה על קנייה של 10,000 תקליטונים על ידי אפשטיין עצמו, על בסיס הידיעה שמספר כזה של תקליטונים מכורים דרוש כדי להביא את התקליטון לפחות למקום ה-20 במצעד.
  20. ^ לפני הקלטת השיר הציע מרטין לביטלס להקליט שיר אחר, How Do you Do It." הביטלס הקליטו הקלטת דמו אחת באי־רצון ניכר, אך סירבו להקליט את השיר. חושיו של מרטין לגבי סיכויי הצלחת השיר היו מדויקים: השיר הוקלט אחר־כך על ידי להקת מרזיביט אחרת (ג'רי והפייסמייקרס) והגיע למקום הראשון במצעד הבריטי.
  21. ^ התקליטון יצא לאור ב-11 בינואר 1963 והגיע למקום הראשון ב-2 במרץ 1963. הצלחתו הראשונית הובילה להופעה של הביטלס בתוכנית Thank Your Lucky Star ואחר־כך להופעות נוספות בתוכנית, שסייעו אף הן להצלחתו.
  22. ^ כל פרטי ההקלטות לקוחים מתיעוד רישומי הקלטות הביטלס של לוויסון: Mark Lewisohn, The Complete Bealtes Chronicle. New York: Harmony Books, 1988.
  23. ^ זמן קצר אחרי הוצאת התקליט הוציאו הביטלס תקליטון מצליח נוסף, From Me to You, שכלל בצידו השני את השיר Thank You Girl. התקליטון הוקלט ב-5 במרץ 1963.
  24. ^ השיר הוקלט ב-1 ביולי 1963 והוצא לאור ב-23 באוגוסט 1963. על צידו השני של התקליטון הופיע השיר I'll Get You.
  25. ^ Sunday Night at the London Palladium של רשת ITV.
  26. ^ ה-Royal Command Performance בו צפו המלכה האם והנסיכה מרגרט.
  27. ^ המונח הופיע לראשונה בכתובים ב"דיילי מירור" מתאריך 2 בנובמבר 1963.
  28. ^ הוקלט 18 ביולי 1963 עד 23 באוקטובר 1963.
  29. ^ החריג הוא Hold Me Tight, שהוקלט עבור Please Please Me אך נדחק לתקליט הבא.
  30. ^ הוקלט ב-17 באוקטובר 1963, הוצא לאור ב-29 בנובמבר 1963. בצידו השני של התקליט הופיע השיר This Boy, שגרסת נעימה שלו הופיעה גם בסרט A Hard Day's Night של הלהקה.
  31. ^ הביטלס זכרו את קבלת הפנים הצוננת לה זכו קליף ריצ'רד והצלליות בארצות־הברית, בשיא תקופת הצלחתם בבריטניה, ונדרו שלא לצאת למסע הופעות שם לפני ששיר שלהם יעמוד בראש מצעד המכירות שם.
  32. ^ הצרפתים הפגינו אותה עת עניין רב יותר בהופעתה באולימפיה של סילבי ורטן.
  33. ^ החברות היו Vee Jay ו-Swan.
  34. ^ כ-40 אחוז מאוכלוסיית ארצות־הברית באותה עת. פשיעת הנוער צנחה בעת ההופעה במידה כזו שבאף אחד מחמשת המחוזות של ניו־יורק לא דווח על מקרה של גנבת צלחת מכונית. Philip Norman, Shout! עמ' 225.
  35. ^ Philip Norman, Shout! עמ' 224-5.
  36. ^ בסך הכל שהו תקליטוני הביטלס אותן שנים 35 שבועות בראש המצעד, ואילו תקליטיהם שהו בראש המצעד 71 שבועות.
  37. ^ התיעוד המקיף ביותר של שלל מזכרות הביטלס נמצא אצל Schaffner, Nicholas. The Beatles Forever. Harrisburg, Pa: Stackpole Co, 1977.
  38. ^ סיבה חשובה לכך שהביטלס לא נהנו כלל מהכנסות הייתה שורה של עסקאות זכויות כושלות של בריאן אפשטיין, אבל לא פחות מזה האווירה הפרועה ואי המודעות לכך שניתן לגבות תמלוגים על מוצרי תעשייה זו.
  39. ^ Lewisohn, Chronicle, עמ' 149-158.
  40. ^ Lewisohn, Chronicle, עמ' 142-179.
  41. ^ תאריך השלמת המיקס. Lewisohn, Chronicle, עמ' 176.
  42. ^ החריג היחידי הוא שילוב השירים Kansas City ו-Hey, Hey Hey, Hey.
  43. ^ הציוד הקיים אז לא אפשר להתגבר על רעש הקהל והביטלס נאלצו להסתמך על מראה עיניים ולנחש אם הם מתואמים בנגינתם עם חברי הלהקה האחרים.
  44. ^ אחרי שורה של הופעות במסגרת "עוד מופע כריסמס של הביטלס" בבריטניה.
  45. ^ ההקלטות נמשכו מה-15 בפברואר 1965 עד ה-18 ביוני 1965 (סיום המיקס). הסרטת הסרט נמשכה בעיקר מה-23 בפברואר 1965 עד תחילת מאי 1965. לפי: Lewisohn, Chronicle, עמ' 182-193.
  46. ^ תרומתו החשובה ביותר להיסטוריה של הביטלס הייתה, כנראה, העובדה שבמהלך ההסרטה הבחין ג'ורג' האריסון לראשונה בסיטאר.
  47. ^ Lewisohn, Chronicle, עמ' 199-200.
  48. ^ Lewisohn, Chronicle, עמ' 200-202.
  49. ^ המיקס הסופי היה ב-15 בנובמבר, התקליט יצא לאור ב-3 בדצמבר. Lewisohn, Chronicle, עמ' 202-206.
  50. ^ What Goes On היה שיר ישן מאוד של לנון ומקרטני, שאולתר כשיר של רינגו לתקליט; Michelle היה שיר ישן של מקרטני (תיאור מפורט של האנקדוטה שמאחורי כתיבת השיר מעניק מקרטני ב-Barry Miles, Many Years from Now, London: Vintage, 1998).; ואילו Wait היה אחד השירים שלא התקבלו לתקליט Help.
  51. ^ Girl ו-You Won't See Me הולחנו במיוחד כדי להשלים את מספר השירים הנדרש באלבום והוקלטו כל אחד בשני טייקים.
  52. ^ Lewisohn, Chronicle, עמ' 211-12.
  53. ^ Lewisohn, Chronicle, עמ' 212.
  54. ^ Christopher Sanford, McCartney, New York: Carroll & Graf, 2007, עמ' 119-120.
  55. ^ Lewisohn, Chronicle, עמ' 214-20. חברי הלהקה הוסיפו ב-5 בינואר מעט קולות נוספים (overdubs) לשירים שהופיעו בסרט ההופעה באצטדיון שיי.
  56. ^ Sanford, McCartney, עמ' 121.
  57. ^ Lewisohn, Chronicle, עמ' 214.
  58. ^ תיאור המבוסס על היכרות מכלי ראשון עם הלהקה והתנהגותה מופיע בספרו של טכנאי ההקלטות שלה, ג'ף אמריק. Geoff Emerick, Here, There and Everywhere, New York: Gotham, 2006. עמ' 41-44 ובמקומות נוספים.
  59. ^ Barry Miles, Many years from Now, New York: Henry Holt, 1997. עמ' 185-7.
  60. ^ סיום המיקס. Lewisohn, Chronicle, עמ' 216-26.
  61. ^ Emmerick, Here, עמ' 111-13.
  62. ^ Emmerick, Here, עמ' 126-7.
  63. ^ Miles, Many years from Now. עמ' 290.
  64. ^ השיר הפך אחר־כך ללהיט פאנקי של להקות כ"אדמה, רוח ואש ו"דם, יזע ודמעות".
  65. ^ תואר שני בלימודי ביטלס באוניברסיטת הופ , NME‏4 במרץ 2009
  66. ^ יוסי נחמיאס, ‏הכניסה לחיפושיות אסורה, ynet
  67. ^ ריאיון עם יואב קוטנר, 11.5.08‏
  68. ^ אלון גן, אנטומיה של החמצה היסטורית, באתר הארץ, 18.9.2008
  69. ^ אריק בנדר, למה לא נתנו לביטלס להופיע בארץ?, באתר nrg‏, 9 בדצמבר 2013
  70. ^ הוצאת דביר, עמוד 68
הקודם:
The Swingle Singers
זוכה פרס הגראמי - תגלית השנה
1965
הבא:
טום ג'ונס