R-36

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
R-36
Dnepr rocket lift-off 1.jpg
שיגור של R-36
מידע בסיסי
קוד נאט"ו SS-18 Satan
ארץ ייצור Flag of Russia.svg  רוסיה
כניסה לשירות 1967
פלטפורמת שיגור אתרי שיגור מיוחדים
מאפיינים כלליים
משקל 209,600 ק"ג
ממדים
אורך 32.2 מטר
קוטר 3.05 מטר
ביצועים
מהירות 7.9 ק"מ לשנייה
טווח בין 10,200 ל-16,000 ק"מ
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי רש"ק המסוגל להפיק פיצוץ בעוצמה השקולה ל-20 מגה טון TNT או
רש"ק רב שלבי שמכיל 10 ראשי נפץ
מרעום רסיק אוויר
הנחיה אינרציאלית, אוטונומית
הסנטור ריצ'רד לוגאר בוחן את הטיל הבליסטי הבין-יבשתי SS-18 Satan

R-36 הוא שם כללי לקבוצת טילים בליסטיים בין-יבשתיים ורכבי שיגור טילים שתוכננו ויוצרו על ידי ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. לטיל המקורי ניתן הכינוי SS-9 Scarp על ידי נאט"ו והוא יוצר בברית המועצות תחת הכינוי 8K67. לגרסה המודרנית של הטיל, ה-R-36M, ניתן הכינוי SS-18 Satan (שטן) ובברית המועצות הוא כונה 15A14 ו-15A18.

כמה טילים מהדגם SS-18 עברו שדרוג כך שיכנסו למסלול סביב כדור הארץ ויוכלו לשאת לוויינים קלים, כולל לוויינים של מדינות זרות תמורת תשלום.

צוות התכנון האוקראיני יוז'נוי ממשיך לייצר רכבי שיגור המבוססים על הדגם SS-18 הנקראים דנייפר.

בברית המועצות וחיל הטילים האסטרטגיים של רוסיה היו המפעילים היחידים של הטיל R-36.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיל R-36 הוא טיל דו-שלבי המונע על ידי דלק נוזלי והוא נושא את אחד מארבעת ראשי הנפץ שתוכננו בשבילו. הדגמים Mod 1 ו-Mod 2 היו רכבי חדירה לאטמוספירה שיכלו ליצור פיצוץ בעוצמה של 18 ו-25 מגה-טון, בהתאמה. ראש הנפץ המשולש והרב שלבי היה Mod 4, בעוד שהדגם Mod 3 היה דגם מוצע שלא התקבל.

הטיל R-36M דומה במראו לטיל R-36, אבל הייתה לו היכולת לשאת ראש נפץ שיפיק פיצוץ בעוצמה של 20 מגה-טון או ראש נפץ רב שלבי שמכיל 10 ראשי נפץ, כל אחד יכול היה להפיק פיצוץ בעוצמה הנעה בין 550-570 קילו-טון , למרות שמשקל הטיל הוא רק 8,800 קילוגרם. עובדה זו הופכת את הטיל הסובייטי R-36 לטיל הבליסטי הבין-יבשתי הכבד ביותר בעולם. לשם השוואה, הטיל הרב-שלבי האמריקאי הכבד ביותר יכול לשאת 10 ראשי נפץ של 330 קילו טון כל אחד, בעוד שהטיל עצמו שקל 4,000 קילו. לשיגור הטיל שני שלבים. בשלב הראשון מופעל מנוע בעל ארבעה תאי שריפה וזרבוביות המספק דחף בעוצמה של 4.5 מגה-ניוטון. בשלב השני מופעל מנוע דחף בעל תא יחיד שמייצר 775 קילו-ניוטון של דחף.

כל הדגמים של הטיל R-36 תוכננו להיות משוגרים מאתרי שיגור הנמצאים באזורים שונים ומוגנים. הטיל R-36M הוצב באתרי השיגור שלו בעומק של 39 מטר במכל שיגור. במהלך השיגור הטיל נורה מחוץ למכל. המנוע הראשי של הטיל נדלק בגובה של עשרות מטרים מעל הקרקע, דבר שמנע נזק לציוד הפנימי של אתר השיגור עצמו מפני ההתפרצות הלוהטת של מנוע הטיל. "שיגור קר" זה מאפשר הסרה מהירה של מכל טיל ריק מבור השיגור, טעינה של טיל שני לתוך מכל משלו, וכך שיגור שני לפני שמתקפת הנגד הצפויה תגיע. הודות ליכולת השיגור השנייה הזאת, המערכת יכולה לשגר מספר כפול של טילים לפני שראשי הנפץ של היריב יוכלו להגיע לאתר השיגור של הטיל R-36M.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיתוח של ה-R-36 החל בשנת 1962 על ידי הצוות OKB-586 (יוז'נוי בדנאפרופאטרובסק אוקראינה), ובנייתו החלה במקביל לפרויקט R-16. המהנדס הראשי היה מיכאיל יאנגל. הפיתוח הראשוני כלל גרסאות קלות, כבדות ומסלוליות, כשמבחני השיגור נערכו בין השנים 1962 ל-1966, אז הושגה יכולת מבצעית התחלתית. הידיעות על פיתוח גרסה בין-יבשתית של הטיל גרמה לפאניקה במערב מכך שיש סבירות שהסובייטים יוכלו לשגר מספר גדול של טילים גרעיניים מחוץ לאטמוספירת כדור הארץ, בעוד שלא הייתה יכולת ליירט אותם. התחזית לעתיד על נשק גרעיני שיוכל להיות משוגר לחלל הובילה את הצדדים לחתום על הסכם שאוסר על השימוש בנשק להשמדה המונית בחלל.

בשנת 1970, החל פיתוח של הגרסה הרביעית, המסוגלת לשגר מספר ראשי נפץ, ומבחן שיגור נערך בשנה שלאחר מכן.

שיפור נוסף של הטיל R-36 הוביל לתחילת התכנון של הטיל R-36M בשנת 1969, שמטרתו, לטענת מקורות מערביים, הייתה לאפשר יכולת תקיפה ראשונית שתאפשר את השמדתם של הפירים ואמצעי השיגור של טילי ארצות הברית, כגון טילי LGM-30, מיניטמן, בטרם תוכל ארצות הברית להשיב באש. ברית המועצות והפדרציה הרוסית הכחישו טענות אלה. התכנון הראשוני של הטיל R-36M הוביל לייצור של ראש נפץ כבד שיכול להפיק פיצוץ בעוצמה של 12 מגהטון TNT ולהגיע למרחק של עד 10,600 ק"מ. הטיל נוסה לראשונה בשנת 1973 אך הניסוי נכשל. לאחר מספר עיכובים נכנס הטיל R-36M לשירות מבצעי בדצמבר 1975. דגם זה שכונה “Mod-1” כלל ראש נפץ יחיד שיכל לספק עוצמה של 18-20 מגה-טון והטווח שלו היה קצת מעל 11,000 ק"מ. הגרסה החדשה קיבלה את קוד דיווח נאט"ו: SS-18 Satan (שטן).

ה-SS-18 עבר 6 שינויים נפרדים, כאשר השינוי הראשון (Mod-1) בוטל בשנת 1984. השינוי האחרון (Mod-6) שכונה R-36M-2 "וואוודה", נכנס לשירות מבצעי באוגוסט 1991, והאריך את טווח הטיל למרחק של 16,000 ק"מ. השינויים שקדמו לשינוי Mod-6 התאפיינו בעיקר בראשי הנפץ המתפצלים. טילים אלה (mod-2,4 ו-5) עקפו את יריבם המערבי – הטיל האמריקאי LG-118A פיסקיפר - מבחינת עוצמת הפיצוץ, טווח השיגור ויכולת הישרדות.

ראשי נפץ מתפצלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטילים ממשפחת R-36M/SS-18 הם "טיל מרובה ראשי נפץ" בהגדרה. טילים אלו מעולם לא הוצבו בכני השיגור עם יותר מעשרה ראשי נפץ. אבל בהתחשב ביכולת המרבית שלהם (נשיאה של 8.8 טון של ראשי נפץ על פי האמנה לצמצום הנשק האסטרטגי) הם יכלו לשאת הרבה יותר מכך. בין המיזמים שברית המועצות שקלה באמצע שנות השבעים היה המיזם של הטיל 15A17 – שדרוג של הטיל R-36MUTTH) 15A18). הטיל יכל לשאת משקל גדול מתמיד – 9.5 טונות, וכך יכל לשאת מספר גדול מאוד של ראשי נפץ. חמש גרסאות שונות של הטיל הוצעו. שלוש גרסאות נשאו ראשי נפץ רגילים – 38 ראשים של 250 קילו-טון, 24 ראשי של 500 קילו-טון או 15-17 ראשים של 1 מגה-טון.

שני השדרוגים הנוספים היו אמורים לשאת ראשי נפץ מונחים – 28 ראשים של 250 קילו-טון או 19 ראשים של 500 קילו-טון. עם זאת, אף אחד מהשדרוגים הללו מעולם לא פותח. אמנת צמצום הנשק השנייה, שנחתמה בשנת 1979, אסרה להגדיל את מספר ראשי הנפץ שטילים בליסטיים בין-יבשתיים יוכלו לשאת. עם זאת, מנקודת מבט אסטרטגית, ריכוז מספר רב של ראשי נפץ על טילים מבורות שיגור לא היה כדאי, מפני שזה היה מביא לכך שמספר גדול של ראשי נפץ של ברית המועצות היו פגיעים בפני מתקפת נגד.

הפריסה המבצעית של הטיל R-36M/SS-18 כללה את הטיל R-36MUTTH, שנשא עשרה ראשי נפץ של 500 קילו-טון, והגרסה העוקבת לו, הטיל R-36M2) 15A18M), שנשא עשרה ראשי נפץ של 800 קילו-טון. בתקופה מסוימת היו גם גרסאות שכללו ראש נפץ יחיד בעוצמה של 8.3 מגה-טון או 20 מגה-טון. כדי להערים חלקית על הסכמי האמנה, הטיל שיכל לשאת רק 10 ראשי נפץ לפי המגבלה, צויד ב-40 פיתיונות כבדים (ראשי נפץ ריקים). הפיתיונות האלו היו נראים לכל מערכת הגנה כראשי נפץ רגילים, מה שהיה מקשה על יירוט הטיל שכעת נראה שהוא נושא 50 ראשי נפץ, וכך מערכות הטיל נגד טילים נהיו לא יעילות.

אתרי שיגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפריסה מלאה, לפני התפרקות ברית המועצות בשנת 1991, 308 בורות שיגור של הטיל R-36M היו במצב מבצעי. לאחר פירוק ברית המועצות, 204 מהם מוקמו בשטח הפדרציה הרוסית ו-104 האחרים מוקמו בשטח של קזחסטן החדשה והעצמאית. בשנים הבאות רוסיה הפחיתה את מספר בורות השיגור של הטיל R-36M ל-154 בלבד, כדי לציית לאמנת צמצום הנשק האסטרטגי. הטילים בקזחסטן הוצאו מכלל שימוש בשנת 1995. האמנה השנייה לצמצום הנשק האסטרטגי נועדה לסלק את כל טילי ה-R-36M, אבל היא לא יצאה לפעול והטילים נשארו בשירות המדינה.

הוצאה משירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור האחרון כוחות הצבא של רוסיה החלו להוציא בהדרגה את מספר הטילים מדגם R-36M שבשירות, על ידי הוצאת הטילים שעבר משך חייהם המבצעי. בסביבות 85 טילים עדין בשירות נכון לאמצע שנת 2005. המאמץ של רוסיה לשמור על הטילים התגבר מפני שמתקן ייצור הטילים העיקרי ממוקם כעת באוקראינה העצמאית. בהתבסס על ההצהרות העדכניות ביותר של גורמים רוסים, הטילים מדגם R-36MUTTH שמהווים כמחצית מטילי ה-R-36M המבצעיים, יוצאו מכלל שימוש בין השנים 2007-2009. רק כ-40 טילים מהדגם החדיש ביותר R-36M2 (או RS-20V) עומדים לעבור השבחה להארכת תוחלת חייהם וכך הם יהיו בשימוש ככל הנראה עד לשנים 2014-2016.