נשק מונחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נשק מונחה (נש"ם, או חמ"מ - חימוש מונחה מדויק) הוא כלי נשק מונחה מרחוק או בעל הנחיה פנימית, היכול לתקן את מעופו לאחר שיגורו, על מנת ליצור פגיעה מדויקת. ברוב המקרים מדובר בטיל, ועם השנים נוצרו גם שיטות הנחיה עצמאיות לפצצות שימוש כללי.

שיטות הנחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי נשק מונחים מחולקים למספר קטגוריות לפי צורת הנחייתם:

  • הנחיה סבילה (פסיבית): הנשק מתביית על אותות המשודרים מהמטרה עצמה. כך למשל טיל נגד קרינה קלאסי, ננעל על מקור קרינה ומנחה את עצמו ישירות אליו.
  • הנחיה פעילה (אקטיבית): הנשק משתמש באותות קלט. כך לדוגמה, בטיל מונחה טלוויזיה, המפעיל מקבל תמונה המשודרת אליו מראש ההנחיה של הטיל (שנושא מצלמה), ומחזיר אל הטיל תיקוני היגוי לצורך פגיעה מדויקת. קיימת גם הנחיה פעילה למחצה (חצי אקטיבית), שבה הטיל מתביית על אותות חוזרים מהמטרה שמשודרים ממכ"ם המערכת המשגרת (לדוגמה: מערכת הפטריוט).
  • הנחיה מוגדרת מראש: מטעינים מראש לתוך מחשב המערכת את המיקום המדויק של המטרה, ולאחר השיגור המערכת מתקנת בעצמה את כיוון הטיסה לצורך פגיעה מדויקת. לדוגמה: מערכת ה-JDAM, המבוססת על נתוני GPS והנחייה אינרציאלית עצמאית.

מערכות מונחות משגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות מונחות משגר הוא שם כולל למערכות נש"ם שבהן המשגר נמצא בקשר ישיר עם הטיל, בעזרת שליטה דרך קשר רדיו וכדומה, ומעביר תיקוני היגוי אל הטיל. ההנחיות יכולות להיות גם האם להתפוצץ או לא. הנחיה בשליטה מלאה של המשגר לרוב אינה מקובלת בטילי קרקע-אוויר, אם כי לפעמים נוח יותר לאפשר הנחיה מרחוק עד הגעה לקרבת המטרה, ומשם לאפשר לאמצעים מדויקים יותר להנחות את הטיל (כגון ביות על תת אדום), ולא קיימת, למעשה, בטילי אוויר-אוויר.

תחת קטגוריה זאת נמצאות מערכות מדורות א', ב', וג'-מתקדם (ג' - שגר ושכח, ג' מתקדם - שגר ועדכן) .

שליטה ידנית בקו ראיה (MCLOS)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת מדור א', שבה המשגר חייב להיות בקשר עין עם הטיל והמטרה לאורך כל זמן המעוף של הטיל. המשגר מחשב את הטווח של הטיל אליו, הטווח בינו לבין המטרה, הזווית ביניהם וכדומה, ושולח תיקוני היגוי אל הטיל.

חסרונות: המשגר חשוף בקו ראייה של המטרה לכל אורך מעוף הטיל, ובעצם חשוף לפגיעה. בנוסף, קל יחסית להתחמק מהנחיה שכזאת.

כלי נשק אופייני בעל הנחיה מסוג זה הוא טיל הנ"ט סאגר.

שליטה חצי אוטומטית בקו הראייה (SACLOS)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת מדור ב', שבה על המשגר לסמן אך ורק את המטרה, והטיל או מערכת הסימון מחשבים את הזווית, הטווח, והכיוון בין הטיל למטרה, והטיל מתקן את ההיגוי אל המטרה.

בשיטה זו המשגר עסוק אך ורק במעקב אחר המטרה, וכך ניתן לפגוע גם במטרות מהירות יחסית.

חסרונות: המשגר חייב להשאר בקו ראייה עם המטרה.

תחת שיטה זו נמצאות שתי שיטות הנחיה עיקריות: הנחיה דרך תיל / רדיו, ורכיבת קרן.

הנחיה דרך תיל/רדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה זו ישנו חיבור ישיר בין הטיל אל מערכת השיגור דרך תיל או רדיו. מערכת הכיוון מחשבת את ההפרשים בין המטרה והטיל, ושולחת אותות לתיקוני היגוי אל הטיל.

חסרונות: בתיל, אורך התיל מוגבל ומקצר את הטווח, וברדיו ישנם שיבושים בשידור.

טילים אופייניים המונחים באופן זה הם טילי הנ"ט טאו (בעל ההנחיה האוטומטית למחצה) וסאגר.

רכיבת קרן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטה זו המסמן מאיר את המטרה בעזרת כתם אור תת-אדום או לייזר. והטיל מחפש את הכתם בעזרת חיישנים מיוחדים, הממוקמים בקדמת הטיל (לאיתור הכתם על המטרה) ומאחוריו (לאיתור הכתם היוצא ממתקן הסימון). מערכות אלקטרוניות ייעודיות בטיל מחשבות את הנתונים המתקבלים ודואגות להשאר במרכז הקרן. טיל מסוג זה הוא ההלפייר.

במערכות מתקדמות יותר ההנחיה היא עצמאית של הטיל, והיא מתמקדת אך ורק בכתם, כך שניתן לסמן מעמדה אחרת ולא לחשוף את משגר הטיל. בנוסף, ניתן להשתמש כך גם בפצצות מונחות לייזר המשוחררת ממטוס (מבחינת המשגר, מדובר במערכת שגר ושכח).

רכיבת קרן אינה בהכרח שיטת הנחיה חצי אוטומטית בקו ראייה, וישנן גם מערכות המשתמשות ברכיבה על החזרי מכ"ם מהמטרה, אך הנחיה כזאת מכתיבה למעשה טיסה בקו ישר אל המטרה, דבר שאינו יעיל נגד כלי טיס מהירים, ולכן בטילים נגד מטוסים משתמשים לרוב במערכת הנחיה עצמאית בטיל, המאפשרת לו תנועה חופשית.

הנחייה אופטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת שבה המפעיל מקבל תמונה רציפה שמצולמת ממצלמה המורכבת בראש ההנחיה של הטיל, וכך מתאפשר לו לראות לאן נע הטיל, ולהעביר אליו תיקוני היגוי. בדרך כלל משתמשים במערכות אלו בטילים נגד כלי שיט או נגד טנקים המשוגרים מהאוויר או מהקרקע ממרחק רב (לדוגמה: ספייק ופופאי).

מערכות מונחות עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות נשק מונחות עצמאית הן מערכות שמרגע השיגור מסוגלות לנווט את עצמן אל היעד באמצעות מעקב שוטף מרגע השיגור ועד לפגיעה. מערכות נשק אלו מכילות רכיב נוסף הנקרא ראש ביותאנגלית: seeker) והוא המוח שמורכב במערכת ואחראי לזיהוי ועקיבה אחרי המטרה. קיימים ראשי ביות מסוגים שונים ואלו מסווגים על פי שיטת החיפוש שהם מפעילים. מערכות נשק מתקדמות אף מכילות ראשי ביות המשלבים יותר משיטת חיפוש אחת לצורך יתירות ושיפור יכולות המערכת.

ביות מכ"ם פעיל (ARH)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכות "שגר ושכח", המשתמשות במכ"ם עצמאי, קטן ממדים, על מנת להתביית על המטרה ולהנחות את הדרך אליה. לרוב, מערכות ההנחיה בטיל עצמו משאירות את המכ"ם מכוון ישירות אל המטרה, תוך שהן מחשבות את הדרך היעילה ביותר לפגוע בה, ולהפוך תמרוני חמיקה שונים לחסרי ערך. עקב האופי של יכולת הרזולוציה של המכ"ם (ככל שהוא קטן יותר, כך יזוהו רק מטרות גדולות יותר), מערכות כאלו אינן מתאימות לשימוש נגד עצמים קטנים מאוד, כגון מיני-כטב"מים. בשיטה זו עובד טיל האוויר-אוויר AIM-120 אמראם האמריקאי.

חסרונות: עלות גבוהה ביותר לכל טיל.

ביות מכ"ם פעיל למחצה (SARH)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המשלבת בין מכ"ם "קולט" הממוקם בטיל, לבין מכ"ם "משדר" שממוקם במערכת המשגרת. כיוון שלרוב טילים משוגרים אחרי זיהוי המטרה במערכות מכ"ם רבות עוצמה, זה אך הגיוני להשתמש באותו מכ"ם על מנת להנחות את הטיל אל המטרה, וכך חוסכים את בעיות יכולת ההפרדה והעוצמה, וגם נחסכות עלויות מכ"ם אקטיבי. מערכות חצי אקטיביות הן הוורסטיליות ביותר בשימוש כיום - בכל מזג אוויר, נגד מטרות אוויריות, קרקעיות או ימיות.

מערכות ביות כתם לייזר חצי אקטיביות עובדות באותה הצורה עם טילי לייזר ומסמני מטרה חיצוניים.

ביות על קרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת פסיבית, המשתמשת בחיישני קרינה המאתרים קרינה שמייצרת המטרה. ישנם שני סוגים עיקריים בקטגוריה זו: ביות על קרינה תת אדומה (נקרא גם ביות מונחה חום (Heatseeking)), וביות על קרינת מכ"ם. בעוד הראשונה מיועדת, לרוב, להפיל מטוסים, השנייה נועדה לשתק מערכות נגד מטוסים.

ראש ביות על קרינה תת-אדומה מחפש גוף פולט חום - לרוב צינור הפליטה של מנוע סילוני של מטוסי קרב - ומנחה את הטיל אליו. ראש ההנחיה/חישה נמצא על הטיל עצמו, ולכן המערכת יכולה להנחות את עצמה בעצמאות מוחלטת. היו נסיונות מוצלחים בשימוש בהנחיה שכזאת במערכות נגד כלי רכב משוריינים, אך חרף זאת - מדובר במערכת השימושית בעיקר נגד מטוסים.

מערכות ביות על תת-אדום משתמשות לרוב בראש ביות המבוסס על המרת קרינה תת-אדומה למתח חשמלי. במערכות מעין אלו מערכת ההנחיה "רואה" כתמים בהירים על רקע כהה, כאשר כהה מייצג קרינה נמוכה (שמיים), ובהיר - קרינה גבוהה (מטרה). במערכות מתקדמות (כגון בטיל סיידווינדר AIM-9X המתקדם) משתמשים בראש ביות הדמייתי, בעל חיישן תמונה דיגיטלי הרואה קרינה תת-אדומה- כך שבדומה להנחייה אופטית ניתן להתביית על מטרות גם על סמך המראה שלהן. טילים בעלי ראש ביות הדמייתי חסינים כמעט לחלוטין מנורי הטעיה, שאינם בעלי צורת מטוס.

על טילים נגד קרינה, המיועדים להשמיד מכ"ם בסוללת טילי קרקע-אוויר נגד מטוסים, ניתן לקרוא בערך המורחב.

מעקב דרך טיל (TVM)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המשלבת בין הנחיית משגר, ביות מכ"ם חצי אקטיבי וביות מכ"ם אקטיבי. בדומה לביות חצי אקטיבי, הטיל עוקב אחרי החזר מכ"ם מהמטרה, אך להבדיל מכך - הוא מממסר לאחור אל המשגר את הנתונים, המשגר מחשב את תיקוני ההיגוי הרצויים, ומעביר אותם חזרה אל הטיל. כך נחסכים - בכל טיל - מקום, משקל, ועלות של מערכות לחישוב מיקום ביחס למטרה; מתאפשרת שליטה לאחר שיגור ועוד.

מערכות מוגדרות מראש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת ניווט אינרציאלית (INS)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המתבססת על חישוב מיקום הטיל או הפצצה על פי התאוצה שלו בהתייחס למקום שיגור ידוע. המערכת משתמשת באמצעים כגון ג'ירוסקופ על מנת לחשב את המיקום בכל רגע נתון. אם ישנה חריגה מהנתונים הרצויים לצורך פגיעה מדויקת בסיום מסלול הטיל או הפצצה, מבוצעים תיקוני היגוי. נתוני מיקום המטרה מוזנים מראש אל מחשב המערכת. מערכות אלו נמצאות בעיקר בטילים בליסטיים מזמן כביית מנועי הטיל (וכניסה למסלול בליסטי) ופצצות ללא הנעה, כגון JDAM, לצורך הנחיה מרגע השלכת הפצצה.

מעקב מיקום כוכבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת העושה שימוש במיקום כוכבים לצורך הגברת הדיוק של מערכת ניווט אינרציאלית (להלן: מנ"א). בעוד במנ"א דיוק פגיעת טיל/פצצה מבוסס על ידיעת מיקומו בכל רגע נתון החל מרגע השיגור, העובדה שמיקום הכוכבים ביחס לכדור הארץ הוא נתון קבוע המאפשר חישוב מיקום ביחס לנקודה חיצונית ובלתי תלויה, מאפשר את העלאת רמת הדיוק של ההנחיה. לרוב משתמשים במצלמה אחת המאתרת מיקום של כוכב בודד ומוגדר מראש (אף כי מוערך שבצוללות טילים של הצי הסובייטי משתמשים במעקב אחר שני כוכבים, דבר המעלה את רמת הדיוק). אם הכוכב אינו ממוקם היכן שהוא אמור להמצא, מועברים הנתונים אל המנ"א לצורך תיקוני היגוי המביאים את הפצצה או הטיל למיקומם הרצוי. ככל הנראה המערכת איכותית מספיק על מנת לאתר כוכבים גם באור יום.

מעקב קרקע (TERCOM)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המשתמשת במפת גבהים ברצועה שמתחילה מאתר השיגור ומסתיימת באתר המטרה, ומבצעת השוואה בין גובה הקרקע המוזן מראש אל גובה הטיל בכל רגע נתון, המתקבל ממכ"ם גובה קרקע, אם ישנם הפרשים, המערכת מתקנת את עצמה. המערכת כמעט ולא עומדת בזכות עצמה, מכיוון שאז היא מחייבת טיסה בקו ישר אל המטרה, ולא מאפשרת ניווט לצדדים. עקב כך משתמשים במערכות כאלו בעיקר להגברת דיוק במנ"א. מערכות מתקדמות יותר משתמשות במפה תלת ממדית, המאפשרות מעקב אחרי נתיב מלא אל המטרה, כולל פניות.

למרות שזאת עדיין המערכת המקובלת ביותר להנחיית טילי שיוט, עם הזמן היא מפנה את מקומה לטובת מערכות מבוססות GPS (בדומה למנ"א, אלא לשימוש בטילים בעלי הנעה עצמית), ומערכות השוואת פני קרקע דיגיטלית, המשווה בין צורת פני השטח למפה טופוגרפית השמורה בזיכרון מחשב הניווט שבטיל, ועל פי זה מנווטת את הטיל אל המטרה.

מרבית המערכות המוגדרות מראש הן חופפות, למעשה, למערכות ניווט שונות. במנ"א ומערכות מעקב קרקע יש שימוש גם בכלי טיס, מערכות מעקב מיקום כוכבים הינן גרסה מתקדמת של התמצאות באמצעות גרמי שמים העתיקה.

בנוסף, עקב היותן מבוססות אך ורק על נתונים עצמאיים ובלתי תלויים, הן מוגנות מפני לוחמה אלקטרונית ושיבושים האופייניים למערכות תלויות קשר רדיו. דבר זה גם הופך אותן למערכות שגר ושכח, לרוב בלי אפשרות שליטה לאחר השיגור.