טיל בליסטי בין-יבשתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניסוי אמריקאי בטיל ה-Peacekeeper. ניתן לראות את מסלול ראשי הנפץ שהתפצלו מטיל יחיד ששוגר

טיל בליסטי בין-יבשתיאנגלית: Intercontinental Ballistic Missile) הוא טיל בעל טווח פגיעה גדול מאוד (5,500 ק"מ ויותר), לרוב מיועד לנשיאת ראש נפץ גרעיני אחד, או מטען של כמה ראשי נפץ גרעיניים.

בגלל עוצמתם החזקה וטווחם הגדול של טילים אלו, יש המעריכים כי במקרה של מלחמה גרעינית יהוו הטילים הבין-יבשתיים כוח עיקרי, זאת בנוסף למפציצים גרעיניים.

הטילים הבין-יבשתיים עולים על טילים בליסטים אחרים, דוגמת הטיל הבליסטי לטווח בינוני והטיל הבליסטי קצר-הטווח, הן בטווחם והן במהירותם.

בין המדינות המחזיקות ברשותן כמה סוגים של טילים בין-יבשתיים, נמצאות ארצות הברית ורוסיה. מדינות אחרות כמו בריטניה וצרפת, מחזיקות אך ורק בטילים המיועדים לטווח בינוני. גם הודו ופקיסטן מחזיקות ברשותן טילים בליסטיים לטווח בינוני, אך עובדות על פיתוח טילים בין-יבשתיים משל עצמן, וכך עושה גם צפון קוריאה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניות לפיתוח טיל בעל טווח בין-יבשתי היו על שולחן השרטוט עוד במהלך מלחמת העולם השנייה. המהנדס הגרמני ורנר פון בראון, שפיתח את הטיל הבליסטי המבצעי הראשון, V-2, עסק בתוכניות לטיל שיוכל לפגוע בארצות הברית, אולם טיל זה מעולם לא נבנה. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר פון בראון, עם צוות גדול של מדענים וטכנאים, לארצות הברית, שם עבדו עבור הממשל האמריקני.

בברית המועצות, תחת ניהולו של המהנדס הסובייטי סרגיי קורולב פותח הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון - ה-R-7.

בארצות הברית התקיימה תחרות עזה בין הכוחות השונים אשר עסקו בנושא, כשכל אחד מהם ניסה לפתח טיל בין-יבשתי משל עצמו, ללא שיתוף פעולה, ובכך בעצם עוכב התהליך. הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון של ארצות הברית היה האטלס (על ידי צוות בראשות סימון רמו) שהפך מבצעי בשנת 1959. גם הR-7 וגם האטלס, נזקקו למשגר נייח וגדול מאוד, דבר אשר הפך טילים אלה לפגיעים יותר וקלים יחסית לאיתור. גם בריטניה פיתחה לעצמה את הטיל היבשתי Blue-Streak, אך הוא לא נכנס לשירות עקב הסכמת ארצות הברית להעביר לאנגליה טילים בליסטיים לשיגור מצוללות.

לפי פרסומים זרים לישראל יש את הטיל הבליסטי הבן-יבשתי ״יריחו 3״ המסוגל להגיע לטווח של 7700 ק״מ תבנית:דורש מקור.

בשנות השישים של המאה העשרים החל הפיתוח של מערכות נגד טילים בין-יבשתיים על ידי ארצות הברית וברית המועצות, אך אלו הוגבלו על ידי האמנה עליה חתמו המעצמות בשנת 1972.

בימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטילים הבין-יבשתיים שקימיים כיום לרוב נושאים כמה ראשי נפץ היכולים לפגוע במטרות שונות. לאחר שראשי הנפץ הוקטנו אך נשארו באותה עוצמה פותחה טכנולוגיית הטיל מרובה ראשי נפץ.

שיגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל בין-יבשתי יכול להיות משוגר מכמה סוגי משגרים:

  • בעזרת מבנים תת-קרקעים לשיגור טילים, המספקים הגנה כנגד התקפה אווירית על אתר הטילים. בנוסף, ישנם מבנים על קרקעיים הממוגנים גם הם מהתקפה גרעינית.
  • צוללות המשגרות טילים בין-יבשתיים מסוגלות לשגר טיל מכל ים או אוקיינוס בעולם, והן בעלות טווח המכסה למעשה כל נקודה על פני כדור הארץ.
  • משאיות כבדות.
  • משגרים ניידים אחרים, כגון טיל המשוגר מרכבת.

שלבי הטיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטיל בליסטי בין-יבשתי שלושה שלבי טיסה עיקריים, והם:

  • שלב ההאצה - 3 עד 5 דקות (תלוי בסוג הדלק וסוג הטיל). בסוף שלב זה, הטיל מגיע לגובה של 150 עד 400 ק"מ, תלוי במסלול הטיסה.
  • מסלול טיסה - מסלול אליפטי, הארוך ביותר אותו עובר הטיל. נמשך כ-25 דקות, לרוב מחוץ לאטמוספירה. כאשר עובר הטיל כמחצית ממסלולו, משחרר מתוך מעטפתו ראשי נפץ היכולים לפגוע במקום אחד, או בכמה מקומות בו זמנית. הטיל משחרר עזרי פריצה שונים כגון כדורים מכוסי מתכת וסיבי אלומיניום המיועדים לשבש מכ"ם.
  • שלב הכניסה מחדש - מתחיל בגובה של כ-100 ק"מ ונמשך כ-2 דקות. הפגיעה במטרה היא במהירות של למעלה מ-4 ק"מ בשנייה.

סוגי טילים בליסטיים בין- יבשתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טילים בליסטיים המשוגרים מן הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל ה Trident II משוגר מצוללת בים

לחיל הים של ארצות הברית יש כיום 14 צוללות מסוג אוהיו, הנושאות 24 טילי Trident II כל אחת, ובכל טיל יש 8 ראשי קרב מתפצלים. בסך הכול מחזיק חיל הים האמריקני 432 טילים הנושאים 3,456 ראשי נפץ גרעיניים. גם חיל הים הרוסי מחזיק ברשותו 13 צוללות הנושאות 181 טילים, ובסך הכול 639 ראשי נפץ גרעיניים.

היתרון בצוללת המסוגלת לשגר טילים בליסטיים הוא שרידותה שנובע מהקושי באיתורה, ולכן מהווה צוללת נושאת טילים בליסטיים בעלי ראשי נפץ גרעיניים חלק ממערך המכה השנייה.

טילים בין-יבשתיים בצבאות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • SS-6, SAPWOOD / סמיורקה / 8K71
  • SS-7, SADDLER / R-16
  • SS-8, SASIN / R9
  • SS-9, SCARP
  • SS-11, SEGO
  • SS-17, SPANKER
  • SS-18, SATAN / R-36M2 / Voevoda
  • SS-19, STILETTO
  • SS-24, SCALPEL / RT-23
  • SS-25, SICKLE / Topol
  • SS-27, Topol-M

ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יריחו 3 - יריחו 3 טיל שטווחו מוערך בכמה אלפי קילומטרים

רבות פורסם בעולם מ"מקורות זרים" על טילי "יריחו" לסוגיהם השונים. בנושא זה לא פרסמה ישראל הרשמית דבר וחצי דבר, ודווקא סיפורו של טיל "יריחו 3" הוא המרתק מכולם.

כל הפרסומים הזרים, כולל "ג'יינס מערכות נשק", המפרסמים פרטים על הטיל הזה, מוסרים פחות או יותר את המידע שלהלן: טיל הענק הזה הוא תלת-שלבי המונע בדלק מוצק ובעל כושר נשיאת ראשי חץ במשקל של 1,000 עד 1,300 ק"ג. הטיל מסוגל לשאת ראש נפץ גרעיני אחד במשקל של 750 ק"ג או 3-2 ראשי חץ גרעיניים קטנים יותר הניתנים לשיגור למטרות נפרדות. משקל הטיל בעת השיגור 30 טונות, אורכו 15.5 מטרים וקוטרו 1.56 מטר. לפי הערכות המומחים, מדובר בטיל הדומה ביכולותיו לטיל "שביט" המשמש את ישראל לשיגור לוויינים. על-פי הערכות מומחי טילים בעולם, הטווח של הטיל נע בין 4,800 ק"מ עד ל-11,500 ק"מ, תלוי במשקל המטען. המומחים אף מרחיקים לכת וקובעים כי אם הטיל נושא פצצת אטום במשקל 350 ק"ג הוא מסוגל לעבור את הטווח המקסימלי. על-פי תמונות של הטיל הזה המופצות בעולם, ניתן לשגר את "יריחו 3" ממתקני שיגור במחפורות וגם ממערכת מתנייעת. על-פי ההערכות בעולם, הטיל הפך למבצעי והוכנס לשימוש במהלך 2008 אחרי שנוסה בהצלחה, בפעם הראשונה, ב-17.1.2008 מבסיס שיגור בחוף פלמחים.

על-פי דיווח סודי שנמסר לקונגרס בארצות הברית כבר ב-2004, טיל מסוג "יריחו 3", עם מטען של עד 1,000 ק"ג, יוכל להעניק לישראל את יכולת המהלומה הגרעינית לכל מדינות המזרח התיכון, כולל כל אירן, אפריקה, אירופה, אסיה, כמו גם חלקים נרחבים בדרום אמריקה.

אין נתונים על מספר טילי "יריחו 3" המצויים על-פי הנטען בידי ישראל, אך סביר להניח כי מדובר בהרבה יותר מטיל אחד. שיגור טילים כאלה, כשהם נושאים בראשיהם נשק גרעיני, למטרות "אטומיות" באירן, יכול לחסל את מאמץ ההתגרענות האירני במהלומה אחת, מבלי לסכן חיי טייסים, מבלי לאבד מטוסים במסלול התקיפה או בסופו, ומבלי להיקלע לצורך לתאם את הפעולה עם מדינות זרות.

מערכות נגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – טיל נגד טילים

בעקבות פיתוח הטילים והתפוצה שלהם, הואץ פיתוח המערכות שנותנות מענה לטילים האלו - מערכות נגד טילים וטיל נגד טילים. מערכת האנטי-טילים הראשונה מוקמה בשנת 1970, במוצב אנטי-טילים בארצות הברית הנמצא בצפון דקוטה, והייתה פעילה בין השנים 1975 - 1976. ברית המועצות מיקמה את מערכת הטילים גאלוש מסביב למוסקבה בשנות ה 70'.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]