ההרוג ה-17
 | |
| בימוי | דוד אופק, רון רותם |
|---|---|
| הופק בידי |
עדנה קוברסקי |
| מוזיקה | אופיר לייבוביץ' |
| מדינה |
ישראל  |
| חברה מפיצה | עדן הפקות |
| הקרנת בכורה |
2003 |
| משך הקרנה | 76 דקות |
| שפת הסרט | עברית |
| סוגה |
סרט תיעודי |
| פרסים |
פרס אופיר לסרט התעודה הטוב ביותר זוכה פסטיבל דוקאביב בקטגוריה הישראלית |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
"ההרוג ה-17" הוא סרט דוקומנטרי, דוקו אקטיביזם ישראלי, בבימויו של דוד אופק. הסרט יצא לאקרנים בשנת 2003. זוכה פרס אופיר בקטגוריה התיעודית ובפסטיבל דוקאביב בקטגוריית סרטים ישראליים.
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ברוב המקרים של פיגועים, הפתולוגים במכון הלאומי לרפואה משפטית באבו כביר מצליחים, בסיוע משפחות הקרבנות, לזהות את הגופות תוך שעות עד ימים.
בפיגוע התאבדות בקו 830 של חברת אגד, ב-5 ביוני 2002 בסמוך לצומת מגידו, היה קורבן אחד מתוך 17 הרוגים אשר הפתולוגים לא הצליחו לזהות, ואף אחד מבני משפחתו לא בא לזהות את הגופה. בעקבות תעלומת זהות ההרוג ה-17, יצאו הבמאי דוד אופק ושותפיו לנסות לגלות את זהותו, כמעט ללא כל קצוות חוט לפתרון התעלומה. במהלך הדרך הם פגשו אישים ודמויות אשר היו באזור הפיגוע או באוטובוס, קציני משטרה האחראים על חקירת האירוע, דמויות אשר נקשרו לסיפור ימים רבים לפני כן, ואף את המאייר גיל ג'יבלי לציור הקלסתרונים במהלך המסע לגילוי ההרוג האנונימי.
בעקבות קלסתרון שפורסם פנה נהג מונית משדרות, והודיע על כך שהיה צריך להסיע מישהו הדומה לקלסתרון לתחנה המרכזית בתל אביב, והוא אמר לו שהוא בדרכו לחופשה בכנרת. נהג המונית הכיר אותו ואת משפחתו מהעיר שדרות, ופנה למפרסמי המודעה שהיו כחמישה חודשים מתחילת הפקת הסרט בניסיון להגיע להרוג ה-17 בפיגוע. מאמצים רבים של כיווני חקירה הושקעו במטרה לזהותו, הכולל שיתוף פעולה עם משטרת ישראל, פתיחת תיק חקירת הפיגוע, כולל חומר מסווג מחקירת הפיגוע, והאנשים שהיו על האוטובוס ויכלו לשפוך אור על הפרשה.
כעבור חצי שנה מתחילת החיפושים זוהתה גופת ההרוג, אליהו (אליקו) תימסיט, בן 32, תושב העיר שדרות. תימסיט היה בדרכו לחופשה בכנרת. מתברר כי המשפחה הודיעה על העדרו למשטרת שדרות רק במהלך חודש יולי, כחודש לאחר הפיגוע, אך במשטרה לא קישרו בין האירועים. תימסיט נקבר בטקס דתי בבית העלמין בשדרות, בסמוך לאימו שנפטרה שלושה חודשים לאחר מותו בפיגוע. טרם זיהויו נקבר כאלמוני בחלקת הלא-יהודים בבית העלמין באשקלון. השאיר אחריו אב ושבעה אחים.[1]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"ההרוג ה-17", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"ההרוג ה-17", באתר AllMovie (באנגלית)- "ההרוג ה-17", באתר ספר הקולנוע הישראלי
- "ההרוג ה-17", באתר אידיבי
"ההרוג ה-17", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)- "ההרוג ה-17", במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- יוסי מדמוני, סינמה בלש, ראיון את דוד אופק, באתר איגוד התסריטאים
- איילת בכר, צייד הזיכרון, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2002
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ זוהתה גופת ההרוג ה-17 מהפיגוע במגידו, באתר ערוץ 7, 11 בדצמבר 2002
| פרס אופיר לסרט התיעודי הטוב ביותר | ||
|---|---|---|
| שנות התשעים של המאה העשרים | שאנן שיא (1991) • שנת 66' הייתה טובה לתיירות (1992) • סנג'ין (1993) • אל תגעו לי בשואה (1994) • באבא לובה (1995) • בית שאן: סרט מלחמה (1996) • האולימפיאדה הראשונה של אמא (1997) • יומן ראש הממשלה (1998) • הקומדיאנטים (1999) | |
| העשור הראשון של המאה העשרים ואחת | רשימת אהבה (2000) • תומר והשרוטים (2001) • מייק ברנט - לס מואה ט'מה (2002) • ההרוג ה-17 (2003) • את שאהבה נפשי (2004) • 18 קילו אהבה (2005) • סובנירים (2006) • מרגל השמפניה (2007) • ילדי השמש (2008) • שיטת השקשוקה (2009) | |
| העשור השני של המאה העשרים ואחת | חיים יקרים (2010) • הדירה (2011) • הצלמניה (2012) • שומרי הסף (2013) • הנסיך הירוק (2014) • שיח לוחמים. הסלילים הגנוזים (2015) • פרינסס שואו (2016) • בן-גוריון, אפילוג (2017) • ארץ זרה (2018) • יונתן אגסי הציל את חיי (2019) | |
| העשור השלישי של המאה העשרים ואחת | לאה צמל, עורכת דין (2020) • שפר בדרך להוליווד (2021) • מחברות שחורות (2022) • אם זה נגמר - ענבל פרלמוטר (2023) | |