אבדה מדעת

בהלכה, אבדה מדעת היא אבדה שנמצאה בתנאים מסוימים המעידים כי האובד איבד אותה בידיעה ברורה שלא תשוב, ושבשל כך אין בה חיוב השבת אבדה.

מקור הדין

מקור הדין נמצא במסכת בבא מציעא בפרק אלו מציאות, והוא עוסק באדם שמצא כלי באשפה שדרך לפנותה. הגמרא פוסקת שאדם זה פטור ממצוות השבת אבדה שכן אבדה זו נחשבת אבדה מדעת והיה לו למאבד לקחת בחשבון שהאשפה תפונה בקרוב ועמה הכלי שהניח שם. דוגמאות נוספות מביא הרמב"ם אודות אדם שהשאיר את פרתו ברפת ללא דלת והלך, וברחה פרתו, או המניח כיסו (=ארנקו) ברשות הרבים והלך, וכיוצא בזה. במקרים כאלו המוצא אינו מחויב להשיב את האבדה לבעליה שכן המאבד "איבד ממונו לדעתו". לפי הרמב"ם המקור לדין זה הוא מלשון הפסוק ”וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ”, מן המלים "אשר תאבד" ניתן ללמוד שהמקרה אינו מתייחס למי שמאבד לדעתו.

הפוסקים נחלקו בעניין אבדה מדעת. לדעת הרמב"ם מוצא האבדה אמנם פטור מחיוב הכרזה והשבת אבדה וכפי שנלמד מן הפסוק, אך החפץ אינו הפקר ואסור לו ליטול את החפץ לעצמו. הטור לעומת זאת סובר שמאחר שהמאבד הניח את החפץ במקום האבד הרי זה כאילו הפקירו והיא שייכת למוצאה. כדעת הרמב"ם פסק השולחן ערוך, ואילו הרמ"א פסק כדברי הטור. אם אדם מצא אבדה שכזו ללא שהוא ידע, ועל כן לא שייך לומר שהוא בא לגזול אותה, ישנה מחלוקת בפוסקים מה דינו. יש האומרים שהוא היה פטור מהשבת אבדה כל עוד לא הרים את האבדה אך מרגע ההרמה הוא מחויב להשיב, ויש הסוברים שאינו חייב בהשבה ומרגע שהתייאשו הבעלים הנוטל זכה באבידה.

גדרי הדין

בין האחרונים ישנן שתי גישות להגדרת המצב הממוני של אבדה שאבדה מדעת:

• יש הנוקטים כי אבדה שכזו הרי היא כהפקר, שבעליה המקוריים מפקירים אותה. ואף על פי שאינם אומרים זאת במפורש, או אף מכריזים שאינם מפקירים את האבדה, אנן סהדי [= אנו מעידים, הדבר ברור] שבמציאות כזו אין לבעלים מחשבת קניין אמיתית בחפץ אבוד זה ובפועל הוא אכן מפקיר אותו.
• יש הנוקטים שאין כאן הפקר אקטיבי, אך בשל העובדה שהחפץ אינו עומד ברשותו של הבעלים, מספיק ייאוש הבעלים כדי להוציא את החפץ מבעלותו ולהתיר לאחרים לקחתו לעצמם.

השלכה חשובה של הלכת 'אבדה מדעת' היא שגם במקרה של יאוש שלא מדעת אם האבדה מתחילתה הוגדרה כאבדה מדעת, המוצא יכול לקחתה לעצמו. כי בסיס ההלכה שמחייבת להשיב אבדה שנתייאשו ממנה שלא מדעת הוא חיוב השבת אבדה שחל על המוצא מיד עם מציאת האבדה בטרם ייאושו של האובד, אך באבדה מדעת אין כלל חיוב השבה ולכן ההיתר לקחת את האבדה אינו תלוי בשעת הייאוש בפועל.

ראו גם

• אבודה ממנו ומכל אדם

לקריאה נוספת

• אבדה מדעת; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, בבא מציעא, כרך ב, מערכה כ, פרקים א-ב, עמ' א-ג.

קישורים חיצוניים

• הערך "גדרי אבדה מדעת", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הערך "אבידה מדעת", באתר ויקיסוגיה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.