אבו כישכ (שבט בדואי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עַרַבּ אַבּוּ כִּשְׁכּערבית عرب أبو كشك) היה שבט בדואי בארץ ישראל שמוצאו בצפון סיני. בני השבט הובאו לארץ ישראל על ידי אבראהים פאשא בשנות ה-30 של המאה ה-19. הם נטו את אוהליהם בעמק חפר והשרון עד חיפה.[1]

עד מחצית המאה ה-20 נטה את אוהליו בנפת יפו וליד המושבה פתח תקווה. בשל כך, התקיימו יחסים כלכליים בין אנשי השבט לבין אנשי היישוב, שכללו מסחר והעסקה. במאורעות תרפ"א (1921), תקפו לוחמים חמושים מאנשי השבט את פתח תקווה, והתפתח קרב, שבמהלכו נפלו חללים משני הצדדים ורבים אחרים נפצעו.

על פי מפקד האוכלוסין של ממשלת המנדט בשנת 1931, השתייכו אליו 1,007 נפש.[2] בסקר הכפרים המנדטורי משנת 1945 התגוררו בכפר אבו כישכ 1,900 נפש.[3]

אנשי השבט הקימו את היישוב אבו כישכ בשרון הדרומי. הם עזבו במלחמת העצמאות.[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה אידלשטיין, אברהם שפירא, א-ב, תל אביב: הוצאת ידידים, תרצ"ט 1939, עמ' 413-353.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק בן-צבי, כתבי יצחק בן-צבי, ה: אוכלוסי ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ז 1937, עמ' 175.
  2. ^ יצחק בן-צבי, כתבי יצחק בן-צבי, ה: אוכלוסי ארץ ישראל, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ז 1937, עמ' 237.
  3. ^ נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
  4. ^ לעדות על נסיבות עזיבתם, ראו ערך אליהו בנימיני.
IconeIslam.png ערך זה הוא קצרמר בנושא אסלאם. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.