אבחון פסיכודידקטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אִבְחוּן פְּסִיכוֹדִידַקְטִי הוא תהליך אבחנתי הבוחן את מקורם של קשיים בתחום הלמידה ואת הקשר שלהם למצב הפסיכולוגי של התלמיד. בהתאם לכך, האבחון הפסיכודידקטי משלב שני סוגי אבחון שונים: אבחון דידקטי, שתפקידו לאתר ולסווג לקויות למידה אצל הנבדק, ואבחון פסיכולוגי, שתפקידו להעריך את היכולות הקוגניטיביות לצד הקשיים ולאתר את הקשיים הרגשיים והנפשיים אצל הנבדק. לכן הוא נקרא גם אבחון משולב[1].

מרכיבי האבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת האבחון היא להעריך את תפקודי הלמידה ואת התפקודים השכלייםקוגניטיביים הפועלים בבסיס הלמידה תוך התייחסות ליכולות ולקשיים בתחום האישיותי, הרגשי, ההתנהגותי והחברתי[1]. כלומר, האבחון הפסיכודידקטי משלב בדיקת תפקודם של היבטים שונים משני התחומים - התחום הדידקטי והתחום הפסיכולוגי (קוגניטיבי ונפשי) ואת הקשרים ביניהם.

אבחון דידקטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באבחון זה בוחנים את תפקודי השפה והלמידה, מנגנוני הלמידה, תפקוד גרפו-מוטורי, תפקודי זיכרון וכן מעריכים תפקודי קשב, פונקציות ניהוליות ויכולות חשיבה. באופן מיוחד בוחנים האם קיימת לקות למידה כלשהי. במידת הצורך, יופקו מהאבחון המלצות להתאמות בלמידה, להמשך טיפול וכן תוכנית טיפולית להוראה מתקנת.

אבחון פסיכולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבחון פסיכולוגי כולל הערכה של התחום הקוגניטיבי (שכלי) והתחום הרגשי. בתחום הקוגניטיבי מתבצעת הערכה של האינטליגנציה. בתחום הרגשי מתבצעת הערכה של הקשיים, היכולות החברתיות, הכוחות, התפיסה העצמית, תפיסת המציאות ועוד. המלצות האבחון הפסיכולוגי יתייחסו לסוג הטיפול המתאים, המסגרות החינוכיות המתאימות ועוד. לדעתם של המתנגדים לאבחון הפסיכודידקטי, האבחון הפסיכולוגי אינו מתאים להערכת מנת המשכל והמצב הרגשי של לקויי למידה. בעקבות זאת הממצאים והמסקנות עלולים להימצא מעוותים[2].

אולם, הטענה שמדובר 'בעיוות', דורשת עיון והעמקה נוספים. מטרת ההערכה הפסיכולוגית בתוך האבחון הפסיכודידקטי הינה להרחיב את ההבנה לגבי היבטים מרכזיים בתפקוד האקדמי (החלק הקוגניטיבי והחלק הרגשי), שבלעדיהם התמונה המתקבלת הינה חלקית. הערכת האינטליגנציה הינה נדבך מרכזי בהערכת הקשיים האקדמיים האפשריים, והיא מהווה תנאי הכרחי לקביעת לקות למידה. הערכת האינטליגנציה מספקת מידע בנוגע לנקודות החוזק והחולשה של הפונה, ניתן להעריך את הפוטנציאל השכלי 'הנקי' (אינטליגנציה פלואידית תוך הוצאת גורמים של ידע נצבר) ולבחון כיצד הקשיים הדידקטיים קשורים להיבטים קוגניטיביים וכיצד הקשיים הקוגניטיביים גורמים לקשיים דידקטיים. באופן דומה, חשוב להבין את ההיבטים הרגשיים הנלווים לקשיים בתחום הלמידה, שכן פעמים רבות מקור הקשיים הלימודיים הינו רגשי. בנוסף, לקשיים הלימודיים יש השלכות על התחום הרגשי ויש לבחון זאת.

הפניה לאבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפניה לאבחון פסיכודידקטי נעשית במקרים בהם התלמיד נתקל בקשיים שונים ונרחבים או במידה שהכשלים בלמידה חמורים במיוחד[1]. תהליך האבחון נערך כדי לאמת או לשלול את החשד למקור הקשיים[3].

סיבות אפשריות לפניה לאבחון פסיכודידקטי:

  • במידה ומעורבים גורמים רגשיים בולטים בקשיים של התלמיד, יש מקום לערוך הערכה פסיכודידקטית משום שזו מתייחסת גם לתחום הרגשי.
  • במידה וקיימת שאלה לגבי יכולת ההבנה או האינטליגנציה של הילד, מומלץ לערוך הערכה פסיכודידקטית, משום שבזו בודקים את האינטליגנציה.
  • במידה וישנה שאלה לגבי המסגרת החינוכית המומלצת, ניתן להיעזר באבחון פסיכודידקטי כדי לענות על כך.
  • במידה ולא ניתן לבצע אבחון דידקטי בשל צורך להתאים בצורה משמעותית את הבחינה (למשל כשיש צורך לשינוי מהות המבחן או לבצע מבחן בעל-פה), יש לערוך אבחון פסיכודידקטי.

ביצוע האבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי מקצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבחון יכול להיעשות רק על ידי גורם מקצועי מורשה:

  • פסיכולוג מומחה, שעבר הכשרה מיוחדת בתחום האבחון הדידקטי[1].
  • פסיכולוג שזו אינה מומחיותו ולכן האבחון נעשה יחד עם מאבחן דידקטי כאשר כל אחד עורך את המבחנים מתחומו ועיבוד התוצאות והסקת המסקנות נעשים תוך שיתוף פעולה.

תוצר האבחון הוא דו"ח אינטגרטיבי הכולל מסקנות, המלצות וסיכום המשותפים לשני התחומים והוא באחרויותו של הפסיכולוג[1].

כלי אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי האבחון נועדו לספק למאבחן את המידע הנדרש לכתיבת האבחון ומתן אבחנה על פי הנדרש בחוק על ידי מדידה והערכה. כדי להחליט אם כלי מסוים מתאים לצורכי אבחון יש לבדוק את תחום הערכה שלו לאור המדדים לבדיקות אבחון של תורת המבחנים. כמו כן, כדי לדעת האם הערכים שנמדדו תקינים או לא ביחס להתפלגות נורמלית באוכלוסייה חייבת להיות אפשרות להשוות אותם לנורמה. משום שכל כלי מספק מידע מסוג מסוים בלבד, אסור לקבוע אבחנה על סמך ממצאים של כלי בודד.

התפתחות השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יתרונות וחסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסי הכוחות בין מאבחנים דידקטיים לבין פסיכולוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום הפסיכולוגיה החינוכית ותחום האבחון הדידקטי הם תחומים בעלי מכנה משותף רחב ולכן מתנהל לעתים ויכוח בין בעלי מקצוע משני התחומים, מתוך ראיה שגויה לפיה אבחון הלקות באופן רחב ומדויק שייך לתחום אחד ולא לאחר. המתח הנוצר בין שני התחומים עלול לנבוע מטעמים פוליטיים. עם זאת, נראה כי לכל תחום מקצועי יש יכולות ויתרונות שונים, כאמור.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 חוזר מנכ"ל תשס"ד/4 (ב), משרד החינוך.
  2. ^ ספקטור נויה (2005). ללמוד מלקויי למידה על פסיכולוגיה אחרת. תל אביב: הוצאת קריאה בצבעים
  3. ^ דויד, חנה (2012). אבחון ילדים מחוננים. מאתר פסיכולוגיה עברית