אבן גבול

אבן גבול היא אבן המוצבת בגבול בין שתי מדינות או טריטוריות, שנועדה להוות סמן פיזי למיקום הגבול ביניהן. אבנים כאלו מוצבות במספר נקודות לאורך הגבול, במיוחד בנקודות בולטות ובעלות משמעות לאורכו. בימינו מקובל כי הגבול עובר במתיחת קו ישר ודמיוני בין האבנים, אך בעבר הוצבו אבנים כאשר קו הגבול ביניהן עבר בדרך אחרת.

ייעוד ומאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחת האבנים בשטח נועדה למנוע מחלוקות ביחס לקו הגבול, והיא מתבצעת בדרך כלל לפני הקמת גדר שלמה בקו הגבול, או במקומות אשר בהם האופי הטופוגרפי של השטח אינו מאפשר הצבת גדר.

אבני הגבול מקוטלגות בדרך כלל על ידי מספרים ו/או אותיות, על מנת ליצור שפה משותפת בשטח. המרחקים בין אבני הגבול הם לעיתים קבועים ולעיתים קשורים באופיו הטופוגרפי של הגבול (תבליט) או תכסית. מרחקים אלו נעים בין עשרות מטרים ועד עשרות קילומטרים.

אבני גבול משמשות בסימון גבול בינלאומי בין מדינות, גבולות מנהליים בתוך המדינה וגם בגבולות בין קרקעות בבעלות פרטית. השימוש באבני גבול החל בעבר כאשר אלו שימשו כסמנים בין שטחים חקלאיים, על מנת לא להעביר גדר ביניהן.

אבני גבול בגבולות ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגבול ישראל-מצרים הוצבו 91 אבני גבול לאחר נסיגת צה"ל מסיני. האבנים היו מונחות מרפיח בצפון ועד טאבה בדרום, וסייעו להבנת תוואי הגבול במקומות בהם לא הייתה גדר, או שלא הייתה ברורה, בשל קו הגבול הישר יחסית, שאינו מתחשב בתבליט בשטח. אבני הגבול היו קיימות בגבול המקורי מ-1906 אך חלקן נסחפו או כוסו. אבני הגבול החדשות הוצבו לראשונה ב-1982 על ידי צוות משותף של ישראל ומצרים שסימן את הגבול היבשתי בדצמבר 1981. על האבנים חקוקים מספרים מ-1 ברפיח ועד 91 בטאבה. עם השנים הוקמה גדר לאורך כל הגבול.

ב-29 בדצמבר 1988 לאור הסכמות חדשות בין ישראל ומצרים נשלח מסוק יסעור למקם מחדש את אבן גבול מספר 51 ואבן גבול 52. בעת הנחת האבן, התרסק מסוק היסעור. הקברניט, סרן מרדכי שרון, נהרג. שלושת אנשי הצוות האחרים - טייס המשנה, המכונאי המוטס ועוזרו - נפצעו^[1].

בגבול ישראל-לבנון ובגבול נפת רמת הגולן-נפות צפת וכנרת במשותף, שהיה בעבר הגבול בין ארץ ישראל המנדטורית שנשלטה על ידי בריטניה לבין צרפת ששלטה על סוריה (בגבולותיה מלפני מלחמת ששת הימים אשר כללו את רמת הגולן) ולבנון, היו קיימות 71 אבני גבול, שלרובן לא נותר זכר. הנחת אבנים אלו התבצעה בשנים 1921–1925 על בסיס הסכמים משנת 1920 ו-1923^[2].